משנה
משנה זו חוזרת ללמד בעניין גביית השקלים.
בחמשה עשר בו – בחודש אדר, שולחנות – חלפנים הפורטים ומחליפים מטבעות, יושבין במדינה – בכל המקומות בארץ ישראל, מלבד המקדש, וגובים את השקלים.
בעשרים וחמשה בו – בחודש אדר, ישבו – שולחנות, במקדש – וקיבלו את השקלים מהשולחנות במדינה שהביאו להם את השקלים שגבו. משישבו במקדש, התחילו – בית דין, למשכן – לקחת משכון ממי שלא הביא את שקלו.
את מי ממשכנין? - לויים וישראלים (יהודים שאינם לא כוהנים ולא לוויים) וגרים (גויים שנעשו יהודים) ועבדים משוחררין – שכל אלו חייבים לתת מחצית השקל בכל שנה (עבד כנעני (עבד שאינו יהודי) המשתחרר הופך להיות עם שחרורו יהודי גמור), אבל לא נשים – שהן פטורות ממחצית השקל, משום שהן חסרות רכוש, ואינן יכולות לשלם, ולא עבדים – כנענים, שאף הם פטורים ממחצית השקל, ולא קטנים – שהם פחות מגיל עשרים שנים, שאינם חייבים במחצית השקל (זמן גדלות לעניין חיוב במחצית השקל מן התורה הוא עשרים שנים (שמות ל,יד)).
וכל קטן – שהוא פחות מגיל עשרים שנים, שהתחיל אביו לשקול על ידו – לתת מחצית השקל בשבילו, אינו פוסק – אין הבן מפסיק מלשקול, אלא שוקל בעצמו כל שנה, אף שעדיין אינו חייב לשקול עד שיהא בגיל עשרים שנים.
אין ממשכנין את הכהנים – אומנם גם הכוהנים חייבים לתת מחצית השקל, ואף תובעים אותם, אבל אין ממשכנים אותם, מפני דרכי שלום – שלא יבואו הממשכנים לידי מריבה איתם.
בתוספתא שקלים א,ו שנו: משישבו במקדש התחילו למשכן. משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפואתו (ואף שהחולה מצטער מן החיתוך, סופו שהוא מכיר שאין כוונתו אלא לרפואתו), כך אמר הקב"ה: משכנו ישראל על שקליהם, כדי שיהו קורבנות הציבור קריבים מהם (שהרי אין קורבנות הציבור באים משל יחיד, ולפיכך לוקחים שקלים מכל ישראל), מפני שקורבנות הציבור מרצים ומכפרים בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן מצינו בתרומת שקלים ששקלו בני ישראל במדבר (ומשה רבנו לקח מהם את הכסף בעל כורחם, כדי להצילם מן הנגף), שנאמר: "ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל" וגו' (שמות ל,טז).
כוונת הברייתא שבתוספתא היא, שממשכנים את ישראל על השקלים בעל כורחם, דוגמת הרופא שמחתך את המכה כדי להציל את החולה, ואף שהקורבנות צריכים להיות לרצון, הרי החולה מכיר אחר כך שהחיתוך היה לשם רפואה, ודעתו נוחה ממנו אחר כך ("תוספתא כפשוטה").
השולחני
עיסוקיו העיקריים של השולחני כללו החלפת מטבעות, פריטת מטבעות, שמירת פקדונות כספיים, וייעוץ בדבר ערכם של המטבעות. השולחני הלווה כספים והעמיד אשראי ללקוחותיו.
• • •
משנה
משנה זו מלמדת, שנחלקו חכמים, האם הכוהנים חייבים במחצית השקל.
אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): העיד בן כוברי (מחכמי הדור הראשון לתנאים) – מסר עדות על הלכה קדומה או נוהג קדום, ביבנה (עיר במישור החוף בדרום) – לפני החכמים בבית המדרש שביבנה, שכל כהן שהוא שוקל – שנותן מחצית השקל, אינו חוטא – כלומר, אף על פי שאין הכוהנים חייבים לשקול, כמו שמבואר בירושלמי להלן, מכל מקום, כוהן השוקל אינו חוטא.
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) – לבן כוברי: לא כי – אין הדבר כך, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא – שהכוהנים חייבים במחצית השקל כשאר כל ישראל.
אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן – הכוהנים דורשים את הפסוק להלן על אודות עצמם, שהם למדים ממנו לעניין השקלים שלהם (המאמר "אלא שהכוהנים דורשין" וכו' אינו של רבן יוחנן בן זכאי אלא של רבי יהודה): "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא ו,טז) – מנחה שכוהן מביא הרי היא נשרפת כולה, ולא נאכל ממנה כלום, ומכאן הכוהנים דורשים: הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים – שהן מנחות הבאות משקלי הציבור, ונאכלות לכוהנים, שלנו – הם, שיש לנו חלק בהם על ידי השקלים שנתנו, היאך הם נאכלין? – איך מותר לנו לאוכלם? והרי דינם כדין מנחת כוהן, שהיא נשרפת כולה! מזה שהם נאכלים יש ראיה, שאנו אסורים לשקול, ואין לנו חלק במנחות אלו.
בכתבי היד של המשנה: 'בן כוברי'. אבל בדפוסים האחרונים של הירושלמי ובבבלי: 'בן בוכרי'.
רש"י ותוספות (בבלי מנחות כא,ב וערכין ד,א) כתבו, שלדעת בן כוברי אף הלוויים פטורים מלשקול, אולם רמב"ן (שמות ל,יב) כתב, שלא נחלקו אלא על הכוהנים, אבל הלוויים חייבים לשקול לדברי הכל.
בירושלמי להלן אמרו, שחכמים משיבים (שואלים) לרבי יהודה על דרשת הכוהנים. מכאן שדרשת הכוהנים אמרה רבי יהודה, שאילו אמרה רבן יוחנן בן זכאי בשם הכוהנים, מה עניין רבי יהודה לקושיה על דרשה זו? משום כך נראה שכל המשנה מדברי רבי יהודה, שהביא את המחלוקת שהיתה ביבנה בין בן כוברי לבין רבן יוחנן בן זכאי, ואחר כך הביא את דרשת הכוהנים. ויש לנו במשנתנו שלוש דעות: לבן בוכרי, הכוהן אינו חייב לשקול, אבל השוקל אינו חוטא; לרבן יוחנן בן זכאי, הכוהן חייב לשקול, ואם לא שקל חוטא; לכוהנים ולרבי יהודה, הכוהן אינו חייב לשקול, והשוקל חוטא ("לפירושה של סוגיה אחת בירושלמי שקלים", "מחקרי תלמוד" ב, עמודים 396-398).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "בחמשה עשר בו" כול'. "את מי ממשכנין? ...אבל ...לא קטנים".
מדייקים (מדברי המשנה שאין ממשכנים קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים): הא – אבל לתבוע – את מי שלא הביא את שקלו, כדי שייתן, - תובעין – קטנים שהם פחות מגיל עשרים שנים! – שאם אין תובעים קטנים, היה למשנה לומר חידוש גדול יותר, שאין תובעים קטנים, וממנו אתה לומד שאין ממשכנים קטנים.
ומציעים פרשנות מצמצמת: הדא דתימר (הצורה הנכונה: 'דתמר' =דת אמר, דאת אמר) – זאת (דבר זה) שאתה אומר (שתובעים קטן שהוא פחות מגיל עשרים שנים), - בשהביא שתי שערות – במקרה שנראו בו שתי שערות, שהן סימן גדלות (ורק כשהוא בגיל שלוש עשרה שנים ויותר, שהוא נקרא גדול לעניין חיוב במצוות ובעונשים), אבל אם לא הביא שתי שערות – במקרה שלא נראו בו שתי שערות, - לא בדא (=בהדא) – לא בזאת (לא במקרה זה אמרו שתובעים קטן שהוא פחות מגיל עשרים שנים, אלא אין תובעים אותו. - בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי" הנוסח כאן כמו בקטע המקביל להלן בהלכה ה: 'הכה תמר: תובעים, והכתמר: אין תובעים! - כאן בשהביא שתי שערות, וכן בשלא הביא שתי שערות').
הירושלמי קובע, שגם קטן שהוא פחות מגיל עשרים שנים, שאין ממשכנים אותו, מפני שהוא פטור מן התורה ממחצית השקל, מחייבים אותו בתשלום מחצית השקל (תובעים ממנו), ולכן הירושלמי מבחין בין קטן שהביא שתי שערות שחייבו אותו חכמים בתשלום ובין קטן שלא הביא שתי שערות שפטור מתשלום.
נשים ועבדים דינם כקטנים שלא הביאו שתי שערות, ולכן אין תובעים אותם.
• • •
במשנה שנינו: "וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, אינו פוסק".
מעירים: ולמשכן – לקחת משכון מאב שהתחיל לשקול בשביל קטן ושוב לא רצה לתת, - אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות – ממשכנים אב עבור בנו רק כשהביא הבן שתי שערות, אבל כשלא הביא הבן שתי שערות - אין ממשכנים את האב עבור בנו. אבל את הבן עצמו אין ממשכנים אף בשהביא שתי שערות, עד שיהא בגיל עשרים שנים.
מאמר זה אינו מתייחס לפסקה "את מי ממשכנין? ...אבל ...לא קטנים", אלא מתייחס לפסקה "וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, אינו פוסק", וכן פירש תלמיד רשב"ש. אין הפסקאות שבירושלמי מקוריות, אלא הן מעשה ידי סופרים. לעיתים, כשהיה צורך בפסקה, לא הוסיפוה סופרי הירושלמי ("לפתרונו של מאמר מוקשה בירושלמי שקלים", "תעודה" י, עמודים 29-30).
• • •
במשנה שנינו: "אין ממשכנין את הכהנים, מפני דרכי שלום".
מציעים פירוש: כיני (=כן היא) מתניתא: – כך היא המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן): אין ממשכנין את הכהנים, מפני דרך הכבוד (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מפני דרכי שלום') – "דרכי שלום" פירושו "מפני דרך הכבוד", וכך יש לפרש את המשנה: אין ממשכנים את הכוהנים, מפני כבודם, שאין זו דרך כבוד למשכן אותם.
אין כאן מדרכי שלום, כאותם השנויים במשנה גיטין ה,ח-ט, אלא מפני הכבוד, כבוד הכוהנים, אין ממשכנים אותם. אין זו הגהה אלא פירוש. והמשנה ודאי ששנתה "מפני דרכי שלום", שכן המשנה שאחריה מפרשת טעמו של דבר שאין ממשכנים: "שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן", והשתמטו מלשקול ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 488).
בנוסח המשנה המקורית שהיתה לפני בעלי התלמוד נאמר רק "אין ממשכנין את הכהנים", וההוספה במשנה "מפני דרכי שלום" היא מהתנאים שוני המשניות שהוסיפו מילים אלו לשם ביאור ("עלי תמר"). ואפשר שההוספה במשנה היא מהנוסח הבבלי של מסכת שקלים.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אמר רבי יהודה: העיד" כול'. "אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא".
מציעים מקור: אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): טעמיה (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'טעמ''. בקטע גניזה אחד ב"שרידי הירושלמי" ובדפוס ונציה הבבלי: 'טעמיה', ובקטע גניזה שני שם: 'מאי (צריך לומר: מה) טעמיה') דרבן יוחנן בן זכאי: – טעמו (מקורו) של רבי יוחנן בן זכאי (שמחייב כוהנים לשקול): נאמר (בפרשת שקלים): "זֶה יִתְּנוּ... מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" (שמות ל,יג) – את זה חייבים לתת, כסף שמשקלו חצי השקל. ויש לדרוש את הכתוב: - שנים עשר שבטים יתנו – גימטרייה של "זה" שנים עשר, ויש ללמוד מזה, ששנים עשר השבטים חייבים לתת את מחצית השקל, ושבט לוי נמנה עימהם. הרי שאף הכוהנים שהם משבט לוי חייבים לשקול (הכתוב נדרש כאומר: 'שנים עשר ("זה") ייתנו מחצית השקל', כשהמילה "זה" מציינת את מי שנותנים. לפי פשוטו של מקרא, המילה "זה" מציינת את מה שנותנים).
טעמו זה של רבן יוחנן בן זכאי הוא על דרך הרמז, והראיה שלו נתפרשה בסוף הסוגיה.
במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'כי תישא' סימן ח נאמר: "זה ייתנו" - כמה שבטים ייתנו? - ז' - שבעה, ה' - חמישה, הרי שנים עשר שבטים.
בויקרא רבה ח,ג נאמר: אמר רבי ברכיה: חביב קורבנו של אהרן לפני הקב"ה כשנים עשר שבטים. מה טעם? - במניין "זה" (בקורבנו של אהרן כתוב: "זה קורבן אהרן" (ויקרא ו,יג)). ז' - שבעה, ה' - חמישה, הרי שנים עשר.
במשנה שנינו: "אמר רבי יהודה: ...אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך הם נאכלין?".
רבי טבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רב המנונא (אמורא בבלי בדור השני): כן משיבין חכמים לרבי (ב"שרידי הירושלמי": 'את רבי') יהודה: – כך מקשים חכמים על רבי יהודה: מקרא זה, שממנו אתה והכוהנים מביאים ראיה שאסור לכוהנים לשקול, אינו מלמד כלום, שהמקרא מדבר במנחת יחיד, ואילו אנו עוסקים במנחת ציבור. ויש להביא ראיה מחטאת, שיש הבדל בין יחיד לציבור: חטאת יחיד – שכיפרו בעליה באחרת, מתה – דינה שתמות, אין חטאת הציבור מתה – ואילו חטאת ציבור שנתכפר הציבור באחרת אינה מתה, אלא רועה עד שייפול בה מום ותימכר וייפלו דמיה לנדבה. והוא הדין למנחה, שיש הבדל בין יחיד לציבור: מנחת היחיד – של כוהן, קריבה כליל – נשרפת כולה, ואין מנחת ציבור קריבה כליל – ואילו מנחת ציבור שיש לכוהנים חלק בה אינה נשרפת כולה, אלא נאכלת.
מפסיקים את דברי רבי טבי ומציעים תמיהה: וקשיא: – ו(הדבר) קשה: וכי משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו?! ששנינו (משנה יומא ו,א בעניין שעירי יום הכיפורים): שאין חטאת ציבור מתה; רבי יהודה אומר: תמות – אף חטאת הציבור שנתכפר הציבור באחרת דינה שתמות, כמו חטאת יחיד שכיפרו בעליה באחרת! – איך ייתכן שיקשו חכמים לרבי יהודה מחטאת? והרי רבי יהודה סבור, שבחטאת אין הבדל בין יחיד לציבור, וגם חטאת ציבור מתה! והוא הדין למנחה, שלדעתו, גם מנחת ציבור היתה קריבה כליל, אילו היה לכוהנים חלק בה. - אין משיבים על תמיהה זו.
וחוזרים לדברי רבי טבי (המשך הוויכוח בין רבי יהודה לחכמים): והוא מותיב לון: – והוא משיב אותם (ורבי יהודה מקשה על חכמים): תו (בכתב יד שקלים: 'זאת'. ובפירוש תלמיד רשב"ש ורבנו משולם, וכן בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'זו'. לכן נראה, שיש כאן טעות סופר, והיה כתוב 'וזו', עם וי"ו התימה, וקרא הסופר בטעות: 'תו'. גם בשני קטעי גניזה ב"שרידי הירושלמי" נשתבשה מילה זו) לא נדבת יחיד היא?! – וכי מנחה זו, שלכוהנים יש חלק בה, לא נדבת יחיד היא?! שהרי הם פטורים מלשקול, ואין שקליהם אלא נדבה, ולכן דין מנחת העומר שיש להם חלק בה כדין מנחת יחיד, שמכיוון שהיא נדבה, הרי היא של יחיד, ואינה נחשבת מנחת ציבור, והדין נותן, שמנחת יחיד זו לא תיאכל. ואינון מתיבין ליה: – והם משיבים אותו (וחכמים משיבים לרבי יהודה על קושייתו זו): מכיון שנמסרה לציבור, כמי שהיא נדבת ציבור – משעה שנמסרו לציבור, חדלו שקליהם של הכוהנים להיות של יחידים, והרי הם ככספו של הציבור. נמצא, שמנחה זו היא מנחת ציבור, אם כי חלקה בא מחובת הציבור וחלקה מנדבת הציבור, ואין עליה כלל שם מנחת יחיד.
מדברי רבי יהודה יוצא, שלשיטת הכוהנים, חלק הכוהנים במנחה נקרא מנחת יחיד, אף על פי שנמסר לציבור. ואף על פי כן, לא אסרו הכוהנים לשקול מטעם זה, אלא אסרו מטעם "וכל מנחת כוהן כליל תהיה". ייתכן, שלדעתו, טעמו של בן כוברי המתיר לכוהנים לשקול, אף על פי ששם נדבת יחיד על שקלים אלה, הוא שלא נאסרה נדבת היחיד בשביל הציבור אלא כשהקורבן כולו הוא משל היחיד, אבל כשהיחיד שוקל בכלל הציבור וידו שווה לשל הציבור, אין כאן אלא קורבן ציבור, אף על פי שחלקו חובה משל הציבור וחלקו נדבה משל יחיד. ולדעת בן כוברי, אין דין מנחת יחיד חל כאן, שאינו אלא במנחת יחיד ממש.
ואילו שיטת חכמים היא, ששקלי נדבה הנמסרים לציבור הופכים להיות נדבת ציבור, ולכן אין כאן כלל קורבן יחיד. וממילא אין דרשת הכוהנים עומדת, שאין כאן קורבן משלהם כלל ועיקר. חכמים אלה הם בשיטת רבי יוסי במשנה להלן ד,א בעניין שומרי ספיחים בשביעית, וטעמו של רבי יוסי הוא כדברי חכמים: "מכיוון שנמסרה לציבור" וכו', וכן מוכיח לשון הירושלמי שם.
ונראה, שחכמים אלה סבורים כרבן יוחנן בן זכאי, שכבר שנינו בסתם משנה לעיל: "אין ממשכנים את הכוהנים מפני דרכי שלום", כלומר, שגם הכוהנים חייבים, אלא שאין ממשכנים אותם, והלכה כסתם משנה. וכל הוויכוח בינם לרבי יהודה לא היה אלא לשיטתו של רבי יהודה ("לפירושה של סוגיה אחת בירושלמי שקלים", "מחקרי תלמוד" ב, עמודים 398-399).
משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו?!
בתוספתא סנהדרין ז,ו שנו: אין מ(ו)שיבין את האדם אלא כמידותיו.
מביאים מדרש: כתיב: – כתוב (בפרשת שקלים): "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" (שמות ל,יג) – את זה חייבים לתת כל העוברים על יד המונים במפקד, כסף שמשקלו חצי השקל (הכתוב נקט לשון זו, לפי שדרך המונים שמעבירים את הנמנים זה אחר זה. הכתוב בפרשת שקלים שנה לשון זו: "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'" (שמות ל,יד)). רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) ורבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) – שני התנאים האלה נחלקו בדרשת כתוב זה, - חד אמר: – (חכם) אחד אומר: כל דעבר בְּיַמָּה יתן – כל שעבר בים - ייתן (כל מי שעברו בים סוף כשיצאו ישראל ממצרים - ייתנו מחצית השקל, ובים סוף עברו גם הכוהנים, ולכן הם חייבים לשקול. מי שאמר כך, דרש את המילים "העובר על" במשמעות: העובר עִם, והעוברים בים סוף נקראו "פקודים" על שם שה' פקד (זכר לטובה) אותם על ים סוף, והכסף שייתנו הוא כופר (פדיון) נפשם על שניצלו מטביעה בים); וחרנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: כל דעבר על פקודייא (ב"שרידי הירושלמי": 'פיקודייה') יתן – כל שעבר על הפיקודים - ייתן (כל מי שעברו על המצוות שציוה ה' וחטאו במעשה העגל - ייתנו מחצית השקל, ובמעשה העגל לא חטאו שבט לוי, ולכן הכוהנים אינם חייבים לשקול (וכן פירש ב"יפה עיניים"). מי שאמר כך, דרש את המילים "העובר על" במשמעות: מפר פקודה, חוטא, ודרש את המילה 'פְּקודים' כאילו נאמר 'פִּקּודים', והכסף שייתנו בא כדי לכפר על חטאם. - מדרש זה אינו ממדרשי ההלכה שבידינו).
בירושלמי מרובות מובאות של מדרשים בציון "כתיב", שהוא קיצור של "כתיב... ותני" ("מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד הירושלמי", מבוא, עמוד כט).
ומציעים קשר בין שתי מחלוקות: מאן דאמר: – מי שאומר: כל דעבר בימא יתן – כל שעבר בים - ייתן, - מסייע לרבן יוחנן בן זכאי – שלדעתו, הכוהנים חייבים לשקול. מאן [דאמר (הושלם כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי")]: – (ו)מי שאומר: כל דעבר על פקודייא (ב"שרידי הירושלמי": 'פיקודייה') יתן – כל שעבר על הפיקודים - ייתן, - מסייע לבן כוברי – שלדעתו, אין הכוהנים חייבים לשקול.
בעניין חובת הכוהנים לשקול, שתי דעות בלבד הן: דעת בן כוברי, שאין הכוהנים חייבים לשקול, ודעת רבן יוחנן בן זכאי, שהכוהנים חייבים לשקול. ואף על פי שחלק רבי יהודה על בן כוברי באם רצו הכוהנים לשקול, מודה הוא לו שאין הכוהנים חייבים לשקול מן הדין. לכן רבי יהודה הוא המסייע לבן כוברי.
נמצא, לפי זה, ששתי דרשות נפרדות הן: הפסוק "כל העובר על הפקודים" מלמד, שאין הכוהנים חייבים לשקול, ואילו הפסוק שבמשנתנו מלמד, שאסור להם לשקול בהתנדבות. ואין כאן לימוד כפול לאותו דין.
פירשנו את משנתנו ואת סוגית הירושלמי לפי שיטת רידב"ז ("לפירושה של סוגיה אחת בירושלמי שקלים", "מחקרי תלמוד" ב, עמוד 400).
הרי שרבי יהודה הוא שאמר: "כל דעבר על פקודייא ייתן", וממילא רבי נחמיה הוא שאמר: "כל דעבר בימא ייתן".
בפסיקתא דרב כהנא ב,י נאמר: "כל העובר על הפקודים" - רבי יודה ורבי נחמיה - רבי יודה אמר: כל דעבר בימא ייתן; ורבי נחמיה אמר: כל דעבר על סכומייא ייתן.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'כי תישא' סימן ז נאמר: אמר לו (הקב"ה) למשה: "זה ייתנו". - אמר משה: מי ייתן? - אמר לו הקב"ה: כל העובר בים.
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'כי תישא' סימן ט נאמר: "כל העובר על הפקודים" - כל העובר על סכומיא.
לפי מה שפירשנו את סוגית הירושלמי, החליפו בפסיקתא את דבריהם של רבי יהודה ושל רבי נחמיה. כמו כן, בפסיקתא אמרו "סכומייא" במקום "פיקודייא" שאמרו בירושלמי. לפי הפסיקתא, מי שאמר "כל דעבר על סכומייא" אמר כפשוטו של מקרא (כל העובר במניין).
לפי מה שפירשנו "כל דעבר על פיקודייא", אף הלוויים אינם חייבים לשקול, שהרי לא חטאו בעגל.
הצירוף המקראי "כל העובר על הפקודים" מיתרגם בתרגומי המקרא באופן מילולי. אולם התרגומים חלוקים ביניהם בהבנתה של המילה "פקודים". בתרגומים שתרגמו מילה זו "מניינא" / "סכומה", מתפרשת המילה כשם עצם מופשט, ומשמע המילה הוא: מפקד. לעומת זאת, בתרגומים שתרגמו מילה זו "מניינייא", מתפרשת המילה כגזורה מלשון רבים של 'פקוד'.
התרגום בפסיקתא ובמדרש תנחומא "סכומייא" משקף את הדרך השנייה של תרגומי המקרא. אך התרגום בירושלמי "פיקודייא" הוא תרגום דרשני, הדורש "פקודים" - מצוות, שכן "פיקודייא" משמש בתרגומים במשמע של הוראות, מצוות. אין "העובר על הפקודים" אלא מי שעובר על המצוות, ועל כן חייב במחצית השקל. בכיוון דרשני הולך אף התרגום "כל דעבר בימא", ולפיו כל ישראל, כולל כוהנים ולוויים, חייבים במחצית השקל. לעומת זאת, "כל דעבר על סכומייא" משקף פירוש לפיו אין הכוהנים והלוויים חייבים במחצית השקל, שכן לא התפקדו ("שקיעים מתרגומי המקרא הארמיים" ב, עמוד 48).
בירושלמי לעיל הלכה א אמרו, שבפרשת שקלים נאמרו שלוש תרומות, ולפי מה שנתפרש שם, שני הפסוקים שכתוב בהם "כל העובר על הפקודים" מדברים בתרומת אדנים ובתרומת המשכן ולא בתרומת שקלים. ברם, לפי פשוטו של מקרא, כל הפרשה מדברת בתרומת שקלים.
מתוך "יוצר" לשבת פרשת שקלים של הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר:
כָּל הָעֹבֵר בְּיָמָּה יִשְׁקְלוּ שֶׁקֶל בְּלִי מְהוּמָה מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה.
• • •