בזמן שבית המקדש קיים, כל אדם מישראל חייב לתת מחצית השקל למקדש בכל שנה לצורך קורבנות הציבור. בזמן המשנה היה השקל שווה למחצית השקל של תורה. שני הפרקים הראשונים של המסכת עוסקים במצוות נתינת השקל ודרך גבייתו.
משנה
באחד באדר מְשַׁמְּעִין על השקלים – בית דין שבכל עיר ועיר מכריזים לבני עירם ולכפרים שסביבותיה שייתנו את שקליהם למקדש עד אחד בניסן, שבאחד בניסן מתחילים ליטול מן השקלים החדשים שהובאו בחודש אדר כדי לקנות בהם קורבנות ציבור, ועל הכלאים – בית דין מכריזים שיצאו לשדות ולכרמים לעקור צמחי כלאיים (שני מיני זרעים שצמחו יחד, ומיני זרעים שצמחו בכרם).
ובחמשה עשר בו – בחודש אדר, קורין (קוראים) את המגילה – מגילת אסתר, בכרכים – בערים שהיו מוקפות חומה בזמן שכבש יהושע בן נון את הארץ (משנה מגילה א,א), ומתקנין – שליחי בית דין (נציגי הרשות המרכזית בירושלים), את הדרכים – הדרכים הכפריות והדרכים האזוריות, ואת הרחובות (רחבות הערים, כיכרות בין בתים בערים) – שנתקלקלו בימות הגשמים, ואת מקוות המים – מנקים את מקוואות הטהרה שטובלים בהם מן הרפש של ימות הגשמים, ועושין כל צורכי הרבים – שאר כל צורכי הרבים, שאי אפשר היה לעשותם בימות הגשמים, ומציינין על הקברות – שופכים סביבם סיד לעשות להם ציון (סימן), כדי שלא יאהילו עליהם כוהנים ונושאי טהרות (דברים טהורים) וייטמאו הכוהנים והטהרות, לפי שבימות הגשמים נמחה הסיד הישן, ויוצאין אף על הכלאים – שליחי בית דין יוצאים אף לשדות ולכרמים לראות האם עקרו בעלי השדות והכרמים את צמחי הכלאיים שהכריזו באחד באדר על עקירתם.
בתוספתא שקלים א,א-ד שנו: בחמישה עשר בו (באדר) שלוחי בית דין יוצאים ומתקינים את הדרכים ואת הרחובות שחולחלו (שנעשו שם חללים על ידי הגשמים ששטפו את החול שבין האבנים שבכביש) בימות הגשמים, פרק למועד (שלושים יום לפני המועד), סמך (סמוך) לעולי רגלים, כדי שיהו מותקנים בשלושה רגלים אלו (מתקנים את הדרכים פעם בשנה, אחרי ימות הגשמים, כדי שיהיו מוכנים לכל שלוש הרגלים עד אחרי סוכות, שהרי אין הדרכים מתקלקלים בארץ ישראל בימות החמה).
בחמישה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים וחופרים בורות, שיחים ומערות (שאין כבר חשש שיתקלקלו מן הגשמים המרובים, ועדיין הם יכולים להתמלא מן המלקוש, ויהיו מוכנים לימות הגשמים הבאים), ומתקנים את המקוות ואת אמת המים.
בחמישה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים ומפקירים את הכלאיים...
בחמישה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים ומציינים מקום הטומאה, כדי שלא יהו הרבים נתקלים בו.
משמעין
הגרסה בחלק מכתבי היד של המשנה "משמעין" בבניין פיעל. גם להלן הגרסה בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים "משמעין" וכן "שימוע" בבניין פיעל, אך בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הגרסה "משמיעין" וכן "השמעת" בבניין הפעיל. המעתיקים שינו את הצורה לבניין הפעיל בהשפעת לשון המקרא.
מקוות המים
במקרא מופיע צירוף הסמיכות "מקוה מים". צירוף זה נתקצר והוא מופיע בכל ספרות התנאים תמיד ללא הסומך: מקוה בסתם. רק בהלכה העתיקה שבמשנה זו מצינו: מקוות המים.
ומציינין על הקברות
הגרסה בכתבי היד של המשנה וכן במשנה שבנוסח הירושלמי של מסכת שקלים "על הקברות". אך במשנה שבנוסח הבבלי של מסכת שקלים הגרסה "את הקברות".
ויוצאין אף על הכלאים
בכל הנוסחאות יש המילה "אף". כיוון ששנו במשנה כאן, שבחמישה עשר באדר שליחי בית דין יוצאים ועושים כמה דברים (על אף שהמילה "יוצאים" לא נאמרה במשנה בפירוש, היא נאמרה בתוספתא), סיימו במשנה כאן, שהם יוצאים אף על הכלאיים.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "באחד באדר משמעין על השקלים".
שואלים: ולמה באחד באדר? – בשביל מה מכריזים באחד באדר בכל ערי ישראל שיביאו את שקליהם? מדוע קבעו את אחד באדר כזמן ההכרזה על השקלים, ולא ניסן ולא חודש אחר?
ומשיבים: כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן – בשביל שיספיקו ישראל להביא את השקלים למקדש בזמן הקבוע שעליהם להביאם, שהוא אחד בניסן, ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן – וכך יוכלו לתרום בזמנה, שהוא באחד בניסן, את תרומת הלשכה מהשקלים שניתנו לצורך קורבנות ציבור של השנה החדשה (תרומת הלשכה היא מילוי קופות גדולות מן השקלים שהיו נותנים כל ישראל ומניחים אותם במקדש בלשכה מיוחדת. שלוש פעמים בשנה היו תורמים את הלשכה, והפעם הראשונה באחד בניסן. משנכנס ניסן מתחילים להביא קורבנות ציבור מתרומת השקלים החדשים).
בבבלי מגילה יג,ב אמרו: אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעים על השקלים.
ושם כט,א-ב אמרו: משנה. ראש חדש אדר שחל להיות בשבת - קורים בפרשת שקלים. - תלמוד. תנן התם: באחד באדר משמיעים על השקלים. - מנא הני מילי? - ...כיוון דבניסן בעי אקרובי (קורבנות ציבור) מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן (פרשת שקלים) באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש (עד ניסן).
ובירושלמי מגילה א,ז ו-ג,ה אמרו: רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל, אמר: מוטב שיקדום כספם של בניי לכספו של אותו הרשע. לפיכך מקדימים וקורים בפרשת שקלים.
לפי הבבלי, משמיעים על השקלים באחד באדר, כדי להקדים שקלי ישראל לשקלי המן, וכדי שיביאו ישראל את שקליהם למקדש עד אחד בניסן; וקוראים בפרשת שקלים באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהם למקדש עד אחד בניסן. אבל לפי הירושלמי, משמיעים על השקלים באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהם למקדש עד אחד בניסן, וקוראים בפרשת שקלים באחד באדר, כדי להקדים שקלי ישראל לשקלי המן.
בפסיקתא רבתי פרשה יא נאמר: ילמדנו רבנו, מאימתי משמיעים על השקלים? - כך שנו רבותינו: באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאיים (שקלים א,א). ולמה באחד באדר? - כדי שיביאו ישראל את שקליהם בעונתם ותיתרם תרומת הלשכה מן החדש בזמנה באחד בניסן. ועל הכלאיים - למה באחד באדר? - שכל החודשים הזרעים קטנים הם, ואינם ניכרים מה הם, אם חיטים, אם שעורים. לפיכך היו משמיעים מאחד באדר (לעוקרם), שכשם שאסור לזרוע כלאיים, כך אסור לקיים.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ראש השנה א,א.
מניין למדים שבאחד בניסן תורמים את תרומת השקלים החדשים? -
מציעים מקור אחד: ומר (=ואמר (צורת עבר בארמית, והאל"ף הושמטה כדרך הירושלמי). בכתב יד שקלים: 'אמר') רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'תרומת הלשכה' (מילים אלו אינן לא במקבילה ולא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים)) כתחילתה (נראה שצריך לומר: 'כתחילה', כסגנון הרגיל בירושלמי במקרים דומים) – כמו שהיה בתחילה, כקדם, כבראשונה (נוהגים בתרומת השקלים כמו שנהגו בה בתחילה), דכתיב (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'כתב', והאות 'ד' הושלמה בין השורות על ידי מגיה, והסַדָּר בדפוס ונציה הירושלמי תיקן: 'דכתיב'. אבל במקבילה, בכתב יד שקלים ובכתב יד הבבלי אין מילה זו. ובדפוס ונציה הבבלי: 'שנ''. - הסגנון הרגיל בירושלמי במקרים דומים הוא: 'כתחילה - [פסוק]', בלי לשון הצעה לפני הפסוק): – שכתוב (בהקמת המשכן): "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ,יז) – באחד לחודש ניסן של השנה השנית לצאתם של ישראל ממצרים נבנה המשכן, ותני עלה: – ושונה (התנא) / ושנוי (שנויה ברייתא) עליה (על הכתוב): ביום שהוקם המשכן, בו ביום נתרמה התרומה – באותו יום, שהוא ראש חודש ניסן, תרמו את תרומה הלשכה מן השקלים שהביאו ישראל, והביאו מהם את קורבנות הציבור שהקריבו במשכן מיום זה ואילך. וכשם שכשהוקם המשכן תרמו את תרומת השקלים החדשים באחד בניסן, כך גם לדורות תורמים את תרומת השקלים החדשים באחד בניסן.
בבבלי שבת פז,ב נמנו עשר עטרות שנטל אותו יום: ראשון למעשה בראשית (יום ראשון בשבת), ראשון לנשיאים (להקרבת הנשיאים בחנוכת המשכן), ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש (על המזבח), ראשון לאכילת קודשים, ראשון לשיכון שכינה בישראל, ראשון לברך (ברכת כוהנים) את ישראל, ראשון לאיסור הבמות (שמהקמת המשכן ואילך נאסר להקריב לה' בבמה), ראשון לחודשים. ולא מנו שם ראשון לתרומה.
ומציעים מקור שני: רבי טבי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם כהנא (רב כהנא השני, אמורא בבלי בדור השני): נאמר כאן: "חָדְשֵׁי" – בעניין מוסף של ראש חודש נאמר: "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (במדבר כח,יד) - זאת העולה שתהיה בכל ראש חודש וראש חודש, בכל חודשי השנה. ולמדים מכתוב זה, שיש להביא את מוסף של ראש חודש, וכן שאר קורבנות ציבור, מתרומת השקלים החדשים שתורמים בראש חודש, ונאמר להלן (במקום אחר): "חָדְשֵׁי" – בעניין פסח מצרים נאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב,ב) - בחודש ניסן תתחילו את מניין חודשי השנה. מה "חדשי" שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן – כמו שלחודשים אין מתחילים למנות אלא מניסן, אף "חדשי" שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן – כך גם לתרומת שקלים אין מתחילים למנות אלא מניסן, שמראש חודש ניסן מתחילים להביא קורבנות ציבור מתרומת השקלים החדשים שתורמים בראש חודש ניסן (דרשה זו בשם כהנא אינה אמוראית אלא מקורה תנאי, כמו שאמרו עליה להלן).
רבי שמואל בר בר יצחק ורבי טבי נחלקו, מניין למדים שבאחד בניסן תורמים את תרומת השקלים החדשים. לדעת רבי שמואל בר בר יצחק למדים זאת מתרומת שקלים שהיתה בתחילה, ולדעת רבי טבי למדים זאת בגזירה שווה (לימוד דין בעניין אחד מעניין שני, על פי מלים דומות הכתובות בתורה בשני העניינים).
אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): שבק רבי טבי ראשה ואמר סופא – עזב רבי טבי את ראשה (של הברייתא שלהלן) ואמר את סופה (רבי טבי אמר רק את סופה של הברייתא, ולא אמר גם את ראשה של הברייתא, אבל ודאי שרבי טבי סמך על ראשה של הברייתא). דל כן (צריך לומר: 'דִּלָּא כֵן' או 'דִּלָּכֵן' = דְּאִין לא כן) – שאם לא כך (אם לא תאמר שרבי טבי סמך על ראשה של הברייתא, אין מובן לדבריו, שהרי בתחילה יש ללמוד מן הכתוב שתורמים את הלשכה בראש חודש אחד בשנה לצורך כל חודשי השנה), כהדא דתני: – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא, שבתחילה הוא לומד מן הכתוב שתורמים את הלשכה בראש חודש אחד בשנה לצורך כל חודשי השנה, ובסוף הוא לומד בגזירה שווה שתורמים בראש חודש ניסן): נאמר (בעניין מוסף של ראש חודש): "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (במדבר כח,יד) – ולמדים מכתוב זה, שיש להביא את מוסף של ראש חודש (-"עולת חודש"), וכן שאר קורבנות ציבור, מתרומת השקלים שתורמים בראש חודש (-"בחודשו"), - יכול – יכול אני לומר, תהא (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'יהא') תורם בכל חודש וחודש! – אולי יעלה על דעתך שיהיו תורמים את הלשכה בכל ראש חודש וראש חודש לצורך אותו חודש! - תלמוד לומר: – הכתוב מלמד לומר: "בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" - בחודש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה – תורמים את הלשכה בראש חודש אחד בשנה לצורך כל חודשי השנה. - יכול – יכול אני לומר, באי זה חודש שירצה! – אולי יעלה על דעתך שיהיו תורמים את הלשכה לצורך כל חודשי השנה בכל ראש חודש שירצו לתרום! - יש ללמוד גזירה שווה (מכאן ולהלן שווה מילה במילה לדברי רבי טבי): נאמר כאן: "חדשי" – "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", ונאמר להלן: "חדשי" – "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב,ב). מה "חדשי" שנאמר להלן אין מונין אלא מניסן – כמו שלחודשים אין מתחילים למנות אלא מניסן, אף "חדשי" שנאמר כאן אין מונין אלא מניסן – כך גם לתרומת שקלים אין מתחילים למנות אלא מניסן, שמראש חודש ניסן מתחילים להביא קורבנות ציבור מתרומת השקלים החדשים שתורמים בראש חודש ניסן. מכאן שתורמים את הלשכה לצורך כל חודשי השנה בראש חודש ניסן (מדרש זה אינו ממדרשי ההלכה שבידינו).
עד כאן המקבילה בירושלמי ראש השנה.
"ותני עלה" משמש כרגיל פתיחה לברייתא המוסיפה על משנה. "ותני עלה" משמש פתיחה גם למשנה המוסיפה על משנה או לברייתא המוסיפה על ברייתא. בירושלמי כאן "ותני עלה" משמש פתיחה לברייתא על כתוב שבתורה.
והיה צריך לומר כאן: "ותני עליה", שהרי כתוב הוא לשון זכר, אלא שהושגר המונח לכאן (אשגרת מינוח).
סגנון כזה שאמר רבי יונה נמצא גם בירושלמי פסחים ה,א. פירוש דברי רבי יונה כאן הוא על פי מה שפירש ב"מבוא הירושלמי" (דף י עמוד ב) את דברי רבי יונה בפסחים.
בבבלי ראש השנה ז,א (יומא סה,ב ומגילה כט,ב) אמרו: "באחד בניסן ראש השנה... לתרומת שקלים". - מנלן? - אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: אמר קרא: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במדבר כח) - אמרה תורה: חדש והבא קורבן מתרומה חדשה; וגמר 'שנה' 'שנה' מניסן (שהשנה מתחילה בניסן), דכתיב: "ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב). - ולגמור 'שנה' 'שנה' מתשרי, דכתיב: "מראשית השנה" (דברים יא)! - דנים שנה שיש עימה חודשים ("עולת חודש בחודשו לחודשי השנה") משנה שיש עימה חודשים ("ראשון הוא לכם לחודשי השנה"), ואין דנים שנה שיש עימה חודשים משנה שאין עימה חודשים ("מראשית השנה").
בבבלי אמר רבי טבי רק את ראשה של הברייתא ולא את סופה, שלא כמו בירושלמי. בבבלי ראש השנה הוסיפו שלמדים בגזירה שווה, כמו שנאמר בסופה של הברייתא.
בבבלי לא הביאו את המקור הראשון שבירושלמי שלמדים מן המשכן.
• • •
שואלים: מהו משמעין? – מה פירושה של מילה זו שנזכרה במשנה?
ומשיבים: רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר (שלוש מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו בין השורות על ידי הסופר. כלפני ההגהה גם בספר "והזהיר", ואילו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים כלאחר ההגהה): מכריזין, היך מה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בחידוש בית ה' בימי יואש מלך יהודה): "וַיִּתְּנוּ קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם לְהָבִיא לה' מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר" (דברי הימים ב כד,ט) – הכריזו בכל ערי ממלכת יהודה ובירושלים להביא לבית ה' את התרומה שהטיל משה בשעתו על ישראל במדבר בשעת הקמת המשכן, והיא מחצית השקל לכל אחד ואחד. מכאן שמכריזים על הבאת השקלים.
תלמיד רשב"ש אומר, שאין לגרוס כאן את הכתוב הזה, שאין כתובה בו השמעה, אלא יש לגרוס את הכתוב בנחמיה ח,טו: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת" וגו', ומכאן שהמילה "משמעין" פירושה: מכריזים.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,ז.
ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה מגילה א,ד) שנינו (בעניין קריאת המגילה כשנתעברה השנה): אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים – אין הבדל ביניהם אלא בעניין קריאת המגילה ונתינת מתנות לאביונים, שהם נוהגים בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר השני, ולא בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר הראשון.
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אף שימוע שקלים וכלאים ביניהן (צריך לומר: 'ביניהון') – ביניהם (יש הבדל בין אדר הראשון לאדר השני גם בעניין השמעה (הכרזה) על השקלים ועל הכלאיים, שהיא נוהגת באחד באדר השני, ולא באחד באדר הראשון).
יש הבדל בין אדר הראשון לאדר השני גם בעניין יציאה על הכלאיים (יציאת שליחי בית דין לשדות ולכרמים לראות האם עקרו את צמחי הכלאיים), שהיא נוהגת בחמישה עשר באדר השני, ולא בחמישה עשר באדר הראשון.
רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם (ו)רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) שאמר בשם רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): הכל יוצאין בארבעה עשר, שהוא זמן קרייתה – ארבעה עשר באדר הוא עיקר זמן קריאת המגילה, ולכן הכל יוצאים ידי חובת קריאתה ביום הזה, אפילו כרכים המוקפים חומה מימי יהושע בן נון.
ומציעים סיוע: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ויאות – ויפה (נכון אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, שכשנתעברה השנה מכריזים על השקלים ועל הכלאיים באחד באדר השני, ולא באחד באדר הראשון, כמבואר להלן). כלום (וכי) אמרו "משמעים על השקלים" לא (=אלא ('לא' היא צורה קצרה של 'אלא')) כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן?! – וכי אמרו במשנתנו, שמכריזים על השקלים באחד באדר, שלא בשביל שיספיקו ישראל להביא את השקלים למקדש עד אחד בניסן (אלא בשביל דבר אחר)?! הרי אמרו, שמכריזים על השקלים באחד באדר רק בשביל שיספיקו ישראל להביא את השקלים למקדש עד אחד בניסן (כאמור לעיל). אם אומר את (אתה) באדר הראשון – אם תאמר, שכשנתעברה השנה מכריזים על השקלים באחד באדר הראשון, עד כדון אית בשתא שיתין יומין – עד עכשיו (עדיין, באחד באדר הראשון) יש בשנה שישים ימים (עד אחד בניסן, ואם יכריזו על השקלים באחד באדר הראשון, לא יזדרזו להביא את השקלים וידחו את הבאתם, ושמא ישכחו ולא יביאו. לכן נכון אמר, שכשנתעברה השנה מכריזים על השקלים באחד באדר השני, שיש שלושים ימים עד אחד בניסן, כדי שיביאו ישראל שקליהם בזמנם). כלום (וכי) אמרו "יוצאין אף על הכלאים" לא (=אלא) כדי שיהו הצמחין ניכרין?! – וכי אמרו במשנתנו, שיוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר, שלא בשביל שיהיו הצמחים ניכרים אם כלאיים הם אם לאו (אלא בשביל דבר אחר)?! הרי אמרו, שיוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר רק בשביל שיהיו הצמחים ניכרים אם כלאיים הם אם לאו, ויוכלו לראות האם עקרו את צמחי הכלאיים. אם אומר את (אתה) באדר הראשון – אם תאמר, שכשנתעברה השנה יוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר הראשון, עד כדון אינון דקיקין – עד עכשיו (עדיין, בחמישה עשר באדר הראשון) הם (הצמחים) קטנים (ואין הם ניכרים, שהרי עיברו את השנה מפני שהיו תקופות החמה באותה שנה מאוחרות ביחס לחודשי הלבנה, ונתאחר זמן ירידת הגשמים, ובשל כך נתאחר זמן הזריעה, ואם יצאו על הכלאיים בחמישה עשר באדר הראשון, לא יוכלו לראות האם עקרו את צמחי הכלאיים. לכן נכון אמר, שכשנתעברה השנה יוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר השני, שכבר אין הצמחים קטנים, כדי שיהיו ניכרים).
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
הסוגיה הזו הועתקה מכאן למגילה, וכשהועתקה לשם הועברו אף המילים "תמן תנינן" שבראש הסוגיה, אף על פי ששם שנויה משנה זו.
המשנה במגילה מוצעת כאן מכיוון שהדיון במשנה זו מצטט את המשנה כאן.
במימרה של רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי נזכר שימוע שקלים וכלאיים, והכוונה למה ששנינו במשנה: "משמעין על השקלים ועל הכלאיים", אבל רבי יוסה אמר: "כלום אמרו משמעין על השקלים... כלום אמרו יוצאין אף על הכלאים...".
המימרה של רבי חלבו בשם רב חונה בשם רב בשם רבי חייה רבה: "הכל יוצאין בארבעה עשר, שהוא זמן קרייתה" מובאת להלן, אך אין מקומה כאן. ואפשר שכך היא הגרסה של המימרה הזו: "על הכלאיים יוצאין באדר השני, שהוא זמן נטיעה / זריעה" (ובחודש זה מתחילים הצמחים להיות ניכרים, וזה הזמן הראוי לטפל בעניין זה. המילים "זמן נטיעה / זריעה" הן על פי הבבלי מגילה כט,ב (בכתבי היד: 'נטיעה'; בדפוסים: 'זריעה')), אלא שנשתבשה המימרה בשל הדמיון למימרה להלן. לפי זה, דברי רבי יוסה "ויאות" מוסבים גם על דברי רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי וגם על דברי רבי חלבו בשם רב חונה בשם רב בשם רבי חייה רבה, שהרי רבי יוסה הזכיר גם שימוע שקלים וגם יציאה על הכלאיים.
נראה שכל שאר הדברים הנזכרים במשנתנו ("מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים, ועושין כל צורכי הרבים, ומציינין על הקברות") נוהגים כשנתעברה השנה באדר השני, ולא באדר הראשון, משום שהזמן הראוי לעשיית דברים אלה הוא לאחר ימות הגשמים, והרי באותה שנה נתאחר זמן ירידת הגשמים.
ומציעים קושיה: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאל – הקשה: מעתה (אם כן) - מאחר שאף כשנתעברה השנה מכריזים על השקלים שלושים יום קודם אחד בניסן, כדי שיביאו ישראל שקליהם בזמנם, בני בבל משמעין על שיקליהן מראשו של החודש (הנוסח הירושלמי של מסכת שקלים תמוה, וצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מראשו של החורף') – בני בבל, הרחוקים מהמקדש, יהיו מכריזים על השקלים בתחילת החורף, ולא באחד באדר שבו בני ארץ ישראל מכריזים על השקלים, לא (נראה שמילה זו נוספה בטעות בשל הדמיון לאמור לעיל) כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלישכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן - בשביל שיספיקו ישראל, ובהם בני בבל, להביא את השקלים למקדש עד אחד בניסן, וכך יוכלו לתרום את תרומת הלשכה מהשקלים החדשים בזמנה, שהוא באחד בניסן!
ומציעים תירוץ: התיב – השיב (הקשה על מה ששאל רבי חזקיה) רבי עולא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) קומי – לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): והא תנינן – והרי שנינו (משנה שקלים ג,א): בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: – שלוש פעמים בשנה היו ממלאים קופות גדולות מן השקלים שהיו נותנים כל ישראל ומניחים אותם במקדש בלשכה מיוחדת, כדי לקנות בהם קורבנות ציבור: בפרס הפסח – לפני חג הפסח ('פרס' או 'פרוס' פירושו: לפני (מקור המילה ביוונית)), וזהו באחד בניסן (שאין הכוונה לערב פסח ממש, אלא לחמישה עשר יום לפני זה), בפרס העצרת – לפני חג השבועות, בפרס החג – לפני חג הסוכות (עד כאן המשנה)! אמר ליה (שתי מילים אלו יתירות) נימר (נראה ש"אמר ליה נימר" הוא שיבוש של המונח "או נימר" (או נֹאמַר): או > א"ל > אמר ליה. 'או נימר' מתפרש לפעמים כמו 'נימר'): – נֹאמַר (בהסבר הדבר, למה תיקנו לתרום את הלשכה בשלושת הפרקים הללו): אילין דקריבין – אלה שקרובים (למקדש, והם בני ארץ ישראל, שמספיקים להביא את שקליהם למקדש עד לפני חג הפסח), - בפרס הפסח – תורמים את תרומת הלשכה משקליהם לפני חג הפסח, וזהו באחד בניסן, אילין דרחיקין – אלה שרחוקים (מהמקדש, והם בני המקומות הסמוכים לארץ ישראל, שמספיקים להביא את שקליהם למקדש עד לפני חג השבועות), - בפרס העצרת – תורמים את תרומת הלשכה משקליהם לפני חג השבועות, ואילין דרחיקין מינהון – ואלה שרחוקים מהם (רחוקים יותר מאלה שנזכרו קודם לכן, והם בני בבל ובני המדינות הרחוקות מארץ ישראל, שמספיקים להביא את שקליהם למקדש עד לפני חג הסוכות), - בפרס החג – תורמים את תרומת הלשכה משקליהם לפני חג הסוכות! רבי עולא סבר, שלפיכך תיקנו לתרום את הלשכה בשלושת הפרקים הללו, מפני שבפרקים אלו נאספים השקלים של כל ישראל מהארץ ומחוץ לארץ. על כן אף בני בבל מכריזים על השקלים באחד באדר, שהרי אין תורמים משקליהם אלא לפני חג הסוכות.
אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי עולא): כולה כאחת היתה באה – כל השקלים היו באים למקדש בזמן אחד, שהיו הכל מספיקים להביא אותם למקדש עד לפני חג הפסח. על כן בני בבל מכריזים על השקלים בתחילת החורף, בשביל שיספיקו להביא את השקלים למקדש עד אחד בניסן. ולמה אמרו "בשלשה פרקים"? – בשביל מה תיקנו לתרום את הלשכה בשלושה פרקים? ולמה אין תורמים בפרוס הפסח בלבד? והרי היו הכל מספיקים להביא את שקליהם למקדש עד לפני חג הפסח! - כדי לעשות פּוֹמְפִּי (מקור המילה ביוונית ובלטינית, ומשמעה: פאר, הדר. בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים נשתבשה מילה זו. ובדפוס ונציה הבבלי: 'פומבי') לדבר – בשביל לפאר ולהדר את הדבר, תיקנו לתרום את הלשכה בשלושה פרקים, ולא בפרק אחד.
הסברו של רבי עולא לדברי המשנה שקלים ג,א: "בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרס הפסח, בפרס העצרת, בפרס החג", הוא על פי דברי המשנה שם ג,ד: "תרם את הראשונה (התרומה הראשונה בפרס הפסח) לשם ארץ ישראל (שבני ארץ ישראל הביאו את שקליהם עד פרס הפסח), השנייה (התרומה השנייה בפרס העצרת) לשם כרכים המוקפין לה (לשם המקומות הסמוכים לארץ ישראל, שהספיקו להביא את שקליהם עד פרס העצרת), והשלישית (התרומה השלישית בפרס החג) לשם בבל ולשם מדי ולשם מדינות הרחוקות (שלא הספיקו להביא את שקליהם אלא עד פרס החג)". אין לדעת איך יסביר רבי מנא את המשנה שם, שמשמע ממנה שלא היתה באה כולה כאחת.
כדי לעשות פומפי לדבר
בירושלמי יומא ב,ג אמרו, שארבע פייסות היו במקדש בכל יום (כל העבודות שבמקדש היו נעשות על ידי הגרלה, וארבע פעמים ביום היו הכוהנים מתכנסים להגרלה), ולא היה פייס אחד בלבד, כדי לעשות פומפי לדבר.
בירושלמי שם אמרו, שכוהן אחד היה מדשן את המזבח הפנימי (מוריד את האפר מעל גבי מזבח הקטורת שבהיכל) וכוהן שני היה מדשן את המנורה (נוטל את האפר והפסולת מהנרות של המנורה), אף על פי שהכוהן המדשן את המזבח הפנימי יכול לדשן את המנורה, כדי לעשות פומפי לדבר.
בירושלמי שם אמרו, שהכוהן שהיה מדשן את המזבח הפנימי היה מניח את הטני (סל, שהיה נותן לתוכו את האפר) בהיכל לאחר הדישון ויוצא מן ההיכל, ואחר כך היה נכנס להיכל ונוטל את הטני, ולא היה מוציא את הטני לאחר הדישון, כדי לעשות פומפי לדבר; וכן הכוהן שהיה מדשן את המנורה היה מדשן בתחילה חמישה נרות ויוצא מן ההיכל, ואחר כך היה נכנס להיכל ומדשן את שאר שני הנרות, ולא היה מדשן את כל הנרות בפעם אחת, כדי לעשות פומפי לדבר.
בירושלמי יומא ב,ה אמרו, שקורבן האיל היה קרב באחד עשר כוהנים, אף על פי שיכולים שלושה להעלותו, כדי לעשות פומפי לדבר.
בירושלמי שם אמרו, שקורבן הפר היה קרב בעשרים וארבעה כוהנים, כדי לעשות פומפי לדבר, על שום שנאמר: "בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהילים נה,טו) (רגש - קהל רב).
בירושלמי יומא ד,א אמרו, שהכוהן הגדול ביום הכיפורים היה טורף (מנענע ומערבב) את הגורלות של שני השעירים בקלפי (ארגז קטן), ולא בקלתות (סלים), כדי לעשות פומפי לדבר.
בירושלמי סוכה ד,ו אמרו, שלצורך ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות היו ממלאים מים ממעין השילוח בצלוחית של זהב (ולא של חרס), כדי לעשות פומפי לדבר.
כשדבר נעשה בכמה פעמים, אף שאפשר לעשותו בפעם אחת (תרומת הלשכה, פייסות, דישון המזבח הפנימי, דישון המנורה), או כשדבר נעשה באנשים מרובים, אף שאפשר לעשותו באנשים מועטים (דישון המזבח הפנימי והמנורה, קורבן האיל, קורבן הפר), או כשדבר נעשה בכלי חשוב, אף שאפשר לעשותו בכלי פחות (קלפי, צלוחית של זהב), הרי שהדבר נעשה בפאר ובהדר. חכמים תיקנו לעשות את כל הדברים הללו הקשורים למקדש בפאר ובהדר, כדי לפאר ולהדר את בית ה'.
על דבר שנעשה באנשים מרובים, אף שאפשר לעשותו באנשים מועטים, אמרו בכמה מקומות בבבלי: "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד,כח).
אין לפרש 'פומפי' במשמע 'פומבי' (פרסום), שהרי הדברים הללו (מלבד מילוי המים לניסוך) שנעשו במקדש לא נעשו בגלוי ובפרהסיה לעיני כל (רק העומדים בעזרה שבמקדש היו יכולים לראות כמה מהדברים הללו). לכן נראה לפרש את מה שאמרו בירושלמי סוכה לגבי ניסוך המים כמו מה שאמרו בירושלמי יומא לגבי קלפי, ולא כפי שפירשו מפרשי הירושלמי.
רבי יהודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי (לא ייתכן שרבי יהודה בר פזי אמר בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) בשל ריחוק הדורות ביניהם. "אהבת ציון וירושלים" סובר, שתיבת 'רבי' היא ראשי תיבות של רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)): הֵן נקרא ולא נִבְהַת? – האם נקרא ולא נבוש? (וכי אפשר שנקרא בתורה את הכתובים המובאים להלן, ולא נתבייש?! והיא שלילה האמורה בלשון תמיהה, שכוונתה להטעים את החיוב: ודאי הדבר שנתבייש, אם נקרא את הכתובים הללו) לטובה – לעניין טובה (מעשה טוב שעשו ישראל) נאמר (בהבאת התרומה למלאכת המשכן): - "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ..." (שמות לה,כב) – כל מי שרצה בליבו לתת נדבה הביאו את התרומה; לרעה – לעניין רעה (מעשה רע שעשו ישראל) נאמר (בחטא העגל): - "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ..." (שמות לב,ג) – כל העם הסירו מעל עצמם את התכשיטים שבאוזניהם והביאו, כדי לעשות מן הזהב את האלוהים שביקשו. הרי שלמלאכת המשכן הביאו תרומה רק נדיבי הלב, אבל במעשה העגל הביאו זהב כל העם. לטובה – לעניין טובה נאמר (במתן עשרת הדיברות במעמד הר סיני): - "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה" (שמות יט,יז) – משה הוציא את העם מן המחנה מול הר האלוהים; לרעה – לעניין רעה נאמר (בתוכחתו של משה על מעשה המרגלים): - "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים א,כב) – כל העם באו למשה ואמרו לו, שהם תובעים לשלוח אנשים שירגלו את הארץ. הרי שבמעמד הר סיני הביא משה את העם בעל כורחם (-"ויוצא..."), אבל בשילוח המרגלים באו כולם ברצונם (-"ותקרבון..."). לטובה – לעניין טובה נאמר (בשירת הים לאחר יציאת מצרים): - "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה'" (שמות טו,א) – כשהושיע ה' את ישראל מיד המצרים, שרו משה ובני ישראל לה' את השיר האמור שם בסמוך; לרעה – לעניין רעה נאמר (בפרשת המרגלים): - "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם..." (במדבר יד,א) – כל העם הרימו את קולם בבכי ובכו, כששמעו את סיפורם של המרגלים. הרי שבשירת הים שרו רק מקצת העם (-"בני ישראל" (ספרא 'שמיני' פרשה א: בני ישראל ולא כל בית ישראל)), אבל במעשה המרגלים בכו כל העם (-"כל העדה"). - נמצא שיש ללמוד מהכתובים הללו, שמעשים טובים רק מקצתם של ישראל עשו אותם ובעל כורחם עשו אותם, אבל מעשים רעים כל ישראל עשו אותם וברצונם עשו אותם, ולכן אם נקרא את הכתובים הללו נתבייש.
בנוסח הבבלי של מסכת שקלים שובש המאמר הזה בדרכים שונות, שמרובה בהן המשותף.
זוג הפסוקים הראשון מדבר בנתינת תרומה על ידי העם. זוג הפסוקים השני מדבר בהתקהלות העם. וזוג הפסוקים השלישי מדבר בהרמת קול (שירה, בכי) של העם.
בדרשה זו הדרשן מבליט, שנטייתו של עם ישראל לרעה בימי היותו במדבר היתה חזקה מאשר נטייתו לטובה. אבל עיקר עניינה של הערכה זו ודומיה היה בהשלכותיה על ההווה ועל התייחסותם של חכמים לעם ישראל כמות שהיה בימיהם ("חז"ל - פרקי אמונות ודעות", עמוד 496).
המאמר הזה והמאמרים הבאים הם קטע אגדי שהועבר ממדרשי אגדה ונספח לסוגיה ההלכתית ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רח הערה 56; "על מובאה אחת מן הירושלמי בפירוש רש"י לתלמוד", "תרביץ" סד, עמוד 385 הערה 24).
הן נקרא ולא נבהת?
בדברים רבה (ליברמן) 'דברים' יא נאמר: "כי שתיים רעות עשה עמי" (ירמיהו ב,יג) - וכי שתיים רעות עשו בלבד?! הן נקרא ולא נבהת? אלא מהו "כי שתיים רעות עשה עמי"? - באותם שני דיברות שנתתי להם, ב"אנוכי" ו"לא יהיה לך".
המשפט "הן נקרא ולא נבהת" כולו עברית. הצורה העברית 'נבהת' גזורה מהשורש הארמי ב.ה.ת (=ב.ו.ש) ("ערכי" ב, עמוד 67).
כסגנון המשפט הזה נמצא בשמות ח,כב: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?".
יש מפרשים: "הַן נקרא ולא נבהת?" - היכן (כלומר, באיזה ספר מן המקרא) נקרא ולא נתבייש? (הַן=היכן. והמשפט כולו ארמית).
בנוסח שבספר "והזהיר" המשפט הוא בארמית: "הן נקרי ולא נבחית (צריך לומר: נבהות)".
כיוון שבמימרה הקודמת נזכר מעשה העגל, מובאות להלן שלוש מימרות בעניין זה.
אמר רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נאמר: "אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם" (צפניה ג,ז) – תושבי ירושלים הקדימו לקום כדי לעשות את מעשיהם הרעים. ויש ללמוד מן הכתוב: - כל השחתה – מעשה רע ומקולקל, שהיו עושין, בהשכמה – בשעה מוקדמת בבוקר, היו עושין אותה – שהזדרזו לעשות מעשים רעים. ואף במעשה העגל נאמר: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים..." (שמות לב,ו) - השכימו בבוקר להקריב קורבנות עולה וקורבנות שלמים לפני העגל. הרי שהזדרזו ישראל לחטוא בעגל ולא איחרו את הדבר.
בשמות רבה מא,ז נאמר: "וישכימו ממחרת" - והנביא צווח: "אכן השכימו השחיתו כל עלילותם" (צפניה ג,ז).
אמר רבי בא בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): אין את (אתה) יכול לעמוד על (להבין את) אופי (צריך לומר: 'אופיה', וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי: 'אופי''. ובספר "והזהיר": 'אופנה'. המילה 'אופי' מקורה ביוונית, ומשמעה: דעת, טיב, טבע, תכונת רוח) של האומה הזאת – של עם ישראל. נתבעין לעגל ונותנין – כשנדרשו ישראל לתת לעגל, הם נתנו, נתבעין למשכן ונותנין – כשנדרשו ישראל לתת למשכן, הם נתנו גם כן. הרי שישראל פעמים עושים מעשה רע ופעמים עושים מעשה טוב.
ומציעים מקור תנאי: תנה (הכתיב הירושלמי הרגיל הוא ב-ה' אחרי קמץ בסוף מילה) – שנה רבי יוסה בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) הדא מתניתא – את המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא ממדרש הלכה) הזאת: נאמר (בעניין המשכן): "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר" (שמות כה,יז) – אתה חייב לעשות כפורת (כיסוי לארון) מזהב. ויש לדרוש את הכתוב: - יבוא זהב (בספר "והזהיר": 'זהבו') של הכפרת ויכפר על זהבו של העגל – הכפורת עשויה זהב, כדי שיכפר הזהב שייתנו ישראל לכפורת על הזהב שנתנו לעגל, שהכפורת נקראת כך על שם שבה מתכפר עוונם של ישראל (דרשו "כפורת" מלשון כפרה, ולכן דרשו את הכתוב בכפורת ולא את הכתובים בשאר כלי הזהב של המשכן).
בספרי דברים פסקה א נאמר: "ודי זהב" - רבי שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? - לאחד שהיה מקבל חכמים ותלמידים, והיו הכל מאשרים אותו, ובאחרונה באו גויים וקיבלם, והיו הכל אומרים: כך היא וסתו של פלוני להיות מקבל את הכל. כך אמר משה לישראל: "ודי זהב" למשכן, "ודי זהב" לעגל. - רבי בניה אומר: עבדו ישראל עבודה זרה, הרי הם חייבים כליה. יבוא זהב משכן ויכפר על זהב העגל. - רבי יוסי בן חנינה אומר: "ועשית כפורת זהב טהור" (שמות כה,יז) - יבוא זהב כפורת ויכפר על זהב העגל.
ובשמות רבה נא,ח נאמר: "ויתפרקו" - והיו כל העם נותנים לו (לאהרן), עד שאמר להם: דייכם. וכן משה הוכיחם: "ולבן וחצרות ודי זהב" (דברים א,א). משל לבחור שנכנס למדינה, ראה אותם גובים צדקה, ואמרו לו: "תן", והיה נותן, עד שאמרו לו: "דייך". הלך מעט וראה אותם גובים לתיאטרון, אמרו לו: "תן", והיה נותן, עד שאמרו לו: "דייך". כך ישראל, נתנו זהב לעגל, עד שאמר להם (אהרן): "די", ונדבו זהב למשכן, עד שאמר להם (משה): "די", שנאמר: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לו,ז). - אמר הקב"ה: יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל.
ובמדרש תנחומא פרשת 'תרומה' ח נאמר: אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל, שכתוב בו: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" וגו'. ולכן מתכפרים בזהב - "וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב", אמר הקב"ה: "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך" (ירמיהו ל,יז) (במה שחטאתם בו אתם מתרפאים).
ובמדרש תנחומא פרשת 'ויקהל' י נאמר: למה נקרא שמה כפורת? - שהיתה מכפרת עוונותיהם של ישראל.
האמורא רבי יוסי בן חנינה היה "תנא" שונה ברייתות של מדרשי הלכה. בירושלמי כאן שנה רבי יוסי בן חנינה ברייתא שבספרי דברים. דברי רבי יוסי בן חנינה בספרי הוספת תנאים היא. "תנא... הדא מתניתא" אי אפשר לפרש אלא שרבי יוסי בן חנינה שנה ברייתא זו כ"תנא" - שונה (ואינו דומה ל"תני רבי פלוני", שבא לפעמים בירושלמי במקום "תני אמר רבי פלוני"). ואפשר שהוא שנה בדברי רבי בניה שבספרי "יבוא זהב כפורת" במקום "יבוא זהב משכן" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 308).
לעמוד על אופי של...
בויקרא רבה ל,ג ובפסיקתא דרב כהנא כז,ג נאמר: אין אנו יכולים לעמוד על אופי של דוד. פעמים שהוא קורא את עצמו מלך, ופעמים שהוא קורא את עצמו עני (דוד המלך פעמים מתגאה ופעמים מתענוו).
וברות רבה ב,א נאמר: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (יהושע ב,א) - תני רבי שמעון בן יוחי: "חרש" - כמשמעו (שאינו יכול לשמוע). אמר להם: עשו עצמכם כחרשים ואתם עומדים על אופי שלהם. תני משום רבי מאיר: מתוך שאתם עושים עצמכם כחרשים, אתם עומדים על אופי שלהם.
רבי חגי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת – של הציווי על התרומה למלאכת המשכן (שמות כה,א-ט), שבפרשה הזאת נצטוו ישראל על תרומה שלוש פעמים, ואלו הן שלוש התרומות: תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת המשכן – כמבואר להלן. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה,ב) – אתה חייב לדבר עם בני ישראל, שייקחו לשמי הפרשה ממה שיש להם, - זו תרומת אדנים – זה ציווי על תרומה לצורך האדנים (הבסיסים לקרשים ולעמודים) במשכן; "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שם) – מכל איש שירצה בליבו לתת נדבה תיקחו את ההפרשה לשמי, - זו תרומת שקלים – זה ציווי על תרומת שקלים; "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם" (שמות כה,ג) – וזאת, המפורטת להלן שם, ההפרשה שתיקחו מהם, - זו תרומת המשכן – זה ציווי על תרומה לצורך המשכן (בפסוק זה ובפסוקים שלאחריו מפורשים החומרים שיש לקחת מהם את התרומה למלאכת המשכן, ולכן פירשו שהתרומה שנאמרה בפסוק זה היא תרומת המשכן, אבל בפסוק שלפניו לא פורש בכתוב למה שימשו שתי התרומות שנאמרו בו. עיקרה של הפרשה הזאת הוא ציווי על תרומת המשכן, אך אילו באה הפרשה הזאת לומר ציווי על תרומת המשכן בלבד, היה צריך הכתוב לקצר ולומר 'דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה מאת כל איש אשר יידבנו ליבו' ואחר כך לפרש את החומרים שיש לקחת מהם את התרומה, אבל היות והכתוב האריך ואמר ציווי על תרומה שלוש פעמים, יש לדרוש מכאן שלוש תרומות). ומה עשו בשלוש התרומות הללו? - תרומת המשכן למשכן – תרומה זו שימשה לעשיית המשכן וכליו, מה שירצו יעשו (נראה שלשון זו היא אשגרה מלשון המשנה מגילה ג,ב: "מה שירצה יעשה", וכאן צריך לומר: 'מה שירצו יתנו') – כל כמות מהחומרים שמהם נעשה המשכן שירצו לתת רשאים הם לתת, שכל אחד נתן כמה שנדבו ליבו, שלא נקבע שיעור לדבר. תרומת שקלים לקרבן – תרומה זו שימשה לקניית קורבנות ציבור, מה שירצו יעשו (נראה שצריך לומר: 'מה שירצו יתנו') – כל סכום שירצו לתת רשאים הם לתת, כדי (נראה שצריך לומר: 'ובלבד') שתהא יד כולן שווה – אבל אין כולם נותנים אלא אותו סכום, אין מרבים ואין ממעטים ממנו, כדי שיהיה לכל אחד חלק שווה בקורבנות הציבור (כך אמר רבי שמעון במשנה להלן ב,ד). תרומת אדנים לאדנים (המילה 'לאדנים' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, והיא כנראה הוספה על פי הבבלי מגילה כט,ב) – תרומה זו שימשה לעשיית האדנים במשכן, "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל" (שמות ל,טו) – העשיר לא ירבה לתת מחצי השקל, והדל לא ימעיט לתת מחצי השקל, שאין כולם נותנים אלא מחצית השקל (כתוב זה נאמר בתרומה האמורה בפרשת שקלים, כאמור להלן. האדנים של קרשי המשכן ושל עמודי הפרוכת נעשו מהכסף שנתקבל במפקד עם ישראל, שבו כל אחד היה חייב לתת מחצית השקל, וזוהי תרומת האדנים. האדנים של עמודי פתח המשכן, של עמודי החצר ושל עמודי שער החצר נעשו מהנחושת שנתקבלה בתרומת המשכן (שמות לח,כה-לא)). - הרי ששלוש התרומות חלוקות בתכליתן ובכמות נתינתן.
במשנה שקלים ב,ד שנינו: אמר רבי שמעון: מה בין שקלים לחטאת (קורבן חטאת)? - שקלים יש להם קצבה (שאין מוסיפים על מחצית השקל הקצובה ואין פוחתים ממנה), וחטאת אין לה קצבה (יש מביא חטאת כחושה שדמיה מועטים ויש מביא חטאת שמנה שדמיה מרובים). - רבי יהודה אומר: אף לשקלים אין להם קצבה, שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות (שני סלעים, שהם ארבעה שקלים), חזרו לשקול סלעים (שני שקלים), חזרו לשקול טבעין (חצאי סלעים, והם השקלים של המשנה), וביקשו לשקול דינרים. - אמר רבי שמעון: אף על פי כן, יד כולן שווה (בכל זמן היו כולם נותנים אותו סכום, בין מחצית השקל, בין פחות ממנו, בין יותר ממנו, לא הרבו עליו ולא מיעטו ממנו, נמצא שיש לשקלים קצבה), אבל חטאת - זה מביא בסלע וזה מביא בשתיים וזה מביא בשלוש (כל אחד יכול להביא קורבן חטאת בכמה שירצה, הרי שאין לה קצבה).
מה שאמרו במאמר הזה שבירושלמי על תרומת שקלים: "מה שירצו יתנו, ובלבד שתהא יד כולן שווה", הוא כדעת רבי שמעון במשנה זו וכלשונו.
במאמר הזה נמנו בתחילה שלוש התרומות לפי סדרן שנאמרו בפרשה הזאת, ובסוף נמנו שלוש התרומות לפי החילוק שביניהן בכמות נתינתן: תרומת המשכן שאין לה קצבה, תרומת שקלים שיש לה קצבה אך אפשר לשנות את הקצבה, ותרומת אדנים שיש לה קצבה קבועה.
נראה שיש לשנות את הגרסה במאמר הזה ולגרוס את הפסוק "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" לגבי תרומת שקלים ולא לגבי תרומת אדנים, והפסוק הזה מלמד, שבתרומת שקלים תהא יד כולם שווה, אף שהם יכולים לתת מה שירצו (וכן כתב ב"עלי תמר"). גם לפי הפירוש למאמר להלן של רבי אבון, הפסוק הזה מתייחס לתרומת שקלים.
אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אף בפרשה הזאת – בפרשת שקלים (שמות ל,יא-טז), נאמר בה שלש תרומות – גם בפרשה הזאת נצטוו ישראל על תרומה שלוש פעמים, כמו בפרשה שלמעלה, ושלוש התרומות הן: תרומת אדנים, תרומת שקלים ותרומת המשכן, כאמור לעיל. "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים... מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'" (שמות ל,יג) - זו תרומת אדנים, שכל אחד מישראל שמנו אותו במפקד היה חייב לתת מחצית השקל, והכסף הזה הוצא לעשיית האדנים במשכן; "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים... יִתֵּן תְּרוּמַת ה'" (שמות ל,יד) - זו תרומת המשכן, שבפסוק זה לא ניתנה קצבה; "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל, לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל,טו) - זו תרומת שקלים, שכל אחד מישראל היה חייב לתת מחצית השקל (כך היה בימי משה), ובכסף הזה נקנו קורבנות הציבור למשכן הבאים לכפרה על ישראל (בדפוסים המאוחרים נוספו שלושת הפסוקים הללו בנוסח הירושלמי).
בבבלי מגילה כט,ב אמרו: תני רב יוסף: שלש תרומות הן (שבפרשת שקלים נזכר שלוש פעמים "תרומת ה'"): של מזבח למזבח (לקורבנות שעל המזבח - "לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם"), ושל אדנים לאדנים ("מחצית השקל תרומה לה'"), ושל בדק הבית לבדק הבית ("כל העובר על הפקודים... ייתן תרומת ה'", שלא ניתנה בו קצבה).
תרומת מזבח בבבלי היא תרומת שקלים בירושלמי, ותרומת בדק הבית בבבלי היא תרומת המשכן בירושלמי.
בפסיקתא רבתי פרשה י נאמר: "כי תישא את ראש" - אמר רבי שמואל בן נחמן: שלוש תרומות יש כאן, תרומה הראשונה ("מחצית השקל תרומה לה'") של אדני המשכן.
• • •
במשנה שנינו: "בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים".
מציעים קושיה (על התנא במשנה): לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר (כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,א) רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) שאמר בשם רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): הכל יוצאין בארבעה עשר, שהוא זמן קריאתה – ארבעה עשר באדר הוא עיקר זמן קריאת המגילה בכל המקומות, ולכן הכל יוצאים ידי חובת קריאתה ביום הזה, אפילו בני כרכים?! (בתמיהה) – ואם כן, מדוע אין המשנה אומרת שבארבעה עשר באדר הכל קוראים את המגילה, כמו שהיא אומרת שבחמישה עשר בו קוראים את המגילה בכרכים? (אילו לא היו יוצאים ידי חובת קריאת המגילה בכרכים בארבעה עשר, אין לתמוה מדוע אין המשנה כאן אומרת שבארבעה עשר באדר קוראים את המגילה בכפרים ובעיירות גדולות, כמו ששנינו במשנה ראש מסכת מגילה, כיוון שאין המשנה כאן מזכירה אלא את קריאת המגילה בכרכים. אבל הואיל ויוצאים ידי חובת קריאת המגילה בכרכים בארבעה עשר, יש לתמוה כפי שתמהים, שכשם שהמשנה כאן אומרת שקוראים את המגילה בכרכים בחמישה עשר, כך היה לה לומר שקוראים בכרכים בארבעה עשר)
ומתרצים: לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות באדר השני (כך הגרסה במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה במגילה, וכעין זה בכתב יד שקלים. והגרסה לפי הגהת המגיה במסירה שלפנינו כאן: 'לא בא אלא ללמדך שכל המצות [ה]נוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון', וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי. נראה שגרסאות אלו הן בטעות בשל הדמיון לאמור להלן: "תני: רבן שמעון בן גמליאל אומר: מצות הנוהגות באדר השני אינן נוהגות באדר הראשון". אבל הגרסה בכתב יד הבבלי: 'לא בא ללמדך אלא מצוות הנוהגות בו', ונראה שהיא הגרסה הנכונה) – לא בא החכם (שונה המשנה) ללמד לך אלא את המצוות הנוהגות בחמישה עשר באדר, והן: "מתקנין את הדרכים ואת הרחובות" וכו', ואגב המצוות האלו אמר שביום זה גם קוראים את המגילה בכרכים, אבל לא בא ללמד לך את המצוות הנוהגות בכל ימי חודש אדר (כן פירש תלמיד רשב"ש. בתוספות בבלי מועד קטן ו,א הקשו ותירצו כן, אך לא כתבו כן בשם הירושלמי).
ומספרים: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) ורבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) הוון יתיבין – היו יושבים. אמר רבי יוסה לרבי אחא: לא מסתברא לשעבר אלא לבא? (הגרסה במקבילה: 'לא מסתברא לשעבר אבל לבא'. והגרסה בדפוס ונציה הבבלי: 'לא מסתברא לשעבר אבל לבא לא'. ונראה שיש לגרוס: 'לא מסתברא לשעבר אבל לא לבא? / לא מסתברא לשעבר לא לבא?'. אפשר שהמילה "אלא" במסירה שלפנינו כאן היא צירוף של שתי מילים: "א' (=אבל) לא" (לפי ההגהה הראשונה), ואפשר שהמילה "אלא" היא שיבוש של המילה "לא" (לפי ההגהה השנייה)) – האם לא מסתבר לשעבר אבל לא להבא? (בלשון שאלה. האם לא מתקבל על הדעת שמה שאמרו שהכל יוצאים בארבעה עשר הוא רק בדיעבד אבל לא לכתחילה? הרי בוודאי מסתבר שהכל יוצאים בארבעה עשר רק בדיעבד, אבל לכתחילה אין הכל יוצאים בארבעה עשר, שלכתחילה קוראים את המגילה בכרכים בחמישה עשר, ובדיעבד שלא קראו אותה בכרכים בחמישה עשר וקראו אותה בארבעה עשר - יצאו ידי חובה)
תלמיד רשב"ש כתב, שכיוון שלכתחילה קוראים בכרכים בחמישה עשר באדר ולא בארבעה עשר, לכן המשנה אומרת שבחמישה עשר באדר קוראים את המגילה בכרכים, ואינה אומרת שבארבעה עשר באדר הכל קוראים את המגילה.
ומקשים: והא תני: – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): מקום שנהגו לקרותה – לקרוא את המגילה, שני ימים – בארבעה עשר באדר או בחמישה עשר בו, קורין אותה שני ימים – בארבעה עשר באדר או בחמישה עשר בו! ועל כורחך מדובר בכרכים, שאילו עיירות אין קוראים אלא בארבעה עשר בלבד, ואין רשאים לקרוא בחמישה עשר, אבל כרכים רשאים לקרוא בארבעה עשר. מברייתא זו משמע שלכתחילה קוראים את המגילה בכרכים באחד משני הימים הללו. הרי שלכתחילה הכל יוצאים בארבעה עשר, שלא כמו שאמר רבי יוסה (כן פירש תלמיד רשב"ש). - שאלה זו היא שאלת סתם התלמוד, ובאה בתוך מה שסיפרו על רבי יוסה ורבי אחא. אין משיבים על שאלה זו.
וממשיכים ומספרים: אמר ליה: – אמר לו (רבי אחא לרבי יוסה): אוף אנא סבר כן – אף אני סובר כך (גם אני חושב כמוך, שמה שאמרו שהכל יוצאים בארבעה עשר הוא בדיעבד, אבל לא לכתחילה).
ומציעים סיוע: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ויאות – ויפה (נכון אמר רבי יוסה, שמה שאמרו שהכל יוצאים בארבעה עשר הוא בדיעבד, אבל לא לכתחילה). אִילו משקרייה (צריך לומר כמו במקבילה: 'מי שקרייה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מי שקראה') בארבעה עשר – אילו קרא בן כרך את המגילה בארבעה עשר באדר, חוזר וקרייא (צריך לומר כמו במקבילה: 'וחזר וקרייה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'וחזר וקראה') בחמשה עשר – ורצה לחזור ולקרוא אותה בחמישה עשר בו, שמא אין שומעין לו? – האם אין מקבלים את דבריו, ואין נותנים לו לחזור ולקרוא אותה בחמישה עשר? אם אומר את (אתה) כן – אם תאמר כך, שאין שומעים לו לחזור ולקרוא אותה בחמישה עשר, נמצֵאתָ עוקר זמן כרכין בידיך – יוצא מזה שאתה מבטל בעצמך את זמן קריאת המגילה בכרכים שקבעו חכמים, שהוא חמישה עשר באדר. לכן מה שאמרו שהכל יוצאים בארבעה עשר הוא בדיעבד, אבל לא לכתחילה.
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.
הסוגיה הזו הועתקה מכאן למגילה, וכשהועתקה לשם לא הועברו המילים "לא כן אמר" שבראש הסוגיה, שהן תחילתה של שאלה על המשנה כאן.
בכמה מקומות בירושלמי נמצא, שאמורא אחד שאל אמורא אחר: "לא מסתברא...?" (וכוונתו לומר, שבוודאי מסתבר כן), והוא אמר לו: "אף אנא סבר כן".
"לשעבר" ו"לבא" בירושלמי במקום "דיעבד" ו"לכתחילה" בבבלי.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,ז.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא בעניין קריאת המגילה כשנתעברה השנה): רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: מצות הנוהגות באדר השני אינן נוהגות באדר הראשון – מצות קריאת המגילה ומצות נתינת מתנות לאביונים נוהגות בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר השני, ולא בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר הראשון, חוץ מן הַסֶּפֶד ומן התענית שהן שוין בזה ובזה – איסור הספד ואיסור התענית נוהגים באדר הראשון ובאדר השני, וכל הימים האסורים בספד ובתענית באדר השני אסורים אף באדר הראשון ("תוספתא כפשוטה"). הימים האסורים בספד ובתענית מנויים במגילת תענית, ובהם ימים מסוימים באדר, כגון ארבעה עשר בו וחמישה עשר בו. רבן שמעון בן גמליאל חלוק על תנאים אחרים בקריאת המגילה ובאיסור ספד ותענית (ראה מחלוקת התנאים בתוספתא להלן).
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי (צריך לומר כמו במקבילה: 'רב') ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים); וכן רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלכה כרבן שמעון בן גמליאל – פסק ההלכה הוא כרבן שמעון בן גמליאל.
רבי חונה רבה דציפורין (רבי הונא הגדול, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון) אמר: הנהיג רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) בציפורין – עשה שיהיה הדבר נוהג בעירו בציפורי, כהדא דרבן שמעון בן גמליאל – כמו זאת (כמו הדעה הזאת) של רבן שמעון בן גמליאל.
ומציעים דיוק: לא אמר אלא הנהיג – רבי חונה לא אמר אלא שהנהיג רבי חנינה כדעת רבן שמעון בן גמליאל, הא – אבל להלכה - לא! – הוא לא אמר שקבע רבי חנינה הלכה כדעת רבן שמעון בן גמליאל. וזה שלא כמו האמוראים לעיל שאמרו שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
במשנה מגילה א,ד שנינו: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה (לאחר הפורים עיברו את השנה והוסיפו לה אדר שני), קורים אותה (פעם שנייה) באדר השני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים (שהן נוהגות באדר השני, ולא באדר הראשון).
ובתוספתא מגילה א,ו שנו: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה שנה, צריכים לקרותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות באדר השני אין נוהגות באדר הראשון. רבי לעזר בי רבי יוסה אומר משם רבי זכריה בן הקצב: אין צריכים לקרותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי יוסה: צריכים לקרותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות באדר השני אין נוהגות באדר הראשון, חוץ מספד ותענית שנוהגים בזה ובזה.
ובבבלי מגילה ו,ב אמרו: תניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורים אותה באדר השני. רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משום רבי זכריה בן הקצב: אין קורים אותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורים אותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושווים (כל התנאים מודים) בהספד ובתענית שאסורים בזה ובזה (בימי ארבעה עשר וחמישה עשר בחודש אדר, בין בראשון ובין בשני). - רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא! - אמר רב פפא: סדר פרשיות (ארבע הפרשות שנוהגים לקרוא באדר) איכא בינייהו. דתנא קמא סבר: לכתחילה בשני, ואי עבוד בראשון - עבוד, בר ממקרא מגילה, דאף על גב דקרו בראשון קרו בשני. ורבי אלעזר ברבי יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אף על גב דקרו בראשון קרו בשני.
אמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן / אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי.
גרסת הבבלי (לפי הדפוסים) בדברי תנא קמא: "שכל מצוות שנוהגות בשני נוהגות בראשון, חוץ ממקרא מגילה" (בכתבי היד של הבבלי אין מילים אלו), שלא כגרסת התוספתא (לפי כתב יד אחד).
לפי גרסת הבבלי ("ושווים בהספד ובתענית שאסורים בזה ובזה"), האיסור בהספד ובתענית הוא מדברי התנא של התוספתא ולא של דברי רבן שמעון בן גמליאל (וגם תנא קמא מודה בהספד ובתענית), ולפיכך שאלו שם מה בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל. אבל לפי גרסת התוספתא והירושלמי, האיסור בהספד ובתענית הוא מדברי רבן שמעון בן גמליאל עצמו, ולפיה אפשר שתנא קמא חולק ומתיר אפילו בהספד ובתענית באדר ראשון ("תוספתא כפשוטה").
ההבדל בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל לגרסת התוספתא הוא בהספד ותענית, לתנא קמא כל מצוות שנוהגות באדר השני, כולל הספד ותענית, אין נוהגות באדר הראשון, ולרבן שמעון בן גמליאל חוץ מהספד ותענית.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
הספד והתענית
במקצת הימים המנויים במגילת תענית יש איסור הספד בנוסף לאיסור תענית. ברם, אם איסור ההספד נתפש כאיסור לספוד למת באותם ימי מועד, הרי שברוב ימות השנה רוב האנשים אינם מספידים, ואם כן, כיצד תתגלה לעין-כל העובדה שהיום המסוים הינו יום טוב, הרי ממילא אין מספידים בו? דומה כי שאלה זו, וכן הגזירה השווה שבמגילת תענית בין איסור התענית לאיסור ההספד, מלמדות שמחבר המגילה ראה לפניו אנשים הרגילים לספוד כשם שהם רגילים להתענות דבר יום ביומו, ללא תלות במת או בצער, כי אם מסיבות פולחניות.
למרות שהוראת השורש 'ספד' בדברי חכמים, ובדרך כלל גם במקרא, היא במשמעות של קינה על המת, הרי שבמקרא יש לו משמעות נוספת והיא: קינה פולחנית. הספד מסוג זה, שאין לו דבר עם המתים, מופיע בכמה מקומות. לאחר שירמיהו הנביא מבשר לעם על הרעה שתבוא, הוא מוסיף: "על זאת חגרו שקים, ספדו והילילו" (ירמיהו ד,ח), וזה הספד על שעתיד לקרות, ואין בינו לבין הספד על מתים ולא כלום. כיוצא בו אתה מוצא במגילת אסתר (ד,ג): "ובכל מדינה ומדינה, מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים". אֵבֶל זה שמדובר בו, אֵבֶל פולחני הוא, וכלולים בו צום ומספד. מעין זאת אמר זכריה הנביא: "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי" (זכריה ז,ה). הרי שגם כאן צום ומספד פולחניים נהגו יחד. גם יואל הנביא אמר: "חגרו וספדו הכוהנים, הילילו משרתי מזבח… קדשו צום, קראו עצרה... וזעקו אל ה'" (יואל א,יג-יד). גם כאן אותם מנהגים באים כאחת: צום, הספד, ומנהגי אבלות נוספים, בהקשר פולחני של עבודת אלוהים במקדש, ללא כל זיקה למתים.
ניתן לשער שלא היו הספדים אלו אלא קינות, בקשות כפרה, בקשות מחילת עוון ווידוי, בקשות סליחה והבעת תקווה לעתיד טוב יותר. מסתבר שכנגד אותם מנהגים רווחים של הספד פולחני פסק מחבר מגילת תענית שאין לספוד, ממש כשם שקבע שאין להתענות, שכן התענית וההספד מנהגים פולחניים היו ("אופייה ומקורה של מגילת תענית", "סיני" צח, עמודים קיד-קלז).
הנהיג רבי חנינה בציפורין
בירושלמי דמאי ה,ט וגיטין ד,ט אמרו: רבי חונא רובא דציפורין אמר: הנהיג רבי חנינא בציפורין כהדא דרבי שמעון (יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר).
לא אמר אלא הנהיג, הא להלכה - לא!
בבבלי תענית כו,ב אמרו: מאן דאמר "הלכה" - דרשינן לה בפירקא (דורשים אנו הלכה זו בדרשת הציבור, להודיע לכול את ההלכה). מאן דאמר "מנהג" - מדרש לא דרשינן, אורויי מורינן (לדרוש בציבור לעשות כן אין אנו דורשים, אבל להורות מורים אנו למי שבא לשאול שכך עליו לעשות). ומאן דאמר "נהגו העם" - אורויי לא מורינן, ואי עביד - עביד, ולא מהדרינן ליה.
"הלכה" היא פסיקה ברורה כדעתו של חכם מסוים. "מנהג" הוא מנהג שנהגו העם שקיבל סמך וסיוע מחכמים. "נהגו העם" הוא מנהג שנהגו העם, אבל לא קיבל סמך וסיוע מחכמים.
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי נדרים ח,ו.
ומביאים את המשך הברייתא (בעניין שנה מעוברת): אבל לעניין שטרות כותבין אדר (במקבילה בנדרים ובספר "והזהיר": 'באדר') הראשון ואדר (במקבילה בנדרים ובספר "והזהיר": 'ובאדר') השני (נראה שצריך לומר: 'כותבין באדר הראשון ובאדר השני "אדר"' (המילה "אדר" נשמטה בשל דמיון המילים)), אלא שכותבין אדר (בספר "והזהיר": 'באדר') השני "תיניין" – בשטרות הנכתבים באדר הראשון ובאדר השני כותבים את שם החודש "אדר", אלא שכדי להבחין בין אדר הראשון ואדר השני, כותבים באדר השני גם "תיניין" (השני). הרי שבאדר הראשון כותבים "אדר" סתם, ובאדר השני כותבים "אדר תיניין" (חלק מהגרסאות בנוסח הבבלי של מסכת שקלים הוא על פי הבבלי נדרים סג,א). רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אדר השני כותב ["תי'ו"] (כך צריך להשלים, כמו שהוא במקבילות. אפשר שהגרש שעל המילה 'תי'ו' הובן בהעתקה קדומה של מסכת שקלים כמחיקה. הגרסה של המגיה במסירה שלפנינו: 'כותבי' (תיו) [היו]', וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי: 'כותבין היו', כנראה בטעות: 'היו' במקום 'תי'ו') ודיו – באדר השני כותב בשטרות "אדר ת", ודי לו בכך, ואינו צריך לכתוב את כל המילה "תיניין" כדברי תנא קמא, אלא אות ראשונה בלבד.
הברייתא בעניין שטרות אינה מדברי רבן שמעון בן גמליאל, אלא עניין בפני עצמו היא (רבנו משולם).
עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה ונדרים.
הסוגיה הזו הועתקה לכאן ממגילה, שהרי הברייתא בעניין קריאת המגילה כשנתעברה השנה מוסבת על המשנה במגילה שם.
בתוספתא מגילה א,ו שנו: שטרות שבזה ושבזה כותבים "אדר", ואדר שני נכתב "תניין" (סתם אדר הוא אדר ראשון, ובאדר שני צריכים לכתוב במפורש "תניין"). רבי יהודה אומר: אדר שני נכתב תיו.
הברייתא שבירושלמי (לפי גרסתנו) היא הברייתא שבתוספתא.
בבבלי נדרים סג,א אמרו: תניא: אדר הראשון - כותב (בשטרות) "אדר ראשון", אדר שני - כותב "אדר" סתם; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אדר הראשון - כותב סתם, אדר שני - כותב "תיניין" (שני).
דעת רבי יהודה בבבלי היא דעת תנא קמא בירושלמי.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מועד קטן א,ב.
במשנה מועד קטן א,ב שנינו (בעניין חול המועד): "מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צורכי הרבים".
שואלים: אֵילוּ הן (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'כל') צורכי הרבים – שהתירו לעשות בחול המועד?
ומביאים ברייתא (לפרש את המשנה): דנין דיני ממונות – בית דין דנים בתביעות של ממון שבין אדם לחברו (דיני ממונות צריכים בית דין של שלושה),
ודיני נפשות – בית דין דנים את הנידון על דברים שחייבים עליהם עונש מיתה (דיני נפשות צריכים בית דין של עשרים ושלושה),
ודיני מכות – בית דין דנים את הנידון על דברים שחייבים עליהם עונש מלקות,
ופודין ערכין – אמר אדם: "ערך פלוני עלי", צריך הוא לתת מעות להקדש כפי השיעור הקצוב בתורה בהתאם לשנותיו של פלוני, ואם אין לו מעות והוא נותן מיטלטלים, שמים את המיטלטלים בשלושה אנשים, ואם הוזקקו לגבות את הערך מן הקרקעות שלו, שמים את שוויים של הקרקעות בעשרה אנשים; ובית דין גובים את הערכים (הגרסה במקבילה: ופודין את השבויין וערכים וכו'),
וחרמין – דברים שהוקדשו לבדק הבית (תיקון בנייני בית המקדש) בלשון חרם, שנפדים בשוויים,
והקדישות – דברים שהוקדשו לבדק הבית, שנפדים על ידי שלושה בקיאים ששמים את שוויים של ההקדשות; ובית דין פודים את החרמים ואת ההקדשות,
ומשקין את הסוטה – אישה שבעלה קינא לה שלא תיסתר עם איש פלוני, ואחר כך נסתרה עם אותו איש ואין עדים שזינתה, הרי היא סוטה החשודה בזנות תחת בעלה, והיא אסורה על בעלה עד שישקו אותה את המים המאררים שבודקים אותה אם נטמאה. הבעל שקינא לאשתו ונסתרה, מוליכה לבית דין שבאותו מקום, ולאחר שביררו שהיא סוטה וצריך להשקותה, משקים אותה בבית דין הגדול שבירושלים,
ושורפין את הפרה – פרה אדומה, ששורפים אותה, ועושים מאפרה מי חטאת, כדי להזות מהם על טמאי מת לטהרם; ובית דין הגדול היו במקום שריפת הפרה והיו מטמאים את הכוהן השורף את הפרה וסומכים ידיהם עליו (משנה פרה ג,ז-ח),
ועורפין עגלה ערופה (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) – אם נמצא הרוג בשדה ולא נודע מי הרגו, זקנים מבית דין הגדול שבירושלים מודדים מן ההרוג אל הערים שסביבותיו, ובית דין של העיר הקרובה אל החלל מביאים עגלה ועורפים אותה,
ורוצעין עבד עברי – אדם מישראל שמכרוהו בית דין לעבד מפני שגנב ולא מצאו אצלו ממה לשלם את גניבתו, ולא רצה לצאת לחירות לסוף שש שנים מיום שמכרוהו בית דין, אדוניו מביאו לבית דין ורוצע אותו (נוקב חור באוזנו),
ומטהרין את המצורע – מצורע שנתרפא מצרעתו, בית דין מחייבים את המצורע לבוא אל הכוהן ולהיטהר, והכוהן מטהר אותו טהרה ראשונה בהבאת ציפורים ובגילוח שערו (תגלחת ראשונה), ולאחר שבעה ימים המצורע נטהר טהרה שנייה בגילוח שערו (תגלחת שנייה), וביום השמיני הוא נטהר טהרה שלישית בהבאת קורבנותיו.
אלו הם צורכי הרבים התלויים בבית דין שעושים בכל ימות השנה, ואפילו בחול המועד, אבל לא בשבת וביום טוב.
ומפרקין את המנעל (נעל) מעל גבי האימום (התבנית שהמנעל נעשה עליה) – הסנדלרים היו מכינים נעליים, וכדי שלא תתקלקל צורת הנעל היו מחזיקים אותו על גבי האימום, ומותר לסנדלרים ליטול בחול המועד את הנעל מן האימום, ואין מחזירין אותו – אסור להם להחזיר לאימום את הנעל שנטלו ממנו, מפני שיש מעשה אומנות בהחזרה.
בתוספתא מועד קטן ב,יא-יב שנו: דנים דיני נפשות ודיני ממונות ודיני קנסות (בית דין דנים בתשלומי ממון בין אדם לחברו, שחיובם הוא בתורת קנס), ושורפים את הפרה, ועורפים את העגלה, ורוצעים עבד עברי, ופודים את הערכים ואת החרמים ואת ההקדשות ואת מעשר שני (פירות מעשר שני שאין דמיהם ידועים צריך לפדותם על פי שלושה היודעים לשום את הפירות). ומפרקים מנעל מן האימום, ובלבד שלא יחזיר.
מכבש (כלי העשוי שני לוחות, ונותנים ביניהם בגדים כדי ליישרם) של כובסים שהתירו (שפתחו כדי ליטול משם את הבגדים המיושרים) קודם למועד - נוטלים הימנו (בחול המועד), ואין מחזירים (את הבגדים) לו (למכבש). של בעלי בתים - מחזירים לו, ואין צריך לומר נוטלים הימנו.
הברייתא שהובאה בירושלמי כאן מדברת בחול המועד ומוסבת על המשנה במועד קטן. הברייתא אינה מדברת בחמישה עשר באדר, שאילו כן, מה היא באה להשמיענו? (תלמיד רשב"ש).
הברייתא שהובאה בירושלמי כאן מקורה בתוספתא מועד קטן, והובאה כאן בשינויים. ברייתא זו, הבאה לפרש את המשנה מועד קטן, הועתקה מהירושלמי מועד קטן לכאן.
צורכי הרבים שנאמרו במשנתנו אינם הדברים המנויים בברייתא זו, אלא הם צורכי הציבור בכלל, ושאי אפשר היה לעשותם בימות הגשמים. ואפשר שהמילים "ועושין כל צורכי הרבים" שבמשנתנו הן אשגרה מהמשנה הדומה במועד קטן.
האימום של סנדלרים והמכבש של כובסים שניהם כלי אומן הם, ולכן אין מחזירים להם. והמכבש של בעלי בתים, שאינו כלי אומן, מותר אף להחזיר לו בחול המועד ("תוספתא כפשוטה").
ההלכה "ומפרקים את המנעל" נאמרה בברייתא שבתוספתא לאחר ההלכות של צורכי הרבים, אך היא אינה שייכת להלכות האלה אלא להלכה "מכבש של כובסים" שנאמרה לאחריה. כשהעתיקו בירושלמי את הברייתא שבתוספתא, העתיקו בטעות גם את ההלכה "ומפרקים את המנעל". וכבר תמה ר"מ המאירי על הירושלמי: מה עניינה של זו עם שאר הדברים שהם צורכי רבים?.
• • •
כאן המשך המקבילה בירושלמי מועד קטן.
במשנה מועד קטן א,ב שנינו (בעניין חול המועד): "ומציינין על הקברות".
מקשים: לא כבר ציינו מאדר? – וכי לא כבר ציינו על הקברות מחודש אדר? (כמו ששנינו במשנה שקלים א,א: בחמישה עשר בו (באדר) ...מציינים על הקברות) ומדוע מציינים על הקברות שוב בחול המועד של פסח?
ומתרצים: תיפתר – תתפרש (משנה זו תוסבר), שירד שטף (זרם) של גשמים ושטפו – את הסיד שציינו על הקברות מאדר ונמחה, ולכן צריך לחזור ולציין עליהם בחול המועד של פסח.
היה אפשר להשיב, שמשנה זו תוסבר, שנודעה הטומאה לאחר שציינו על הקברות מאדר, ולכן צריך לציין עליה בחול המועד. אלא שזה אינו שכיח, ואילו שטף של גשמים שכיח (רבנו משולם).
• • •
כאן המשך המקבילה בירושלמי מועד קטן.
במשנה מועד קטן א,ב שנינו (בעניין חול המועד): "ויוצאין אף על הכלאים".
מקשים: לא כבר יצאו באדר? – וכי לא כבר יצאו על הכלאיים מחודש אדר? (כמו ששנינו במשנה שקלים א,א: בחמישה עשר בו (באדר) ...יוצאים אף על הכלאיים) ומדוע יוצאים על הכלאיים שוב בחול המועד של פסח?
ומתרצים: תיפתר – תתפרש (משנה זו תוסבר), שהיתה השנה אפילה – שהיו תקופות החמה באותה שנה מאוחרות ביחס לחודשי הלבנה המקבילים להם, ונתאחר זמן ירידת הגשמים, ובשל כך נתאחר זמן הזריעה, ואין הצמחין ניכרין – לא היו הצמחים ניכרים (אם כלאיים הם אם לאו) בחודש אדר ולא יצאו על הכלאים בחמישה עשר באדר, ולכן יוצאים על הכלאיים בחול המועד של פסח, שהצמחים ניכרים. אבל אם היתה השנה בכירה (שהיו תקופות החמה באותה שנה מוקדמות ביחס לחודשי הלבנה המקבילים להם), יוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר.
המשנה במועד קטן, שאמרה שמציינים על הקברות ויוצאים על הכלאיים בחול המועד, דיברה בחול המועד של פסח דווקא, משום שחול המועד של פסח הוא הזמן הראוי לעשיית דברים אלה, כיוון שהוא בא לאחר ימות הגשמים, שבהם נמחה הסיד שציינו על הקברות וצומחים הזרעים. ולכן שאלו על המשנה: לא כבר ציינו מאדר? לא כבר יצאו באדר?
בבבלי מועד קטן ו,א אמרו: "ויוצאים אף על הכלאיים". - ואכלאיים בחולו של מועד נפקינן? ורמינהו: ...בחמישה עשר בו (באדר) ...מתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים, ועושים כל צורכי הרבים, ומציינים את הקברות, ויוצאים על הכלאיים (משנה שקלים א,א)! - רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא; חד אמר: כאן - בבכיר (בצמחים המקדימים לצמוח יוצאים בחמישה עשר באדר), כאן - באפיל (בצמחים המאחרים לצמוח יוצאים בחולו של מועד של פסח). וחד אמר: כאן - בזרעים (שמקדימים לצמוח), כאן – בירקות (שמאחרים לצמוח). - מאי שנא בחולו של מועד דנפקינן (על הכלאיים)? - אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: משום שכר פעולה (של הפועלים שבית דין שוכר לעקור את הכלאיים), דמוזלי גבן (שהם מוזילים לבית הדין, שהרי בחול המועד אסורים הפועלים בשאר מלאכות, ואם שוכרים אותם לעבודה המותרת שהיא צורך הציבור, הם מבקשים עליה שכר מועט, שהרי אין מלאכה מצויה להם).
בבבלי השיבו: כאן - בבכיר (צמחים בכירים, שמקדימים לצמוח), כאן - באפיל (צמחים אפילים, שמאחרים לצמוח). ואילו בירושלמי השיבו: כאן - בשנה בכירה, כאן - בשנה אפילה.
אלו שאמרו במשנתנו שמתקנים במועד (כגון הדרכים), אף על פי שכבר תיקנו אותם בחמישה עשר באדר (משנה שקלים א,א), יש לתקנם פעם שנייה, שאחרי חמישה עשר באדר באים גשמים ומקלקלים אותם (כמו שאמרו בירושלמי כאן על "מציינים את הקברות"), או שבחמישה עשר באדר מתקנים את הדרכים לעולי רגלים בעלייתם ובחול המועד בחזרתם, או שאם לא הספיקו לעשותם קודם, עושים אותם בחול המועד, ובא להשמיענו שמותר אף על פי שיש בהם טורח, ואפילו במעשה אומן מותר כיוון שהוא לצורך המועד (ראשונים).
צורכי הרבים שנמנו לעיל הם דברים המזדמנים תדיר, שלא כמו ציון על הקברות ויציאה על הכלאיים, ולכן בעניין צורכי הרבים אין לשאול: לא כבר עשו קודם חול המועד?.
• • •
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מעשר שני ה,א וסוטה ט,א.
במשנתנו שנינו: מציינין על הקברות.
במשנה מעשר שני ה,א שנינו: ...ושל קברות (הציון של קברות, שלא ייכנס לשם כוהן או נזיר) בסיד (שצבעו הלבן משמש סימן ניכר), וממחה (ממיס את הסיד במים) ושופך (סביב לקבר).
בירושלמי סוטה ט,א אמרו: תני (תוספתא סוטה ט,א): שלוחי בית דין יוצאין ומלקטין את סימניו (של ההרוג, כדי להתיר את אשתו, או לפרסם הדבר, שמא יבוא מי שהוא ויאמר שראה את הרוצח) וקוברין אותו (בבית קברות), ומציינין על קברו (צריך לומר כמו בתוספתא: ומציינין את מקומו) (מציינים את מקום ההרוג בדם (תוספתא מעשר שני ה,יג) לשם מדידה, כדי להביא עגלה ערופה), כדי שיצאו בית דין (הגדול) מלשכת הגזית וימודו (ימדדו ממקום ההרוג).
ושואלים: מניין לציון? – מניין למדים שמציינים על הקברות? (מה המקור בכתוב לדבר זה?)
ומשיבים (תשובה אחת): רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אומר, שרבי יעקב בר בת יעקב (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חונייא דברת חוורן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהיישוב ברת חוורן בהרי חוורן בעבר הירדן המזרחי); רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמרי (צריך לומר כמו במקבילות: 'אמר') לה – אומר אותה (את השמועה כך): רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חונייא דברת חוורן; רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אומר, שרבי עוזיאל בריה ד- – בנו של רבי חונייה דבית (צריך לומר כמו במקבילות: 'דברת') חוורן אמר בשם רבי חונייא דבית (צריך לומר כמו במקבילות: 'דברת') חוורן: נאמר (בפרשת צרעת האדם): "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג,מה) – דינו של מצורע, שכשילך בין הבריות יכריז כל הזמן: 'טמא! טמא!', כדי שיתרחקו ממנו ולא ייטמאו בו, והוא הדין בשאר הטמאים. ולמדים מכאן, שמציינים את הקברות, - כדי שתהא הטומאה קוראה (במקבילות במעשר שני ובסוטה וכן בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'קוֹרָא', והיא צורה ארץ ישראלית. במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה במועד קטן קיבלה המילה את הצורה הבבלית 'קוראה') לך בפיה ואומרת לך: "פְּרוֹשׁ!" (היבדל, התרחק) – שעל ידי הציון, הטומאה שבאותו מקום היא כמכריזה ואומרת בעצמה למי שעובר אצלה להתרחק ממנה, כדי שלא יאהיל עליה וייטמאו הטהרות שבידו. וכך נדרש הכתוב: "וטמא" - הדבר הטמא עצמו, "טמא יקרא" - יודיע שהוא טמא.
ומשיבים (תשובה שנייה): רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): נאמר (בנבואה אל גוג): "וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן" (יחזקאל לט,טו) – אנשים שימנו בני ישראל יהיו עוברים בארץ ומציינים את מקומם של החללים מאנשי צבאו של גוג שייפלו בקרב. וכך דורשים את מילות הכתוב: "עֶצֶם" - מיכן (מכאן) שמציינין על העצמות – מזה נלמדת ההלכה, שצריך לעשות ציון במקום שנמצא בו רובע (רבע) הקב של עצמות מת (ללא בשר), שנלקט מעצמות שיש בהן רוב בניינו (שתי שוקיים וירך או שתי ירכיים ושוק) או רוב מניינו (מאה עשרים וחמש עצמות, שהוא רוב מניין האברים שבגוף) של המת, אף על פי שאין ברובע לא רוב בניינו ולא רוב מניינו של המת, שרובע הקב עצמות מרוב הבניין או מרוב המניין מטמא את המאהיל עליו; וכן צריך לעשות ציון במקום שנמצאות בו עצמות שיש בהן רוב בניינו של המת, או שנמצאות בו עצמות שיש בהן רוב מניינו של המת אף על פי שאינן רוב בניינו, שרוב בניינו ורוב מניינו של מת, אף על פי שאין בהם רובע הקב, מטמאים את המאהיל עליהם (משנה אהלות ב,א); "אָדָם" - מיכן שמציינין על השזרה (צורה עברית לשם הארמי 'שדרה') ועל הגולגולת – מזה נלמדת ההלכה, שצריך לעשות ציון במקום שנמצאת בו שדרה (מערכת חוליות עצם העוברות לאורך הגב) או גולגולת (מערכת עצמות הראש) מן המת שלא חסרו, אף על פי שאין על עצמות אלו בשר כלל, שהשדרה והגולגולת מטמאות את המאהיל עליהן (משנה אהלות ב,א). השדרה והגולגולת הן עיקרו של אדם וניכרת בהן צורת אדם, ולכן למדים שמציינים אותן מהמילה "אדם"; "וּבָנָה" - מיכן שמציינין על גבי אבן קבועה – מזה נלמדת ההלכה, שהאבן שמציינים על גביה את מקום הטומאה צריכה להיות מחוברת לקרקע, שהיא כבנויה בארץ. אם אומר את (אתה): על גבי אבן תלושה – אם תאמר, שהאבן המצויינת יכולה להיות גם שאינה מחוברת לקרקע, אף (הלא) היא הולכת ומטמא במקום אחר – הרי יש לחשוש שהאבן המצויינת תתגלגל ממקום הטומאה למקום אחר, כיוון שאינה מחוברת לקרקע, והמאהיל עליה במקום האחר יהיה סבור שנטמאו הטהרות שבידו, וישרוף אותן לשווא, שהרי אין טומאה במקום האחר. "אֶצְלוֹ" - למקום (במקבילות: 'במקום'. - במקומות רבים בירושלמי השתמשו ב-ל' השימוש במקום ב-ב', כמו כאן: 'למקום' במקום 'במקום') טהרה – מזה נלמדת ההלכה, שאם מציינים על גבי הקרקע, אין עושים ציון על גבי המקום שנמצאת בו הטומאה, אלא עושים ציון על גבי מקום טהור סמוך למקום הטומאה, שאם יציינו במקום הטומאה, יש לחשוש שמא העובר לא ישים לב לציון עד שיגיע אליו ויאהיל עליו וכבר נטמאו הטהרות שבידו, אבל כשמציינים סמוך למקום הטומאה, מי שלא ישים לב לציון עד שיגיע אליו ויאהיל עליו, עדיין לא נטמאו הטהרות שבידו (למדים זאת משום שכתוב "אצלו" - על ידו, ולא כתוב "עליו"); "צִיּוּן" - מיכן לציון – מזה נלמדת ההלכה, שמציינים על הקברות, ששופכים סביבם סיד לעשות להם ציון.
מציינים את כל הדברים מן המת שמטמאים באוהל, שנמנו במשנה אהלות ב,א, ולא הזכירו כאן אלא עצמות ושדרה וגולגולת, משום שיש להם רמז בכתוב.
בבבלי מועד קטן ה,א אמרו: "מציינים את הקברות". - אמר רבי שמעון בן פזי: רמז מן התורה לציון קברות מניין? - תלמוד לומר: "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" (יחזקאל לט) (קראו לכך רמז, משום שלא נאמר בכתוב שיש בכך מצווה (רש"י), או מפני שהדבר כתוב כמעשה לעתיד לבוא ולא כדבר הנוהג (תוספות)). ...רבי אבהו אמר מהכא: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג) - טומאה קוראה לו ואומרת לו: "פרוש!" (הטמא צריך להודיע לרבים שהוא טמא ויפרשו ממנו, וכן עושים גם בקבר שצריך להודיע טומאתו). וכן אמר רבי עוזיאל בר בריה דרבי עוזיאל רבה: טומאה קוראה לו ואומרת לו: "פרוש!".
גם בירושלמי וגם בבבלי אמר רבי עוזיאל: "וטמא טמא יקרא" וכו'. בבבלי נזכר רבי עוזיאל רק במקום הזה.
בנוסף לראיה מפסוקים שמציינים את הקברות שאמרו אמוראים ארץ ישראלים, מצאו להם אמוראים בבליים בבבלי ראיה מפסוקים שונים.
בבבלי שם אמרו, שציון קברות הוא הלכה למשה מסיני (רש"י שם), וסמכו חכמים את ההלכה בדרך אסמכתא על פסוקים. אבל בבבלי נידה נז,א אמרו, שציון קברות מדרבנן. בתוספות (בבלי בבא בתרא קמז,א) כתבו, שמה שאמרו "רמז מן התורה לציון קברות" לאו דווקא, שציון קברות אינו אלא מדרבנן.
בתוספתא שקלים א,ה שנו: אין מציינים... אלא על אבן קבועה. אין מניחים את הציון במקום הטומאה (שמא לא ירגיש בציון עד שיגיע אליו וייטמא) אלא במקום טהרה, סמך (סמוך) לטומאה, והמאהיל עליו (על הציון שנעשה על גבי הקרקע, ולא על גבי האבן) - טמא (צריך לומר: טהור). אין מציינים... על עצמות המת שאין מטמאים באוהל (שאינן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו). אין מציינים אלא על השדרה ועל הגולגולת שמטמאים באוהל.
ובבבלי מועד קטן ה,ב אמרו: תנו רבנן: ...מציינים על השדרה (של המת) ועל הגולגולת, על רוב בניין (של עצמות המת) ועל רוב מניין המת. ואין מעמידים ציון במקום טומאה, שלא להפסיד את הטהרות (שמא יבוא אדם נושא טהרות ולא ישים לב עד שיאהיל על הציון, וייטמאו הטהרות), ואין מרחיקים ציון ממקום טומאה, שלא להפסיד את ארץ ישראל (שלא להרבות מקום שנזהרים בו, אף שאינו טמא).
אף היא הולכת ומטמא במקום אחר
החשש הוא דווקא שמא תלך האבן למקום אחר ויטמאו טהרות במקום אחר שלא כדין, אבל אין חשש שמא תלך האבן ממקומה ולא יטמאו טהרות כשיאהיל על מקום הטומאה, שאין חוששים לכך, מפני שעל פי רוב מקום הטומאה ידוע אף ללא ציון.
ומביאים ברייתא (תוספתא שקלים א,ה): (במקבילה במעשר שני נוסף: 'תני') (ו)מצא אבן אחת מצויינת – שציינו על גביה את מקום הטומאה, ואין שם אבן שנייה מצויינת סמוך לה, אף על פי שאין מקיימין כן – אין עושים כך, שאין מציינים את מקום הטומאה על גבי אבן אחת, אלא מציינים על גבי שתי אבנים סמוכות זו לזו משני צידי הטומאה, שייראה הציון לבא משתי רוחות, מכל מקום, המאהיל עליה – על האבן, - טמא, ומנמקים: שאני אומר: מת מצויין (צריך לומר כמו במקבילות: 'מת קמצוץ' (מכווץ ומקומץ)) והיה (צריך לומר כמו במקבילות: 'היה') נתון תחתיה – יש לחשוש שמא המת הוא תחתיה, שכשהמת תופס מקום מועט, מציינים את מקום הטומאה על גבי אבן אחת בלבד, שמניחים אותה על הטומאה, ולכן המאהיל על האבן - טמא. אבל המאהיל סביבותיה - טהור.
בירושלמי נזיר ט,ג אמרו, שמת קמצוץ הוא שראשו בצד מרגלותיו, שאינו מושכב כדרכו, אלא שגל נפל עליו והרגו.
'קמצוץ' הוא מת המונח בכיווץ איברים, והיפוכו של 'קמצוץ' הוא 'פשוט' - מת המונח בפישוט איברים.
וממשיכים את הברייתא: היו שתים – מצא שתי אבנים מצויינות סמוכות זו לזו, ורווח ביניהן, המאהיל עליהן – על האבנים, - טהור, וביניהן – המאהיל על הרווח בין האבנים, - טמא – שהטומאה בין האבנים המצויינות ואינה תחתיהן, שאין מניחים את האבנים המצויינות במקום הטומאה, אלא במקום טהור סמוך למקום הטומאה. ומוסיפים: אם היה חורש (צריך לומר כמו במקבילות: 'חרוש') בנתיים – אם היה הרווח שבין שתי האבנים המצויינות חרוש, - הרי הן כיחידיות – כשתי אבנים יחידות, שהטומאה תחת כל אחת מהן ואינה ביניהן, שאין חורשים מקום שיש בו טומאה, ולכן, ביניהן – המאהיל על הרווח בין האבנים, - טהור – שמן הסתם מי שחרש בין האבנים ידע שאין טומאה ביניהן ולכן חרש שם, ומעתה אין לנו להחזיק טומאה באותו מקום, וסביבותיהן (נראה שצריך לומר: 'ועליהן') – המאהיל על האבנים, - טמא.
ומציעים ברייתא: תני – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא בתוספתא שקלים א,ה): אין מציינין על הבשר – אין עושים ציון במקום שנמצא בו בשר מן המת (ללא עצמות), אף על פי שכזית בשר מן המת מטמא את המאהיל עליו, ומנמקים: שמא נתאכל (במקבילה במעשר שני: 'יתאכל') הבשר – אולי יכלה הבשר, כדרכו של בשר המת, ולא יהיה בו עוד כזית, ולא יטמא את המאהיל עליו, ואם יעשו שם ציון, המאהיל עליו יהיה סבור שנטמאו הטהרות שבידו, וישרוף אותן לשווא.
ושואלים: רבי יוסטא בר שונם (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, נקרא בשם מקומו שונם בעמק יזרעאל) בעא קומי – שאל לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולא נמצא מטמא טהרות למפרע (קודם לכן)?! (בתמיהה) – וכי המאהיל על הבשר לפני שכלה, ועדיין יש בו כזית, אינו מטמא את הטהרות שבידו?! ואם כן, מדוע אין מציינים על הבשר, כדי שהעובר לא יאהיל עליו ולא ייטמאו הטהרות שבידו?
ומשיבים: אמר ליה – אמר לו (רבי מנא תשובה לשאלתו): מוטב שיתקלקלו בו לשעה ואל יתקלקלו בו לעולם – טוב יותר שתיגרם תקלה על ידו לזמן קצר ולא תיגרם תקלה על ידו לאורך ימים, שכשאין מציינים על הבשר, נגרמת תקלה על ידי כך לזמן קצר, שהעובר ומאהיל עליו לפני שכלה, מטמא את הטהרות שבידו, אבל אם היו מציינים על הבשר, היתה נגרמת על ידי כך תקלה לאורך ימים, שהעובר ומאהיל עליו לאחר שכלה, היה סבור שנטמאו הטהרות שבידו, והיה שורף אותן לשווא.
עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן, מעשר שני וסוטה.
מקור הסוגיה במעשר שני, ששנינו במשנה שם ה,א שמציינים על הקברות. וממעשר שני הועתקה הסוגיה למועד קטן. והראיה, שסוגיה זו מופיעה במועד קטן אחרי הפסקה: "ויוצאים אף על הכלאיים", ולא על הפסקה הקודמת לה: "ומציינים על הקברות". וכל הסוגיה הועתקה ממועד קטן לשקלים. ותוכיח השאלה החוזרת בשתיהן, על הפסקה: "ומציינים על הקברות" - 'לא כבר ציינו מאדר?', ועל הפסקה: "ויוצאים אף על הכלאיים" - 'לא כבר יצאו באדר?'. הוי אומר, שבחול המועד אנו עוסקים, ולא ב"שקלים" ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 130-131).
בתוספתא שקלים א,ה שנו: מצא אבן אחת מצוינת, אף על פי שאין מקיימים כן, המאהיל עליה - טהור (צריך לומר: טמא). מצא שתיים, המאהיל ביניהן - טמא, על גביהן - טהור. אין מציינים על בשר המת (שהרי חזקתו מתאכל).
בבבלי מועד קטן ו,א אמרו: אמר רב יהודה: מצא אבן מצויינת - תחתיה טמא. שתיים (מצויינות), אם יש סיד ביניהן - ביניהן טמא (ושתי האבנים הן הצדדים הקיצוניים של אותו סימון), ואם אין סיד ביניהן - ביניהן טהור (וכל אחת מהאבנים היא ציון טומאה לעצמו). - ואף על גב דליכא חורש (שאין סימן שהיה חורש באמצע - ביניהן טהור)? והתניא: מצא אבן אחת מצויינת - תחתיה טמא. שתיים, אם יש חורש ביניהן - ביניהן טהור, ואם לאו (אם אין חורש ביניהן) - ביניהן טמא (ואף על פי שאין סיד ביניהן)! - אמר רב פפא: הכא (בברייתא) כשהסיד שפוך על ראשיהן (של האבנים) ומרודה (גרוף) לכאן ולכאן (בין האבנים). אי איכא חורש ביניהן - ביניהן טהור, דאימור מחמת חורש הוא דאיקלף (שנקלף הסיד, ומתחילה היה הסיד רק על ראשי האבנים, שהטומאה תחתיהן). ואי לא (אם אין חורש ביניהן) - סיד דביני ביני הוא וטמא (הסיד שבין האבנים הוא, וציינו להודיע שביניהן טמא).
לפי הבבלי, מצא שתי אבנים מצויינות, אם אין סיד ביניהן - ביניהן טהור, ואף על פי שלא היה חרוש ביניהן. ואילו לפי הירושלמי, ביניהן טהור, אם היה חרוש ביניהן.
ושם ה,ב אמרו: תנו רבנן: אין מציינים על כזית מן המת... - וכזית מן המת אינו מטמא באוהל? והא תנן: אלו שמטמאים באוהל - כזית מן המת! - אמר רב פפא: הכא (בברייתא בעניין ציון) בכזית מצומצם (מדויק) עסקינן, דסוף סוף מחסר חסר (כשיירקב), מוטב ישרפו עליו תרומה לפי שעה (אם ייתקל בו אדם כשעדיין לא נחסר, וייטמא, וישרפו בגללו תרומה שנטמאה), ואל ישרפו עליו תרומה לעולם (בחינם, שהרי כעבור זמן מסוים יתמעט הבשר מכזית, ושוב אינו מטמא באוהל, ואם יהיה שם ציון, יחשבו שיש שם טומאה וישרפו עליו תרומה לעולם).
בבבלי אמרו, שאין מציינים על כזית מצומצם (מדויק) מן המת דווקא. ואילו בירושלמי אמרו, שאין מציינים על בשר מן המת, ולא נתנו בו שיעור, ומשמע שאפילו ביותר מכזית אנו עוסקים.
• • •