ואלו הן הנהרגין – עוברי עבירות שמיתתם בסייף: הרוצח ואנשי עיר הנדחת – משנה להלן י,ד. רוצח שהכה את רעהו בין באבן בין בברזל, וכבש – או כבש, עליו לתוך המים או לתוך האור, ואינו יכול לעלות משם ומת – כגון שדחף את חבירו לתוך המים ולא הניחו לעלות משם, או שדחק על ראשו של מי שנפל לתוך המים ולא הניחו לעלות עד שטבע, - חייב – מיתת סייף. דחפו לתוך המים או לתוך האור, ויכול הוא לעלות משם ומת - פטור – ממיתה, הואיל ויכול היה לעלות משם ולא עלה. שיסה בו – גירה בחבירו, את הכלב – ונשכו ומת, או שיסה בו את הנחש - פטור – ממיתה, שלא הרגו בידיים אלא גרם את מיתתו. השיך בו את הנחש – קירב נחש בעל ארס אל גוף חבירו ונשכו, - רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) מחייב – שהוא כאילו הרגו בידיים, וחכמים פוטרין – שאף זה לא הרגו בידיים אלא גרם את מיתתו.
רוצח שהיכה את רעהו
במשנה שנינו: "רוצח שהכה את רעהו בין באבן בין בברזל, וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור, ואינו יכול לעלות משם ומת - חייב".
מביאים מדרש הלכה: כתוב – בדיני הרוצח במזיד: "וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא, מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ" (במדבר לה,יז) – אדם שהיכה והמית את חברו באמצעות אבן שמחזיקים ביד, והאבן יכולה להמית - נחשב רוצח במזיד, ולכן הוא חייב מיתה; "מות יומת המכה" (במדבר לה,כא) (כתוב זה מיותר ואין לגרוס אותו); "אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא, מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ" (במדבר לה,יח) – אדם שהיכה והמית את חברו באמצעות כלי עשוי מעץ שמחזיקים ביד, והכלי יכול להמית - נחשב רוצח במזיד, ולכן הוא חייב מיתה. כשהוא – הכתוב, בא אצל הברזל, אינו אומר לא שימות בו ולא שלא ימות בו – שכתוב: "וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא, מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ" (במדבר לה,טז) - אדם שהיכה והמית את חברו באמצעות כלי ברזל - נחשב רוצח במזיד, ולכן הוא חייב מיתה, ולא כתוב בו 'אשר ימות בו' כמו שכתוב באבן ובכלי עץ, שבכלי ברזל לא אמרה התורה האם הרוצח חייב מיתה רק אם יש בו שיעור המספיק להרוג או אפילו אין בו שיעור המספיק להרוג, שלא כמו באבן ובכלי עץ שבהם אמרה התורה שהרוצח חייב מיתה רק אם יש בהם שיעור המספיק להרוג, אלא אפילו צינורה (וו, מחט) קטנה – העשויה ברזל, דהיא יכלה מקים (צריך לומר: 'מקום') גו וושטא ומיקטליניה – שהיא (הצינורה) יכולה לעמוד (להיתפס, להיאחז) בתוך הוושט ולהרוג אותו (ולכן אדם שתחב צינורה לחברו בתוך הוושט ומת - חייב מיתה, אף על פי שאין בה שיעור המספיק להרוג. אבל אדם שהיכה את חברו בכלי ברזל ומת - חייב מיתה רק אם יש בו שיעור המספיק להרוג. ומשום שפעמים הרוצח חייב מיתה רק אם יש בכלי ברזל שיעור המספיק להרוג ופעמים הוא חייב מיתה אפילו אין בו שיעור המספיק להרוג, לכן לא כתוב בו 'אשר ימות בו'. - המילים בארמית הן הסבר של הירושלמי למדרש ההלכה). והוא שיהא באבן כדי להמיתו – הרוצח באבן חייב מיתה רק אם יש בה שיעור המספיק להרוג, בעץ כדי להמיתו – הרוצח בכלי עץ חייב מיתה רק אם יש בו שיעור המספיק להרוג (ב"שערי תורת ארץ ישראל" החליף את סדר המשפטים: 'והוא שיהא באבן כדי להמיתו, בעץ כדי להמיתו. כשהוא בא אצל הברזל... אלא אפילו צינורה קטנה...').
בספרי במדבר פסקה קס נאמר: ...מה אבן מלוא יד (אבן שהיא כמלוא יד, שנאמר: "אבן יד"), אף ברזל מלוא יד! - אמרת: גלוי היה לפני הקב"ה שהברזל ממית במשהו, לפיכך לא נאמר בו יד, אלא אפילו במחט ואפילו בצינורא.
בבבלי סנהדרין עו,ב אמרו: אמר שמואל: מפני מה לא נאמרה יד בברזל (לא נאמר 'בכלי ברזל יד')? מפני שהברזל ממית בכל שהוא.
תניא נמי הכי: רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור.
והני מילי דברזיה מיברז (הברזל ממית בכל שהוא כשדקר בו את חברו. אבל אם מכה אותו בברזל - ודאי יש גם לברזל שיעור שאין חייבים בפחות ממנו).
בספרי ובבבלי אמרו שבברזל לא נאמרה יד, ובירושלמי אמרו שבברזל לא נאמר 'אשר ימות בו'.
ומציעים בעיה: כיוונו כנגד הסוס – אדם שהעמיד את חברו בדיוק מול סוס שרץ לקראתו, ומנע ממנו לזוז משם (כגון שכפת אותו), ופגע בו הסוס והרג אותו, כיוונו כנגד החץ – אדם שהעמיד את חברו בדיוק מול חץ שנורה לקראתו, ומנע ממנו לזוז משם, ופגע בו החץ והרג אותו, כיוונו כנגד הרומח – אדם שהעמיד את חברו בדיוק מול רומח שהושלך לקראתו, ומנע ממנו לזוז משם, ופגע בו הרומח והרג אותו, העמידו בצינה – אדם שהעמיד את חברו בקור ומנע ממנו לזוז משם, ומת מחמת הקור, השקה אותו מים רעים – אדם שהשקה את חברו מים סרוחים, ומת מחמת המים, העביר את התקרה מעליו וירדו עליו גשמים והרגוהו – אדם שהסיר את תקרת הבית מעל חברו, ומנע ממנו לזוז משם, ומת מחמת הגשמים שירדו עליו, פתק אמת המים עליו ובאו עליו המים ושטפוהו – אדם שפתח את תעלת המים לכיוון חברו, והמים שפרצו מהתעלה באו עליו ושטפו אותו, ולא היה יכול לברוח משם, ומת מחמת שטף המים? – מה הדין בכל המקרים האלה? האם הוא חייב מיתה, כי חברו מת מכוחו, והרי זה כמי שהרגו בידיים, או שמא אינו חייב מיתה, כי לא הרגו בידיים ממש? (אין פושטים את הבעיה)
בבבלי סנהדרין עז,א אמרו: אמר רבא: כפתו (את חברו) בחמה ומת (מפני החום), בצינה ומת (מפני הקור) - חייב.
איתמר: כפה עליו (על חברו) גיגית (ומת בחנק) ופרע עליו מעזיבה (פרץ את התקרה ומת בצינה) - רבא ורבי זירא, חד אמר: חייב, וחד אמר: פטור.
ושם עז,ב אמרו: אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא (הפנה אליו פרץ מים של נהר ומת) - גירי דידיה הוא (הרי הוא כאילו היה יורה בו חיצים, שהמים באים מכוחו), ומיחייב.
• • •
השיך בו את הנחש
במשנה שנינו: "השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין".
מציעים את טעמיהם של רבי יהודה והחכמים.
מה טעמא דרבי יודה? – מה הטעם של רבי יהודה (שמחייב)? מפני הארס הנתון בין הנקבים – ארס הנחש הממית אדם מצוי בתוך הנקבים שבשיניו, ואין הנחש עושה מעצמו מעשה נוסף כשהוא נושך, ולכן המשיך בחברו את הנחש כשהארס נתון בנקבים שבשיניו הוא כאילו הרגו בידיים בסייף, והוא חייב מיתה.
מה טעמון דרבנין? – מה טעמם של החכמים (שפוטרים)? לעולם אין האירס (הארס) נתון בין הנקבים עד שיחזור ויקיא – ארס הנחש אינו מצוי בתוך הנקבים שבשיניו, אלא הנחש פולט מעצמו את הארס לתוך הנקבים שבשיניו כשהוא נושך, ולכן המשיך בחברו את הנחש כשהארס אינו נתון בנקבים שבשיניו אינו כאילו הרגו בידיים בסייף, אלא גרם את מיתתו בלבד, והוא פטור ממיתה.
בבבלי סנהדרין עח,א אמרו: אמר רב אחא בר יעקב: כשתמצא לומר, לדברי רבי יהודה - ארס נחש בין שיניו הוא עומד, לפיכך המכיש (בחברו את הנחש) - בסייף (כרוצח), ונחש - פטור (שלא עשה מעשה). לדברי חכמים - ארס נחש מעצמו הוא מקיא, לפיכך נחש - בסקילה (כשאר בהמה וחיה שהרגו אדם), והמכיש - פטור.
בירושלמי מובאים ההסברים לדברי רבי יהודה ולדברי חכמים שבבבלי על ידי סתם התלמוד.
• • •