משנה
המשנה מתארת את מיתת השריפה.
מצות הנשרפין: – כיצד שריפתם? היו משקעין אותו – את הנידון לשריפה, בזבל עד ארכובותיו (ברכיו) – שלא יתנענע לכאן ולכאן, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה – מטפחת קשה מבפנים ורכה מבחוץ, וכורך על צוארו. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו – שני העדים מושכים בקצות הסודרים, זה לכאן וזה לכאן, כדי שיפתח את פיו, עד שהוא פותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, והיא יורדת לתוך מעיו וחומרת (שורפת) את בני מעיו.
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אף הוא אם מת בידם – הרי אם מת הנידון לשריפה במשיכת הסודרים, לא היו מקיימין בו מצות שריפה – אלא חנק, אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו (בעל כורחו), ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, והיא יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.
אמר רבי לעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני): מעשה בבת כהן שזינתה – ומיתתה בשריפה, והקיפוה חבילי זמורות (ענפי גפן) ושרפוה – שלא כאופן השריפה שקבעו החכמים. אמרו לו – החכמים לרבי לעזר בירבי צדוק: מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי – בהלכה.
• • •
תלמוד
מצוות הנשרפים
במשנה שנינו: "מצות הנשרפין: היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה".
שואלים: ויתן קשה בפני עצמו! – מדוע נותנים סודר קשה לתוך סודר רך וכורכים על צווארו, ואין כורכים סודר קשה בלבד?
ומשיבים: אמר (צריך לומר: 'אמרין'): – אומרים: שלא ימות – אם יכרכו סודר קשה בלבד על צווארו, הנידון עלול למות מחנק, ולא תתקיים בו מצוות שריפה, שכֵּן מצינו שבשעה שסתם חזקיהו את מימי גיחון העליון – סתם את מעיין הגיחון שנמצא לרגלי הגבעה שעמדה עליה העיר ירושלים (עיר דויד), כדי שלא יהיו מים מצויים לחיל אשור כשיצור על ירושלים (ראה דברי הימים ב לב,ל), במנים דקים סתמן – חזקיהו סתם את המעיין בבגדים דקים ורכים, שהם יכולים לעמוד בפני מי המעיין הקשים, מפני שדבר רך יכול לעמוד בפני דבר קשה (ראה שמות רבה א,כא). וכן כאן, סודר רך יכול לעמוד בפני סודר קשה שנותנים לתוכו, ועל ידי כך לא ימות הנידון מחמת הסודר הקשה שבתוך הסודר הרך (על מעשה סתימת הגיחון של חזקיהו ראה ירושלמי לעיל א,ב. לאופן ביצוע הסתימה אין מקבילות בספרות חז"ל. - ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'במוכין רכים סתמם'. מוך - דבר רך כעין צמר, או צמר גפן, בלויי בגדים וכדומה).
• • •
במשנה שנינו: "ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, והיא יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו".
מציעים פרשנות למשנה: רבי קריספא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בפתילה של בעץ (בדיל) היא מתניתא – היא המשנה (יש להעמיד את המשנה במקרה של פתילה של בדיל).
ושואלים: מהו – מה פירוש, בפתילה של בעץ (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'מהו בעץ?')?
ומשיבים: רבנין דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה אומרים: אבר וקסטיטריון (בקטע גניזה: 'וקסיסטירון') מעורבין – נתך של עופרת ובדיל (מקור המילה 'קססיטיריון' ביוונית ובלטינית. - הוספת עופרת לבדיל יוצרת תערובת רכה).
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אתיא כמאן דמר: – [והמימרה] באה (הולכת) כמי שאומר: מדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו – דברים אלה של המשנה מתאימים לפתילה של בדיל, אבל הדברים הבאים של המשנה "יורדת לתוך מעיו..." אינם מתאימים לפתילה של בדיל, שכן בדיל מותך אינו יורד לתוך המעיים מיד אלא שורף תחילה את חיכו וגרונו. ברם כמאן דמר: – אבל כמי שאומר: יורדת לתוך מיעיו וחומרת את בני מיעיו - בפתילה של נפט היא מתניתא – היא המשנה (דברים אלה של המשנה מתאימים רק לפתילה של נפט, שכן נפט יורד לתוך המעיים מיד).
בבבלי סנהדרין נב,א אמרו: מאי פתילה? - אמר רב מתנה: פתילה של אבר (עופרת).
הן הירושלמי הן הבבלי, ולמעשה כך יוצא מן המשנה עצמה, מסכימים שאין מדובר כאן בפתילה רגילה (חוט עשוי פשתים או כל חומר אחר מן הצומח או מן החי). לשתי הדעות הראשונות בירושלמי ולדעתו של רב מתנא בבבלי מדובר בפתילה של מתכת דווקא: בדיל או עופרת.
בהקשר זה מדליק ("מדליק את הפתילה") הריהו מתיך, ולא ככל הדליק שעניינו אחר.
רק במקום זה, במשנת סנהדרין ובמקומות התלויים בה בספרות חז"ל, מצאנו פתילה של מתכת. אבל סופר כתב יד קאופמן (של המשנה) מוסר כאן גרסה אחרת, ייחודית. בשתי היקרויותיה של התיבה בסנהדרין הוא גורס "מדליק את הבדילה". והיתה זו ידו של הנקדן המתקן ששינתה את הבי"ת לפ"א ואת הדל"ת לתי"ו, אך כדרכו במקומות רבים הוא לא הצליח להעלים מאיתנו את גרסת הסופר הראשון: בדילה - גוש או חתיכה של בדיל.
גרסה זו, שנשתמרה בכתב יד קאופמן, נעלמה כנראה כבר בתקופה קדומה מרוב נוסחאות המשנה. שכן שני התלמודים כבר לא ידעוה, וצרכו לפרש שמדובר בפתילה של בדיל או של אבר.
מסתבר ששינויים בדרכי ההגייה הם שנתערבו בשינוי פניה של בדילה ל-פתילה.
אף הפירוש השלישי בירושלמי (דעתו של רבי יוסי ברבי בון) מדבר על פתילה בלתי רגילה: פתילה של נפט. גם דעה זו מיוסדת על התפישה שבמקום זה לא ייתכן שמדובר בפתילה רגילה של צמר או של פשתן ("מחקרים בלשון חכמים" כרך א, עמודים 197-198).
• • •
מעשה בבת כוהן שזינתה ושרפוה
במשנה שנינו: "אמר רבי לעזר בירבי צדוק: מעשה בבת כהן שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו: מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין א,א.
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש – ארבעים שנה לפני שחרב בית המקדש השני, ניטלו דיני נפשות מישראל – דיני נפשות בוטלו מישראל בידי הרומאים לפני החורבן (ראה מה שכתבנו בעניין זה במקבילה). בימי רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי) ניטלו דיני ממונות מישראל – דיני ממונות בוטלו מישראל בשעת הגזירות של מלכות רומי (אדריינוס קיסר) לאחר מרד בר כוכבא.
אמר רבי שמעון בן יוחי: בריך רחמנא דלי נא חכים מידון – ברוך הרחמן (תואר לה') שאין אני יודע לדון (דיני ממונות לפי דין תורה. - מאמר זה עומד בפני עצמו ואינו קשור לביטול דיני ממונות שמזכירה הברייתא. - אפשר שרבי שמעון בן יוחי אמר כך משום שראוי לאדם למנוע עצמו מלהיות דיין. ואפשר שאמר כך משום שלא היה בקי בעסקי ממונות ובדרכי בני אדם. ואפשר שאמר כך משום שלא סמך על סברתו וחשש לדון. ואפשר שאמר כך משום שלא רצה להיבטל מתלמוד תורה. - ראה מה שכתבנו בעניין זה במקבילה).
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין לעיל.
המקבילה הובאה כאן משום הברייתא ששנו בה שניטלו דיני נפשות מישראל ארבעים שנה לפני שחרב בית המקדש השני, ולכן המעשה בבת כהן שזינתה ושרפוה שהעיד עליו רבי לעזר בירבי צדוק אירע לא פחות מארבעים שנה לפני שחרב בית המקדש השני. ואגב ברייתא זו שנזכר בה רבי שמעון בן יוחי בקשר לדיני ממונות הובאה גם המימרה של רבי שמעון בן יוחי שאמר שאינו יודע לדון דיני ממונות לפי דין תורה.
ומביאים ברייתא: (בקטע גניזה נוסף: 'תני:') אמר רבי לעזר בירבי צדוק: תינוק הייתי ורוכב על כתיפו דאבא (בקטע גניזה: 'ורכוב על כתיפי <>'), וראיתי בת כהן שזינת (שזינתה) והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו – החכמים לרבי לעזר בירבי צדוק: תינוק היית – באותה שעה שאתה מעיד עליה, ואין עדות לתינוק – קטן אינו יכול להעיד כשנעשה גדול על מה שראה כשהיה קטן, שמא לא דקדק יפה במה שראה.
ומעירים: כד חמא דא מילתא לא הוה פחות מבן (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'פחית מן') עשר שנין – כאשר ראה (רבי לעזר בירבי צדוק) דבר זה (את המעשה בבת כהן שזינתה, כמסופר בברייתא) לא היה פחות מעשר שנים (שהיה קטן באותה שעה שהעיד עליה, כמו שאמר רבי לעזר בירבי צדוק: "תינוק הייתי..."). כד הוה מהלך עם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) לא הוה פחות (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'פחית') מן תלתין שנין – כאשר היה (רבי לעזר בירבי צדוק) מהלך עם רבי (כמסופר בברייתא להלן) לא היה (רבי) פחות משלושים שנים, דלית אורחא דגברא רבא מהלך עם בר נש פחות (צריך לומר: 'פחית') מתלתין שנין – שאין הדרך של אדם גדול (כמו רבי לעזר בירבי צדוק) להלך עם אדם פחות משלושים שנים.
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כֵן: – ושונה [התנא] כך: (הגרסה בקטע גניזה: 'ותמן'. - הלשון קשה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 608, הערה 1436). - אפשר שלפנינו חילוף גרפי פשוט ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 598, הערה 207). - מעל המילה יש הגהה. כנראה כתוב שם 'ותני כן'. והמילה עצמה סומנה למחיקה ("רשימת תיקונים ב'גנזי הירושלמי'")) אמר רבי: מעשה שהייתי אני בא ורבי אלעזר בירבי צדוק מבית שיריין – מבית שערים (עיר בגליל התחתון), ואכלנו תאנים וענבים עראי (באופן זמני, לא בקביעות) חוץ לסוכה – בחג הסוכות, כמו ששנינו במשנה סוכה ב,ד: "אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה".
רבי אלעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני) חי עוד כמה עשרות שנים לפני החורבן. הוא רגיל לספר ממה שראה בירושלים לפני החורבן ולאחריו. המעשה בבת כוהן שזינתה שסיפר עליו היה בירושלים (תוספתא סנהדרין ט,יא) לא פחות מארבעים שנה לפני שחרב בית המקדש השני.
רבי אלעזר בירבי צדוק (השני, תנא בדור הרביעי והחמישי) היה מקורב לבית הנשיאות והתרועע עם רבי יהודה הנשיא. רבי סיפר שהוא ורבי אלעזר בירבי צדוק (השני) באו אצל רבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי) (תוספתא סוכה ב,ב), שגר בבית שערים ואף הוא היה מקורב לבית הנשיאות.
הירושלמי כאן הניח שהיה רק תנא אחד בשם רבי אלעזר בירבי צדוק, ולכן העיר לגבי זמנם של שני המעשים הקשורים לרבי אלעזר בירבי צדוק: איך ייתכן שרבי אלעזר בירבי צדוק האריך ימים מכמה עשרות שנים לפני חורבן הבית עד ימי רבי יהודה הנשיא? ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמודים 850-851) אלא שלמעשה אין מקום כלל להערה זו, שכן המעשה הראשון הוא מרבי אלעזר בירבי צדוק הראשון, והמעשה השני הוא מרבי אלעזר בירבי צדוק השני.
בתוספתא סנהדרין ט,יא שנו: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: תינוק הייתי והייתי רכוב על כתיפו של אבא / אחד, וראיתי בת כוהן שזינתה / שזינתה בירושלם והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו: תינוק היית, ואין עדות לתינוק.
בתוספתא סוכה ב,ב שנו: אמר רבי: פעם אחת היינו באים אני ורבי לעזר בירבי צדוק אצל רבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי) בבית שערים, והיינו אוכלים תאנים וענבים עראי חוץ לסוכה.
בבבלי סנהדרין נב,ב אמרו: "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה בבת כוהן שזינתה" וכו'. - אמר רב יוסף: בית דין של צדוקים הווה (שמקיימים את הכתוב כמשמעו, שמיתת שריפה היא שריפת הגוף כולו).
הכי אמר להו והכי אהדרו ליה? והתניא: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: זכור אני כשאני תינוק ומורכב אני על כתיפו של אבא, והביאו בת כוהן שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו: קטן היית, ואין מביאים ראיה מן הקטן! - שני מעשים היו.
הי אמר להו ברישא? אילימא הא קמייתא (השנויה במשנה) אמר להו ברישא - אמר להו כשהוא גדול ולא אשגחו ביה (דחוהו באומרם שלא היה בית דין בקי), אמר להו כשהוא קטן ומשגחו ביה?! אלא: הא (השנויה בתוספתא) אמר להו ברישא, ואמרו ליה: קטן היית. אמר להו כשהוא גדול, ואמרו ליה: מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי.
בשני התלמודים התייחסו לשני מעשים הקשורים לרבי אלעזר בירבי צדוק, המעשה האחד כשהיה קטן, והמעשה השני כשהיה גדול. המעשה הראשון שווה בשני התלמודים, אבל המעשה השני שונה בשני התלמודים.
מעשה שריפת בת כוהן, שאירע כאשר היה רבי אלעזר בן צדוק "תינוק... ורכוב על כתיפו של אבא" (תוספתא סנהדרין ט,יא), אי אפשר לתארכו באופן מדויק, אבל נראה שזמנו כדור לפני החורבן. לכן הסכימו חוקרים רבים שיש לשייכו לימי אגריפס (הראשון, שמלך משנת 37 לספירה הנוצרית עד שנת 44), כי קשה לתארו בימי שלטון הנציבים. מאחר שבית דין זה גרס "באש תישרף" (ויקרא כא,ט) - דברים ככתבם, סבירה ההנחה הרווחת כבר בימי האמוראים, שאותו בית דין היה צדוקי (בבלי סנהדרין נב,ב) ("אגריפס הראשון: מלך יהודה האחרון", עמודים 131-133).
אחת המחלוקות המפורסמות בין הצדוקים לפרושים היתה דרך ההוצאה להורג בשריפה. הצדוקים הבינו כפשוטו של מקרא - שריפה ממש, והפרושים למדו שריפת נשמה וגוף קיים, שפירושו המעשי הוא שפיכת עופרת רותחת לתוך הפה. ואולי בגלל המחלוקת הזאת שרדו לנו כמה עדויות על בנות כוהנים שזנו. במשנה שרדה עדותו של רבי אלעזר בן צדוק, שהיה בעצמו כוהן, והיה ילד בירושלים לפני החורבן ("הכהנים רגזנים הם: לדמותם של הכהנים באגדה", עמוד 212).
• • •