(המשך דברי המשנה בסוף הלכה ד:) ולא זו בלבד – לא על הלנת התלוי בלבד עובר עליו בלא תעשה, אלא כל המלין את מתו – מי שחייב לטפל בקבורתו, אם הוא מלין אותו בלא קבורה, - עובר עליו בלא תעשה. הלינו לכבודו – של המת, כגון להביא לו ארון ותכריכין - אינו עובר עליו – ומותר לכתחילה להלינו לכבודו.
ולא היו קוברין אותן – את המומתים על ידי בית דין, בקברות אבותיהן, אלא שני קברות היו מותקנין לבית דין – בשביל המומתים על ידיהם, אחד לנסקלין ולנשרפין – שנתחייבו מיתות חמורות, ואחד לנהרגין – בסיף, ולנחנקין – שנתחייבו מיתות קלות.
קלעיני מראשי, קלעיני מזרועי
בערבית קל"ע עניינו תלישה, עקירה, קריעה. יש לעיין באפשרות ש'קלעיני' יתפרש כאן: קרעני ועקרני מראשי ומזרועי, המסיבים כאב ("לתולדות מדרש הכתוב 'קללת אלהים תלוי'", "תרביץ" סט, עמוד 534, הערה 137).
שבירת ראש וידיים של צלם (פסל בצורת אדם) היא דרך של ביטול עבודה זרה (השווה למסופר בשמואל א ה,ד על פסל דגון).
בעולם הרומי היתה רווחת פגיעה בדרך דומה בפסל בדמות קיסר שנוא לאחר מותו כדי לבטל את זכרו. הפגיעה הסמלית בפסל נתפסה כהשמדה של הייצוג שלו, והסופרים הרומים אף מייחסים כאב, דם והרג לדמויות המיוצגות בצלמים.
נראה כי הלשון 'קלעיני מראשי, קלעיני מזרועי', שמתפרשת כעקירת הראש והזרוע של האדם המומת, מסמלת את ביטול צלמו של האדם לאחר מותו.
• • •
תלמוד
("ולא זו בלבד" כול'.)
ליקוט עצמות
במשנה שנינו: "נתאכל הבשר - היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקום".
כאן התחלת מקבילות בירושלמי פסחים ח,ח ומועד קטן א,ה.
שני שלבים נהגו בקבורה בתקופת המשנה והתלמוד: קבורה ראשונה - הנחת גופת המת בשלמותה לאחר המוות בארון, בין של אבן ובין של עץ, או ללא ארון, בתוך כוך שבמערה; וקבורה שנייה - ליקוט עצמות המת לאחר שנעכל הבשר, והנחתן בגלוסקמא, על פי רוב של אבן, אך לעיתים גם של חרס, בתוך כוך לקבורה הסופית.
פעמים הרבה לא ערכו את הקבורה הראשונה באותו מקום שערכו את הקבורה הסופית, והעבירו את העצמות ממקום למקום, כי בני המשפחה נדדו למקום אחר.
המנהג של קבורה וליקוט עצמות (קבורה כפולה) פשט במאתיים השנים האחרונות לימי הבית השני. בצד המנהג הנפוץ הזה, נהגו גם בקבורה אחת, מנהג שהלך ופשט בימים שלאחר החורבן והשכיח את המנהג של קבורה כפולה.
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: המעביר ארון – שנתונות בו עצמות מת, ממקום למקום – ממקום קבורה אחד למקום קבורה אחר, - אין בו משום ליקוט עצמות – ואינו נוהג אבילות באותו היום.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): הדא דתמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהמעביר ארון ממקום למקום - אין בו משום ליקוט עצמות), - בארון שייש (במקבילות: 'בארון של אבן') – הדין חל במקרה של ארון של אבן, משום שהקבור בארון של אבן נחשב כקבור בקרקע אפילו כשהוא מעביר את הארון, ולכן אין העברת הארון ממקום למקום נחשבת כקבורה חוזרת, ואין היא כליקוט עצמות, אבל בארון עץ - יש בו משום ליקוט עצמות – ונוהג אבילות באותו היום, משום שהקבור בארון של עץ אינו נחשב כקבור בקרקע כשהוא מעביר את הארון, ולכן העברת הארון ממקום למקום נחשבת כקבורה חוזרת, והיא כליקוט עצמות.
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ואפילו בארון עץ - אין בו משום ליקוט עצמות – ואינו נוהג אבילות באותו היום, שהעברת ארון ממקום למקום אינה נחשבת כקבורה חוזרת, ואין היא כליקוט עצמות (רבי יוסי חלוק על רבי אחא).
אי זהו ליקוט עצמות? – באיזה אופן המעביר את עצמות המת ממקום קבורה אחד למקום קבורה אחר יש בו משום ליקוט עצמות ונוהג אבילות באותו היום (לדעת רבי יוסי)? [- המעבירן באפיקריסין (בגד תחתון שלובשים על הגוף, שצורתו מרובעת כצורת סדין) ממקום למקום – המעביר את עצמות המת ממקום למקום כשהן נתונות בתוך בגד, שהעברה זו נחשבת כקבורה חוזרת, והיא כליקוט עצמות, ונוהג אבילות באותו היום.
רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ליקוט עצמות כשמוען – ליקוט עצמות כמשמען (הכוונה הפשוטה שבמילים כפי שאנו שומעים אותן), ורק המלקט את העצמות לצורך קבורה חוזרת - נוהג אבילות באותו היום, אבל המעביר אותן ממקום למקום כשהן נתונות בתוך ארון או בתוך בגד - אינו נוהג אבילות באותו היום (רבי חגיי בשם רבי זעורה חלוק על רבי אחא ורבי יוסי).
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כֵן: – ושונה [התנא] כך (כדברי רבי חגיי בשם רבי זעורה): ליקוט עצמות - המלקט עצם עצם משיתאכל הבשר – ליקוט עצמות הוא המלקט עצם אחר עצם של המת אחרי שנתאכל (נשחת, כלה) הבשר, כדי לקבור אותן קבורה קבועה. הרי שליקוט עצמות כמשמעו.] (המוסגר הושלם על פי המקבילות)
[ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין שמועה לליקוט עצמות – מי ששמע שמועה (ידיעה) שליקטו לו עצמות אביו ואימו, אין דינו של אותו היום ששמע כיום שמועה (יום ששמע שמת לו מת, שהוא חייב להתאבל עליו) ואינו נוהג אבילות באותו היום.] (המוסגר הושלם על פי המקבילות)
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי חגיי: והוא ששמע למחר – רק אם שמע את השמועה ביום שאחרי היום שליקטו עצמות אביו ואימו (או לאחר זמן), אינו נוהג אבילות באותו היום ששמע, אבל אם שמע בו ביום – אם שמע את השמועה באותו היום שליקטו עצמות אביו ואימו, - יש שמועה לליקוט עצמות – ונוהג אבילות באותו היום ששמע עד הערב.
[ושואלים: ויש שיעור לליקוט עצמות? – האם יש מידה לעצמות שמלקט כדי שיהיה נוהג אבילות כשמלקט את העצמות?] (המוסגר הושלם על פי המקבילות)
ומשיבים בהצעת ברייתא: תני (במקבילות: 'תנא') – שנה נִיקוֹמָכֵי (חכם זה בשם יווני נזכר רק כאן ובמקבילות) קומי – לפני רבי זעירא: אין שיעור לליקוט עצמות – ואפילו מלקט עצמות כל שהן נוהג אבילות.
ומספרים (מעשה המוסב על מחלוקת רבי אחא ורבי יוסי לעיל): (במקבילות נוסף 'כהדא:' - כמו זאת (כמעשה הזה):) רבי מני (רבי מנא השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) הורי – הורה (פסק הלכה) לרבי לא (במקבילות: 'לרבי הלל') דכפרא (פרבר של טבריה) – שהיה כוהן ורצה להעביר ארון של עץ של מת הקרוב לו ממקום למקום, לקרוע ולהתאבל כרבי אחא – בעניין החובה לקרוע את הבגדים ולהתאבל על המת יש להחמיר כרבי אחא, שהמעביר ארון של עץ ממקום למקום יש בו משום ליקוט עצמות, וחייב לקרוע ולהתאבל באותו היום, כדין המלקט עצמות, ולא ליטמות (במקבילות: 'ושלא להיטמאות') כרבי יוסי – בעניין האיסור לכוהן להיטמא למת, מלבד למתים הקרובים לו כשמתעסק בהם לקבור אותם, יש להחמיר כרבי יוסי, שהמעביר ארון של עץ ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות, ואסור לכוהן להעביר ארון של עץ של מת הקרוב לו ולהיטמא לו, שלא כדין המלקט עצמות, שמותר לכוהן ללקט עצמות של מת הקרוב לו ולהיטמא לו.
(תני: ליקוטי עצמות כשמוען. אי זהו ליקוט עצמות? המלקט עצם עצם משיתאכל הבשר.) (אין לגרוס קטע זה)
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: ליקוט עצמות אין אומרים עליהן קינים ונהי – כשמלקטים עצמות מת אין אומרים בשעת הקבורה קינים (קינות - שירים המחוברים לכבוד המת ועוסקים בשבחי המת ובגודל האבדון) ונהי (הספד על המת, שמודגשים בו שבחיו והישגיו בימי חייו. דברי ההספד כללו בכי ונהי וקריאות של צער), ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים – כמבואר להלן. אֵילוּ הן ברכת אבילים? מה שהן אומרים בבית הכנסת – ברכה הנאמרת לאחר הקבורה, בסעודות בבית האבל, ואף בבית הכנסת, במעמד של עשרה. אֵילוּ הן תנחומי אבילים? מה שהן אומרים בשורה – ברכה הנאמרת לאחר הקבורה, כשעומדים בשורה ומנחמים את האבלים העוברים לפני השורה.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אבל אומרים עליהן דברים – כשמלקטים עצמות מת אומרים דברים לאחר הקבורה, כמבואר להלן.
ושואלים: מה הן – מה פירושם, (במקבילות: 'מהו') דברים?
ומשיבים: רבנין דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה (עיר על חוף ים התיכון) אומרים: קילוסין – דברי שיר שנאמרו לאחר הקבורה בעת התנחומים (קילוס היא מילה שמקורה ביוונית).
מן ההקשר של הברייתא בירושלמי נראה כי ה"דברים" נאמרים לאחר הטקס של ליקוט עצמות. נראה כי "דברים" / "קילוסים" אלה אינם הקילוסים בשבחי המת שנאמרים בשעת הקבורה לפני מיטתו של המת, אלא הם דברי שיר בעניין המוות וצידוק הדין שנאמרו בסיום הקבורה, שכלל גם את ברכת האבלים, תנחומי האבלים ודרשות האפטרה (דרשות שאחריהן פוטרים את הרבים שיילכו לבתיהם) ("'והחי יתן אל לבו': על מנהגי הספד ותנחומים בבבל ובארץ ישראל בתקופת התלמוד", "מחקרים בתלמוד ובמדרש - ספר זיכרון לתרצה ליפשיץ", עמודים 401-403).
עד כאן המקבילות בירושלמי פסחים ומועד קטן.