משנה
הגונב את הקסווא – כלי שרת במקדש, והמקלל בקוסם – המקלל את ה' בשם אליל, והבועל ארמית – הבא על גויה, - קנאין פוגעין בהן – רשאים להורגם במקום המעשה, ואין בית דין יכולים לחייב מיתה על עבירות אלו, מפני שלא נתפרש עונשם בתורה.
כהן ששימש בטומאה – שעבד עבודה על גבי המזבח בשעה שהיה טמא, - אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פירחי כהונה – צעירי הכוהנים, מוציאין אותו חוץ לעזרה – שלא יטמא את המקדש, ומוציאין את מוחו בגיזרין – בגזרי עץ.
זר – שאינו כוהן, ששימש במקדש – על גבי המזבח, - רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: בחנק; וחכמים אומרים: בידי שמים.
• • •
תלמוד
הגונב את הקסווה
במשנה שנינו: "הגונב את הקסווה" כול'.
מפרשים פירוש מילולי: קסווה - קיסטא – כד, קנקן (פירוש זה מיוסד על הדמיון בתחילתן של שתי המילים האלו).
ומפרשים פירוש ענייני: רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר: כלי משל בית המקדש היה – הקסווה היתה כלי שרת שמשתמשים בו בעבודת בית המקדש לנסך, ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דתימר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בעבודת בני קהת): "וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ" (במדבר ד,ז) – בני קהת שהכינו את כלי הקודש עבור נשיאתם נתנו על הבגד שפרשו על השולחן את קשות הנסך (הקשוות נזכרות בעניין השולחן שבמשכן גם בשמות כה,כט ו-לז,טז). לפי רב יהודה, הקשוות הנזכרות בעניין השולחן הן כלים המחזיקים נוזלים, כעין כוסות, ששימשו לנסך. מכאן יש ללמוד שהקסווה (קַשְׂוָה היא צורת היחיד של קשוות) היתה מהכלים שהיו משתמשים בהם בבית המקדש.
בבבלי סנהדרין פא,ב אמרו: "הגונב את הקסווה". - מאי קסווה? - אמר רב יהודה: כלי שרת, כדכתיב: "ואת קשות הנסך" (במדבר ד,ז).
דברי רב יהודה מובאים בשני התלמודים.
בבבלי סוכה מח,ב אמרו: תניא: רבי יהודה אומר: שני קסוואות היו שם, אחת של מים (לניסוך המים בחג הסוכות) ואחת של יין (לניסוך יין), של מים פיה קצר, של יין פיה רחב, כדי שיהו שניהם כלים בבת אחת.
אפשר שהצדוקים שהיו בבית השני היו גונבים את הקסווה של המים, לפי שלא היו מודים בניסוך המים בחג הסוכות (עיין משנה סוכה ד,ט).
• • •
המקלל בקוסם
במשנה שנינו: "המקלל בקַסָּם" (קוסם, אדם שעוסק במעשי קֶסֶם).
מביאים דוגמה כהסבר לדברי המשנה: כגון אילין נפתאי דמקללין "לקנייך קיינך קנווך" – כגון הנבטים האלה שמקללים בלשון זו (לשון זו היא דוגמה לקללת הקוסם. משמעות לשון זו אינה ברורה, ונראה שהוא לחש קסם ששימש לקללה. נוסחי לחש יש בהם מילים דומות בלתי מובנות החוזרות על עצמן. - כוונת המשנה ליהודי המקלל את ה' בדרכם של הנבטים. - הנבטים היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב. הם הופיעו באזור ארץ ישראל בשלהי התקופה הפרסית ותחילת התקופה היוונית. התרבות הנבטית הושפעה מהתרבויות היוונית, המצרית והסורית שסבבו אותה. הנבטים שלטו על חבל ארץ גדול יחסית בין סוריה למצרים).
בבבלי סנהדרין פא,ב אמרו: "והמקלל בקוסם". - תני רב יוסף: יכה קוסם את קוסמו. רבנן, ואיתימא רבה בר מרי, אמרי: יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו.
בבבלי שינו את לשונם הסתומה של הנבטים 'לקנייך קיינך קנווך' ללשון אחרת 'לו ולקונו ולמקנו'.
• • •
הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו
במשנה שנינו: "הבועל ארמית".
מציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: תני – שונה רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי): זה שהוא נושא גויה ומוליד בנים ומעמיד אויבים ממנה למקום (כינוי לאלוהים) – הנותן מזרעו להעביר למולך הוא זה שבועל גויה ומוליד ממנה בן (ברייתא זו מובאת בירושלמי מגילה ד,ט, ושם 'ארמית' במקום 'גויה'. ברייתא זו מובאת על המשנה שם: "האומר (המתרגם בציבור): 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' (ויקרא יח,כא), 'מן זרעך לא תתן לאעברא בארמייתא' (להעביר בגויה, כלומר, לא תבוא על גויה ותוליד ממנה בן לעבודה זרה) - משתקין אותו בנזיפה (מפני שמוציא את המקרא מידי פשוטו, שכן תרגום זה מפרש את הכתוב שהוא אוסר יחסי אישות עם גויה)". ברייתא זו מובאת כאן בשל דברי המשנה "הבועל ארמית").
ומביאים מדרש: כתוב – בחטא בעל פעור: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (במדבר כה,ז) – פינחס שקינא את קנאת ה' לקח חרב כדי לדקור למוות את האיש הישראלי שבא על האישה המדיינית, - מה ראה – פינחס שקם ועשה מעשה? – מדוע ציין הכתוב את ראייתו של פינחס? ראה את המעשה – של האיש הישראלי, ונזכר להלכה: הבועל ארמית - הקנאים פוגעין בהן – כמו ששנינו במשנה כאן.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: שלא כרצון חכמים – דעת החכמים לא היתה נוחה ממעשהו של פינחס שהרג את האיש הישראלי.
ותמהים: ופינחס שלא כרצון חכמים?! – וכי אפשר לומר שפינחס עשה שלא כרצון חכמים?!
ומשיבים: אמר רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): ביקשו – החכמים, לנדותו – את פינחס על שהרג את האיש הישראלי, מפני שפעל בניגוד לדעת החכמים, אילולי (אילולא) שקפצה עליו רוח הקודש – הופיע עליו פתאום דבר ה', ואמרה: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו" (במדבר כה,יג) – הכהונה ניתנה לעולם לפינחס ולבניו, משום שקינא את קנאת ה'. מכאן שפינחס זכה לאישורו ולברכתו של ה', ולכן לא נידוהו.
בבבלי סנהדרין פב,א אמרו: "וירא פינחס בן אלעזר" (במדבר כה,ז), מה ראה? - אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו (למשה): אחי אבי אבא (משה היה אחי אהרן סבו), לא כך לימדתנו מהר סיני: הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו?!
• • •
זר ששימש במקדש
במשנה שנינו: "זר ששימש במקדש - רבי עקיבה אומר: בחנק; וחכמים אומרים: בידי שמים".
מציעים את טעמיהם של רבי עקיבא והחכמים.
מה טעמא דרבי עקיבה? (צריך לומר: 'מה טעמון דרבנין?' (ההגהה על פי גליונות הרש"ל "אוצר לשונות ירושלמיים")) – מה טעמם של החכמים (שאומרים שזר ששימש במקדש - בידי שמים)? נאמר כאן – בעניין הרחקת הזרים מן המשכן: "מות יומת" (צריך לומר: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר יח,ז)) – מי שאינו כוהן ומתקרב לעסוק בעבודת הכוהנים - יהיה חייב עונש מיתה, ונאמר להלן: "כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן י'י יָמוּת" (במדבר יז,כח) – (בני ישראל אמרו למשה לאחר שעדת קורח נשרפו על ידי אש שיצאה מאת ה':) ראינו שכל מי שמתקרב אל המשכן עלול למות בידי שמים. - מה להלן - מיתה בידי שמים, אף כאן - מיתה בידי שמים. כך למדים החכמים שזר ששימש במקדש - בידי שמים.
מה טעמון דרבנין? (צריך לומר: 'מה טעמא דרבי עקיבה?' (ההגהה על פי גליונות הרש"ל "אוצר לשונות ירושלמיים")) – מה הטעם של רבי עקיבה (שאומר שזר ששימש במקדש - בחנק)? נאמר כאן – בעניין הרחקת הזרים מן המשכן: "מות יומת" (צריך לומר: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר יח,ז)) – מי שאינו כוהן ומתקרב לעסוק בעבודת הכוהנים - יהיה חייב עונש מיתה, ונאמר להלן – בעונשים של בועלי בעילות אסורות: "והזר הקרב יומת" (צריך לומר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ... מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" (ויקרא כ,י)) – אדם הבא על אשת איש - גם הנואף וגם הנואפת יומתו בחנק. - מה להלן בנואף - מיתה בחנק, אף כאן בזר ששימש - מיתה בחנק. כך למד רבי עקיבה שזר ששימש במקדש - בחנק. מוטב שילמד "יוּמָת" מ"יוּמַת" – מוטב ללמוד גזירה שווה ממילים שוות לגמרי, ואל ילמד "יוּמָת" מ"יָמוּת" – כמו שלמדים החכמים, שאין המילים שוות לגמרי.
בבבלי סנהדרין פד,א אמרו: "זר ששימש במקדש". - תניא: רבי ישמעאל אומר: נאמר כאן: "והזר הקרב יומת" (במדבר יח,ז), ונאמר להלן: "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות" (במדבר יז,כח). מה להלן - בידי שמים, אף כאן - בידי שמים. רבי עקיבה אומר: נאמר כאן: "והזר הקרב יומת" (במדבר יח,ז), ונאמר להלן (בנביא שהדיח לעבודה זרה): "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת" (דברים יג,ו). מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה. רבי יוחנן בן נורי אומר: מה להלן - בחנק, אף כאן - בחנק.
במאי קמיפלגי רבי ישמעאל ורבי עקיבה? - רבי עקיבה סבר: דנים "יומת" מ"יומת", ואין דנים "יומת" מ"ימות". ורבי ישמעאל סבר: דנים הדיוט מהדיוט, ואין דנים הדיוט מנביא.
לפי הברייתא שבבבלי למד רבי עקיבא זר ששימש במקדש מנביא שהדיח לעבודה זרה. אבל לפי הירושלמי למד רבי עקיבא זר ששימש במקדש מנואף, שכן בירושלמי נאמר הכתוב "מות יומת", והוא הכתוב בנואף ולא בנביא שהדיח, וזה שלא כמו שהגיהו מפרשי הירושלמי על פי הבבלי.
• • •