פרק זה כמעט כולו (חוץ משתי ההלכות האחרונות) דן בעניין בן סורר ומורה, המסיים את פירוט הנסקלים כפי שנשנה בפרק הקודם. בן סורר ומורה הוא בן שאינו שומע בקול אביו ואימו, גונב מעות מאביו וקונה בשר ויין ואוכל ושותה אותם בתנאים מסוימים.
משנה
בן סורר ומורה (בן הסר מן הדרך הישרה וממרה את פי הוריו) – שנשנה בפרק ז הלכה ד שהוא נידון בסקילה, - מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה? – בן כמה יהיה, כדי שיהא ראוי להיות נידון בדין בן סורר ומורה, להיענש על חטאו? משיביא שתי שערות – שהן סימני בגרות, עד שיקיף זקן – שיעלה שיער בהיקפו, - התחתון אבל לא העליון – ב"זקן" כיוונו לשערות הערווה, ולא לשערות הלחיים והסנטר, אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה – החכמים קראו לו "זקן" משום שדיברו בלשון נקייה וכינו את שערות הערווה "זקן", שנאמר – בפרשת בן סורר ומורה: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (דברים כא,יח): ודורשים: "בן" - לא בת – שאין הבת נידונת בדין בן סורר ומורה, "בן" - לא איש – שאין הגדול משהקיף זקן נידון בדין בן סורר ומורה.
הקטן – שעדיין לא הביא שתי שערות, פטור – אינו נידון בדין בן סורר ומורה, שלא בא לכלל המצוות – שאינו חייב במצוות עד שיביא שתי שערות (משנה נידה ו,יא).
• • •
תלמוד
מתי נעשה בן סורר ומורה?
במשנה שנינו: "בן סורר ומורה - מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה? משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן - התחתון".
רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתוב – בדיני רוצח: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה" (שמות כא,יד) – אם אדם יפעל בזדון כדי להרוג את חברו בתחבולה. ויש לדרוש את המילים "וכי יזיד איש": - מאימתי הוא נעשה איש? משיזיד – אדם נעשה גדול ונקרא "איש" משיבשיל זרעו ויהיה ראוי להוליד (דורש "יזיד" - יבשיל). מאימתי הוא מזיד? – מה הסימן שהבשיל זרעו? משתתפשט הכף (כינוי לגבשושית קטנה שבגוף מעל לאבר המין ומתחת לכרס. - נראה שהלשון 'משתתפשט הכף' הוא אשגרה מסימני בוגרת שנזכרו בתוספתא נידה ו,ד-ה ובירושלמי יבמות א,ב, וכאן צריך לומר: 'משתשחיר הכף', כמו שמוכח מהמשל שבסמוך) – כשעלה שיער על הכף. משל – הדבר דומה למבשל תבשיל בקדירה על גבי האש: בשל הזרע (בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי: 'התבשיל'. הזרע נמשל לתבשיל) מבפנים, השחירה הקדירה מבחוץ – כשהקדרה משחירה מבחוץ, סימן שהתבשיל שבפנים התבשל וראוי לאכול אותו. והנמשל: כשהכף משחירה מבחוץ, סימן שהזרע שבפנים הבשיל וראוי להוליד.
בבבלי סנהדרין סט,א אמרו: דבי חזקיה תנא: "וכי יזיד איש" (שמות כא,יד) - איש מזיד (מבשיל זרעו) ומזריע, ואין קטן מזיד ומזריע. - אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: מאי משמע דהאי "יזיד" לישנא דבשולי הוא? - דכתיב: "ויזד יעקב נזיד" (בראשית כה,כט).
אמר רבי זעירא: תנא – שנה רבי שילא בר בינא (רב שילא בר אבינא, אמורא בבלי בדור השני): "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (דברים כא,יח) - לא שיהא הבן אב – אב אינו נידון בדין בן סורר ומורה. - ומסבירים את דרשת הברייתא: מכיון שהוא ראוי לבוא על אשה ולעברה (לתת לה הריון, להפרות אותה) – שהוא ראוי להוליד, אף שעדיין לא הוליד ואינו אב במציאות, היי די ליה (צריך לומר במילה אחת: 'היידיליה'. ובקטע סבונה: 'והיידלה') – הרי הוא אב ולא בן, ואמרה התורה: "בֵּן" ולא אב – שאינו נידון בדין בן סורר ומורה.
ומציעים קשר בין דברי אמוראים: ואתייא כיי דמר – ובאה (הולכת) [המימרה (של רבי זעירא)] כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שבתי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון או השני): כל ימיו של בן סורר ומורה – הזמן שהוא נידון בדין בן סורר ומורה, אינן אלא ששה חדשים בלבד – משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון, שמשהקיף זקן התחתון הוא ראוי להוליד והרי הוא אב ואינו נידון בדין בן סורר ומורה, כמו שאמר רבי זעירא.
בבבלי סנהדרין סט,א אמרו: כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא (בארץ ישראל): "בן" ולא הראוי לקרותו אב.
אמר רבי כרוספדאי (רבי קריספא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר רבי שבתי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלושה חודשים בלבד. - והא אנן תנן: משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון! - הקיף, אף על גב דלא מלו (מלאו) שלושה חודשים; מלו שלושה חודשים, אף על גב דלא הקיף.
רב דימי מסר בבבלי מה שאמרו בירושלמי בהסבר דרשת הברייתא.
בבבלי אמרו בשם רבי שבתי, שכל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלושה חודשים בלבד. ובירושלמי אמרו בשם רבי שבתי, שכל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שישה חודשים בלבד.
שיטת הבבלי שם, שכעברו שלושה חודשים משהביא שתי שערות, אינו נעשה בן סורר ומורה, כיוון שהוא ראוי להיות אב, שאילו היה בא על אישה תיכף כשהביא שתי שערות היה מעבר אותה, ואחרי שלושה חודשים מהעיבור היה ראוי הוולד להיות ניכר. אבל שיטת הירושלמי, שאינו מעבר אישה עד שיעברו שישה חודשים משהביא שתי שערות, ומהזמן הזה הוא ראוי להיות אב, ואינו נעשה בן סורר ומורה.
מפרשי הירושלמי הגיהו כאן "שלושה חודשים" במקום "שישה חודשים" וכנוסח הבבלי כי רצו לקרב את המרוחקים בזרוע ולא הועילו ("שערי תורת ארץ ישראל").
אמר רבי יסא: כל אילין מילייא לא מסתברין (צריך לומר: 'מסתברן') דלא חילופין – כל הדברים האלה לא מסתברים אלא חילופים (דיני בן סורר ומורה אינם מתקבלים על הדעת מצד הסברה והיו צריכים להיות מוחלפים (הפוכים) כאמור בהמשך).
תני: – שונה [התנא]: (בקטע סבונה חסרה מילה זו. לפי זה, המשך הדברים הוא מדברי רבי יסא. ברם, מכיוון שיש כאן חילוף לשון מארמית לעברית, ועוד, שהדבר בא בקיצור בתוספתא סנהדרין יא,ו, נמשכתי אחרי הנוסח שלנו. ולפי זה, אין "תני" זאת אלא "דתני" כרגיל בירושלמי ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1414, הערה 414). - ספק בעיניי האם הגרסה 'תני' נכונה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 571, הערה 16)) תדע לך שהוא כן – יש להוכיח שדיני בן סורר ומורה אינם מתקבלים על הדעת מצד הסברה. מי היה בדין שיהא חייב – מי היה ראוי להידון בדין בן סורר ומורה, הבן או הבת? הוי אומר (מכאן אתה למד): הבת – שהרי כשתגדל תחטא ותחטיא בזנות, ובן סורר ומורה נידון על שם סופו (ראה משנה סנהדרין ח,ה), ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן. מי היה בדין שיהא חייב, קטון – שהביא שתי שערות, או גדול – שהקיף לו זקן התחתון? הוי אומר: גדול – שגדול יש לו דעת יותר מהקטן ממנו, ופטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן. מי היה בדין שיהא חייב, הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו? הוי אומר: הגונב משל אחרים – שאחרים מקפידים על הגונב מהם יותר מאביו ואימו, ופטרה התורה הגונב משל אחרים וחייבה הגונב משל אביו ואמו (ראה משנה סנהדרין ח,ג). ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך (בקטע סבונה: 'שכולן גזרת מלך') – דבר זה מלמד אותך שדיני בן סורר ומורה הם דינים ללא טעם המנוגדים לסברה ולהיגיון.
בתוספתא סנהדרין יא,ו שנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: בדין הוא הבת ולא הבן, אלא גזירת מלך היא.
בבבלי סנהדרין סט,ב אמרו: תניא: אמר רבי שמעון: בדין הוא שתהא בת ראויה להיות בן סורר ומורה, שהכול מצויים אצלה בעבירה (בזנות, וסופה להיות חוטאת ומחטיאה את הרבים), אלא גזירת הכתוב היא: "בן" ולא בת.
לפי נוסח התוספתא, מצד הסברה הדין צריך לחול על הבת ולא על הבן, בעוד שלפי הבבלי, גם בת ראויה להיות בן סורר ומורה.
על הדין המנוגד לסברה 'בן ולא בת' שבתוספתא ובבבלי, הוסיף רבי יסא בירושלמי את ההלכות: 'קטן ולא גדול', וגונב 'משל אביו ואימו' ולא 'משל אחרים'. קטע הירושלמי הזה מיוחד בהשוואה לברייתות שבתוספתא ובבבלי בעניין 'בן ולא בת'. בעוד שלפי ברייתות אלה הלכה מסוימת היא גזרת מלך או גזרת הכתוב ללא טעם, הרי לפי קטע הירושלמי הזה המוסד ההלכתי בן סורר ומורה בכללותו מנוגד להיגיון ('כל אילין מילייא לא מסתברין דלא חילופין') ("גזרת מלך וגזרת הכתוב בספרות התלמודית", "תרביץ" פב, עמודים 34-37).
• • •