משנה
אף על פי שאמרו – במשנה קדומה (מונח זה הוא פתיחה לציטוט ממשנה קדומה. משנה קדומה זו היתה מקור גם למשנה בהלכה ג, אך במשנה לעיל הלשון שונה. המשנה כאן אינה ציטוט של המשנה לעיל ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 83)): אין ממשכנין נשים ועבדים – כנענים, וקטנים – שהם פחות מגיל עשרים שנים, שאינם חייבים במחצית השקל, אבל אם שקלו – אם נתנו מחצית השקל, - מקבלין מידם – ובתנאי שימסרו את השקלים לציבור במתנה גמורה, כדי שלא יהא קורבן ציבור קרב משל יחיד.
הנכרי (גוי, לא יהודי) והכותי (שומרוני) – מן הגויים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות והושיבם בשומרון ובסביבתה והתגיירו, ששקלו - אין מקבלין מידן. ואין מקבלין מידן – של הנוכרי ושל הכותי, קיני זבין וקיני זבות – שתי תורים או שני בני יונה שמביאים זבים וזבות לאחר שטהרו מזובם (ויקרא טו,יד; טו,כט), קיני יולדות – שתי תורים או שני בני יונה שמביאה יולדת ענייה במלאת ימי הטוהר שלה (ויקרא יב,ח). חטאות ואשמות - מקבלין מידן (שתי המילים הללו נמחקו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ולפי זה המילים "חטאות ואשמות" מחוברות לאמור לפניהן). זה הכלל: – כך הוא סיכום הדברים: כל שהוא נידר ונידב – קורבן הבא משום נדר או נדבה, כגון הנודר ואומר: "הרי עלי עולה", או הנודב ואומר: "הרי זו עולה", - מקבלין מידן; וכל שאינו לא נידר ולא נידב – קורבן שאינו בא משום נדר או נדבה, - אין מקבלין מידן.
וכן הוא מפורש (נאמר בפירוש) על ידי עזרא – בספרו: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ" (עזרא ד,ג) – כשרצו הכותים צרי יהודה לקחת חלק בבניין המקדש שבנו העולים מבבל, סירבו ראשי העולים לשתף אותם, והשיבו להם שאין בניין בית ה' עניין משותף לכל היושבים בארץ אלא לעם ישראל. ומכאן שאין מקבלים מהגויים דבר שיש בו משום השתתפות עם הציבור בבניין המקדש.
הנוסח בכתב יד אחד של המשנה: "אין מקבלים מידם קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות. חטאות ואשמות אין מקבלים מידם".
והנוסח בכתב יד שני של המשנה: "ואין מקבלין מידם קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות. חטאות ואשמות מקבלין מידם".
והנוסח בכתב יד שלישי של המשנה: "קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות אין מקבלין מידם".
והנוסח בדפוסים של המשנה: "ואין מקבלין מידן קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות וחטאות ואשמות. אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן" (בנוסחים המדוייקים אין המילים האלו).
המשנה הראשונה לא שנתה כאן אלא: "הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן. וכן הוא מפורש" וכו'. ואפשר אפילו שלא שנתה אלא: "הכותי ששקל אין מקבלין מידו. וכן הוא מפורש" וכו', כי הכתוב בעזרא אינו מדבר אלא בכותים. השאר הוא משנה אחרונה, שהוסיפה: "אין מקבלין" וכו' "זה הכלל" וכו'. ומשנה אחרונה זו עוסקת בין בכותים ובין בגויים, שמקבלים מהם דבר הנידר ונידב ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 340).
בספרא 'אמור' פרשה ז נאמר: מניין שאין מקבלים שקלים מן הגוי? - תלמוד לומר: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוהיכם מכל אלה" (ויקרא כב,כה). - אין לי אלא תמידים שהם קרויים "לחם", שנאמר: "את קורבני לחמי לאישיי". שאר כל קורבנות הציבור מניין? - תלמוד לומר: "מכל אלה".
בספרא 'ויקרא' דיבורא דחובה פרשה א נאמר: בני ישראל מביאים חטאת, ואין הגויים מביאים חטאת; אין צורך לומר מצוות שלא נצטוו עליהם בני נח, אלא מצוות שנצטוו עליהם בני נח (שבע מצוות בני נח) אין מביאים עליהם חטאת.
בתוספתא שקלים א,ז שנו: מקבלים מהם (מן הגויים) עולות ושלמים, עופות ומנחות, עצים ולבונה ומלח; דברי רבי יוסה הגלילי. - אמר לו רבי עקיבא: אפילו אתה יושב ודורש כל היום, אין מקבלים מהם אלא עולה ושלמים בלבד.
ובספרא 'אמור' פרשה ז נאמר: מה תלמוד לומר "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קורבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם" (ויקרא כב,יח)? - להביא את הגויים שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל. "אשר יקריבו לה' לעולה" - אין לי אלא עולה. מניין לרבות את השלמים? - תלמוד לומר: "נדריהם". מניין לרבות את התודה? - תלמוד לומר: "נדבותם". מניין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? - תלמוד לומר: "לכל נדריהם ולכל נדבותם"; דברי רבי עקיבא. - אמר לו רבי יוסי הגלילי: אפילו אתה מרבה כל היום, אין כאן אלא עולה בלבד.
בכתב יד אחד של התוספתא ובבבלי מנחות עג,ב הגרסה: "...דברי רבי יוסי הגלילי. אמר לו רבי עקיבא...". אבל בשני כתבי יד של התוספתא ובספרא הגרסה: "...דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יוסי הגלילי...".
בתוספתא הגרסה בדברי התנא השני: "אין מקבלים מהם אלא עולה ושלמים בלבד". אבל בספרא ובבבלי מנחות עג,ב הגרסה בדברי התנא השני: "אלא עולה בלבד".
לפי הגרסה בספרא, לרבי עקיבא הגוי רשאי להביא כל קורבן נדבה, ולרבי יוסי הגלילי רק קורבן נדבה שהוא קורבן עולה. שניהם מסכימים שאינם מביאים קורבנות חובה.
משנתנו מוכיחה, שגם כותי פעמים שקל שקלו לבית המקדש, הביא חטאת ואשם לירושלים, ומכל מקום לא יצא מכלל כותי, אף על פי שהודה בקדושת ירושלים, שהודאה בקדושת ירושלים בלי כפירה בהר גריזים עדיין אינה מוציאה את המודה מכלל כותי ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 394).
הפסוק המובא בסוף המשנה מדבר על כותים. הפסוק הובא כדי להבליט את הגישה העקרונית שרק יהודים הם שותפים מלאים בעבודת המקדש. אין פסוק מתאים על גויים, ולפיכך הובא הפסוק מעזרא ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 84).
• • •
משנה
ואלו חייבין בקולבון (מקור המילה ביוונית) – תוספת מטבע שחייבים להוסיף על מחצית השקל: לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררין – שכל אלו חייבים בשקלים ואף ממשכנים אותם עליהם, לכן הם חייבים בקולבון, אבל לא (במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה: 'כהנים ולא') נשים ולא עבדים ולא קטנים – שכל אלו אינם חייבים במחצית השקל, לכן אינם חייבים בקולבון, ואף על פי שאם נתנו שקלים מקבלים מהם.
השוקל על יד העבד – בשביל עבד, או על יד האשה – בשביל אישה, או על יד הכהן – בשביל כוהן, או על יד הקטן – בשביל קטן, - פטור – מן הקולבון, הואיל והם עצמם פטורים ממנו.
השוקל על ידו ועל יד חבירו – שנתן סלע, שהם שני שקלים, מחציתו בשביל עצמו ומחציתו בשביל חבירו, - חייב בקולבון (בכתבי היד של המשנה: 'קולבון') אחד; רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: חייב שני קולבונות.
נתן סלע ליטול שקל – הנותן לגזבר של הקדש סלע, שהם שני שקלים, כדי לקחת ממנו שקל, שהגזבר מחזיר לו שקל, - חייב שני קולבונות.
הנוסח בכל כתבי היד של המשנה: "...אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים" (ו"כהנים" לא נזכרו כאן). אבל בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "...אבל לא כהנים ו[לא] נשים ו[לא] קטנים" (ו"עבדים" לא נזכרו כאן). ואחר כך הנוסח בכתבי היד: "השוקל על יד עבד, על יד אשה, על יד כהן, על יד קטן - פטור". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "השוקל על ידי כהן, על ידי אשה, על ידי עבד, על ידי קטן - פטור".
הנוסח העיקרי: "השוקל על יד אשה" וכו', ואין גורסים "על יד כהן", וכך מוכיח גם הסדר בירושלמי ובכתבי היד (עבד, אשה, כהן, קטן) ש"כהן" הוספה היא כאן.
אם כן, לא נזכרו "כהנים" כלל בעניין קולבון, וזה כנראה שלא כדעת רבי יהודה במשנה שבהלכה ד, אלא כדעת החכמים, ולפי דעתם ולדעת רבן יוחנן בן זכאי, מכיוון שכוהן שלא שקל חוטא, ממשכנים אותו, ולפי דעתם חייב גם בקולבון. ואפשר שהעיקר כנוסח כתב יד אחד בראש המשנה: "ואלו חייבין בקולבון: כהנים ולוים" וכו', ואם כן, בוודאי שהמשנה הזו חולקת על המשנה שבהלכות ג-ד ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 341).
הנוסח בכל כתבי היד של המשנה: "על ידו ועל יד חבירו - חייב בקולבון אחד; רבי מאיר אומר: שני קולבונות". אבל הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: "על ידו ועל יד חבירו - חייב שני קולבונות".
ערך הקולבון מבואר בסוף המשנה להלן הלכה ז.
משמעה של המילה קולבון: מטבע קטנה המשמשת לתשלום בעת החלפת מטבעות אצל השולחני.
• • •
משנה
השוקל על יד עני – בשביל עני, שנתן סלע, שהוא שקל של התורה, מחציתו בשביל עצמו ומחציתו בשביל עני בתורת מתנה, על יד שכינו – או בשביל שכנו, על יד בן עירו – או בשביל תושב עירו, - פטור – מן הקולבון, שמאחר שהוא נותן מתנה לא חייבו אותו חכמים להוסיף קולבון בעמלה בעד פריטת מטבעות. אם הלוום – אבל אם נתן בשבילם בתורת הלוואה ולא בתורת מתנה, - חייב – בקולבון, כדין השוקל בשבילו ובשביל חבירו (במשנה שבהלכה הקודמת. - במשנה זו מדובר בנותן מתנה. אבל המשנה הקודמת דיברה במי ששוקל בשביל חבירו בממון של חבירו. כשאדם שוקל בשביל אשתו או עבדו, אין הוא נותן בתורת מתנה, אלא הם כאילו שילמו מממונם, והשוקל רק מוסר את הממון).
האחין השותפין – האחים שהם גם שותפים בירושת אביהם, שחייבין בקולבון – כשחילקו האחים את הנכסים שירשו מאביהם וחזרו ונעשו שותפים בהם, שהם כשאר כל השותפים השוקלים כאחד, שחייבים בקולבון, פטורין ממעשר בהמה – פטורים מלעשר את הבהמות שירשו ואת הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו, שהשותפות פוטרת ממעשר בהמה, ושחייבין במעשר בהמה – כשלא חילקו האחים את הנכסים שירשו מאביהם, שנחשבים הנכסים כאילו עדיין הם ברשות אביהם, והם חייבים לעשר את הבהמות שירשו ואת הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו, פטורין מן הקולבון – כדין האב השוקל מנכסיו בשביל בניו בתורת מתנה, שפטור מן הקולבון.
כמה הוא קולבון – שחייבים להוסיף? - מעה כסף – מטבע כסף קטן, ושיעורו אחד משנים עשר במחצית השקל; דברי רבי מאיר – לדעת רבי מאיר, חייבים להוסיף שיעור זה בשל הסיגים המעורבים במטבע, כדי שישקול מחצית השקל בכסף טהור. וחכמים אומרים: חצי מעה – והוא מה שנותנים לשולחני בשכרו.
הפסקה "האחים השותפים" וכו' השנויה כאן שנויה גם במשנה חולין א,ז ובכורות ט,ג. הנוסח במשנה כאן בכתב יד אחד של המשנה: "האחים השותפים", ובשני כתבי יד של המשנה: "האחים והשותפים". והנוסח במשנה חולין ובכורות בכתבי היד של המשנה: "האחים השותפים".
בכל מקום שנמצא במשנה "האחים השותפים", יש ספרים שנוסחתם "השותפים" ויש ספרים שנוסחתם "והשותפים". מתוך סוגיות הירושלמי והבבלי יוצא ודאי שאין אנו עסוקים כאן אלא באחים, והוי"ו אינה אלא וי"ו הפירוש (האחים שהם שותפים) ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 1097-1098).
אפשר שהמשנה שלפני התנאים שנתה: כמה הוא קולבון? - מעה לשקל. רבי מאיר פירש "שקל" - מחצית השקל, שכך היא נקראת בכל המסכת. וחכמים פירשו "שקל" - שקל הקודש, ולמחצית השקל מוסיף רק חצי מעה ("עיונים בספרות התלמוד", עמודים 70-71).
בתוספתא שקלים א,ח שנו: כמה הוא קולבון? - מעה כסף, אחד מעשרים וארבעה כסף לסלע (בסלע יש עשרים וארבע מעות כסף); דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חצי מעה של ארבעה איסרות (במעה שיש בה ארבעה איסרים, ואינו נותן אלא שני איסרים).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אף על פי שאמרו" כול'. "אין ממשכנין... קטנים, אבל אם שקלו - מקבלין מידם".
מדייקים (מדברי המשנה שמקבלים מקטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים): הא – אבל לתבוע – את מי שלא הביא את שקלו, כדי שייתן, - אינן תובעין – קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים!
ומקשים: הכא את אמר: – כאן אתה אומר: תובעין – מדברי המשנה לעיל (הלכה ג) דייקת שתובעים קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים, והכא את אמר: – ו(אילו) כאן אתה אומר: אין תובעין – מדברי המשנה כאן דייקת שאין תובעים קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים! נמצא שיש סתירה בין הדיוקים העולים מהמשניות.
ומתרצים: כאן – במשנה לעיל (הלכה ג) שדייקת ממנה שתובעים קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים, בשהביא שתי שערות – במקרה שנראו בו שתי שערות, שהן סימן גדלות, וכאן – במשנה כאן שדייקת ממנה שאין תובעים קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים, בשלא הביא שתי שערות – במקרה שלא נראו בו שתי שערות (וכבר אמרו כך בירושלמי לעיל).
• • •
במשנה שנינו: "הנכרי והכותי ששקלו - אין מקבלין מידן".
מציעים פרשנות: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): תיפתר כמאן דאמר: – תתפרש (משנה זו תוסבר) כמי שאומר: כותי כגוי – הכותי דינו כגוי, ולכן הכותי ששקל - אין מקבלים מידו, כשם שאין מקבלים מיד הגוי ששקל. דאיתפלגון: – שנחלקו (תנאים בעניין כותי): כותי כגוי; דברי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – שלדעתו, הכותים התגיירו מפחד ומאונס ולא מרצונם. רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי, אביו של רבי יהודה הנשיא) אומר: כותי כישראל (כיהודי) לכל דבר – שלדעתו, הכותים התגיירו מהכרה ומרצון. הרי שמשנתנו כדעת רבי.
בתוספתא תרומות ד,יב שנו: הכותי כגוי; דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל.
בירושלמי ברכות ז,א אמרו: אמר רבי אבא: תיפתר כמן דמר: [כותי כגוי (צריך לומר: כישראל). דאיתפלגון:] כותי כגוי; דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל לכל דבר.
ובירושלמי דמאי ג,ד אמרו: אמר רבי בא: תיפתר כמאן דאמר: כותי כגוי. דאיתפלגון: כותי כגוי; דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כותי כישראל לכל דבר.
בירושלמי ברכות דברי רבי בא מציעים פרשנות כדי לדחות סיוע שהוצע ממשנה. ובירושלמי דמאי דברי רבי בא מציעים פרשנות כדי להשיב לשאלה. אפשר שבירושלמי כאן העברה מברכות או מדמאי.
בבבלי גיטין מד,א אמרו: כותי וישראל משומד - אמרי לה: כגוי, ואמרי לה: כישראל.
• • •
במשנה שנינו: "ואין מקבלין מידן קיני זבין וקיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות".
מציעים פרשנות מצמצמת: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): מתניתא בגוים – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) בגויים (המשנה, שאמרה שאין מקבלים מידם קינים וחטאות ואשמות, מדברת בגויים בלבד), הא – אבל בכותים - לא! – אין המשנה מדברת בכותים, שמקבלים מידם של הכותים קינים וחטאות ואשמות, שהכותי אינו כגוי אלא כישראל, ומשנתנו כדעת רבן שמעון בן גמליאל.
ומציעים סיוע: ותני כן: – ושונה (התנא) / ושנוי (שנויה ברייתא בספרא) כך (כמו שאמר רבי לעזר): נאמר (בפתיחה לעניין הקורבנות): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'" (ויקרא א,ב) - כשיביא אדם מכם קורבן לה', ודרשו: "אָדָם" - לרבות (להוסיף על הכלל) את הגרים (גויים שנעשו יהודים) – מקבלים קורבנות מהגרים (דרשו כך, משום ש"אדם" משמע כל אדם שהוא ולא רק יהודי); "מִכֶּם" - להוציא (להוציא מתוך הכלל) את המשומדים (מומרים, יהודים שהמירו את דתם. - ב"שרידי הירושלמי": 'המשועמ[דים]', מהשורש 'עמד' בבניין שַׁפְעֵל. מקור הכתיב הזה במילה הסורית 'עְמַד' שפירושה 'טבל', והמילה נתייחדה להטבלה לנצרות דווקא. השחיקה של הגיית ע' הגרונית במילה 'משועמד' והגיזרון העממי של 'משומד' לשון 'שמד' הצטרפו יחד וגרמו להיעלמותה של העי"ן מן המילה הזאת) – אין מקבלים קורבנות מהמשומדים (דרשו כך, משום ש"מכם" משמעה מקצתכם ולא כולכם). ברייתא זו לא מיעטה גם את הכותים, אלא מיעטה רק את המשומדים, ומכאן שמקבלים קורבנות מהכותים, ואפילו קורבנות חובה, כמו שאמר רבי לעזר.
דברי רבי אלעזר אינם מתייחסים להלכה שבתחילתה של המשנה: "הנכרי והכותי ששקלו - אין מקבלין מידן", שהרי נאמר בה במפורש "הנכרי והכותי", אלא הם מתייחסים להלכה שבהמשכה של המשנה: "ואין מקבלין מידן קיני זבין וקיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות", שהיא תוספת להלכה שבתחילתה של המשנה, ולשונה הותאם להלכה שבתחילתה של המשנה, ולכן אפשר לפרש אותה בגוי בלבד או בכותי בלבד.
ומקשים (ממקור תנאי על רבי לעזר): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) חלוקה על רבי אלעזר: שנינו במשנה: אין מקבלין מידם קיני זבין וקיני זבות, קיני יולדות! ויש לדקדק בדברי המשנה: וכי יש קיני זבין וזבות (ב"שרידי הירושלמי": 'וקיני זבות') בגוים?! – והרי לא הצטוו הגויים על דיני זבים וזבות! ולכן אין המשנה צריכה לומר שאין מקבלים מהגויים קיני זבים וזבות. מכאן, שאם נצרכה המשנה לומר שאין מקבלים מידם קיני זבים וזבות, הרי שהיא מדברת בכותים ולא בגויים, שלא כמו שאמר רבי לעזר.
ומתרצים: אלא רישא בגוים (נראה שצריך לומר: 'בכותים') וסיפא (ב"שרידי הירושלמי": 'וסופה'. - הצורות 'ראשה' ו'סופה' עיקר, והצורות 'רישא' ו'סיפא' הן בהשפעת הבבלי ("אוצר לשונות ירושלמיים")) בכותים (נראה שצריך לומר: 'בגוים') – (לא כמו שנאמר קודם לכן, שהמשנה מדברת בגויים) אלא ראשה (תחילתה של המשנה) בכותים, וסופה (של המשנה) בגויים, שמה ששנינו במשנה שאין מקבלים מידם קינים מדבר בכותים, ומה ששנינו במשנה שאין מקבלים מידם חטאות ואשמות מדבר בגויים, אבל מקבלים מידם של הכותים חטאות ואשמות, שמקבלים קורבנות חובה מהכותים כמו ששנו בברייתא לעיל.
ותמהים: והא כיני (והכיני = והכין היא. ב"שרידי הירושלמי": 'וכני')?! – וכך היא?! (האם אכן נכון מה שנאמר לפני כן? איך אפשר לפרש את המשנה, שראשה (תחילתה) בכותים וסופה בגויים? והרי לא ייתכן לפרש חלק אחד במשפט כך וחלק אחר בו כך!
ומשיבים: רישא (ב"שרידי הירושלמי": 'ראשה') בגוים וסיפא בכותים – אכן נכון מה שנאמר לפני כן, שאין לפרש את המשנה אלא שראשה (תחילתה) בכותים וסופה בגויים.
לפי רבי אלעזר, גם מה ששנינו בפסקה האחרונה שבמשנה: "זה הכלל: כל שהוא נידר ונידב - מקבלין מידן; וכל שאינו לא נידר ולא נידב - אין מקבלין מידן", מדבר בגויים בלבד, אבל מהכותים מקבלים אפילו כל שאינו לא נידר ולא נידב.
בביקורת מקורות המשנה והברייתות הלך רבי אלעזר בדרכי רבותיו, והשתמש הרבה בשיטה של הנחת שני מקורות שונים סמוכים זה לזה: "מי ששנה זו לא שנה זו" (בבבלי בכמה מקומות), "תרין תניין אינון" (בירושלמי שבת י,ד, נדרים א,א ו-ב,ד) ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 295).
אף בירושלמי כאן הלך רבי אלעזר בשיטה זו, שכן לפי דבריו, תחילתה של המשנה ("הנכרי והכותי ששקלו - אין מקבלין מידן") כדעת רבי, כמו שאמר רבי בא לעיל, ואילו המשכה של המשנה ("ואין מקבלין מידן חטאות ואשמות") כדעת רבן שמעון בן גמליאל.
על המשנה ביכורים ב,א: "התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש", אמרו בירושלמי שם: "רישא בכהנים וסיפא בישראל". שם ראשה של המשנה הוא החלק "מיתה", וסופה של המשנה הוא החלק "חומש", שהן מילים סמוכות באותו משפט. ואף כאן, לפי פירושנו, ראשה של המשנה הוא החלק "קינים", וסופה של המשנה הוא החלק "חטאות ואשמות", שהן מילים סמוכות באותו משפט.
"אדם" - לרבות את הגרים; "מכם" - להוציא את המשומדים
בספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ב נאמר: "אדם" - לרבות את הגרים (תנא זה סובר, שאין מקבלים קורבנות מן הגויים כלל, ואף לא עולות. ראב"ד: הוצרך לרבות את הגרים, משום שכתוב (בראש הפסוק) "בני ישראל", וגרים אין הם בני ישראל); "מכם" - להוציא את המשומדים.
ובבבלי עירובין סט,ב וחולין ה,א אמרו: "אדם כי יקריב מכם קורבן" (ויקרא א) - ולא כולכם, להוציא את המשומד; "מן הבהמה" - להביא (להוסיף) בני אדם שדומים לבהמה (שאינם מקיימים מצוות, שאף הם מקריבים קורבנות), מכאן אמרו: מקבלים קורבנות מפושעי ישראל, כדי שיחזרו בתשובה, חוץ מן המשומד והמנסך את היין (לעבודה זרה) והמחלל שבתות בפרהסיא (שאין מקבלים מהם קורבנות עד שיחזרו בתשובה).
ובויקרא רבה ב,ט נאמר: "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א,ב) - למה לא נאמר 'איש'? למה נאמר "אדם"? - להביא את הגר. "מן הבהמה מן הבקר" וגו' (שם) - אם נאמר "מן הבהמה", למה נאמר "מן הבקר ומן הצאן"? - מכאן אמרו: מקבלים זבחים מרשעי ישראל, כדי להכניסם תחת כנפי השכינה, חוץ מן המשומד והמנסך את היין והמחלל שבתות בפרהסיא.
• • •
במשנה שנינו: "וכן הוא מפורש על ידי עזרא: 'לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ'".
נחלקו אמוראים בעניין גויים שנדבו נדבה למקדש:
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתחילה (בתחילה) אין מקבלין מהן לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים – לפני שלקחו מהגויים נדבה שנדבו למקדש, אין רשאים לקחת מהם את הנדבה שנדבו, גם כשהנדבה היא דבר מסויים (נדבה פרטית כמו כל הנדבות ("תוספתא כפשוטה")), וגם כשהנדבה היא דבר שאינו מסויים (שחלקו של הגוי מתערבב עם של הציבור ("תוספתא כפשוטה")), ובסוף מקבלין מהן דבר מסויים – ואילו אחרי שלקחו מהגויים נדבה שנדבו למקדש, אין חייבים להחזיר להם את הנדבה שלקחו מהם, כשהנדבה היא דבר מסויים, ואין מקבלין מהן דבר שאינו מסויים – אבל חייבים להחזיר להם את הנדבה שלקחו מהם, כשהנדבה היא דבר שאינו מסויים, משום "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ", שאסור שיהיה לגוי חלק עם הציבור (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים מוחלפת הגרסה על פי הבבלי ערכין ו,א. בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'לבסוף מקבלין מהן דבר שאינו מסוים, דבר המסוים אין מקבלין מהן', ובכתב יד שקלים: 'לבסוף אין מקבלין מהן דבר המסוים, ושאין מסוים מקבלין מהן').
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים – לפני שלקחו מהגויים נדבה שנדבו למקדש, אין רשאים לקחת מהם את הנדבה שנדבו, ואף אחרי שלקחו מהגויים נדבה שנדבו למקדש, חייבים להחזיר להם את הנדבה שלקחו מהם, גם כשהנדבה היא דבר מסויים, וגם כשהנדבה היא דבר שאינו מסויים.
ומקשים (ממקור תנאי על רבי יוחנן): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה על רבי יוחנן: שנינו בברייתא: אין מקבלין מהן הקדש נדבה לבדק הבית – אין רשאים לקחת מהגויים נדבה שנדבו לבדק הבית (תיקון בנייני בית המקדש)! – מסתימת הלשון בברייתא משמע, שהיא מדברת בין בתחילה ובין בסוף, בין בדבר מסויים ובין בדבר שאינו מסויים, ומכאן שאין מקבלים מהגויים כלל נדבה לבדק הבית, וזה שלא כרבי יוחנן שאמר שבסוף מקבלים מהם דבר מסויים.
ומתרצים: פתר לה: – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש ומסביר את הברייתא): בין בתחילה בין בסוף, ובלבד דבר שאינו מסויים – הברייתא מדברת בין בתחילה ובין בסוף, אבל רק בדבר שאינו מסויים, ואילו בדבר מסויים, בתחילה אין מקבלים מהם ובסוף מקבלים מהם, כמו שאמר רבי יוחנן.
ומקשים (ממקור תנאי על רבי שמעון בן לקיש): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה ערכין א,ב) חלוקה על רבי שמעון בן לקיש: שנינו במשנה: הכל שוין – רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו בגויים, האם ישנם בתורת ערכים (נדרי הקדש של ערכו של אדם), שניהם מודים, שהן נודרין ונידרין – הגויים ישנם בתורת דמים (נדרי הקדש של דמיו של אדם), והם יכולים לנדור בלשון "דמים" וגם יכולים להיות נידרים בלשון "דמים", שאם נדר גוי ואמר: "דמיי עליי" או "דמי פלוני עליי", וכן אם נדר ישראל ואמר על גוי: "דמיו עליי", נדרו נדר, ונותן את שוויו (כמה שהוא שווה להימכר כעבד בשוק) להקדש, לבדק הבית! – מהמשנה שאמרה שהגויים נודרים יש ללמוד, שמקבלים מהגויים נדבה לבדק הבית, וזה שלא כרבי שמעון בן לקיש שאמר שאין מקבלים מהם כלל.
ומתרצים: פתר לה: – פותר אותה (רבי שמעון בן לקיש מפרש ומסביר את המשנה): עולה – המשנה אינה מדברת בנדר הקדש של דמים אלא בנדר של קורבן עולה, שהגויים יכולים לנדור קורבן עולה, שאם נדר גוי ואמר: "הרי עליי עולה", נדרו נדר, ומקריבים את הקורבן שמביא לנדרו (אפשר שנקטו "עולה" דווקא ואפשר שלאו דווקא, שכן נחלקו תנאים האם מקבלים מהגוי קורבן עולה בלבד או שמקבלים ממנו כל קורבנות נדר ונדבה, ראה ספרא 'אמור' פרשה ז ובבלי מנחות עג,ב שהבאנו במשנה).
ומקשים: ניחא – (הדבר) נוח, נודרים עולה – הדין שאמרה המשנה "נודרים" מובן, שאפשר לפרשו בנדר של קורבן עולה; אבל נידרים עולה?! (בתמיהה) – וכי הדין שאמרה המשנה "נידרים" אפשר לפרשו בנדר של קורבן עולה?! וכי יכול אדם להיות נידר עולה על ידי אחר, שיאמר לו אחר: "הרי עליך עולה"?! ולכן הדין שאמרה המשנה "נידרים" אינו מובן!
ומתרצים: לא (=אלא) – מה שאמרה המשנה "נידרים" אין לפרשו אלא בשאמר ישראל: "הרי עלי עולה" – במקרה שנדר יהודי להביא קורבן עולה, ושמעו (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ושמע') גוי – את היהודי, ואמר – הגוי: "מה שאמר זה עלי" – שקיבל עליו הגוי להביא את קורבן העולה בשביל היהודי שנדר להביא, ובאופן זה הגוי נידר עולה על ידי אחר.
בבבלי מנחות עג,ב ובספרי במדבר פסקה קז אמרו: יכול לא תהא עולתו (של גוי) טעונה נסכים! - תלמוד לומר: "ככה" (לעיכוב, שיהיו כל העולות טעונות נסכים).
ובמשנה שקלים ז,ו שנינו: נוכרי ששילח עולתו ממדינת הים ושילח עימה נסכים - קריבים משלו (מן הנסכים ששלח).
ובמשנה שקלים ד,ד שנינו: רבי עקיבא אומר: מותר נסכים לכלי שרת (מה שהשתייר מן הסלתות והיינות שהקריבו לצורך נסכים הוא "מותר נסכים", והיו מוכרים אותו וקונים בדמיו כלים למקדש).
ומקשים (על התירוץ שלפני כן): ואינו מביא עמה נסכים?! (בתמיהה) – וכי, כשגוי נודר עולה או כשגוי נידר עולה על ידי אחר (שקיבל עליו גוי להביא קורבן עולה שנדר יהודי), אינו חייב להביא עם העולה נסכים (מנחת נסכים, שהיא סולת בלולה בשמן למנחה ויין לנסך)?! והרי הגוי חייב להביא עימה נסכים, ואי אפשר שלא ישתייר מן הנסכים כלום! ומותר נסכים - לא לכלי שרת אינון?! (בתמיהה) – וכי לא לכלי שרת הם (נסכים שהשתיירו)?! והרי מה שהשתייר מן הנסכים היו קונים בדמיו כלי שרת! וכי נמצא מביא דבר מסויים?! (בתמיהה) – וכי כלי שרת שבאים ממותר נסכים הם דבר מסויים? והרי כלי שרת הם בוודאי דבר שאינו מסויים (שחלקו של הגוי מתערבב עם של הציבור), ובזה הכל מודים שאין מקבלים מהגויים! ("תוספתא כפשוטה". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נמצא מביא דבר שאינו מסויים') ואם כן, כיצד מקבלים מהגוי את הנסכים שהוא מביא?
ומתרצים: התיב – השיב (הקשה על הקושיה שהוקשתה לפני כן כדי לתרץ אותה) רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה ערכין א,ב): נערכין (נראה שצריך לומר: 'מעריכין', וכן הוא בפירוש רבנו משולם) – הגויים יכולים להעריך אחרים (לנדור להקדש את ערכו של אחר), שיכול הגוי לומר על ישראל: "ערכו עליי", ונותן להקדש את הערך הקצוב בתורה לפי שנותיו של הנערך! ויש להקשות: וערכין - לא לבדק הבית אינון?! (בתמיהה) – וכי לא לבדק הבית הם (ערכים)?! והרי המעריך חייב לתת את הערך לבדק הבית! הרי שאף על פי שאין מקבלים מהגויים נדבה לבדק הבית, בכל זאת מקבלים מהגוי את הערכים שהוא נותן! - ויש להציע היסק (כדי לתרץ את הקושיה שבאה לפני כן): היך מה דאת אמר תמן (ב"שרידי הירושלמי": 'כמה דתמר תמן', 'כמה דאתמר תמן'): – כמו שאתה אומר שם (בעניין ערכים): לשמים (כינוי לאלוהים) הוא מתכוין ומאיליהן הן באין לבדק הבית (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לכלי שרת' ותיקן תוך כדי כתיבה את טעותו מלהלן וכתב 'לבדק הבית', וכן הוא בכל הנוסחאות) – הגוי, כשהוא מעריך, הוא מתכוון לתת את הערכים לשם ה', ואינו מתכוון שיהיו הערכים באים לבדק הבית, אלא הם באים מעצמם לבדק הבית, ולכן מקבלים מהגוי את הערכים שהוא נותן, כן את אמר אף הכא (ב"שרידי הירושלמי": 'וכה', 'והכא', במקום חמש המילים הללו): – כך אתה אומר גם כאן (בעניין מותר נסכים): לשמים הוא מתכוין ומאיליהן הן באין לכלי שרת – הגוי, כשהוא מביא נסכים, הוא מתכוון להביא אותם לשם ה', ואינו מתכוון שיהיו הנסכים שנשתיירו באים לכלי שרת, אלא הם באים מעצמם לכלי שרת, ולכן מקבלים מהגוי את הנסכים שהוא מביא. אבל כשהגוי נודב ומתכוון שתהיה הנדבה באה לבדק הבית, אין מקבלים ממנו.
ושואלים: מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש? – מה עושה אותה (כיצד מפרש את המשנה) רבי שמעון בן לקיש (כדי שלא תסתור את דבריו)? שדברי המשנה בהלכה זו "אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן" מלמדים שמקבלים מהגויים נדר ונדבה לבדק הבית, וזה שלא כרבי שמעון בן לקיש (אומנם המילים "אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן" אינן בנוסחים המדוייקים של המשנה, אבל נראה שבמשנה שבירושלמי היו המילים האלו, שאם לא כן, אין מובן לשאלת הירושלמי כאן. דברי המשנה הללו מדברים בגויים, כמו שהוא בהמשך דברי המשנה "זה הכלל...". - הירושלמי רגיל להביא משנה או ברייתא לפני שהוא שואל: "מה עבד לה רבי פלוני?". כאן לא הביאו את המשנה שממנה שאלו. ולכן נראה שהשאלה מוסבת על דברי המשנה הללו שבהלכה זו. דוגמה לדבר, ששאלו שאלה זו ולא הביאו את המשנה שממנה שאלו, מצאנו בירושלמי תעניות ד,ט (על המשנה "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה"). הרי שכשהשאלה מוסבת על דברי המשנה המקומית, לא הביאו את המשנה שממנה שאלו).
ומתרצים: פתר לה: – פותר אותה (רבי שמעון בן לקיש מפרש ומסביר את המשנה): (הגרסה בכל הנוסחים: 'פתר לה: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו"'. ואין מובן לגרסה זו, שאין זה תירוץ כלל. ולכן נראה שנשמטה כאן מילה, וצריך לומר: 'פתר לה: עולה', והפסוק "לא לכם ולנו..." הוא פסקה מן המשנה ואינו שייך לכאן אלא להלן) – המשנה אינה מדברת בנדר ונדבה לבדק הבית אלא בנדר ונדבה של קורבן עולה, שהגויים יכולים לנדור ולנדוב קורבן עולה (תירוץ זה זהה לתירוץ לעיל לקושיה על רבי שמעון בן לקיש מהמשנה במסכת ערכין שאמרה שהגויים נודרים. אבל לפי רבי יוחנן, המשנה מדברת בנדר ונדבה לבדק הבית, ומדברים כאן בסוף ובדבר מסויים).
בתוספתא שקלים א,ז שנו: אין מקבלים מהם (מן הגויים) נדבה להקדש בדק הבית, ואם הקדישו - הקדשם הקדש.
ובמשנה תרומות ג,ט שנינו: הנוכרי והכותי... הקדשם הקדש.
בירושלמי שאלו על רבי יוחנן מן הברייתא שבתוספתא, ופתרו לה בדבר שאינו מסויים. לפני הירושלמי לא היתה הסיפא שבתוספתא ("ואם הקדישו"), שהרי לפיה יש בתוספתא ראיה לדברי רבי יוחנן, והיא מחלקת בפירוש בין בתחילה ("אין מקבלים") ובין בסוף ("ואם הקדישו - הקדשם הקדש"), ומדברים כאן בדבר מסויים ("תוספתא כפשוטה").
הסיום ("ואם הקדישו") הוא מהסידור האחרון של התוספתא שמכיל מסקנה ופירוש של אמוראים, אבל התוספתא במקורה נשנית כמו שאמרו בירושלמי כאן ובבבלי ערכין ("עלי תמר").
בבבלי ערכין ו,א אמרו: תנא חדא: גוי שהתנדב נדבה לבדק הבית - מקבלים הימנו; ותניא אידך: אין מקבלים! - אמר רבי אילא אמר רבי יוחנן: לא קשיא, הא בתחילה / לכתחילה (ר"ג: אם רצה להתנדב - אומרים לו שאין מקבלים), הא בסוף / לבסוף (ר"ג: אם התנדב - מקבלים ממנו), דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: בתחילה - אפילו (נדבו לצורך בדק הבית) מים ומלח (שאין בהם צורך לבניין, ואינם עומדים אלא למכירה כדי ליהנות מדמיהם) אין מקבלים מהם. בסוף, דבר המסויים (מוגדר, שניכר שהוא מן הגוי) - אין מקבלים (ר"ג: שמא יתחרט הגוי וידרוש להחזיר לו את מה שנתן), דבר שאינו מסויים - מקבלים.
היכי דמי דבר המסויים? - אמר רב יוסף: כגון אמה כלה עורב (מתקן שבנו על גג ההיכל כדי לגרש את העורבים).
מתיב רב יוסף: "וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר... וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ..." (נחמיה ב)! (ר"ג: הרי שמקבלים מהם דבר מסויים) - אמר ליה אביי: שאני מלכותא, דלא הדרא ביה (אינה חוזרת בה).
לפי הבבלי, רבי יוחנן סובר, שבסוף מקבלים מהגויים דבר שאינו מסויים, ואין מקבלים מהם דבר מסויים. ואילו לפי הירושלמי, רבי יוחנן סובר, שבסוף מקבלים מהגויים דבר מסויים, ואין מקבלים מהם דבר שאינו מסויים.
בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, הגרסה בדברי רבי יוחנן היא כמו שבבבלי.
הפירוש של דבר מסויים ודבר שאינו מסויים בבבלי אינו כמו הפירוש שלהם בירושלמי.
לפי הבבלי, אמר רבי יוחנן את דבריו לתרץ את שתי הברייתות הסותרות זו את זו. ואילו לפי הירושלמי, אמר רבי יוחנן את דבריו סתם, והקשו עליו מהברייתא האומרת שאין מקבלים נדבה מהגויים. בבבלי לא הובאו דברי רבי שמעון בן לקיש.
והא תנינן: מעריכין
במשנה ערכין א,ב שנינו: הנוכרי - רבי מאיר אומר: נערך (על ידי ישראל, שאם אמר ישראל על נוכרי: "ערכו עליי", נותן ערכו להקדש כפי שנותיו), אבל לא מעריך (שאם אמר נוכרי: "ערך פלוני עליי" או "ערכי עליי", לא אמר כלום). רבי יהודה אומר: מעריך (שאם אמר נוכרי על ישראל: "ערכו עליי", נותן ערכו להקדש), אבל לא נערך (שאם אמר נוכרי: "ערכי עליי", או אם אמר ישראל על נוכרי: "ערכו עליי", לא אמרו כלום). זה וזה מודים, שנודרים ונידרים.
ובתוספתא ערכין א,א שנו: רבי מאיר אומר: מרובה מידת נערכים ממידת מעריכים, שחרש שוטה וקטן נערכים אבל לא מעריכים, [אף הגוי יהא נערך ולא מעריך]. רבי יהודה אומר: מרובה מידת מעריכים ממידת נערכים, טומטום ואנדרגינוס מעריכים ולא נערכים, אף הגוי יהא מעריך ולא נערך.
ובספרא 'בחוקותי' פרשה ג נאמר: "בני ישראל" מעריכים, ואין הנוכרים מעריכים. יכול לא יהו נערכים? - תלמוד לומר: "איש"; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: "בני ישראל" נערכים, ואין הנוכרים נערכים. יכול לא יהו מעריכים? - תלמוד לומר: "איש".
מה שאמרו בירושלמי כאן "והא תנינן: מעריכין" (לפי הגהתנו) הוא לדעת רבי יהודה (וכן הוא בפירוש רבנו משולם).
• • •
במשנה שנינו: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ" (עזרא ד,ג).
מציעים בעיה: רבי חלקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: רבי חזקיה) אמר: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאל – הסתפק: מעתה (אם כן) - מאחר שאין מקבלים מהגויים דבר שיש בו משום השתתפות עם הציבור בבניין המקדש, משום שנאמר: "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ", האם אין מקבלין מהן לאמת המים – של ירושלים, ולחומת העיר – ירושלים (במסירה שלפנינו כתב הסופר: 'אמת', 'וחומת', ומגיה תיקן: 'לאמת', 'ולחומת'. כבתיקון כן הוא ב"שרידי הירושלמי"), ומגדלותיה (ב"שרידי הירושלמי": 'ולמגדלותיה') – אם יש צורך לתקנם, והיסוד לבעיה הוא: על שם (משום) שנאמר: "וְלָכֶם אֵין חֵלֶק (נחלה) וּצְדָקָה (זכות) וְזִכָּרוֹן (שם וזכר בעתיד) בִּירוּשָׁלִָם" (נחמיה ב,כ) – כך השיב נחמיה לצרי יהודה על הצעתם להשתתף בבניין החומה של ירושלים? (אין פושטים בעיה זו. - במשנה שקלים ד,ב שנינו: אמת המים וחומת העיר ומגדלותיה באים משיירי הלשכה (מן השקלים שהשתיירו בלשכה לאחר שנתרמו התרומות לתוך הקופות))
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אלו חייבין בקולבון" כול'. "השוקל על יד העבד, על יד האשה, על יד הכהן, על יד הקטן - פטור".
מציעים זיהוי למקור התנאי: מתניתא דרבי מאיר (נראה שצריך לומר: 'דלא כרבי מאיר') – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן, שאמרה, שהשוקל על יד העבד, על יד האישה, על יד הכוהן, על יד הקטן - פטור מן הקולבון, היא) שלא כרבי מאיר (שלא בשיטתו של רבי מאיר), דרבי מאיר אמר: אף על פי שאין שקלו תורה, קולבונו תורה (כן הוא גם בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי". אבל בקטע גניזה שני שם ובכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'אף על פי ששקלו תורה קולבונו תורה'. ובדפוס ונציה הבבלי: 'כשם ששקלו תורה כך קולבונו תורה') – גם מי שפטור מן התורה ממחצית השקל (של התורה, שהוא שקל של זמן המשנה), אם הוא נותן - חייב קולבון מן התורה לרבי מאיר. לכן לרבי מאיר השוקל על יד העבד, על יד האישה, על יד הכוהן, על יד הקטן - חייב קולבון, אף על פי שכל אלו אינם חייבים במחצית השקל, ולפי זה סתמה המשנה כאן שלא כרבי מאיר (להלן מוצע מקור לשיטתו של רבי מאיר שכל הנותן מחצית השקל חייב קולבון מן התורה. אבל חכמים חלוקים על רבי מאיר וסבורים שהנותן מחצית השקל אינו חייב קולבון מן התורה. ברם במקרה של פריטת מטבע לשקלים על ידי ההקדש או במקרה של צירוף מטבעות לשקל, גם רבי מאיר וגם חכמים מחייבים בקולבון מתקנת חכמים בעמלה בעד הפריטה או הצירוף).
• • •
במשנה שנינו: "על ידו ועל יד חבירו - חייב בקולבון אחד; רבי מאיר אומר: שני קולבונות".
מציעים הסבר (לשיטת רבי מאיר): סבר – סובר רבי מאיר: בנותן שקלו שלם, שהוא פטור מן הקולבון (ב"שרידי הירושלמי": 'הנותן שקלו שלם - פטור מן הקולבון'. וכן הוא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. ובדפוס ונציה הבבלי נשמט משפט זה) – המשנה מדברת במקרה שהוא נותן להקדש מטבע בערך של שקל שלם של התורה (מטבע של סלע, שהוא שני שקלים של זמן המשנה), מחציתו בשבילו ומחציתו בשביל חבירו, שהוא פטור לרבי מאיר מן הקולבון בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים, שהרי אין כאן פריטה, ואינו חייב אלא שני קולבונות מן התורה, אחד בעד השקל שהוא נותן בשבילו ואחד בעד השקל שהוא נותן בשביל חבירו, ולכן שנינו במשנה שהשוקל על ידו ועל יד חבירו - חייב לרבי מאיר שני קולבונות, ולא שלושה קולבונות (ולחכמים החלוקים על רבי מאיר חייב קולבון אחד בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים, ואף על פי שאין כאן פריטה, מכל מקום אילו היה נותן סלע רק בשבילו היה נזקק לפריטה והיה חייב קולבון. - אבל הנותן שני מטבעות של שני שקלים של זמן המשנה, אחד בשבילו ואחד בשביל חבירו - לרבי מאיר חייב שני קולבונות מן התורה, ולחכמים פטור מן הקולבון, שהרי אין כאן פריטה, ואף אילו היה נותן שקל רק בשבילו לא היה נזקק לפריטה, ולכן המשנה אינה מדברת במקרה זה).
מביאים מדרש: אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו (ב"שרידי הירושלמי": 'הכבוד') והראהו למשה – כשאמר לו את פרשת שקלים, אמר (ב"שרידי הירושלמי": 'ואמר') לו – הקב"ה למשה: "זֶה יִתְּנוּ... מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" (שמות ל,יג) – את זה חייבים לתת, כסף שמשקלו חצי השקל. ויש לדרוש את הכתוב: - כזה יתנו – חייבים לתת מטבע כמו זה שאני מראה אותו לך (דרש לשון "זה", שהוא כינוי רומז לדבר מוחשי שאפשר להראות אותו ולהצביע עליו, וכמו שדרשו חכמים בכמה מקומות שכתובה בהם לשון "זה"). לדעת רבי מאיר, חייבים בכל זמן לתת את ערך המטבע של מחצית השקל שהיה בזמן התורה, שהוא זה שהראה אותו הקב"ה למשה, ואין לגרוע לעולם מערכו. לכן כל הנותן מחצית השקל - צריך להוסיף עוד מטבע, כדי שיהא ערכו שווה למחצית השקל שהיה בזמן התורה, וזהו הקולבון שלרבי מאיר חייב בו מן התורה כל הנותן מחצית השקל (מדרש זה אינו ממדרשי ההלכה שבידינו).
מאמרו זה של רבי מאיר מובא במדרשי אגדה.
בתוספתא שקלים א,ח שנו: השוקל שקל (של זמן המשנה, ששוויו מחצית השקל של התורה, ונותן אותו במטבע אחד) - חייב בקולבון; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: השוקל שקל - פטור מן הקולבון. השוקל שני דינרים (שנותן מחצית השקל של התורה בשני מטבעות) - חייב בקולבון (בזה אף חכמים מודים, שלא פטרו מקולבון אלא בנותן מחצית השקל במטבע אחד, אבל הנותן בשני מטבעות - אף הם מחייבים בקולבון).
לדעת רבי מאיר, גם השוקל מחצית השקל של התורה במטבע אחד - חייב קולבון, לפי שהקולבון הוא תוספת למחצית השקל שחייב לתת מן התורה בכסף טהור, ואילו המטבע שהוא שוקל מעורב בסיגים, וכנגדם חייבוהו להוסיף קולבון, לפיכך חייב להוסיפו גם מי ששוקל מחצית השקל במטבע אחד, והשוקל שקל שלם של התורה בשבילו ובשביל חבירו - חייב בשני קולבונות. אבל חכמים אינם דורשים "זה ייתנו" כרבי מאיר, והם סוברים, שהקולבון הוא עמלה בעד פריטת מטבעות, שהתקינו חכמים שחייבים לתת למקדש אותו קולבון שהיו צריכים לתת לשולחני בשכרו אילו היו פורטים אצלו את השקל לשני חצאי שקלים, ולכן השוקל מחצית השקל של התורה במטבע אחד - פטור מן הקולבון, והשוקל שקל שלם של התורה בשבילו ובשביל חבירו - אינו חייב אלא קולבון אחד, והשוקל שקל שלם של התורה, שצריך לפורטו לשני חצאים - חייב קולבון אחד.
מתוך "יוצר" לשבת פרשת שקלים של הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר:
זֶה אֵלִי נָם לַאֲבִי חוֹזֶה וְהֶרְאָהוּ כְּמִין מַטְבֵּעַ אֵשׁ בַּמַּחֲזֶה וְנָם הַכֹּל יִתְּנוּ כָּזֶה.
• • •
במשנה שנינו: "נתן סלע ליטול שקל - חייב שני קולבונות".
מציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): דרבי מאיר היא – של רבי מאיר היא (המשנה שאמרה, שהנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קולבונות, היא בשיטתו של רבי מאיר), דרבי מאיר אמר: הנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קולבונות (כמו ששנו בתוספתא): אחד - שקל שהוא נותן, ואחד - (סלע) [שקל (תוקן כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים)] שהוא נוטל (נראה שצריך לומר כאן: 'אחד - שקל שהוא נוטל, ואחד - לדבר תורה', כמו שהוא בטעות בדברי רב להלן) – הוא חייב קולבון אחד בשביל השקל שהוא מקבל בחזרה מההקדש, וקולבון זה הוא עמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים, והוא חייב עוד קולבון אחד בשביל השקל שהוא נותן להקדש, ובקולבון זה הוא חייב מן התורה. ולכן המשנה בשיטת רבי מאיר (אבל לשיטת חכמים החלוקים על רבי מאיר, אינו חייב אלא קולבון אחד בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים).
ומציעים דעה מנוגדת: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: דברי הכל היא – המשנה שאמרה, שהנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קולבונות, דברי הכל היא, שאף חכמים החלוקים על רבי מאיר מודים בזה שחייב שני קולבונות (בניגוד לדעתו של רבי אלעזר שאמר שהמשנה בשיטת רבי מאיר). ומסבירים: אחד - שקל שהוא נוטל, ואחד - לדבר תורה (כך הוא גם ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד הבבלי. ובדפוס ונציה הבבלי: 'אחד - שקל שהוא נותן, ואחד - שקל שהוא נוטל, ואחד - לדברי תורה', והוא אשגרה בטעות מלהלן. במסירה שלפנינו הושלם 'נותן ואחד שקל שהוא' על ידי מגיה. אך נראה שצריך לומר כאן: 'אחד - סלע שהוא נותן, ואחד - שקל שהוא נוטל', כמו שהוא בטעות בדברי רבי אלעזר לעיל) – הוא חייב קולבון אחד בשביל הסלע שהוא נותן להקדש, שהרי אינו נותן שקל, והוא חייב עוד קולבון אחד בשביל השקל שהוא מקבל בחזרה מההקדש, שכשהוא נותן סלע להקדש והגזבר מחזיר לו שקל, נמצאו שתי פעולות כאן, לכן חייב לתת שני קולבונות בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים.
ומציעים בעיה: על דעתיה דרב – על דעתו של רב (לפי דעת רב שאמר, שלחכמים הנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קולבונות), שלשה קולבונות אינון? – האם לרבי מאיר הנותן סלע ונוטל שקל - חייב שלושה קולבונות, שבנוסף לשני הקולבונות שהוא חייב בהם כמו לחכמים, הוא חייב עוד קולבון אחד, שהרי לרבי מאיר אפילו הנותן שקל בפני עצמו - חייב קולבון מן התורה? (שאין מסתבר לומר, שרבי מאיר מקל יותר מחכמים בחיוב הקולבונות בעד פריטת הסלע לשני שקלים, שחכמים מחייבים שני קולבונות, ורבי מאיר אינו מחייב אלא אחד)
ומציעים מסורת (כדי לפשוט את הבעיה): אתא – בא רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) ואמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רב: שלשה קולבונות אינון – הם לרבי מאיר, שרבי מאיר סובר, שהנותן סלע ונוטל שקל - חייב שלושה קולבונות. אחד - שקל (נראה שצריך לומר: 'סלע') שהוא נותן, ואחד - שקל שהוא נוטל, ואחד - לדבר תורה – הוא חייב קולבון אחד בשביל הסלע שהוא נותן להקדש, והוא חייב עוד קולבון אחד בשביל השקל שהוא מקבל בחזרה מההקדש, שכשהוא נותן סלע להקדש והגזבר מחזיר לו שקל, נמצאו שתי פעולות כאן, לכן חייב לתת שני קולבונות בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים, והוא חייב עוד קולבון אחד, שהרי לרבי מאיר אפילו הנותן שקל בפני עצמו - חייב קולבון מן התורה (על פי "תוספתא כפשוטה". - אף על פי שלדעת רב, רבי מאיר מחייב שלושה קולבונות, המשנה שאמרה, שחייב שני קולבונות, היא אף לשיטת רבי מאיר, כיוון שרב מפרש, שלא באה המשנה ללמד אלא כמה קולבונות הוא חייב בעד פריטת הסלע לדברי הכל, ולא התייחסה למחלוקת בעניין חיוב קולבון מן התורה).
בתוספתא שקלים א,ח שנו: הנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קולבונות; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: קולבון אחד.
לפי רבי אלעזר, שהעמיד את המשנה כרבי מאיר, רבי מאיר מחייב שני קולבונות וחכמים מחייבים קולבון אחד, כמו ששנו בתוספתא. אבל לפי רב, שהעמיד את המשנה כדברי הכל, רבי מאיר מחייב שלושה קולבונות וחכמים מחייבים שני קולבונות, שלא כמו ששנו בתוספתא.
• • •
ומבארים את המשנה כאן, שהיא גם המשך המשנה בבכורות שם:
האחין והשותפין (בשרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'האחין השותפין') – האחים שהם שותפים בירושת אביהם, שחייבין בקולבון ופטורין במעשר (צריך לומר: 'פטורין ממעשר') בהמה" (זו לשון המשנה, ומבארים:) - בשחלקו וחזרו ונשתתפו – כשחילקו האחים את הנכסים שירשו מאביהם וחזרו והשתתפו, והרי דינם כשותפים, שחייבים בקולבון, הם פטורים מלעשר את הבהמות שירשו ואת הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו; "שחייבין במעשר בהמה ופטורין (צריך לומר: 'פטורין') מן הקולבון" (זו לשון המשנה, ומבארים:) - בשלא חלקו – כשלא חילקו האחים את נכסי הירושה, שנחשבים הנכסים כאילו עדיין הם ברשות אביהם, והם חייבים לעשר את הבהמות שירשו ואת הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו, הם פטורים מן הקולבון, כדין האב השוקל מנכסיו בשביל בניו בתורת מתנה.
במשנה בכורות שם שנינו בפירוש: חלקו וחזרו ונשתתפו - חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה.
ביאור המשנה שביארו כאן הוא לפי רבי יוחנן, שכן לדעתו: כשחלקו, אפילו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, וחזרו ונשתתפו - פטורים ממעשר בהמה, וכשלא חלקו - חייבים במעשר בהמה. אבל לפי רבי לעזר ביאור המשנה הוא: כשחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, וחזרו ונשתתפו - פטורים ממעשר בהמה, וכשחלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, וחזרו ונשתתפו, או כשלא חלקו - חייבים במעשר בהמה.
עד כאן המקבילה בירושלמי קידושין.
בבבלי בכורות נו,ב-נז,א אמרו: אמר רב ענן: לא שנו (שאם חלקו וחזרו ונשתתפו פטורים ממעשר בהמה כדין שותפים רגילים) אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים (שלא חילקו מתחילה את התיישים בשווה ואת הגדיים בשווה, אלא חילקו את כל הבהמות לפי שוויין, והרי זה כאילו קנו זה מזה, וכשחזרו ונשתתפו הרי זה כשני זרים שנשתתפו ביניהם), אבל חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים - אומרים: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה (אומרים ש"יש ברירה", כלומר, אנו מניחים שכל אחד מהם נתברר חלקו המיועד לו מתחילה בנכסי אביו, וכשחזרו ונשתתפו נחשב הדבר כאילו לא חילקו מעולם). ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, אין אומרים: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה (וכשחזרו ונשתתפו דינם כשותפים רגילים הפטורים ממעשר בהמה).
ורבי אלעזר אמר: לא שנו (שאם חלקו וחזרו ונשתתפו פטורים ממעשר בהמה כדין שותפים רגילים) אלא שחלקו תשעה כנגד עשרה ועשרה כנגד תשעה (מפני שעל ידי השומה של תשעה גדולים כנגד עשרה קטנים נחשב הדבר כאילו קנו זה מזה), אבל חלקו תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה - אומרים: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה (וכשחזרו ונשתתפו נחשב הדבר כאילו לא חילקו מעולם). ורבי יוחנן אמר: אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה - אין אומרים: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה (ופטורים ממעשר בהמה). ואזדא רבי יוחנן לטעמיה (שאין אומרים בחלוקת ירושה ש"יש ברירה" וכל אחד מהאחים זכה בחלקו הראוי לו מתחילה), דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: האחים שחלקו (ביניהם את ירושת אביהם) - לקוחות הם (כאילו קנו זה מזה את חלקם).
רבי אלעזר ורבי יוחנן נחלקו באותה מחלוקת שנחלקו רב ענן ורב נחמן. רב ענן ורבי אלעזר סוברים זה כזה, ורב נחמן ורבי יוחנן סוברים זה כזה, אלא שרב ענן ורב נחמן דיברו כשחילקו לפי מין, ורבי אלעזר ורבי יוחנן דיברו כשחילקו לפי מניין.
מה שאמרו בירושלמי בשם רבי אלעזר, אמרו בבבלי בשם רב ענן (אמורא בבלי בדור השני), ומה שאמרו בירושלמי בשם רבי יוחנן, אמרו בבבלי בשם רב נחמן (אמורא בבלי בדור השני והשלישי).
תלמוד
במשנה שנינו: "השוקל על ידי עני" כול'. "האחין השותפין" כול'.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי קידושין א,ו.
מביאים מחלוקת אמוראים: אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): והן (והם) שחלקו גדיים כנגד (בהשוואה אל) תיישים ותיישים כנגד גדיים – האחים השותפים, שנפלו להם בהמות בירושה וחילקו אותן ביניהם וחזרו והשתתפו בהן, פטורים ממעשר בהמה, רק אם חילקו את הבהמות לפי הערכה, כגון שאח אחד נטל גדיים ואח אחר נטל תיישים בשוויים, ואח אחד נטל תיישים ואח אחר נטל גדיים בשוויים, ונמצא שכשחילקו קנה כל אחד את חלקו מאחיו, ויש כאן מיקח בשעת החלוקה, וכשחזרו והשתתפו הרי הם ככל שותפים, אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים – אם חילקו את הבהמות לפי מין, כך שכל אחד נטל אותו מניין מכל מין כמו אחיו, כגון שאח אחד נטל מספר גדיים ואח אחר נטל גם הוא אותו מספר גדיים, ואח אחד נטל מספר תיישים ואח אחר נטל גם הוא אותו מספר תיישים, - הוא חלקו משעה הראשונה – אנו אומרים, שהוברר למפרע שכל אחד הגיע לו חלקו הראוי לו משעה ראשונה, משעת מיתת האב, ונמצא שכשחילקו לא קנה כל אחד את חלקו מאחיו, ואין כאן מיקח בשעת החלוקה, וכשחזרו והשתתפו הרי זה כאילו חזרו הבהמות להיות ברשות אביהם והרי הם כיורשים, ולכן הם חייבים במעשר בהמה.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים - כלקוחות הן – האחים השותפים, שנפלו להם בהמות בירושה וחילקו וחזרו והשתתפו, פטורים ממעשר בהמה, אף אם חילקו את הבהמות לפי מין ומניין, שאין אומרים, שהוברר למפרע שכל אחד הגיע לו חלקו הראוי לו משעת מיתת האב, אלא אומרים, שמא אח אחד קיבל את החלק הראוי לאח אחר והחליפו ביניהם את החלקים, והרי הם כקונים זה מזה, ויש כאן מיקח בשעת החלוקה, וכשחזרו והשתתפו הרי הם ככל שותפים, כהיא (כההיא) (במקבילה וב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת - בכורות ט,ג): הלקוח – בקר וצאן שקנה אדם מחבירו, ושניתן לו מתנה – או שקיבל מחבירו במתנה, - פטור ממעשר בהמה – שאין אדם חייב לעשר אלא הבהמות שנולדו אצלו. - הרי שהלוקח בהמות פטור ממעשר בהמה, ולכן האחים שחילקו, שהם כלקוחות, פטורים ממעשר בהמה.
כשהם כלקוחות בשעה שחלקו, הם פטורים מלעשר את הבהמות שירשו, וכשהם כשותפים בשעה שחזרו ונשתתפו, הם פטורים מלעשר את הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו. וכשאינם כלקוחות בשעה שחלקו, הם חייבים לעשר את הבהמות שירשו, וכשהם כיורשים בשעה שחזרו ונשתתפו, הם חייבים לעשר את הוולדות שנולדו להם מהבהמות שירשו.
ומקשים: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שואל (מקשה): ולמה לי נן (=לית אנן. במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה גרש מעל ליו"ד, והמגיה התכוון כנראה לתקן 'לית נן') אמרין: – ולמה אין אנחנו אומרים: פעמים שחייבין בזה ובזה ופעמים שהן פטורין מזה ומזה? – מדוע המשנה אומרת, שלפעמים האחים השותפים חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה ולפעמים הם חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון, ואין היא אומרת גם כן, שלפעמים הם חייבים בקולבון ובמעשר בהמה ולפעמים הם פטורים מן הקולבון וממעשר בהמה? - אין משיבים על קושיה זו.
ומציעים דוגמאות: היך עבידא? – איך עשויה (הדבר)? (באיזה מקרה חייבים בזה ובזה, ובאיזה מקרה פטורים מזה ומזה?) - חלקו את הנכסים ואחר כך חלקו את הבהמה – כשחילקו את הכספים שירשו מאביהם וחזרו והשתתפו בהם, ועדיין לא חילקו את הבהמות עד לאחר זמן, - חייבין בזה ובזה – חייבים בקולבון, שדינם כשותפים בכספים, וחייבים במעשר בהמה, שנחשבות הבהמות כאילו עדיין הן ברשות אביהם, חלקו את הבהמה ואחר כך חלקו את הנכסים – כשחילקו את הבהמות שירשו מאביהם וחזרו והשתתפו בהן, ועדיין לא חילקו את הכספים עד לאחר זמן, - פטורין מזה ומזה – פטורים מן הקולבון, שנחשבים הכספים כאילו עדיין הם ברשות אביהם, ופטורים ממעשר בהמה, שדינם כשותפים בבהמות (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הגרסה הפוכה: 'חלקו את הבהמה ואחר כך חלקו את הנכסים - חייבין בזה ובזה, חלקו את הנכסים ואחר כך חלקו את הבהמה - פטורין מזה ומזה'. ובפירוש תלמיד רשב"ש הגיה כמו שהוא לפנינו).
ומציעים פרשנות מצמצמת: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שכשחילקו את הבהמות וחזרו והשתתפו בהן, ועדיין לא חילקו את הכספים - פטורים מן הקולבון), - בשלא היתה הבהמה רוב – במקרה שלא היו הבהמות רוב הנכסים, אלא שהיו הכספים רוב הנכסים, שלעניין הקולבון הולכים אחר הכספים שהם הרוב, וכיוון שלא חילקו אותם, הם נחשבים כאילו עדיין הם ברשות אביהם, אבל אם היתה הבהמה רוב – במקרה שהיו הבהמות רוב הנכסים, - הן הן עיקר נכסיו – אף לעניין הקולבון הולכים אחר הבהמות שהן הרוב, וכאילו חילקו גם את הכספים וחזרו והשתתפו בהם, והם חייבים בקולבון, שדינם כשותפים בכספים.
בבבלי בכורות נו,ב אמרו: אמר רבי ירמיה: פעמים שחייבים (האחים השותפים שחלקו וחזרו ונשתתפו) בזה ובזה (בקולבון ובמעשר בהמה), ופעמים שפטורים מזה ומזה, פעמים שחייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה, ופעמים שחייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון. חייבים בזה ובזה - שחלקו בכספים (וחזרו ונשתתפו בהם) ולא חלקו בבהמה (אלא נשארה בתפיסת הבית (רכוש הבית, היינו נכסי הירושה), ולכן היא חייבת במעשר); פטורים מזה ומזה - שחלקו בבהמה (וחזרו ונשתתפו) ולא חלקו בכספים (והשקלים שניתנו עבורם ניתנו מתפיסת הבית); חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה - שחלקו בזה ובזה (וחזרו ונשתתפו); חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון - שלא חלקו בזה ובזה.
בבבלי נאמרו דברי רבי ירמיה בדרך אמירה רגילה, ובירושלמי נאמרו דבריו בדרך שאלה.
ומקשים: רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: רבי שַׁמַּי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) בעי – שואל (מקשה על ההלכה כשלא חילקו האחים את נכסי הירושה, שנחשבים הנכסים כאילו עדיין הם ברשות אביהם, והם חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון): וכי מפני שעשיתן כאדם אחד (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'כאחד אדם', ומגיה מחק 'כ' ו'אדם' והוסיף 'כאדם' לפני 'אחד'. ואפשר שכבר הסופר הגיה את סדר המילים על ידי ניקוד מעליהן. 'כאדם אחד' כן הוא בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי. וב"שרידי הירושלמי": 'כאדם') אצל מעשר בהמה, את (אתה) פוטרו (צריך לומר: 'פוטרן') מן הקולבון?! – וכי משום שלעניין מעשר בהמה אתה מחשיב את האחים כאדם אחד ולא כשותפים, גם לעניין קולבון אתה מחשיב אותם כך, והם פטורים מן הקולבון?! והרי היה לנו לומר, שלעניין קולבון אין האחים נחשבים כאדם אחד אלא כשותפים, ויהיו חייבים בקולבון! ויש לתרץ: (אמר ליה לא) [אלא (תוקן על פי "שרידי הירושלמי")] שנייה היא – שונה היא (שונה הוא הדבר, עניין קולבון שונה מעניין מעשר בהמה), שהוא נותן סלע אחת שלימה – אין הם פטורים מן הקולבון משום שהם נחשבים כאדם אחד כמו לעניין מעשר בהמה, אלא הם פטורים מן הקולבון משום שאח אחד נותן מטבע של סלע אחת, שהיא שני שקלים של זמן המשנה, מחציתה בשבילו ומחציתה בשביל אחיו (בירושלמי לעיל אמרו, שהנותן להקדש מטבע של סלע, מחציתה בשבילו ומחציתה בשביל חבירו, פטור לרבי מאיר מן הקולבון בעמלה בעד פריטת הסלע לשני שקלים, שהרי אין כאן פריטה, ואינו חייב אלא שני קולבונות מן התורה, אחד בעד השקל שהוא נותן בשבילו ואחד בעד השקל שהוא נותן בשביל חבירו. ואף כאן הכוונה שהאחים פטורים מן הקולבון בעד הפריטה, אבל הם חייבים קולבונות מן התורה. הירושלמי שנקט "סלע אחת" דיבר במקרה של שני אחים, והוא הדין במקרה של מספר אחר של אחים והוא נותן מטבע בערך של שקלים כמספר האחים). ויש להקשות: מעתה (אם כן) - מאחר שכשלא חילקו, הם פטורים מן הקולבון משום כך, אפילו חלקו וחזרו ונשתתפו - חייבין במעשר בהמה (נראה ששלוש מילים אלו יתרות, כיוון שהשאלה אינה אלא לעניין קולבון, או שיש להגיה: 'פטורין ממעשר בהמה') ופטורין מן הקולבון – אף כשחילקו וחזרו והשתתפו, יהיו פטורים מן הקולבון משום כך! ותנינן: – ו(הרי) שנינו (משנה בכורות ט,ג): חלקו וחזרו ונשתתפו - חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה! - אין משיבים על קושיה זו.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם אבא בר רב הונא (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי): היא שני אחין שירשו את אביהן, היא שני אגיסין שירשו את חמיהן – שני אחים שירשו את אביהם שמת ושני גיסים (בעלי שתי אחיות) שירשו את חמיהם (אבי נשותיהם) שמת (כגון שמת חמיהם בלי בנים וירשו נשותיהם את אביהם, ומתו נשותיהם קודם שחילקו ביניהן את נכסי אביהן, וירשו אותן בעליהן) שווים, שכשחילקו האחים או הגיסים וחזרו ונשתתפו - הם חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה, וכשלא חילקו - הם חייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקולבון.
מביאים ברייתא: לאיכן (להיכן) היו הקולבונות נופלין (מגיעים)? – מה היו עושים בקולבונות?
רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: לשקלים – נותנים אותם לשופר (תיבה בצורת שופר) שבמקדש שכתוב עליו "שקלים", שדין הקולבונות כדין השקלים, שכן רבי מאיר הולך לשיטתו, שהקולבון בא להשוות את ערך השקל למחצית השקל של התורה.
רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) אומר: לנדבה – נותנים אותם לשופרות שבמקדש שכתוב עליהם "נדבה", שמביאים מהם קורבנות עולות נדבה כשהמזבח עומד בטל ואין קורבנות להקריב עליו (משנה להלן פרק ו הלכות ה-ו).
רבי שמעון השזורי (תנא בדור הרביעי, מהיישוב שזור בגליל התחתון) אומר: ריקועי זהב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ריקועי פחים') (ו)ציפוי לבית קודש הקדשים – קונים בהם טסים מרודדים (לוחות דקים) של זהב, לצורך כיסוי לקירות ולתקרה ולרצפה של בית קודש הקודשים (כמו שהיו עושים במותר תרומת הלשכה (משנה להלן פרק ד הלכה ה)).
בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) אומר: שולחנין היו נוטלין אותן בשכרן – שהשולחנים היו פורטים את השקלים לחצאי שקלים, שלדעתו הקולבון הוא עמלה בעד פריטת מטבעות.
ויש אומרים: להוצאת דרכים – להוצאות הדרך של השליחים המביאים את השקלים מכל המקומות לירושלים (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'להוצאת הרבים'. ופירש תלמיד רשב"ש: לצורך ציבור, ולא למזבח ולא לבדק הבית. ורבנו משולם פירש: לתיקון בורות ודרכים).
בתוספתא שקלים א,ח שנו: קולבונות הללו מה היו עושים להם? - נופלים לשקלים; דברי רבי מאיר. רבי לעזר אומר: לנדבה. רבי שמעון שיזורי אומר: ריקועי זהב, צפוי לבית קודש הקודשים. בן עזיי אומר: שולחנים באים ונוטלים אותם בשכרם.
בתוספתא לא הובאו דברי יש אומרים שבירושלמי.
הביטוי "ויש אומרים" מופיע לעיתים בסוף הברייתות שבירושלמי ואינו בתוספתא שלנו. ספק הוא האם התוספות שבירושלמי בתוך ברייתות הן תוספות אמוראיות או שהברייתות היו בנוסח שלם יותר לפני חכמי הירושלמי ("אוצר לשונות ירושלמיים").
לדעתו של בן עזיי היו השולחנים עצמאיים מבחינה כלכלית, וקיבלו עמלות ישירות מהציבור. ברם, לדעת כל יתר החכמים שימש הקולבון למטרות ציבוריות (במקדש), ושכרם של השולחנים שולם מקופת המקדש. אפשר שגם לדעת בן עזאי שייך הקולבון למקדש, אלא שהוא משמש מקור לתשלום שכרם של השולחנים, שהם פקידי המקדש ("פרקמטיא", עמוד 202).
בבבלי מנחות קח,א אמרו: תניא: להיכן קולבון זה הולך? - לשקלים; דברי רבי מאיר. רבי אלעזר אומר: לנדבה.
בבבלי הובאו דברי רבי מאיר ורבי אלעזר בלבד.
• • •