משנה
אגב המשנה הקודמת, שבן סורר ומורה נידון על שם סופו, מובאת כאן משנה זו העוסקת בדין גנב שנמצא במחתרת, שאף הוא נידון על שם סופו.
הבא במחתרת – החותר תחת ביתו של חבירו כדי לגנוב, ואמרה התורה: ייהרג (שמות כב,א-ב), יידון לשם (על שם) סופו – שסופו שיהרוג את בעל הבית אם יעמוד כנגדו להציל את ממונו.
היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים – במקרה שאסור לבעל הבית להרוג את החותר, - חייב – החותר לשלם את דמי החבית, אין לו דמים – במקרה שמותר לבעל הבית להרוג את החותר, - פטור – החותר מלשלם את דמי החבית, שכיוון שהוא חייב מיתה, הריהו פטור מן התשלומים.
• • •
תלמוד
גנב הבא במחתרת
במשנה שנינו: "הבא במחתרת יידון לשם סופו".
מציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: תני – שונה רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי): זה – הכתוב בעניין מוציא שם רע: "וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר" (דברים כב,יז) - אם בעל שבא על אשתו טוען שלא היו לה בתולים, יפרשו הורי הנערה לפני השופטים את השמלה שעל הנערה כדי שהשופטים יוכלו לבדוק האם נשארו סימני בתולים עליה, אחד משלשה מקריות (בקטע סבונה: 'מקראות') שנאמרו בתורה כמשל (בקטע סבונה: 'במשל') – ואין לפרש את שלושת הכתובים הללו כפשוטם (דברי רבי ישמעאל מוסבים על הכתוב "ופרשו השמלה", כמו שהוא בירושלמי כתובות, ראה להלן. לדעתו אין להבין את הכתוב "ופרשו השמלה" כמשמעו, אלא הכוונה היא שיביאו הורי הנערה ראיות ברורות, פרושות כשמלה, שבתם היתה בתולה. רבי ישמעאל מוסיף על הכתוב "ופרשו השמלה" את שני הכתובים שלהלן):
נאמר בדיני חובל: "אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ, וְנִקָּה הַמַּכֶּה" (שמות כא,יט) – אם האדם המוכה שנפל למשכב יקום לאחר זמן ממשכבו ויהיה מסוגל להתהלך מחוץ לבית בעזרת מקלו - יהיה המכה פטור מעונש מיתה. לפי חז"ל, אין לפרש 'על משענתו' - על מקלו, כפשוטה של המילה, אלא יש לפרש 'על משענתו' - על בוריו (בריאותו, איתנותו), שאין זה אלא משל, וכך כוונת הכתוב: אם יקום ויתהלך בחוץ ויישען על כוח עצמו בלבד, ולא יישען על דבר אחר, על מקל או על חברו - יהיה המכה פטור מעונש מיתה. לפי זה, רק אם התרפא המוכה לגמרי, שהתהלך על בוריו, ולאחר מכן מת - המכה פטור ממיתה, אבל אם לא התרפא המוכה לגמרי, שהתהלך על מקלו, ולאחר מכן מת - המכה חייב מיתה, שאנו אומרים שמת מחמת מכתו;
נאמר בדיני גנב: "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת, אֵין לוֹ דָּמִים" (שמות כב,א) "אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ" (שמות כב,ב) – אם בעל הבית מצא את הגנב בתוך המחתרת, כשהוא חותר בקיר או תחתיו להיכנס לבית לגנוב, והגנב נהרג בידי בעל הבית - אין לגנב שנהרג תביעת שפיכות דמים כלפי בעל הבית שהרגו, ואינו חייב מיתה. אבל אם הגנב חתר ביום, כשהשמש זורחת עליו, והגנב נהרג בידי בעל הבית - יש לגנב שנהרג תביעת שפיכות דמים כלפי בעל הבית שהרגו, והוא חייב מיתה. כוונת הכתוב לומר לפי פשוטו, שגנב החותר בלילה והוכה ומת - אין לו דמים, וביום - יש לו דמים. - ויש לשאול על הכתוב "אם זרחה השמש עליו": וכי עליו לבדו החמה זורחת?! והלא על כל באי העולם (כינוי לבני האדם) זורחת החמה! – ולמה נאמר "עליו"? אלא – יש לומר שהכתוב "אם זרחה השמש עליו" הוא לשון משל: מה זריחת החמה מיוחדת שהוא שלום לכל באי העולם, כך כל זמן שאת (צריך לומר: 'שהוא') יודע שאת (צריך לומר: 'שהוא') שלום ממנו – אם הדבר ברור לבעל הבית שהגנב הבא במחתרת בא לשלום, כמו שהשמש הזורחת מביאה שלום לעולם, ואין כוונת הגנב להרוג את בעל הבית, ולא בא אלא לגנוב, בין ביום ובין בלילה – בין אם הגנב בא ביום ובין אם בא בלילה, - ההורגו – את הגנב, נהרג – אבל אם אין הדבר ברור לבעל הבית שהגנב בא לשלום, בין ביום ובין בלילה - ההורגו אינו נהרג. ולא בעל הבית בלבד, אלא כל אדם מותר להורגו. - לפי פירוש זה, אין חילוק בין יום ובין לילה, וכשמותר להרוג את הגנב מותר להורגו בין ביום ובין בלילה, וכשאסור להרוג את הגנב אסור להורגו בין ביום ובין בלילה.
בירושלמי כתובות ד,ג אמרו: "ופרשו השמלה" (דברים כב,יז) - הכל משל. - תני רבי ישמעאל: זה אחד משלשה מקריות שנאמרו בתורה במשל: "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, ונקה המכה" (שמות כא,יט) - מהו "על משענתו"? על בוריו. "אם זרחה השמש עליו, דמים לו" (שמות כב,ב) - וכי עליו לבדו החמה זורחת?! אלא מה זריחת השמש מיוחדת שהיא שלום לכל באי העולם, אף זה בזמן שהוא יודע שהוא שלום ממנו והרגו - הרי זה חייב.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה ו נאמר: "על משענתו" (שמות כא,יט) - על בוריו. זה אחד משלושה דברים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה כמין משל. כיוצא בו: "אם זרחה השמש עליו" (שמות כב,ב) - וכי השמש עליו בלבד זרחה?! והלא על כל העולם זרחה! אלא מה שמש שלום בעולם, אף זה, אם ידוע בו שבשלום עימו והרגו - הרי זה חייב. כיוצא בו: "ופרשו השמלה" (דברים כב,יז) - מחוורים (מבררים) את הדברים כשמלה. אף כאן אתה אומר: "על משענתו" - על בוריו.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה יג נאמר: "אם זרחה השמש עליו" (שמות כב,ב) - רבי ישמעאל אומר: וכי השמש עליו בלבד זרחה?! והלא על כל העולם כולו זרחה! אלא מה שמש שלום בעולם, אף זה, אם ידוע הוא שבשלום עימו והרגו - הרי זה חייב. כיוצא בו: "ופרשו השמלה" (דברים כב,יז) - מחוורים הדברים כשמלה. כיוצא בו: "על משענתו" (שמות כא,יט) - על בוריו. ואף כאן אתה אומר כן.
בתוספתא סנהדרין יא,ט שנו: הבא במחתרת, אם בא להרוג - מצילים אותו בנפשו (מותר להציל את בעל הבית בהריגת הגנב), בא ליטול ממון - אין מצילים אותו בנפשו, ספק בא להרוג ספק בא ליטול ממון - אין מצילים אותו בנפשו (לפי המקורות שלהלן צריך לומר: מצילים אותו בנפשו), שנאמר: "אם זרחה השמש עליו, דמים לו" (שמות כב,ב) - וכי עליו בלבד חמה זורחת?! והלא על כל העולם כולו זורחת! אלא מה זריחת השמש שהיא שלום לעולם, אף זה, כל זמן שאתה יודע שיש שלום הימנו, בין ביום ובין בלילה - אין מצילים אותו בנפשו, וכל זמן שאי אתה יודע שאין שלום הימנו, בין ביום ובין בלילה - מצילים אותו בנפשו.
ומביאים ברייתא נוספת: פעמים (במקום מילה זו צריך לומר כאן ולהלן כמו במקבילה במכילתא: 'ספק') שהוא – הבא במחתרת, בא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג – הכתוב "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת, אֵין לוֹ דָּמִים" מדבר במקרה שיש ספק האם הגנב בא לגנוב ולא להרוג או שמא הוא בא גם להרוג, והכתוב אומר שבמקרה זה מותר להורגו. [אתה אומר: פעמים שהוא בא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג. או אינו אלא: פעמים שהוא בא לגנוב ופעמים שלא לגנוב! – אולי הכתוב מדבר במקרה שיש ספק האם הגנב בא לגנוב או שמא לא בא אפילו לגנוב, והכתוב אומר שאפילו במקרה זה מותר להורגו!] אמרת, שאם בא לגנוב וודאי והרגו - ההורגו נהרג – הרי הכתוב "אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ" מדבר במקרה שוודאי שהגנב בא לגנוב ולא להרוג, כאמור לעיל, והכתוב אומר שבמקרה זה אסור להורגו, [קול וחומר זה שפעמים שהוא בא לגנוב ופעמים שלא לגנוב – בוודאי ובוודאי שבמקרה שיש ספק האם הגנב בא לגנוב או שמא לא בא אפילו לגנוב, שאסור להורגו. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון: פעמים שהוא בא לגנוב] פעמים שהוא בא להרוג - אינו (מילה זו נמחקה במסירה שלפנינו בטעות) נהרג – אם הרגו אינו נהרג. הרי שהכתוב "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת, אֵין לוֹ דָּמִים" מדבר במקרה שיש ספק האם הגנב בא לגנוב ולא להרוג או שמא הוא בא גם להרוג, והכתוב אומר שבמקרה זה מותר להורגו (שתי ההשלמות בקטע זה הן של "מבואות לספרות התנאים" עמודים 560-561 על פי המקבילה במכילתא).
מיכן (מכאן) את דן לפיקוח נפש לומר – שהצלת נפש בספק דוחה איסורים שבתורה: מה עבודה זרה (במסירה שלפנינו: 'ע"ז'. וצריך לומר כמו במקבילות בספרות התנאים: 'ש"ד' = שפיכות דמים, וכן גרסו "קורבן העדה" ו"פני משה". - ב"עלי תמר" כתב: נתהוותה הטעות על ידי שנמחק קצת ראש הדל"ת ונדמה לזי"ן וכן נמחק מעט מהשי"ן ונדמה לעי"ן ויצא ע"ז, והוא טעות סופר, וצריך לומר ש"ד) מיוחדת שהיא מטמאה את הארץ ומחללת את השם ומסלקת את השכינה – שנאמר בעניין רוצח: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ, כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה,לג-לד), ודוחין בה את הספק – אם הצלת נפש בספק דוחה את האיסור החמור של שפיכות דמים, שכן מותר לבעל הבית להרוג את הגנב כדי להציל את עצמו אף אם ספק בא לגנוב ספק בא להרוג, כל שכן לפיקוח נפש שידחה את הספק – קול וחומר שהצלת נפש בספק דוחה שאר איסורים הקלים יותר (כגון חילול שבת).
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה יג נאמר: "אם במחתרת יימצא הגנב" (שמות כב,א) - זה שספק בא לגנוב ספק בא להרוג (ההורגו - פטור). אתה אומר: ספק בא לגנוב וספק להרוג, או אינו אלא ספק לגנוב וספק שלא לגנוב! אמרת, אם כשיגנוב ודאי והרגו - הרי זה חייב, קול וחומר זה שספק בא לגנוב ספק לא בא לגנוב. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון: ספק בא לגנוב ספק בא להרוג.
מכאן אתה דן על פיקוח נפש: ומה שפיכות דמים שמטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה - היא דוחה את הספק, [קול וחומר לפיקוח נפש שידחה את הספק].
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשבתא פרשה א נאמר: ...מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? - נענה רבי ישמעאל ואמר: הרי הוא אומר: "אם במחתרת יימצא הגנב" (שמות כב,א) - זה שהוא ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג. והרי דברים קול וחומר: ומה שפיכות דמים שמטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה - הרי הוא (ספק נפשות זה) דוחה [אותה], קול וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת.
בתוספתא שבת טו,יז שנו: רבי אחא אמר משם רבי עקיבא: הרי הוא אומר: "אם במחתרת יימצא הגנב" וגו' (שמות כב,א) - בעל הבית מהו? ודיי או ספק? הווי אומר: ספק. אם הורגים נפש להחיות נפש בספק (שהורגים את הגנב כדי להחיות את בעל הבית, אף על פי שאפשר שהגנב לא בא אלא לגנוב, ולא יהרוג את בעל הבית אם יתנגד לו), דין הוא שידחו את השבת להחיות נפש בספק.
בבבלי יומא פה,א אמרו: ...מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? - נענה רבי ישמעאל ואמר: "אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים" (שמות כב,א) - ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמאה את הארץ וגורמת לשכינה שתסתלק מישראל - ניתן להצילו בנפשו, קול וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת.
ומביאים מדרש הלכה: כתוב: "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת, אֵין לוֹ דָּמִים" (שמות כב,א) - תני – שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): במחתרת אין לו דמים, חוץ למחתרת יש לו דמים – אסור להרוג את הגנב שבא במחתרת לאחר שיצא ממנה. רבי חייא לא נימק את דעתו. ברם הנימוק הוא, שכשיצא הגנב חוץ למחתרת ברור שאינו מתכוון עוד להרוג, ולכן אסור להורגו. - רבי חייה מפרש את הכתוב: "אם זרחה השמש עליו" אינו תיאור של מקרה אחר ושל גנב אחר (הבא ביום ולא בלילה, או הידוע כמי שאינו בא להרוג), אלא יש כאן תיאור של שלב מאוחר יותר באותה גנבה עצמה: אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת - אין לו דמים, אך אם לא נמצא במחתרת, כי אם מאוחר יותר, כש"זרחה השמש עליו", משיצא הגנב מן המחתרת למקום זריחת אור השמש - דמים לו (ראה "הבא במחתרת - לייחסו של המדרש לפשט", "מגדים" ז, עמוד 10).
ומציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: תני – שונה רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים – מותר להרוג את הגנב שבא במחתרת אפילו לאחר שיצא ממנה, לפי שממונו של אדם חביב עליו כנפשו – אדם נלחם על ממונו כפי שהיה נלחם כדי שלא לאבד נפשו. חמי ליה אזיל בעי מיסב ממוניה מיניה וקאים עלוי וקטליה – רואה אותו (בעל הבית את הגנב) הולך (לאחר שיצא מהמחתרת), רוצה (בעל הבית) לקחת ממונו ממנו (מהגנב), וקם עליו (הגנב מתנפל על בעל הבית ותוקף אותו) והורגו (ולכן אין הבדל בין אם הגנב נמצא במחתרת ובין אם יצא חוץ למחתרת).
רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: נטל – הגנב, את הכיס (ארנק) – מבעל הבית, והפך את פניו (פנה לאחור) לצאת – מהמחתרת, והלך לו, ועמד – בעל הבית, עליו – על הגנב, והרגו - אין ההורגו נהרג – רב הונא סובר כרבי שמעון בן יוחי שמותר להרוג את הגנב שבא במחתרת אף לאחר שיצא ממנה.
ומציעים את טעמה של הקביעה: מה טעמא דרב הונא? – מה הטעם של רב הונא? נאמר בעניין ערי מקלט: "פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ, וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ" (דברים יט,ו) – על הרוצח מוטל לברוח אל עיר מקלט כדי להצילו מיד גואל הדם, הקרוב של המת, שהרשות בידו להרוג את הרוצח אם עשה את מעשהו בכוונה. כוונת הכתוב הזה לבאר מדוע יש להבדיל שלוש ערי מקלט ולא תספיק עיר אחת. - גואל הדם, שליבו מלא חמת נקם ואי אפשר לו לעצור עצמו מלהרוג את הרוצח, נתנה לו התורה רשות להורגו. רב הונא הביא פסוק זה כאסמכתא לדין הבא במחתרת, מכיוון שהוא סבור שדינו של הנגנב הוא כדינו של גואל הדם, שגם הנגנב אי אפשר לו לעצור עצמו מלהרוג את הגנב שבא לגנוב את ממונו.
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: כל דייתי עלי אנא קטל ליה – כל (מי) שיבוא עליי (במחתרת) אני הורג אותו (מפני שהוא בא להרוג), חוץ מחנניה בן שילא (רב חנינא בר שילא, אמורא בבלי בדור הראשון. משערים שהוא בנו של שילא, אחי רבי חייא דודו של רב), דאנא ידע דלא אתי אלא מיסב מגוסתיה מיניי – שאני יודע שלא בא אלא לקחת את סעודתו ממני (בשל רעבונו, ובוודאי לא בא להרוג אותי, ולכן לא אהרוג אותו כשיבוא במחתרת).
אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): מכיון דאברי ליביה עלוי למיעבד ליה דא מילתא – מכיוון שהתחזק ליבו עליו (ליבו נעשה חזק ותקיף) לעשות לו דבר זה (לבוא במחתרת על רב לקחת את סעודתו), אין זה חנניה בן שילא – אם חנניה בן שילא יעשה דבר זה, אין הוא חנניה בן שילא. הטעם הוא שאדם שבא במחתרת עלול לפגוע בבעל הבית. - רבי יצחק שולל את גישתו של רב כלפי חנניה בן שילא.
בבבלי סנהדרין עב,ב אמרו: אמר רב: כל דאתי עלאי במחתרתא - קטילנא ליה, לבר מרב חנינא בר שילא. מאי טעמא? אילימא משום דצדיק הוא - הא קאתי במחתרתא (ומוכח שאינו צדיק)! אלא משום דקים לי בגוויה דמרחם עלאי כאב על הבן.
דברי רב שווים בשני התלמודים. דברי רבי יצחק בירושלמי הם מדברי רב עצמו בבבלי: "אילימא משום דצדיק הוא - הא קאתי במחתרתא!".
• • •