משנה
המסית – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, - זה הדיוט (אדם פשוט. מקור המילה ביוונית) המסית את ההדיוט – אדם סתם המסית בסתר את חברו שהוא הדיוט כמותו לעבוד עבודה זרה, אמר – המסית: יש יראה (כינוי לאליל) במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה – עושה טובה לעובדיה, כך מריעה – עושה רעה לבוזיה, לפיכך נלך ונעבדנה (על פי הכתוב במסית: "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" (דברים יג,ז-ח)).
כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן – אין מטמינים להם עדים במארב, שיראו האם הם חוטאים, כדי שיוכלו להעיד עליהם בבית דין, חוץ מזו – מן המיתה של המסית, שמכמינים לו עדים כדי לחייבו מיתה, כמפורש להלן. אמר – המסית, לשנים – יש יראה במקום פלוני וכו', והן עדיו – אותם שניים נעשים עדים עליו, - מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו – על פי עדותם. אמר – המסית, לאחד – יש יראה במקום פלוני וכו', והרי אין ממיתים אדם על פי עד אחד, הוא – האחד הניסת, אומר לו – למסית: יש לי חבירים רוצין בכך – לעבוד עבודה זרה, בוא ואמור את דבריך בפני כולם. אם היה – המסית, ערום ואינו יכול לדבר בפניהן – שהוא אומר שאינו יכול לדבר בפני רבים, מפני שהוא מתיירא מפניהם שיעידו עליו בבית דין, - מכמינין – לו עדים, לאחורי הגדר, והוא – הניסת, אומר לו – למסית: אמור מה שאמרת לי – חזור על הדברים שאמרת לי מקודם, בייחוד – ביחידות, שאין איש עימנו, והוא – המסית, אומר – מה שאמר, והלה – הניסת, אומר לו – למסית, בניסיון לשכנעו לחזור בו מדבריו: היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים? אם חזר בו – המסית, - מוטב – אין מביאים אותו לבית דין, שפטור הוא, ואם אמר – המסית: כך היא חובתינו וכן יפה לנו - העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו – על פי עדותם.
האומר – בינו לבין עצמו באחד מן הלשונות הללו: אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח, אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר, אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך, אשתחוה, אלך ואשתחוה, נלך ונשתחוה – חייב סקילה על דיבורו כאילו עבד עבודה זרה בפועל (אין מדובר בפסקה זו של המשנה במסית ובמדיח. פסקה זו מקורה בספרי דברים פסקה צא. ראה "משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים", עמודים 277-282).
המדיח – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, - זה הוא האומר: – שמכריז בפרהסיה ואומר לרבים: נלך ונעבוד עבודה זרה.
• • •
תלמוד
המסית והמדיח
במשנה שנינו: "המסית - זה ההדיוט המסית את ההדיוט".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יבמות טז,ו.
ומציעים דיוק בתמיהה: הא – אבל חכם - לא?! (בתמיהה) – יש לדייק מלשון המשנה, שרק אם המסית הדיוט וגם הניסת הדיוט - המסית חייב, אבל אם המסית חכם או אם הניסת חכם - המסית פטור. ויש לתמוה על כך, שכן אין חילוק בין הדיוט וחכם בעניין עונש על הסתה! (הירושלמי דקדק בלשון המשנה שנקטה הן ביחס למסית והן ביחס לניסת בשם הדיוט ולא בשם אחר. הירושלמי הבין שהשם הדיוט בא בניגוד למי שאינו הדיוט, אך אף ניגוד להדיוט שנמצא בספרות חז"ל אינו מתאים לכאן. חכם בניגוד להדיוט נמצא בספרות חז"ל רק בתמיהה כאן וכן בבבלי שבת מו,ב בעניין התרת נדרים על ידי חכם או שלושה הדיוטות)
ומתרצים את התמיהה: מכיון שהוא מסית, אין זה חכם. מכיון שהוא ניסת, אין זה חכם – אין לדייק מלשון המשנה, שאם המסית חכם או אם הניסת חכם - המסית פטור, משום שמי שמסית או ניסת לעבוד עבודה זרה, אף אם הוא חכם, אינו ראוי להיקרא חכם אלא הדיוט. הרי שהשם הדיוט כאן לא בא בניגוד לחכם (בבבלי סנהדרין סז,א מדייקים מהמשנה שהמסית הוא הדיוט ולא נביא, שנביא שמסית מיתתו בחנק, וכן מדייקים שהניסת הוא יחיד ולא רבים, שהמסית רבים מיתתו בחנק. בבבלי סנהדרין פד,א ו-פט,ב אמרו על נביא: "כיוון שהדיח, אין לך הדיוט גדול מזה").
ומביאים ברייתא (בעניין הכמנת עדים למסית): כיצד עושין לו – למסית, להערים עליו – שלא יחשוש מלחזור על דבריו שאמר לניסת? מכמינין (מושיבים במקום סתר) עליו עדים בבית – בחדר הפנימי ומושיבין אותו בבית – בחדר החיצון ומדליקין את הנר על גביו, כדי שיהו – העדים רואין אותו ושומעין את קולו – אבל המסית אינו רואה את העדים, שכן הוא במקום מואר והם במקום אפל. כך עשו לבן סוטדה (במקבילה: 'סטרא') בלוד (זיהויו של בן סטרא אינו ודאי. רבי אליעזר מזהה אותו כמכשף (ירושלמי שבת יב,ד ובבלי שבת קד,ב). רב חסדא קושר דמות זו עם ישו (בבלי שבת שם וסנהדרין סז,א). - הגרסה המקורית היא 'סטרא', ואילו 'סטדא' היא שיבוש של מעתיקים. 'סטרא' הוא תעתיק של מילה יוונית שפירושה צלב. פירוש הביטוי 'בן סטרא' הוא בן הצלב ("בן סטרא בן פנטירא הוא", "תרביץ" לט, עמודים 15-17)), והכמינו עליו שני תלמידי חכמים – שהעידו עליו שהסית לעבוד עבודה זרה, והביאוהו לבית דין וסקלוהו.
במשנה יבמות טז,ו שנינו: משיאין על פי בת קול (אף על פי שלא שמעו את הקול יוצא מפי אדם, אלא שמעו קול הברה בלבד שפלוני מת, מתירים את אשתו להינשא, כמפורש במעשה המובא להלן). מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר: 'איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת' - הלכו ולא מצאו שם אדם, והשיאו את אשתו. ושוב מעשה בצלמון (עיר בגליל התחתון) באחד שאמר: 'אני, איש פלוני בן איש פלוני, נשכני נחש, והרי אני מת' - והלכו ולא הכירוהו, והשיאו את אשתו.
ומציעים סתירה בין מקורות תנאיים: וכא את אמר הכן?! (בתמיהה) – וכאן אתה אומר כך?! (לפי המשנה ביבמות, בעדות מיתה משיאים את האישה על פי דברים ששמעו מפי אדם, אף על פי שלא ראו את האדם שאמר את הדברים, ואילו לפי הברייתא לעיל, בעדות על הסתה סוקלים את המסית על פי עדים שלא רק שמעו את דבריו אלא גם ראו אותו כשאמר את הדברים!)
ומציעים תירוץ לסתירה בהצעת הבחנה בין העניינים שהושוו: שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר), דאמר: אני – במשנה ביבמות אמר האדם: "אני, איש פלוני בן איש פלוני...", ולכן סומכים על הדברים ששמעו ממנו, אף על פי שלא ראו אותו.
ומציעים קושיה: ואמר אוף הכא: – ואמור גם כאן: אני! – מדוע לא נאמר גם בברייתא לעיל כמו שאמרו לפני כן, שיאמר המסית: "אני, איש פלוני בן איש פלוני, יש יראה במקום פלוני...", ויסמכו על הדברים ששמעו העדים ממנו, אף על פי שלא ראו אותו, ולא יצטרכו להדליק נר על גביו כדי לראות אותו!
ומתרצים את הקושיה: שלא יערים (אינו במקבילה) – אם נקפיד שהמסית יאמר: "אני, איש פלוני בן איש פלוני", יש לחשוש שמא ירגיש המסית בדבר ויערים וישתוק.
ומקשים: ויערים! (אינו במקבילה) – ומה בכך שהמסית יערים?
ומתרצים את הקושיה: שלא ילך (במקבילה: 'שלא יברח וילך לו וילך') ויסית עצמו ויסית אחרים עמו – יש לחשוש שמא ירגיש המסית בדבר ויברח מכאן ויילך למקום אחר ויסית את עצמו לעבוד עבודה זרה ויסית גם אנשים אחרים לעבוד עבודה זרה, ולכן צריך להשתדל למנוע שירגיש המסית בדבר כדי שיביאוהו לבית דין ויסקלוהו ולא יוכל עוד להסית.
עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות.
ביבמות אמרו: 'תמן (משנה סנהדרין ז,י) תנינן:... וכא את אמר הכן?!', אבל כאן חסר 'תמן תנינן:'. ניתן לשער שבתחילה הובאה כאן המשנה ביבמות, ובהמשך היא נשמטה מסיבה כל שהיא. השאלה 'ואמר אוף הכא!' ('הכא' = סנהדרין) הובאה בלשון זו גם ביבמות. ביבמות מובא בהעתקת יתר הקטע שבתחילת הסוגיה: 'הא חכם - לא?! - מכיון... מכיון...', שאין לו שייכות לסתירה משם לכאן.
בתוספתא סנהדרין י,יא שנו: כל חייבי מיתות שבתורה - אין מכמינים עליהם, חוץ מן המסית. כיצד עושים לו? כונסים לו שני תלמידי חכמים לבית הפנימי והוא יושב בבית החיצון ומדליקין לו את הנר, כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו. וכן עשו לבן סטדא בלוד, כמנו עליו שני תלמידי חכמים והביאוהו לבית דין וסקלוהו.
בבבלי סנהדרין סז,א אמרו: תניא: שאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינים עליהם, חוץ מזה. כיצד עושים לו? מדליקים לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבים לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו רואים אותו ושומעים את קולו, והוא אינו רואה אותם. והלה אומר לו: אמור מה שאמרת לי בייחוד! והוא אומר לו. והלה אומר לו: היאך נניח את אלוהינו שבשמים ונלך ונעבוד עבודה זרה? אם חזר בו - מוטב. ואם אמר: כך היא חובתנו וכך יפה לנו - העדים ששומעים מבחוץ מביאים אותו לבית דין וסוקלים אותו. וכן עשו לבן סטדא / סטרא בלוד, ותלאוהו בערב הפסח.
לפי הברייתא שבתוספתא מכמינים למסית שני תלמידי חכמים שישמשו עדים. בברייתא שבבבלי נוסף השיח שבין הניסת והמסית שנאמר במשנה.
לפי הברייתא שבתוספתא ובירושלמי בן סטדא נסקל, ולפי הברייתא שבבבלי הוא נתלה בערב הפסח. לפי התוספתא והירושלמי הוא היה מסית שנסקל, ואילו בבבלי סברו שמדובר בישו, ולכן אמרו עליו שנתלה בערב הפסח, כי ישו לא נסקל בלוד.
ומביאים ברייתא (בעניין ההבדלים שבין המסית ובין המדיח): מסית אומר בלשון גבוה – בשפה מליצית ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 106 והערה 170), והמדיח אומר בלשון נמוך – בשפה פשוטה. מסית שאמר בלשון נמוך - נעשה מדיח – ואינו חייב עד שידיח את הרבים לעבוד עבודה זרה, ומדיח שאמר בלשון גבוה - נעשה מסית – וחייב אף אם הסית את היחיד לעבוד עבודה זרה. מסית אומר בלשון הקודש – הלשון העברית שכתובים בה כתבי הקודש, ומדיח אומר בלשון הדיוט – הלשון המדוברת בפי הבריות בחיי יום יום. מסית שאמר בלשון הדיוט - נעשה מדיח, ומדיח שאמר בלשון הקודש - נעשה מסית (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הופך את הדברים).
המדיח מכריז ברבים, כנגד הדיוט המסית, שהוא מסית בסתר, אבל המדיח את הרבים הוא נואם ומנהיג. ומפורש כן בירושלמי, אלא שיש להפוך שם את הדברים: "מסית אומר בלשון נמוך, ומדיח אומר בלשון גבוה. מסית שאמר בלשון גבוה נעשה מדיח" וכו' "מסית אומר בלשון הדיוט, ומדיח אומר בלשון הקודש" וכו'. לפי זה אין הבדל ביניהם אלא בלשון שזה נקרא מסית וזה מדיח, אבל בהלכה אין ביניהם כלום ("ששה סדרי משנה", סדר נזיקין, עמוד 450).
נראה שלשון גבוה ונמוך אינו עניין לתוכן האמירה, אלא רק לדרך ביטויה, ונמצא שלירושלמי אין הבדל בתוכן הדברים בין המסית למדיח ("משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים", עמודים 278-279).
• • •