משנה
בן סורר ומורה יידון לשם (על שם) סופו – שלפי מעשיו של עכשיו אינו ראוי לעונש חמור זה, אלא צפתה התורה שסופו שיכלה ממון אביו ויבקש לזלול ולסבוא ולא ימצא מעות, וישדוד ויהרוג את הבריות: ימות זכיי ואל ימות חייב – לאחר שיעבור עבירה שיהיה חייב עליה מיתה, שמיתתן של רשעים - הנייה (הנאה) להם – שאינם חוטאים עוד, והנייה לעולם – שאין הבריות ניזוקים על ידיהם, ולצדיקים – אבל מיתתם של צדיקים, - רע להם – שאינם יכולים להוסיף מצוות, ורע לעולם – שהצדיקים מטיבים לבריות, שמלמדים אותם דרכי יושר ומוכיחים אותם.
יין ושינה – ריבוי שתיית יין המביא לידי שינה, וריבוי שינה, לרשעים - הנייה להם והנייה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם. פיזור לרשעים – פירוד בין רשעים שאינם יכולים להיוועץ יחד כדי להרע לבני אדם, - הנייה להם והנייה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם. כינוס – אחדות והתחברות, לרשעים - רע להם ורע לעולם, ולצדיקים - הנייה להם והנייה לעולם. שקט לרשעים - רע להם ורע לעולם, ולצדיקים - הנייה להם והנייה לעולם.
הרשימה של הנסקלים שהובאה במשנה לעיל ז,ד מסתיימת בבן סורר ומורה. בסיום פרטי ההלכות של הנסקלים הובאו כאן דברי אגדה: "שמיתתן של רשעים...".
• • •
מביאים ברייתא: צפה (חזה, ראה מראש) הקב"ה שסוף זה – בן סורר ומורה, עתיד לגמר (לכלות) ניכסי אביו ואת ניכסי אמו – מכיוון שימשיך בדרכו לגנוב משלהם כדי לקנות בשר ויין ולאכול ולשתות, ויושב (בקטע סבונה: 'צפה הקב"ה שזה עתיד לגמר את נכסי אביו ואמו ולישב') לו בפרשת דרכים (מקום הצטלבות של דרכים אחדות) ומקפח (שודד, גוזל) את הבריות – שעוברים בפרשת דרכים, כדי שיוכל לקנות בשר ויין במה שגזל מהבריות ולאכול ולשתות כהרגלו, והורג את הנפשות – שעל זה יתחייב מיתה, וסופו לשכח את תלמודו – לימוד תורתו, ויעבור עבירות חמורות שעונשן מיתה בסקילה. ואמרה תורה: מוטב שימות זכאי – כשהוא זכאי ועדיין לא הרג אדם ולא עבר עבירות חמורות, ואל ימות חייב – לאחר שיהרוג ויעבור עבירות חמורות ויתחייב מיתה.
בספרי דברים פסקה רכ נאמר: אמר רבי יוסי: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, הוא נסקל? אלא הגיעה תורה לסוף עניינו של זה ואמרה: ימות זכיי ואל ימות חייב.
בבבלי סנהדרין עב,א אמרו: תניא: רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, אמרה תורה: ייצא לבית דין וייסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו (הרגלו לזלול ולסבוא כדרך שהיה רגיל) ואינו מוצא (מעות), ויוצא לפרשת דרכים ומלסטס (שודד) את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב.
הבבלי מזכיר רק את נכסי אביו שעתיד הבן לגמר, כדעת תנא קמא לעיל בהלכה ג. ואילו הירושלמי מזכיר את נכסי אביו ואימו שעתיד הבן לגמר, כדעת רבי יוסי בירבי יהודה לעיל שם.
לפי הבבלי, סוף שהבן מבקש לימודו באכילה ובשתייה ואינו מוצא, ובשל כך הוא יוצא לפרשת דרכים ומלסטס את הבריות. ואילו לפי הירושלמי, סופו לשכח את תלמודו בתורה, מלבד שסופו לישב בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג.
• • •
במשנה שנינו: "שמיתתן של רשעים - הנייה להן והנאה לעולם, ולצדיקים - רע להן ורע לעולם. יין ושינה לרשעים - הנייה להן והנייה לעולם, ולצדיקים - רע להן ורע לעולם".
אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ובלבד יין עם רוב שינה – רק בריבוי שתיית יין המביא לידי שינה שנינו במשנה שלרשעים הוא הנאה להם ולעולם אבל לצדיקים הוא רע להם ולעולם, אבל לא במיעוט שתיית יין שאינו מביא לידי שינה.
אמר רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): ישינים הן קימעא (מעט) מפני (צריך לומר כמו בקטע סבונה: 'כדי') שתהא דעתן מיושבת – מעט שינה לצדיקים - הנאה להם ולעולם, מפני שהיא מיישבת את דעתם.
בבראשית רבה ט,ו נאמר: אמר רבי שמעון בן לעזר: "והנה טוב מאוד" - והנה טוב שינה. וכי יש שינה טובה מאוד?! אתמהא! לא כן תנינן: יין ושינה לרשעים - הנייה להם והנייה לעולם?! אתמהא! (מקשה מסוף המשנה: "ולצדיקים - רע להם ורע לעולם") אלא יש אדם ישן קימאה, הוא עומד ויגע בתורה הרבה.
• • •