ברח עד שלא נגמר דינו – למיתה, ואחר כך הקיף זקן התחתון - פטור – מסקילה, ואם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון - חייב – סקילה.
• • •
שלושה שרצו למחול להם - מוחלים
במשנה שנינו: "ברח עד שלא נגמר דינו" כול'.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ד,ב.
במשנה סוטה ד,ב שנינו: אמר בעלה: "איני משקה"... - נוטלת כתובתה (שהוא גרם לה שלא תשתה) ולא שותה.
מביאים ברייתא: אמר רבי יאשיה (תנא בדור הרביעי): סח (אמר) לי זעירה משם אנשי ירושלם (בקטע פרמה: 'זעורא מאנשי ירושלם'): שלשה הן שאם ביקשו למחול – למי שחטא להם שלא ייענש, מוחלין – מחילתם מחילה, ואֵילּוּ הן: סוטה – אישה שקינא לה בעלה ואמר לה: אל תיסתרי עם איש פלוני, ועברה על דבריו ונסתרה והביאה לבית דין להשקותה מים מאררים, ואחר כך רצה למחול לה - מחילתו מחילה ואינה שותה, ובן סורר ומורה – בן סורר ומורה שאביו אימו הביאוהו לבית דין ולקה וחזר וקלקל והביאוהו לבית דין לדונו למיתה, ורצו אביו ואימו למחול לו - מחילתם מחילה ואינו נידון למיתה, וזקן ממרא על פי בית דין – חכם שהמרה את פי בית דין הגדול והורה לעשות כדבריו, שדינו מיתה, ורצו בית דין שהמרה על פיהם למחול לו - מחילתם מחילה ואינו נידון למיתה.
סוטה - מציעים קושיה על דברי רבי יאשיה: ולא מתניתא היא: – ולא משנה היא (משנה סוטה א,ג): ואלו אסורות מלאכול בתרומה – לעולם, אם בעלן כוהן, לפי שאין הן שותות את המים המאררים והן אסורות לבעליהן (משנה סוטה ד,ב): ...שבעלה אינו רוצה להשקותה?! (בתמיהה) – אין חידוש בדברי רבי יאשיה בעניין סוטה שבעלה מוחל לה ואינה שותה, מכיוון שדבריו כבר עולים מהמשנה בסוטה שהשקאתה תלויה ברצונו של בעלה! ומתרצים את הקושיה: סברין מימר: – סוברים לומר: עד שלא נכתבה המגילה – אלמלא דברי רבי יאשיה, היינו אומרים שבעלה מוחל לה דווקא קודם שנכתבה מגילת הסוטה (הכוהן כותב במגילת סוטה את הדברים שהוא משביע בהם את הסוטה ואחר כך המגילה נמחקת במים והסוטה שותה את המים). אתא מימר (צריך להוסיף: 'לך'): – בא לומר לך (רבי יאשיה שעליו הקשו): ואפילו משנכתבה המגילה – רבי יאשיה בא לחדש שבעלה מוחל לה אפילו לאחר שנכתבה מגילת הסוטה. הרי שרבי יאשיה מחדש דבר שלא היה ניתן להסיקו מהמשנה, ולכן דבריו נחוצים ואינם מיותרים. ומצמצמים את תחולת הקביעה: ובשלא נמחקה המגילה – סוטה שרצה בעלה למחול לה, מחילתו מחילה דווקא קודם שנמחקה המגילה, אבל אם נמחקה המגילה - לא בדא (בהדא) – לא בזאת (לא בדין זה, שלאחר שנמחקה המגילה אין מחילתו מחילה והיא שותה).
בן סורר ומורה - מציעים קושיה על דברי רבי יאשיה: ולא מתניתא היא: – ולא משנה היא (משנה כאן ח,ד): היה אביו רוצה – להביא את בנו לבית דין ולדונו כבן סורר ומורה, ואמו אינה רוצה – בכך, או אמו רוצה ואביו אינו רוצה - אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהו שניהם רוצין?! (בתמיהה) – אין חידוש בדברי רבי יאשיה בעניין בן סורר ומורה שאביו ואימו מוחלים לו ואינו נידון למיתה, מכיוון שדבריו כבר עולים מהמשנה כאן שמיתתו תלויה ברצונם של אביו ואימו! ומתרצים את הקושיה: סברין מימר: – סוברים לומר: עד שלא עמד בדין – אלמלא דברי רבי יאשיה, היינו אומרים שאביו ואימו מוחלים לו דווקא קודם שעמד בדין. אתא מימר לך: – בא לומר לך (רבי יאשיה שעליו הקשו): ואפילו עמד בדין – רבי יאשיה בא לחדש שאביו ואימו מוחלים לו אפילו לאחר שעמד בדין. הרי שרבי יאשיה מחדש דבר שלא היה ניתן להסיקו מהמשנה, ולכן דבריו נחוצים ואינם מיותרים. ומצמצמים את תחולת הקביעה: ובשלא נגמר דינו – בן סורר ומורה שרצו אביו ואימו למחול לו, מחילתם מחילה דווקא קודם שנגמר דינו למיתה, אבל אם נגמר דינו - לא בדא – לא בזאת (לא בדין זה, שלאחר שנגמר דינו למיתה אין מחילתם מחילה והוא נידון למיתה).
זקן ממרא - מצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דתימר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שזקן ממרא שרצו בית דין שהמרה על פיהם למחול לו - מחילתם מחילה), - שלא להורגו – מחילתם מחילה שלא יידון למיתה, אבל להחזירו – למעמדו ולשררתו הקודמים, - לא היו מחזירין אותו למקומו.
וממשיכים את הברייתא בהבאת סיום דבריו של רבי יאשיה: וכשבאתי אצל רבי יהודה בן בתירה (השני, תנא בדור השלישי) לנציבין (עיר בצפון מערב בבל) – וסיפרתי לו על המסורת ששמע משם אנשי ירושלים, על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי. על סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי, ועל זקן ממרא לא הודה לי – זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו אין מחילתם מחילה, ויידון למיתה, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.
בספרי דברים פסקה ריח נאמר: אמר רבי יאשיה: שלושה דברים סח לי זעירא משום אנשי ירושלם: סוטה, אם רצה בעלה למחול לה - מוחל. בן סורר ומורה, אם רצו אביו ואימו למחול לו - מוחלים. זקן ממרא על פי בית דין, אם רצו חביריו למחול לו - מוחלים. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי יהודה בן בתירה, על שניים הודה לי ועל אחד לא הודה לי. על סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי, על זקן ממרא על פי בית דין לא הודה לי, מפני שהיה מעמיד מחלוקת בישראל.
בבבלי סוטה כה,א וסנהדרין פח,א אמרו: אמר רבי יאשיה: שלושה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלם: בעל שמחל על קינויו (שלאחר שקינא לאשתו שלא תיסתר, חזר ואמר שהוא מוחל לה) - קינויו מחול (ואם נסתרה - אינו צריך להשקותה), ובן סורר ומורה שרצו אביו ואימו למחול לו - מוחלים לו, וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו - מוחלים לו. וכשבאתי אצל חביריי שבדרום, על שניים הודו לי, ועל זקן ממרא לא הודו לי, שלא ירבו מחלוקות בישראל.
נוסח הברייתא בבבלי דומה לזו שבספרי, אך שונה ממנה בכמה נקודות. בברייתא שבספרי מדובר בסוטה שרצה בעלה למחול לה, ובבבלי מדובר בבעל שמחל על קינויו. ייתכן שהבדל זה נובע מהשפעת הסוגיה בסוטה: "איבעיא להו: בעל שמחל על קינויו...". הבדל נוסף הוא ''חביריי שבדרום" שבמקבילה בבבלי.
נוסח הברייתא בירושלמי שונה מהנוסח המובא בספרי ובבבלי. נראה לומר שהברייתא קוצרה ונערכה בירושלמי ל"שלשה הן... ואילו הן..." על מנת ליצור מעין כותרת ומבוא לסוגיה הסתמאית. יש להעיר שהביטוי בספרי "מעמיד מחלוקת", שהוא יחידאי בספרות חז"ל, שונה ככל הנראה במקבילות שבתלמודים לביטוי נפוץ יותר "שלא ירבו מחלוקות".
על ברייתא זו נערכה בתלמוד הירושלמי סוגיה סתמאית הקוטעת את המשכה של הברייתא. מטרתה של סוגיה סתמאית זו היא להגביל את המחילה שניתן למחול לסוטה ולבן סורר ומורה ולזקן ממרא.
הסוגיה הובאה על משנתנו כיוון שהיא עוסקת בבן סורר ומורה, וגם בשל העיקרון המשותף למשנה ולסוגיה שלאחר גמר הדין אין יכולת לשנות את גזר דינו של הבן ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמודים 295-297).
סוטה שמת בעלה קודם ששתתה
במשנה סוטה ד,ב שנינו: מתו בעליהן עד שלא שתו (סוטות שהיו ראויות לשתות את המים, ולא הספיקו להשקותן עד שמתו בעליהן) - בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות, ובית הלל אומרים: לא שותות ולא נוטלות כתובה.
מציעים את טעמיהם של בית שמאי ושל בית הלל.
מה טעמון דבית שמי? – מה טעמם של בית שמאי (שסוטה שמת בעלה קודם ששתתה נוטלת כתובה)? הבא לי בעלי ואני שותה – כך יכולה הסוטה לומר, וכיוון שהיא רוצה לשתות את המים כדי שיתברר שלא זינתה, ואינה שותה רק משום שאין כאן בעל להשקות אותה, אין לה להפסיד את כתובתה, מפני שהעיכוב מלשתות אינו בגללה.
מה טעמון דבית הלל? – מה טעמם של בית הלל (שסוטה שמת בעלה קודם ששתתה לא נוטלת כתובה)? הואיל ואין כאן בעל להשקותה, החזירתה התורה לספיקה וספיקה לספיקה (במקבילה בקטע פרמה אין שתי מילים אלו, ונראה שאין לגרוס אותן), וספיקה לחודיה (במקבילה בקטע פרמה: 'וספיקה לו ודייה'. וצריך לומר כמו שהגיה ב"גליוני הש"ס": 'וספיקה לוודייה', וכן הגיה ב"מחקרים בתורת ארץ ישראל" עמוד 172) – סוטה היא בספק האם זינתה או שלא, אלא שעשה בה הכתוב ספק כוודאי (ספרי במדבר פסקה ז ובבלי סוטה כח,א), שיש להתייחס לספק שלה כאילו זינתה בוודאי עד שיתברר הדבר על ידי השקאתה, וגם כשמת בעלה ואי אפשר לברר את הדבר, יש עדיין להתייחס לספק שלה כוודאי, ולכן אינה נוטלת כתובתה ('וספיקה לוודייה' - הספק שלה נחשב לוודאי. - ב"גליוני הש"ס" כתב: מעתיק אחד טועה ראה הלשון 'וספיקה לוודייה׳ ולא הבין, שהרי הוא ספק ואיך נאמר 'לוודייה', כי לא ידע שבסוטה עשה הכתוב ספק כוודאי, והגיה תיבת 'לוודייה׳ וכתב 'לספיקה' ונעשה הלשון 'וספיקה לספיקה', ומעתיק אחר טועה הגיה תיבת 'לוודייה' וכתב 'לחודיה׳, ומעתיק שלישי טועה הרכיב שתי הטעויות וכתב ׳וספיקה לספיקה וספיקה לחודיה׳).
הקטע "מה טעמון דבית שמי?..." מוסב על סופה של המשנה בסוטה, שעל חלקה הקודם מוסבת הסוגיה שלפני כן.
בבבלי סוטה כה,א אמרו: "מתו בעליהן עד שלא שתו..." - במאי קמיפלגי? - בית שמאי סברי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי (ולכן, כיוון שיש בידה שטר כתובה, הרי כסף הכתובה נחשב כמוחזק בידה, וכיון שאין כאן אלא רק ספק האם זינתה ואיבדה כתובתה, אין בכוח הספק להוציא מידה את הכסף הנחשב כמוחזק בידה), ובית הלל סברי: שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי (ולכן כסף הכתובה הוא בחזקת הבעל ויורשיו, ומשום כך אין היא יכולה להוציאו מחזקתם, שהרי יש ספק האם היא זכאית לו).
בתלמודים נאמרו טעמים שונים לדעות בית שמאי ובית הלל.
נשים שאינן גובות כתובתן אלא בשבועה
כאן התחלת מקבילות גם בירושלמי כתובות ט,ז ושבועות ז,ז.
מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה כתובות ט,ז ושבועות ז,ז): הפוגמת כתובתה – אישה השוברת את כתובתה, שבאה לגבות כתובתה, ובעלה טוען שכבר פרע לה את כל הכתובה, והיא מודה שכבר קיבלה מקצת כתובתה ותובעת את השאר, - לא תיפרע – את יתרת הכתובה שהיא תובעת, אלא בשבועה – במשנה כתובות ט,ח פירשו: הפוגמת כתובתה, כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה (הבעל): "התקבלת כתובתיך", והיא אומרת: "לא התקבלתי אלא מנה" (מאה זוז) - לא תיפרע אלא בשבועה.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: הפוגמת – לא תיפרע אלא בשבועה, אבל לא הפוחתת – הפוחתת כתובתה - תיפרע שלא בשבועה. כיצד? היתה כתובתה מאתים – זוז, והיא אומרת: "מנה" – אישה שבאה לגבות כתובתה, ובעלה טוען שכבר פרע לה את כל הכתובה, והיא אומרת שלא קיבלה כלום אלא שאין כתובתה אלא מנה (מאה זוז), פחות מהסכום הכתוב בשטר הכתובה, - נפרעת – את המנה שהיא תובעת, שלא בשבועה.
ושואלים: מה בין הפוגמת ומה בין הפוחתת? – מה ההבדל בין הפוגמת והפוחתת?
ומשיבים: אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): [פוגמת -] (הושלם כמו במקבילה בכתובות) בא משא ומתן (דיון, ויכוח) בנתיים – הבעל והאישה מידיינים ביניהם כמה קיבלה, שכן האישה מודה שכבר קיבלה מקצת כתובתה, ויש מקום לחשש שמא היא טועה ואינה מדייקת כמה קיבלה, ואולי כבר קיבלה את כל כתובתה, ולכן הטילו חכמים עליה שבועה כדי שתדייק (משא ומתן - הבעל נתן והאישה נשאה (קיבלה)). פוחתת - לא בא משא ומתן בנתיים – אין הבעל והאישה מידיינים ביניהם כמה קיבלה, שכן האישה אומרת שלא קיבלה כלום אלא שאין כתובתה אלא מנה, ואין מקום לחשש שמא היא טועה ואינה מדייקת כמה קיבלה, ולכן לא הטילו חכמים עליה שבועה (על פי "שיטה מקובצת" בבלי כתובות פז,ב בשם תלמיד הרשב"א).
בתוספתא כתובות ט,ד שנו: הפוחתת כתובתה - נפרעת שלא בשבועה. כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, אמר לה: "התקבלת כתובתיך", והיא אומרת: "לא התקבלתי ואינה אלא מנה" - נפרעת שלא בשבועה.
בבבלי כתובות פז,ב אמרו: "הפוגמת כתובתה - לא תיפרע אלא בשבועה". - ...אמר רבא: מדרבנן (שבועה זו היא מדברי חכמים). מאי טעמא? דפרע דייק (הפורע מדייק וזוכר היטב), דמיפרע לא דייק (הנפרע אינו מדייק), ורמו רבנן עלה שבועה כי היכי דתידוק (כדי שתדייק ותיזכר).
איבעיא להו: פוחתת כתובתה, מהו? מי אמרינן היינו פוגמת (ואין הבדל בדין ביניהן), או דילמא פוגמת מודיא במקצת והא (פוחתת) לא מודיא במקצת (וטוענת שלא קיבלה כלל)? - תא שמע: הפוחתת כתובתה - נפרעת שלא בשבועה. כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה: "התקבלת כתובתיך", והיא אומרת: "לא התקבלתי ואינה אלא מנה" - נפרעת שלא בשבועה.
הגרסה בברייתא שבירושלמי בפירוש הפוחתת כתובתה נראית חסרה, אך מדברי רבי חנינה נראה שהגרסה בירושלמי מכוונת לגרסה שבתוספתא ובבבלי.
הטעם שאמרו בבבלי בעניין הפוגמת כתובתה הוא כדברי רבי חנינה בירושלמי בעניין זה.
במשנה כתובות ט,ז ושבועות ז,ז שנינו: עד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תיפרע אלא בשבועה.
ובמשנה כתובות ט,ח שנינו: עד אחד מעידה שהיא (הכתובה) פרועה, כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה (הבעל): "התקבלת כתובתיך", והיא אומרת: "לא התקבלתי", ועד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תיפרע אלא בשבועה.
ומציעים בעיה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שואל (מסתפק): כמה דת מר תמן: – כמו שאתה אומר שם (משנה כתובות ט,ז ושבועות ז,ז): ועד אחד מעידה שהיא פרועה – אישה שבאה לגבות כתובתה, ובעלה טוען שכבר פרע לה את כל הכתובה, והיא אומרת שלא קיבלה כלום, ועד אחד מעיד שכבר נפרעה הכתובה, - לא תיפרע אלא בשבועה, ודכוותה: – ושכמותה: ועד אחד מעידה שהיא פחותה – אישה שבאה לגבות כתובתה שהיתה מאתיים זוז, ובעלה טוען שכבר פרע לה את כל הכתובה, והיא אומרת שלא קיבלה כלום, ועד אחד מעיד שאין כתובתה אלא מנה, - לא תיפחת (צריך לומר: 'לא תיפרע') אלא בשבועה? – כך יש להסיק מתוך השוואה המבוססת על דמיון בין המקרים.
ופושטים את הבעיה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): בשעה שעד אחד מעידה שהיא פרועה אינו מכחיש שנים – במקרה זה העד האחד שמעיד שכבר נפרעה הכתובה אינו מכחיש גם את הבעל וגם את האישה אלא רק את האישה, ואין דברי העד האחד בטלים, ולכן לא תיפרע אלא בשבועה, ובשעה שמעיד שפחותה מכחיש את שנים (במקבילה בכתובות: 'בשעה שעד אחד מעידה שהיא פחותה עד אחד מכחיש את שנים, ואין עד אחד מכחיש את שנים') – במקרה זה העד האחד שמעיד שאין כתובתה אלא מנה מכחיש גם את הבעל וגם את האישה, ודברי העד האחד בטלים, ולכן תיפרע בלא שבועה.
במקבילה בסוטה בקטע פרמה מובאים רק שני הציטוטים מהמשנה בכתובות ('הפוגמת כתובתה - לא תיפרע אלא בשבועה; עד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תיפרע אלא בשבועה') בלא הסוגיה שעליהם.
במשנה כתובות ט,ז ושבועות ז,ז שנינו: הנפרעת שלא בפניו - לא תיפרע אלא בשבועה.
ובמשנה כתובות ט,ח שנינו: ושלא בפניו, כיצד? הלך לו למדינת הים, והיא נפרעת שלא בפניו (גרושה שהלך בעלה לארץ רחוקה, והיא באה לבית דין לתבוע את כתובתה מנכסיו) - לא תיפרע אלא בשבועה.
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: והנפרעת (צריך לומר: 'הנפרע' ("שיירי קורבן")) שלא בפניו – הבא לבית דין לתבוע את חובו מנכסיו של חבירו שלא בפניו של חבירו, - לא תיפרע (צריך לומר: 'לא ייפרע' ("שיירי קורבן")) אלא בשבועה – הוא נשבע שלא נפרע חובו ונוטל את חובו (מקור זה הוא ברייתא ואינו המשנה בכתובות ("שיירי קורבן")).
ותמהים: ונפרעים מאדם שלא בפניו?! – וכי מותר לגבות את חובו של אדם ממנו שלא בפניו?! והרי אין חבים לאדם שלא בפניו!
ומתרצים את התמיהה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: אמר רבי ירמיה: תיפתר – תתפרש (הברייתא), בשטר שהריבית (במקבילה בשבועות: 'תיפתר בשרבית') אוכלת בו – במקרה של שטר חוב שיש בו ריבית, ואם לא יגבו את החוב מיד, יגדל החוב מאוד, ולכן נפרעים שלא בפניו, כי זכים לאדם שלא בפניו.
ותמהים: ובית דין גובין רבית?! – כיצד בית דין גובים ריבית שהיא דבר האסור?
ומתרצים את התמיהה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: תיפתר – תתפרש (הברייתא), שערב לו מגוי – קרה שגוי לווה בריבית מישראל, וישראל אחר נעשה ערב בשביל הגוי, והמלווה לא היה יכול ליפרע מן הגוי, מפני שלא מצא לו נכסים או שהיה בעל זרוע, ובא להיפרע מן הערב, ולפיכך נפרע אפילו שלא בפניו של הערב, שכל זמן שהחוב קיים הריבית מתרבה על הגוי וחיובו של הערב מתרבה, ונמצא ריבית אוכלת את נכסי הערב (על פי ראשונים. - מותר לגבות ריבית מגוי).
הקטע בעניין הנפרע שלא בפניו אינו במקבילה בסוטה בקטע פרמה.
יורש שפגם אביו שטר חובו
מציעים ברייתא: והתני (צריך לומר כמו במקבילה בסוטה בקטע פרמה ובמקבילה בכתובות: 'תני'. וכן כתב ב"הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157, הערה 51; עמוד 586, הערה 121): – שונה [התנא]: יורש שפגם אביו שטר חובו – כגון שאביו הוציא שטר חוב על אחר של מאתיים זוז ואמר שהתקבל ממנו מנה, ומת אביו, - הבן גובה – את המנה שנשאר, בלא שבועה – שאין היורש צריך להישבע שהוא יודע בבירור שלא נפרע המנה שנשאר. בזה יפה כח הבן מכח האב, שהאב אינו גובה אלא בשבועה (במקבילה בסוטה בקטע פרמה ובמקבילה בכתובות: 'שהבן גובה שלא בשבועה, והאב אינו גובה אלא בשבועה') – יורש שפגם אביו שטר חובו - נוטל שלא בשבועה, והפוגם שטר חובו - לא ייפרע אלא בשבועה.
אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): ונשבע שבועת יורש – אף על פי שהיורש שפגם אביו שטר חובו אינו נשבע שבועה שנשבע הפוגם שטר חובו, אבל הוא נשבע שבועה שנשבעים היורשים הבאים לגבות חוב של אביהם, והיא שבועה שלא פיקדנו אבא – שלא ציוונו אבינו בשעת מותו שנפרע חוב זה, ושלא אמר לנו אבא – בחייו שנפרע חוב זה, ושלא מצינו (מצאנו) שטר – שובר, בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע (כך שנינו במשנה שבועות ז,ז בעניין יורשים יתומים שבאים לגבות חוב של אביהם, והם פוגמים שטר אביהם, שאומרים שהודה להם אביהם שנפרע מקצתו, או שעד אחד מעיד שהשטר פרוע, או שהם באים ליפרע מנכסים משועבדים, שלא ייפרעו אלא בשבועה).
הא – אבל אם נמצא - פרוע (במקבילה בסוטה בקטע פרמה ובמקבילה בכתובות אין משפט זה. משפט זה הוא אשגרה בטעות מהירושלמי בבא מציעא א,ח, ששם מביאים את המשנה בשבועות בעניין יורשים ומדייקים בה כך, אך כאן אין לגרוס משפט זה).
בתוספתא שבועות ו,ה שנו: הפוגם שטר חובו - לא ייפרע אלא בשבועה. כיצד? הוציא עליו שטר של מאתיים זוז, והוא אומר: התקבלתי מהם מנה - לא ייפרע אלא בשבועה.
יורש שפגם אביו שטר חובו - נוטל שלא בשבועה. בזה יפה כוח הבן מכוח האב, שהבן גובה שלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה / בזה יפה כוח היורש מכוח האב.
ומציעים שאלה: רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל: מתניתא דבית שמי – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלעיל) [היא] של בית שמאי, דבית שמי אומרים (בקטע סבונה: 'אמרין'): נוטלת כתובתה ולא שותה (במקבילה בסוטה בקטע פרמה: 'נוטלות כתובה ולא שותות') (משנה סוטה ד,ב)? – האם הברייתא, שאומרת שיורש שפגם אביו שטר חובו - הבן גובה בלא שבועה, מאמצת את שיטתם של בית שמאי, שאומרים שסוטה שמת בעלה קודם ששתתה נוטלת כתובה בלא שבועה? (ואין הברייתא כשיטתם של בית הלל, שאומרים שסוטה שמת בעלה קודם ששתתה לא נוטלת כתובה)
ומשיבים בהצעת הבחנה בין שני המקרים: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): (צריך להוסיף כמו בקטע סבונה ובמקבילה בסוטה בקטע פרמה ובמקבילה בכתובות: 'תמן') טעמון דבית שמי: – שם (בסוטה שמת בעלה קודם ששתתה) טעמם של בית שמאי: הבא לי בעלי ואני שותה – כאמור לעיל. ברם הכא – אבל כאן (ביורש שפגם אביו שטר חובו), בדין היה אפילו אביו לא ישבע – כך היה ראוי להיות, שאפילו אביו גובה את חובו בלא שבועה, (במקבילה בסוטה בקטע פרמה נוסף 'ולמה אמרו: ישבע?') תקנה תיקנו – חכמים בו – באביו, שישבע – מהטעם שאמרו לעיל באישה הפוגמת כתובתה שלא תיפרע אלא בשבועה. בו תיקנו – שיישבע, ובבנו לא תיקנו – שיישבע. מכיון שמת – אביו, העמדת את בנו על דין תורה – שגובה בלא שבועה (ולכן הברייתא גם כשיטתם של בית הלל).
ומביאים ברייתא: נתחייב אביו שבועה בבית דין – שחייבו בית דין את האב להישבע כדי ליטול את מה שהוא תובע, ומת – קודם שנשבע, - אין בנו גובה – את מה שתבע אביו.
ותמהים: דלא כן, מה נן אמרין?! – שאם לא כך, מה אנחנו אומרים?! (הקביעה, שאם נתחייב אביו שבועה בבית דין ומת - אין בנו גובה, נראית מיותרת, מכיוון שהדין המצוי בה נראה מובן מאליו) - ומסבירים מדוע הקביעה נראית מיותרת: ויש אדם מוריש שבועתו לבנו?! (בתמיהה) – הרי אין הבן יכול להישבע במקום אביו את השבועה שהתחייב אביו, ולכן פשוט הדבר שאין הבן גובה!
ומתרצים את התמיהה: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): הכין איתאמרת: – כך נאמרה (כך יש לפרש את הקביעה): פגם אביו שטרו בבית דין – כגון שאביו הוציא בבית דין שטר חוב על אחר של מאתיים זוז ואמר שהתקבל ממנו מנה, ונתחייב שבועה, שהפוגם שטר חובו - לא ייפרע אלא בשבועה, ומת – אביו קודם שנשבע, - אינו גובה (בקטע סבונה ובמקבילה בסוטה בקטע פרמה ובמקבילה בכתובות: 'אין בנו גובה') – את המנה שנשאר, שהרי אין הבן יכול להישבע במקום אביו את השבועה שהתחייב אביו. לפי פירוש זה אין הקביעה נראית מיותרת, שכן היא מחדשת שאם פגם אביו שטרו בבית דין ומת - אין בנו גובה, ורק אם פגם אביו שטרו חוץ לבית דין ומת - הבן גובה.
ומציעים קושיה על תירוצו של רבי בא: רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מקשה): בגין דהליך תרתין פסיען הוא מפסיד?! – בשביל שהילך (האב) שתי פסיעות (מחוץ לבית דין אל תוך בית דין) הוא (הבן) מפסיד?! אִילּוּ פגמו חוץ לבית דין, את מר – אתה אומר: גובה; מפני שפגמו בבית דין, את מר: – אתה אומר: אינו גובה?! – אין היגיון לחלק בין דינו של המקרה שפגמו חוץ לבית דין ובין דינו של המקרה שפגמו בבית דין, וגם במקרה השני היה הדין צריך להיות שהבן גובה! (לדעת רב חסדא, לא אמרו שאין אדם מוריש שבועה לבנו אלא במקרה שאביו נתחייב שבועה מן הדין, אבל בפוגם שטרו, כיוון שבאביו עצמו אין השבועה אלא מתקנת חכמים, לא שייך לומר שאין אדם מוריש שבועה לבנו, שבבנו לא תיקנו, ולעולם הבן גובה בשבועת היורשים)
בתוספתא שבועות ו,ה שנו: נתחייב האב שבועה בבית דין ומת - אין היורשים יכולים לגבות.
בבבלי שבועות מח,א-ב יש סוגיה דומה לסוגיה בירושלמי.
עד כאן המקבילות בירושלמי סוטה וכתובות ושבועות.
המקבילה בכתובות ובשבועות שאין לה שום קשר לסנהדרין הועתקה לכאן רק בשל שאלת רב הושעיה: "מתניתא דבית שמי..." ותשובת רבי יוסי: "טעמון דבית שמי..." ("על הירושלמי", עמוד 66, הערה 58).
במקבילה בשבועות מובאים רק תחילת הסוגיה ('תמן תנינן: הפוגמת... תני: הפוגמת...') וסופה ('רב חסדא בעי...') בלא כל מה שביניהן. בהמשך הירושלמי בשבועות שם מובא הקטע 'ונפרעים מאדם שלא בפניו?!' עד 'תיפתר שערב לו מגוי'.
בסוטה המילה גרש קוטעת אמצע משפט מפתיחת הסוגיה ("אמר רב יאשיה: סח לי זעירה משם אנשי ירושלם..."), ואין ציון לסוף הסוגיה. הסוגיה עברה ממסכת סוטה לסנהדרין בהעתקת יתר ושובצה שם במקום שגוי, ואף על פי כן הגרש מופיע במסכת סוטה. נראה שסוגיית סוטה עצמה כוללת גם יחידה שהועברה משבועות או מכתובות. סדר הסוגיה במקבילות שונה זו מזו.
הגרש מופיע במסכת סוטה הן בכתב יד ליידן והן בכתב יד רומי. עד לאחרונה קשה היה לדעת מה נרמז בגרש, שכן הסוגיה המלאה לא הושלמה בדפוסים, ולא היתה מוכרת בשום עד נוסח.
ליברמן ("על הירושלמי", עמוד 17) עמד על כך שבמסכת סנהדרין יש סוגיה ארוכה מאוד שאינה שייכת לשם ("מה טעמון דבית שמי?..." עד סוף ההלכה), ומקומה במסכת סוטה והועתקה למסכת סנהדרין. סוגיה זו, שמוכרת לנו רק במסכת סנהדרין, היא הסוגיה שנרמזה בגרש במסכת סוטה, ורק בזכות ההעתקה המיותרת שלה למסכת סנהדרין זכינו להכיר אותה. עסיס ("למקורה של סוגיה אחת בירושלמי סוטה", "סיני" צג, עמודים קטז-קיז) הוסיף כי במסכת סנהדרין נכנסה הסוגיה שלא במקומה: משנת סנהדרין המצוטטת בסוגיה היא משנה ד (תחילת הלכה ד במשנה: "היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה"), אך הסוגיה סמוכה על משנה ו (סוף הלכה ד במשנה: "ברח עד שלא נגמר דינו"). זה מחזק את דברי ליברמן שהסוגיה עברה ממסכת סוטה למסכת סנהדרין.
לאחרונה נמצא בכריכת תיקיית ארכיון בפארמה קטע של ירושלמי סוטה שבו אין גרש והסוגיה מופיעה במלואה, ואכן נמצא כדברי ליברמן. אלא שהתברר שגם המשך הסוגיה בסנהדרין הועתק מסוטה. הסתבר גם שסוגיית סוטה בקטע זה אינה לגמרי זהה לסוגיה שלפנינו בסנהדרין.
נראה ברור לגמרי שסוגיית סנהדרין העתיקה את סוגיית סוטה בצורה טכנית, היא העתיקה יותר מהצורך והכניסה אותה שלא במקומה, ואף על פי כן הסוגיה נרמזת בגרש דווקא במקומה המקורי במסכת סוטה.
בשבועות בכתב יד ליידן חסרה באמצע הסוגיה יחידה גדולה, ומופיעים תחילתה וסופה בלבד. אין כל סימן לכך שהסוגיה קטועה, ונראה כאילו המשפטים רצופים, אך אין לרצף זה משמעות.
הסוגיה בשבועות נמסרת במעין גרש (בלא לשון קיצור, כגון גרש), והיא פותחת ב'תמן תנינן' שמפנה למשנת כתובות "הפוגמת כתובתה - לא תיפרע אלא בשבועה", שמופיעה הן בשבועות והן בכתובות. ייתכן להסביר שמדובר שם בהעברה מכתובות, שבעקבותיה נוסף 'תמן תנינן', או שמדובר בסוגיה מקומית, שבעקבות קיצורה טעו להוסיף לפניה 'תמן תנינן'. מאידך, ייתכן שהסוגיה עברה לשם מאחת המקבילות האחרות (סנהדרין / סוטה), שבהן מתאים שיופיע 'תמן תנינן', והמונח עבר יחד איתה ("תופעת הגרשים בתלמוד הירושלמי").
• • •