משנה
נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי – או שנתכוון להרוג את הנוכרי, שאין חייבים עליו מיתת בית דין, והרג את ישראל, לנפלים – או שנתכוון להרוג את הנפל, שהוא ולד שנולד לפני זמנו ואינו בן קיום, והרג בן קיימה - פטור – ממיתה, שכן לא נתכוון להרוג מי שחייבים עליו מיתה.
נתכוון להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו – לגבי מותניו לא היה במכה כדי להמיתו, והלכה לה – המכה פגעה, על לבו והיה בה כדי להמית על לבו – לגבי ליבו היה במכה כדי להמיתו, ומת – פטור ממיתה, לפי שלא נתכוון להכות מכה שיש בה כדי להמית; נתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו, ומת – פטור ממיתה, לפי שלא היכה מכה שיש בה כדי להמית; נתכוון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת – הקטן - פטור המכה ממיתה, לפי שלא נתכוון להכות מכה שיש בה כדי להמית; נתכוון להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת – הגדול, - פטור – המכה ממיתה, לפי שלא היכה מכה שיש בה כדי להמית.
נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו, ומת – חייב מיתה; נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן, ומת – הקטן, - חייב – המכה מיתה, לפי שנתכוון להכות מכה שיש בה כדי להמית והיכה מכה שיש בה כדי להמית.
רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור – ממיתה, שכן לא נתכוון להרוג את מי שהרג.
• • •
תלמוד
המית את זה ושיבר את כליו של זה
במשנה שנינו: "נתכוון להכותו על מתניו" כול'.
ההלכה קובעת שאין אדם מת ומשלם, שאם נתחייב אדם בעת ובעונה אחת במיתה ובתשלומים בשל מעשה אחד או בשל שני מעשים שונים שאירעו כאחד, הרי שהוא נענש במיתה ונפטר מן התשלומים.
המקור לדין זה מפורש בקצרה במשנה כתובות ג,ב: "כל המתחייב בנפשו אין משלם ממון, שנאמר (שמות כא,כב): 'ולא יהיה אסון ענוש ייענש'", ומפורט בתוספתא בבא קמא ט,יז: "הרגו והרג את בהמתו כאחד, הרגו וקיטע את ידו כאחד, הרגו וסימא את עינו כאחד - פטור, שנאמר: 'ולא יהיה אסון ענוש ייענש', הא אם יש אסון אין נענש. אבל הרג את בהמתו ואחר כך הרגו, קיטע את ידו ואחר כך הרגו, סימא את עינו ואחר כך הרגו - חייב, שנאמר (שמות כב,ב): 'דמים לו שלם ישלם' (הבא במחתרת ושבר חבית, אם יש לבא במחתרת דין דמים, שההורגו חייב מיתה - חייב הבא במחתרת לשלם דמי החבית, הואיל ואינו מתחייב בנפשו (משנה לעיל ח,ו)). זה הכלל: כל שחלה עליו מיתה ותשלומים כאחד - פטור. מיתה ואחר כך תשלומים, תשלומים ואחר כך מיתה - הרי זה חייב".
במשנה כתובות למדים מן הפסוק שבשמות כא,כב, שאם נתחייב מיתה וממון במעשה אחד לאדם אחד פטור מן התשלומים. ובתוספתא בבא קמא למדים מפסוק זה, שהוא הדין בשני מעשים. ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא,כג למדים מן הכתוב שבויקרא כד,יח, שאפילו נתחייב לשני בני אדם, ממון לזה ונפשות לזה, פטור מן הממון ("הרג אדם ובהמה כאחד; קטע ראשו של זה ואצבעו של זה כאחד").
זרק את האבן והיה בה כדי להמית, המית את זה ושיבר את כליו של זה - פטור מלשלם לשני על הכלים ששיבר, שהרי הוא חייב מיתה, ואף על פי שמיתה לזה ותשלומים לזה, מכל מקום אינו מת ומשלם.
מציעים שאלה: חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) שאל: זרק את האבן והיה בה כדי להמית, המית (צריך לומר: 'לא המית' ("מיתה לזה ותשלומין לזה", "שנתון המשפט העברי" ו-ז, עמוד 241)) את זה ושיבר את כליו של זה – באבן שזרק? – האם הוא חייב לשלם לשני על הכלים ששיבר, שהרי הוא פטור ממיתה כיוון שלא המית את האחד, או שמא הוא פטור מלשלם לשני על הכלים ששיבר, שהרי היה ראוי להתחייב מיתה אילו המית את האחד?
ופושטים את השאלה: בזה חידש הכתוב – במקום שהוא חייב מיתה חידש הכתוב שבויקרא כד,יח שהוא פטור מתשלומים, ובזה לא חידש – במקום שהוא פטור ממיתה לא חידש הכתוב שהוא פטור מתשלומים, ולכן הוא הוא חייב לשלם לשני על הכלים ששיבר.
ומציעים שאלה נוספת: חזקיה שאיל – שאל: זרק את האבן ולא היה בה כדי להמית, המית את זה ושיבר את כליו של זה – באבן שזרק? – האם הוא חייב לשלם לשני על הכלים ששיבר, שהרי הוא פטור ממיתה כיוון שלא היה באבן שזרק כדי להמית את האחד, או שמא הוא פטור מלשלם לשני על הכלים ששיבר, שהרי היה ראוי להתחייב מיתה אילו היה באבן שזרק כדי להמית את האחד?
ופושטים את השאלה: בזה חידש הכתוב – במקום שהוא חייב מיתה חידש הכתוב שבויקרא כד,יח שהוא פטור מתשלומים, ובזה לא חידש – במקום שהוא פטור ממיתה לא חידש הכתוב שהוא פטור מתשלומים, ולכן הוא הוא חייב לשלם לשני על הכלים ששיבר (המשפט שמציע המונח 'שאל' כאן בכל אחת משתי השאלות מתפרש כצירוף של שני משפטים, שהראשון ('זרק את האבן... ושיבר את כליו של זה?') הוא שאלה והשני ('בזה חידש הכתוב...') תשובתה, ולא כשאלה אחת ארוכה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 556, הערה 10)).
נראה ששאלותיו של חזקיה הובאו כאן משום הלשון "היה / לא היה בה כדי להמית" הנזכרת גם במשנה כאן.
• • •
נתכוון להרוג את זה והרג את זה
במשנה שנינו: "אמר רבי שמעון: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור" (פסקה ישנה היא שהיה לפניה במשנה: "אמר רבי שמעון", במקום "רבי שמעון אומר" שבנוסח משנתנו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 71)).
אילין דבית רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) תָנַיִין: – [התנאים ה]אלה של בית רבי שונים: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור – ממיתה. - דבי רבי דעתם כדעת רבי שמעון שבמשנתנו, והם שונים ברישא אחרי ״לנפלים והרג בן קיימה״: ״אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור״ ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 70).
ומציעים קשר בין דברי תנאים: ואתייא דבי רבי כרבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי) – ובאה (הולכת) [הברייתא] של בית רבי כרבי נתן, - ומביאים מקור לדעה האחרת: דתני – ששונה [התנא] בשם רבי נתן: היה – הרוצח, עומד בצד סיעה (חבורה, קבוצה) של בני אדם, אמר: "לאחד מכם אני מתכוין להרוג" – ולא התכוון לאדם מסוים מהם, ולבסוף הרג אחד מהם, אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור – ממיתה (חלק המשפט "אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה" אינו מובן, שהרי חידוש גדול יותר שפטור הוא, כשאמר שהוא מתכוון להרוג אחד מסיעה של בני אדם ולא התכוון להרוג אדם מסוים מהם ולבסוף הרג אחד מהם, מאשר כשהתכוון להרוג אדם מסוים ולבסוף הרג אדם אחר, כי כשאמר שהוא מתכוון להרוג אחד מסיעה יש בכלל דבריו גם האדם שהרג מהם. ולכן נראה שאין לגרוס את חלק המשפט הזה. ואפשר שחלק המשפט הזה הוא המשך הפסקה מהמשנה "אמר רבי שמעון" לעיל, שנכתב תחילה על הגליון ובאחת מהעתקות הירושלמי נכנס לפנים שלא במקומו. - גם ריצ"ד גורס: 'אמר: לאחד מהם אני מתכוין להרוג, והרג - פטור').
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה ח נאמר: "וכי יינצו אנשים" - למה נאמרה פרשה זו?... בא הכתוב ללמדך על המתכוון להכות שונאו והיכה אוהבו שהוא במיתה (שכתוב: "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש"), לכך נאמרה פרשה זו. - רבי אומר: אם נתכוון להכות שונאו זה והיכה אחר שהוא שונאו - פטור, המתכוון להכות שונאו והיכה אוהבו - דין הוא שיהא פטור... - רבי יצחק אומר: אף המתכוון להכות (את זה) והיכה (את זה) - פטור, עד שיאמר: "לאיש פלוני אני מכה" (והרגו).
דעת דבי רבי בירושלמי מובאת במכילתא בשם רבי.
המכילתא שנתה ראשונה סתם מדרשו של רבי יהודה (תוספתא סנהדרין, עיין להלן), ואחר כך של רבי שאחז בדעתו של רבי שמעון, ובאחרונה דעת רבי יצחק, שהיא מתאימה לדעת רבי שמעון שבברייתא בבבלי סנהדרין עט,א, וברייתא זו היא כנראה דבי רבי שמעון בן יוחאי, ולדעת דבי רבי נתן שבירושלמי נשנית.
אין הירושלמי אומר: ואתייא דבי רבי כרבי שמעון, אלא ״ואתייא דבי רבי כרבי נתן. ונראה ש״דבי רבי״ שנוה סתם ולא בשם רבי שמעון, והירושלמי לא ידע ברייתא שבבבלי עט,א בשם רבי שמעון, ועל כן הביא ברייתא דרבי נתן ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 70-72).
בתוספתא סנהדרין יב,ד שנו: נתכוון להכות את זה והיכה את זה - רבי יהודה מחייב, ורבי שמעון פוטר. ומודה רבי יהודה, שאם נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנוכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג בן קיימא, שהוא פטור.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא,יד נאמר: "להורגו בעורמה" - פרט למתכוון להרוג את זה והרג את זה, שייפטר; דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: אף המתכוון להרוג את זה והרג את זה - חייב, ומה תלמוד לומר "להורגו בעורמה"? פרט למתכוון להמית את הגוי והמית את בן ישראל, את בן שמונה והמית את בן תשעה.
בבבלי סנהדרין עט,א אמרו: רבי שמעון אהייא? (על איזה קטע מהמשנה הוא חולק?) אילימא אסיפא (בעניין נתכוון להרוג את הגדול והרג את הקטן) - 'רבי שמעון אמר: פטור' מיבעי ליה! אלא ארישא: "נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנוכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג בן קיימא - פטור". הא נתכוון להרוג את זה (שחייב על הריגתו) והרג את זה - חייב. "רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור".
פשיטא, קאי ראובן ושמעון, ואמר (הרוצח): "אנא לראובן קא מיכוויננא (להורגו), לשמעון לא קא מיכווננא" - היינו פלוגתייהו (של חכמים ורבי שמעון). אמר: "לחד מינייהו (אני מתכוון להרוג)", מאי? סבר ראובן (סבר שראובן הוא זה והרגו) ונמצא שמעון, מאי? - תא שמע: דתניא: רבי שמעון אומר: לעולם אינו חייב עד שיאמר: "לפלוני אני מתכוון" (והרגו).
• • •