המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה – ששיערו הרופאים שימות מחמת המכה, היקל – החולי, ממה שהיה – וחזרו ואמדוהו לחיים, ולאחר מיכן הכביד – החולי, ומת - חייב – המכה מיתת סייף, רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) פוטר, שרגלים לדבר.
• • •
המכה את חברו ואמדוהו למיתה
במשנה שנינו: "המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה, היקל ממה שהיה, ולאחר מיכן הכביד ומת - חייב, רבי נחמיה פוטר, שרגלים לדבר".
ובמשנה נזיר ט,ד שנינו: המכה את חבירו, ואמדוהו למיתה, היקל ממה שהיה, לאחר מיכן הכביד ומת - חייב, רבי נחמיה פוטר, שרגלים לדבר.
במשנה נזיר פרק ט סודר קובץ הלכות השוות זו לזו בלשון "שרגליים לדבר" שבא בהן.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נזיר ט,ד.
מציעים פירוש / הגהה למשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה (כך יש לפרש את המשנה כאן ובנזיר): רבי נחמיה פוטר, וחכמים מחייבין, שרגלים לדבר – "שרגליים לדבר" נמשך על "חייב" של תנא קמא, ו-"רבי נחמיה פוטר" הוא מאמר מוסגר, ואין "כיני מתניתא" זה אלא פירוש ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 480). - החכמים הם תנא קמא. - ברם אפשר ש"כיני מתניתא" זה הוא הגהה, ולפיה יש להוסיף את המילים 'וחכמים מחייבין' לפני 'שרגלים לדבר'. ייתכן שהוספה זו באה במקום המילה 'חייב' שיש למוחקה, וייתכן שהוספה זו באה בנוסף למילה 'חייב' ואין למוחקה. - כוונת המשנה היא, שרגליים לדבר שמת מחמת המכה, הואיל ובתחילה אמדוהו למיתה, ולכן המכה חייב מיתה אף על פי שהיקל המוכה (יש הכרח לפרש את המשנה כך, לפי שלרבי נחמיה לעולם המכה פטור אפילו כשברור שהמוכה מת מחמת המכה, כמפורש בירושלמי להלן, וכן הוא בתוספתא ובמכילתא, ולכן אין לומר ש"רגליים לדבר" מוסב על רבי נחמיה שפוטר, והכוונה היא, שרגליים לדבר שלא מת מחמת המכה, הואיל והיקל ממה שהיה, שכן לפי זה, אם ברור שמת מחמת המכה - המכה חייב מיתה אף על פי שהיקל המוכה).
ומציעים הסברים לדעות של רבי נחמיה והחכמים: רבנין אמרין: – החכמים (שחולקים על רבי נחמיה) אומרים: שני אמודין (צריך לומר כמו בקטע סבונה: 'אומדין'. ובמקבילה: 'עומדין') רבים על עומד (אומד) אחד – שני אומדים הם האומד שאמדוהו בתחילה למיתה והאומד שאמדוהו למיתה כשהכביד בסוף, ואומד שלישי הוא האומד שאמדוהו לחיים כשהיקל באמצע, וכיוון ששני האומדים למיתה מרובים יותר מהאומד האחד לחיים, הולכים אחר הרוב, ולכן לפי החכמים המכה חייב מיתה. רבי נחמיה אומר: עומד (אומד) האמצעי רבה על שניהן – האומד האמצעי הוא האומד שאמדוהו לחיים כשהיקל באמצע, ושני אומדים אחרים הם האומד שאמדוהו בתחילה למיתה והאומד שאמדוהו למיתה כשהכביד בסוף, וכיוון שהאומד האמצעי לחיים חשוב יותר משני האומדים האחרים למיתה, הולכים אחר החשוב, ולכן לפי רבי נחמיה המכה פטור ממיתה ('עמד' במקום 'אמד' מצוי במקורות חז"ל).
ומציעים את טעמיהם של רבי נחמיה והחכמים.
מה טעמא דרבי נחמיה? – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי נחמיה (שפוטר)? - נאמר בדיני חובל: "אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה" (שמות כא,יט) – אם האדם המוכה שנפל למשכב יקום לאחר זמן ממשכבו ויהיה מסוגל להתהלך מחוץ לבית - יהיה המכה פטור מעונש מיתה. - ויש לתמוה: וכי עלתה על דעתך שיהא זה מהלך בשוק והלה נהרג על ידיו?! (בתמיהה) – הרי הדבר פשוט, שהמכה יהיה פטור, אם המוכה יתהלך בחוץ! ומדוע היה הכתוב צריך לומר שהמכה יהיה פטור? - ויש לפרש: אלא אפילו מת בעמידה (באמידה) ראשונה (במקבילה: 'מת מחמת עמדה ראשונה'. וצריך לומר כמו בדברי רבי נחמיה במכילתא ובתוספתא: 'מת מחמת מכה ראשונה' ("שערי תורת ארץ ישראל")) - פטור – הכתוב היה צריך לומר דבר זה כדי ללמדנו, שאם אמדו בתחילה את המוכה למיתה והיקל ממה שהיה וקם והתהלך בחוץ, אפילו אחר כך הכביד ומת מחמת המכה הראשונה שהוכה - המכה פטור. - זה המקור בכתוב לדברי רבי נחמיה.
מה טעמון דרבנין? – מה טעמם (המקור בכתוב) של החכמים (שחולקים על רבי נחמיה ומחייבים)? - נאמר בדיני חובל: "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף, וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב" (שמות כא,יח) – אם אדם היכה את חברו בשל ריב, והמוכה לא מת אבל נפצע קשה, והיה חייב לשכב במיטה כדי להחלים. - ויש לתמוה: וכי אין אנו יודעין שאם לא ימות "ונפל למשכב" (צריך לומר כמו בקטע סבונה ובמקבילה: 'שהוא נופל למשכב')?! (בתמיהה) – הרי ודאי הוא, שאם המוכה נפל למשכב, הריהו חי ולא מת, ומדוע היה הכתוב צריך לומר שהוא לא מת? (כך משמעה של שאלה דומה במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא,יח: "וכי אין אנו יודעים שאם נפל למשכב אינו מת?! מה תלמוד לומר "ולא ימות"?". - שאלת הפתיחה במכילתא אינה מתאימה להמשך. המילים הנדרשות שם אינן המילים "ולא ימות" המיותרות אלא "ונפל למשכב". נראה שהשאלה ניצבה מתחילה בראשה של דרשה אחרת שדרשה את המלים "ולא ימות", ראה ירושלמי סנהדרין פרק ט ("מסוגיות עריכתה של המכילתא דר' שמעון בן יוחאי", "סידרא" יז, עמוד 9, הערה 17)) - ויש לפרש: אלא בשלא עמדוהו (אמדוהו) למיתה – הכתוב מדבר במקרה שאמדו בתחילה את המוכה לחיים ולא למיתה (המילים "ולא ימות" נדרשות, שאמדוהו בזמן ההכאה שלא ימות) ונפל למשכב - המכה חייב לשלם שבת (דמי בטלתו של המוכה ממלאכתו מחמת החולי) וריפוי (דמי ריפויו), כמו שכתוב בסוף הכתוב שאחריו. - ויש לתמוה: אם בשלא עמדוהו למיתה – אם הכתוב מדבר במקרה שאמדו בתחילה את המוכה לחיים ולא למיתה, בדא כתיב: – בזאת כתוב: "אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה" (שמות כא,יט)?! ויש להציע דיוק מן הכתוב: הא – אבל אם לא קם – המוכה ממשכבו, אלא מת, - חייב – המכה מיתה! – האמור שם לא ייתכן, שכן אף אם לא קם המוכה - פטור המכה ממיתה, שכיוון שאמדו בתחילה את המוכה לחיים, לא היה המכה ראוי עוד להתחייב מיתה, ולכן אין לומר שהכתוב מדבר במקרה שלא אמדוהו למיתה! - ויש לפרש: אלא בשעמדוהו למיתה – הכתוב "אם יקום..." מדבר במקרה שאמדו בתחילה את המוכה למיתה והיקל ממה שהיה וקם והתהלך בחוץ והחלים, שהמכה חייב לשלם שבת וריפוי. אבל אם אמדו בתחילה את המוכה למיתה והיקל ממה שהיה וקם והתהלך בחוץ, ואחר כך הכביד ומת מחמת המכה הראשונה שהוכה - המכה חייב מיתה. אבל הכתוב "ולא ימות" מדבר במקרה שאמדו בתחילה את המוכה לחיים ולא למיתה, כאמור לעיל. הרי ששני הכתובים מדברים בשני מקרים שונים. - זה המקור בכתוב לדברי החכמים.
ותמהים (על דברי החכמים): אם בשעמדוהו למיתה – אם הכתוב "אם יקום..." מדבר במקרה שאמדו בתחילה את המוכה למיתה, בדא כתיב: – בזאת כתוב: "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא,יט)?! – האמור שם לא ייתכן, שכן אם אמדו בתחילה את המוכה למיתה והיקל ממה שהיה וקם והתהלך בחוץ והחלים - המכה פטור מלשלם שבת וריפוי, שכיוון שאמדו בתחילה את המוכה למיתה, היה המכה ראוי להתחייב מיתה ונפטר מן התשלומים, ולכן אין לומר שהכתוב מדבר במקרה שאמדוהו למיתה!
ומתרצים את התמיהה בהבאת שתי דעות: רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): חידוש מקרא הוא שיתן – חידוש חידשה התורה במקרה שאמדוהו למיתה, שהוא משלם ממון אם היקל ממה שהיה והחלים, אף שהיה ראוי להיפטר מן התשלומים.
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): עומד של טעות הייתה (במקבילה: 'היה') – כיוון שהמוכה היקל ממה שהיה והחלים, התגלה הדבר למפרע שהאומד שאמדוהו למיתה היה אומד בטעות, ולא היה המכה ראוי להתחייב מיתה ולא נפטר מן התשלומים.
ומציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות: מה מפקה (במקבילה: 'נפק', כרגיל בירושלמי) מביניהון? – מה יוצא מביניהם? (מה הנפקות בין הדעה של רבי שמעון בן לקיש ובין הדעה של רבי יוסי בן חנינה?) - אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ואחר כך הכביד ומת (- חייב, רבי נחמיה פוטר, שרגלים לדבר) (בקטע סבונה אין המילים 'רבי נחמיה...'. ואין לגרוס מהמילה 'חייב' ואילך, והוא העתקה בטעות מהמשנה). מאן דאמר: – מי שאומר: חידוש מקרא הוא שיתן - אם נתן נתן – אם נתן המכה למוכה שבת וריפוי לפני שהכביד ומת - הרי כבר נתן, והממון נשאר אצל היורשים, ואף שהמכה חייב מיתה כיוון שהמוכה הכביד ומת, ואם לא נתן מהו שיתן? – אם לא נתן המכה למוכה שבת וריפוי לפני שהכביד ומת, יש להסתפק האם ייתן ליורשי המוכה אחרי שהכביד ומת, ואף שהמכה חייב מיתה? האם לא ייתן, כי החידוש שחידשה התורה אינו אלא במקרה שאמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה והחלים ולא במקרה שאחר כך הכביד ומת, או שמא ייתן, כי כבר התחייב בתשלומים לפני שהכביד ומת? מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: עומד של טעות היה - לא נתן אין אומרים לו שיתן – אם לא נתן המכה למוכה שבת וריפוי לפני שהכביד ומת - לא ייתן ליורשי המוכה אחרי שהכביד ומת, כי התגלה הדבר למפרע שהאומד שאמדוהו למיתה לא היה אומד בטעות, והיה המכה ראוי להתחייב מיתה ונפטר מן התשלומים, נתן מהו שיטול? – אם נתן המכה למוכה שבת וריפוי לפני שהכביד ומת, יש להסתפק האם ייטול את מה שנתן מיורשי המוכה אחרי שהכביד ומת? האם ייטול, כי התגלה הדבר למפרע שהאומד שאמדוהו למיתה לא היה אומד בטעות, והיה המכה ראוי להתחייב מיתה ונפטר מן התשלומים, או שמא לא ייטול, שהרי כבר נתן?
ומציעים מקורות תנאיים המסייעים לשני בעלי הדעות: מתניתא מסייעה לדין ומתניתא מסייעה לדין – המשנה (המקור התנאי) מסייעת ל[חכם] זה, והמשנה (המקור התנאי) מסייעת ל[חכם] זה.
ומפרטים את המקורות המסייעים לכל אחד מבעלי הדעות.
מתניתא מסייעה – המשנה מסייעת לרבי יוסי בר חנינה (נראה שצריך לומר: 'לרבי שמעון בן לקיש') – שאומר: חידוש מקרא הוא שייתן: אמדוהו לחיים ומת (צריך לומר כמו במקבילה: 'למיתה וחיה') – אמדוהו בתחילה למיתה ואחר כך היקל ממה שהיה ולא מת, מאימתי מונין (במקבילה: 'נותנין'. וצריך לומר: 'נותן') לו – המכה למוכה שבת וריפוי? (משיכביד) [משיקל] (תוקן כמו בקטע סבונה. וכן הוא במקבילה) – נותן לו שבת וריפוי משעה שיקל המוכה ממה שהיה, כשיתברר שהמוכה לא ימות (עד כאן המקור התנאי). - ויש להציע היסק מן המקור התנאי: הדא אמרה: – זאת אומרת: עומד של טעות היתה (נראה שצריך לומר: 'חידוש מקרא הוא שיתן') – שכיוון שחידוש הוא שייתן, אינו חייב לתת לו אלא משעה שהיקל. - ויש להוכיח את ההיסק: (ו)אין תימר: – אם תאמר: חידוש מקרא הוא שיתן (נראה שצריך לומר: 'עומד של טעות היה') - יתן משעה הראשונה – שכיוון שהתגלה הדבר למפרע שהאומד שאמדוהו בתחילה למיתה היה אומד בטעות, הוא חייב לתת לו משעה שהיכהו.
מתניתא מסייעא – [ו]המשנה מסייעת לרבי שמעון בן לקיש (נראה שצריך לומר: 'לרבי יוסי בר חנינה') – שאומר: אומד של טעות היה: עמדוהו למיתה וחיה (בקטע סבונה ובמקבילה: 'לחיים ומת', אך נראה שהגרסה כאן נכונה. - אם אמדוהו בתחילה לחיים ואחר כך מת, כגרסה בקטע סבונה ובמקבילה, נותן המכה שבת וריפוי משעה שהיכהו עד שעה שמת, והדעה חידוש מקרא הוא שייתן והדעה אומד של טעות היה לא נאמרו אלא אם אמדוהו בתחילה למיתה ואחר כך היקל ממה שהיה) – אמדוהו בתחילה למיתה ואחר כך היקל ממה שהיה ולא מת, מאימתי מונין (במקבילה: 'נותנין'. וצריך לומר: 'נותן') לו – המכה למוכה שבת וריפוי? משיכביד – נותן לו שבת וריפוי משעה שהכביד המוכה (עד כאן המקור התנאי). אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לית כאן – אין כאן (דבר זה אינו צריך להיות כאן) משיכביד, אלא משעה הראשונה – יש לשלול את האמור במקור התנאי ולהגיה את נוסחו, ואין לגרוס "משיכביד", שהרי אין מדובר כאן שהכביד, אלא יש לגרוס "משעה הראשונה" - נותן לו שבת וריפוי משעה שהיכהו. - ויש להציע היסק מן המקור התנאי לאור שינוי גרסתו: הדא אמרה: – זאת אומרת: חידוש מקרא הוא שיתן (נראה שצריך לומר: 'עומד של טעות היה') – שכיוון שהתגלה הדבר למפרע שהאומד שאמדוהו בתחילה למיתה היה אומד בטעות, הוא חייב לתת לו משעה שהיכהו. - ויש להוכיח את ההיסק: (ו)אין תימר: – אם תאמר: עומד של טעות היית (נראה שצריך לומר: 'חידוש מקרא הוא שיתן') - נותן עד שעה שימות (נראה שצריך לומר: 'נותן משעה שיקל') – שכיוון שחידוש הוא שייתן, אינו חייב לתת לו אלא משעה שיקל.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא,יט נאמר: אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, הכביד ואחר כך מת - אומדים אותו, אם מחמת מכה ראשונה מת - הרי זה חייב, אם לאו - הרי זה פטור. רבי נחמיה אומר: בין כך ובין כך - הרי זה פטור.
"אם יקום והתהלך בחוץ וניקה המכה" - אמר רבי נחמיה: אם לאו - מה עלתה על ליבי? שיהא זה מטייל בשוק וזה בא ונהרג?! אלא אפילו מת מחמת מכה ראשונה - הרי זה פטור.
בתוספתא בבא קמא ט,ה-ז שנו: המכה את חבירו ואמדוהו למיתה - אומדים אותו לחיים, לחיים - אין אומדים אותו למיתה. אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה - אומדים אותו לממון שנייה. מאימתי נותן לו (אם אמדוהו למיתה והיקל)? משעה שהיכהו (ולא משעה שהיקל).
אמדוהו לחיים ומת - משלם נזק וצער ריפוי שבת ובושת ליורשים.
אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, והכביד ומת - אומדים אותו, אם מחמת המכה הראשונה מת - הרי זה חייב, ואם לאו - הרי זה פטור. רבי נחמיה אומר: אפילו מת מחמת מכה ראשונה - פטור.
ועוד זו דרש רבי נחמיה (מלבד הסברה, למדה רבי נחמיה מן הכתוב): "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה" (שמות כא,יט) - וכי עלת על לב שיהא זה מהלך בשוק וזה נהרג על ידיו?! אלא אפילו מת מחמת מכה ראשונה - פטור.
בבבלי סנהדרין עח,א-ב אמרו: תנו רבנן: את זו דרש רבי נחמיה: "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה" (שמות כא,יט) - וכי תעלה על דעתך שזה (המוכה) מהלך בשוק וזה (המכה) נהרג (כרוצח, עד שהוצרך הכתוב לומר שהמכה פטור)?! אלא: זה שאמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה (והתהלך בחוץ), ואחר כך הכביד ומת, שהוא פטור.
ורבנן (החולקים על רבי נחמיה ומחייבים אף במקרה זה), האי "וניקה המכה" מאי דרשי ביה? - מלמד שחובשים (כולאים) אותו (את המכה לאחר שהיכה עד שיתברר מה יקרה למוכה. אם מת המוכה - המכה נהרג, ואם התהלך בחוץ ולא מת - משלם, ופירוש "וניקה" - ישתחרר מהכליאה).
בשלמא לרבי נחמיה, היינו דכתיבי תרי אומדני, חד אמדוהו למיתה וחיה (הכתוב "וכי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו... ולא ימות ונפל למשכב" (שמות כא,יח) מלמד, שאם אמדוהו מתחילה למיתה ולא מת כמו שאמדוהו (-"ולא ימות") אלא נפל למשכב, משלם), וחד אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה (הכתוב "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה" (שמות כא,יט) מלמד, שאם אמדוהו מתחילה למיתה והיקל ממה שהיה וקם והתהלך בחוץ, פטור ממיתה אף שאחר כך הכביד ומת, ומשלם ליורשים). אלא לרבנן, תרי אומדני למה לי? - חד אמדוהו למיתה וחיה (הכתוב "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה" (שמות כא,יט) מלמד, שאם אמדוהו מתחילה למיתה, ואחר כך הבריא וקם והתהלך בחוץ, משלם), וחד אמדוהו לחיים ומת (הכתוב "וכי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו... ולא ימות ונפל למשכב" (שמות כא,יח) מלמד, שאם אמדוהו מתחילה לחיים (-"ולא ימות"), אפילו אחר כך מת, פטור ממיתה ומשלם ליורשים). - ורבי נחמיה, אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא (ללמד שפטור ממיתה), הרי יצא מבית דין זכאי (כשאמדוהו מתחילה לחיים, ואין חוזרים ומחייבים אותו מיתה לאחר זמן).
תנו רבנן: המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה - פוטרים אותו (את המכה ממיתה). אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה - אומדים אותו אומד שני לממון (כמה יצטרך לשלם לו דמי נזקיו), ואם לאחר כן הכביד ומת - הלך אחר אומד האמצעי (האומד השני, ואין מחייבים אותו מיתה); דברי רבי נחמיה...
תניא אידך: אמדוהו (מתחילה) למיתה (והיקל) - אומדים אותו (אומד שני) לחיים (ופטור ממיתה), (אמדוהו מתחילה) לחיים (והכביד) - אין אומדים אותו (אומד שני) למיתה (ופטור ממיתה). - אמדוהו (מתחילה) למיתה והיקל ממה שהיה - אומדים אותו אומד שני לממון (תשלום נזק וצער), ואם לאחר מכן הכביד ומת - משלם נזק וצער ליורשים (ופטור ממיתה). מאימתי משלם? משעה שהיכהו. - וסתמא כרבי נחמיה (שהרי לדעת החכמים חייב מיתה אם הכביד ומת).
העמדת הפסוק השני בבבלי לפי רבי נחמיה היא כהעמדתו בירושלמי.
העמדת שני הפסוקים בבבלי לפי החכמים היא כהעמדתם בירושלמי.
הברייתות בתוספתא ובבבלי "מאימתי נותן לו? / מאימתי משלם? משעה שהיכהו" מדברות במקרה שאמדוהו מתחילה למיתה והיקל ממה שהיה, וזה כגרסתנו בשני המקורות התנאיים בירושלמי המסייעים לשני בעלי הדעות.
ומציעים בעיה: הכהו על ידו וצבת (צבתה - התנפחה. ובמקבילה: 'וצמתה' - התכווצה), אמרין (כך בקטע סבונה ובמקבילה. ובמסירה שלפנינו: 'אמ'') אסייא – אמרו הרופאים: אִין מקטעא ידיה (בקטע סבונה: 'מקטעין אידיה') - חיי הוא – אם נקטעת (נכרתת) ידו - חי הוא. מהו שיתן דמי היד? – אם נקטעה ידו של המוכה על פי הוראת הרופאים כדי להציל את המוכה ממוות, האם המכה פטור מלשלם למוכה את דמי היד, הואיל ולא התכוון לקטוע את ידו, ודבר זה נולד אחר שהיכהו ולתקנתו הוא שיחיה, או שמא הוא חייב לשלם לו את דמי היד, מכיוון שמחמת מכתו נקטעה ידו?
ופושטים את הבעיה ממקור תנאי בתוספת דיון במקור: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהברייתא שלהלן): נאמר בדיני חובלים: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ" (שמות כא,כב) – אם שני אנשים יריבו זה עם זה וידחפו בלי כוונה אישה הרה, והאישה הפילה את העובר והעובר מת, "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ" (שמות כא,יח) – אם שני אנשים יריבו זה עם זה, והאחד יכה את חברו, - (במקבילה נוסף 'והלא היא מצות היא מריבה,') היא מריבה היא מַצּוּת! – הרי מריבה ומצות עניינן אחד! מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהלשונות השונים: "וְכִי יִנָּצוּ" "וְכִי יְרִיבֻן" "כי יריבון" "כי ינצו" (ארבע המילים האחרונות יתירות ואינן במקבילה)? אלא ליתן את המתכוין על שאינו מתכוין ואת שאינו מתכוין על המתכוין – הלשונות השונים מלמדים, שהדין שנאמר ב"כי יריבון" שמדבר במתכוון (המתכוון להרוג את חברו והרג אותו) חל גם ב"כי יינצו" שמדבר בשאינו מתכוון (המתכוון להרוג את חברו ולא את האישה והרג אותה), והדין שנאמר ב"כי יינצו" שמדבר בשאינו מתכוון חל גם ב"כי יריבון" שמדבר במתכוון (עד כאן הברייתא). - ויש להקשות על המקור התנאי: ניחא – [הדבר] נוח, - את המתכוין על שאינו מתכוין – מובן החלק הראשון של המשפט, שהדין במתכוון חל גם בשאינו מתכוון, שכמו שההורג את זה שהתכוון להרוג - חייב, כך גם המתכוון להרוג את זה והרג את זה שלא התכוון להרוג - חייב. ואת שאינו מתכוין על המתכוין! – אין מובן החלק השני של המשפט, שהדין בשאינו מתכוון חל גם במתכוון! אם שאינו מתכוין הוא מתחייב, לא כל שכן על (מילה זו יתירה) המתכוין?! (בתמיהה) – אם המתכוון להרוג את זה והרג את זה שלא התכוון להרוג - חייב, בוודאי ובוודאי שההורג את זה שהתכוון להרוג - חייב! - ויש לתרץ את הקושיה: אלא כיני: – אלא כך היא (כך הוא הפירוש בחלק השני של המשפט במקור התנאי): הכהו על ידו וצבת (במקבילה: 'וצמתה'), אמרין (כך במקבילה. ובמסירה שלפנינו: 'אמ'') אסייא: אין מקטעה ידיה - חיי הוא. מהו שיתן דמי היד? (יש למחוק את המשפט 'מהו...' שהוא אשגרה מלעיל) כמה דת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם (ב"כי יינצו" שמדבר בשאינו מתכוון): חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד (במקבילה: 'העבד', וצריך לומר: 'העֻבָּר') – חידוש חידשה התורה, שאם התכוון להכות את חברו והיכה אישה, ועל ידי ההכאה הפילה האישה את עוברה, שהוא משלם דמי העובר, אף על פי שלא התכוון להכות את האישה, ומה (צריך לומר כמו במקבילה: 'וכה'): – ו(גם) כאן (ב"כי יריבון" שמדבר במתכוון): חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד – אם היכה את חברו על ידו וצבתה / וצמתה, ונקטעה ידו של המוכה על פי הוראת הרופאים כדי להציל את המוכה ממוות - המכה חייב לשלם למוכה את דמי היד, אף על פי שלא התכוון לקטוע את ידו. - כך נפשטה הבעיה שלעיל.
עד כאן המקבילה בירושלמי נזיר.
מקור הסוגיה בסנהדרין, והועתקה לנזיר משום ההלכה במשנה כאן שהובאה במשנה שם בקובץ הלכות השוות זו לזו בלשון "שרגליים לדבר" שבא בהן.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא,כב נאמר: "וכי יינצו אנשים" - לעשות את שאין מתכוון כמתכוון. "כי יינצו אנשים ונגפו אישה הרה" - אין לי אלא ב"כי יינצו" שעשה את שאין מתכוון כמתכוון. מניין אף ב"כי יריבון" נעשה את שאין מתכוון כמתכוון? תלמוד לומר: "כי יינצו" "וכי יריבון" - מצות היא מריבה, ומריבה היא מצות. מה ב"כי יינצו" - נעשה את שאין מתכוון כמתכוון, אף ב"כי יריבון" - נעשה את שאין מתכוון כמתכוון.
בירושלמי בבא קמא ד,ו אמרו: ולית כתיב: "כי ינצו" "כי יריבון"?! והלא היא מצות היא מריבה! אי (צריך לומר כמו בכתב יד ספרדי: 'אימר:') מה להלן - במתכוין, אף כאן - במתכוין; מה כאן - בשאינו מתכוין, אף להלן - בשאינו מתכוין.
("נתכוון להרוג את הבהמה" כול'.) (פסקה זו היא מן המשנה הבאה ואין לגרוס אותה כאן)
מציעים קושיה: רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאל – הקשה: עמדוהו (אמדוהו) לחיים ומת – במקרה שאמדו את המוכה בתחילה לחיים ואחר כך מת, - ודרך (צריך לומר: 'ואין דרך') החיים למות?! (בתמיהה) – הרי בשעה שאמדוהו לחיים ידעו שימות, אם תיכף אם לאחר זמן, מפני שבני אדם שחיים דרכם למות, ומדוע המכה נותן שבת וריפוי ליורשים כשאחר כך המוכה מת?
ומתרצים את הקושיה: מכיון דכתיב: – מכיוון שכתוב: "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא,יט), חייב ליתן לו שבת וריפוי – גזירת הכתוב היא שהמכה נותן שבת וריפוי ליורשים אף שאחר כך המוכה מת.
ומציעים קושיה נוספת: רבי יצחק שאל – הקשה: עמדוהו למיתה וחיה – במקרה שאמדוהו בתחילה למיתה ואחר כך היקל ממה שהיה ולא מת, - ואין דרך (יש למחוק 'ואין' כאן ולגרוס אותה לעיל (גליונות הרש"ל - "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 446, הערה 31). - וצריך לומר: 'ודרך', וכן הגיה ב"כיכר לאדן") המתים לחיות?! (בתמיהה) – הרי בשעה שאמדוהו למיתה ידעו שלא יחיה, מפני שבני אדם שעומדים למות אין דרכם לחיות, ומדוע המכה נותן שבת וריפוי למוכה כשאחר כך המוכה לא מת?
ומתרצים את הקושיה: מכיון דכתיב: – מכיוון שכתוב: "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא,יט), חייב ליתן לו שבת וריפוי – גזירת הכתוב היא שהמכה נותן שבת וריפוי למוכה כשאחר כך המוכה לא מת.
• • •