כיצד תולין אותו – את הנסקל לאחר הסקילה? משקעין – מורידים ונועצים, את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה – מן הקורה, סמוך לראשה, ומקיף – סומך וקושר, שתי ידיו – של הנסקל, זו לזו, ותולה אותו – בידיו. רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: קורה מֻטָּה על הכותל – ראשה אחד על הארץ וראשה אחד על הכותל, ותולה בה כדרך שהטבחין תולין – כמו שהקצבים תולים בהמה שחוטה, רגליה למעלה וראשה למטה.
ומתירין אותו מיד – אין משהים אותו תלוי על העץ אלא זמן מועט, ומיד מורידים אותו, ואם לן – התלוי על העץ כל הלילה, - עוברין בלא תעשה, שנאמר – בעניין התלוי: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא,כג). כלומר – התלייה בפומבי כאילו באה לומר: מפני מה זה תלוי? מפני שקילל את השם – שהמגדף את שם ה' נתלה, ונמצא שם שמים מתחלל – מכיוון שהתלייה מביאה לפרסום העבירה של קללת ה'. ולכן אסור לתלייה להימשך.
בספרי במדבר פסקה קיד נאמר: "וירגמו אותו באבנים" (במדבר טו,לג) - כתוב אחד אומר: "וירגמו אותו באבנים", וכתוב אחד אומר: "וירגמו אותו אבן" (ויקרא כד,כג). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? - בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו על מותניו, ונהפך על ליבו, והופכו על מותניו. אם מת - יצא, ואם לאו - העד השני נוטל את האבן ונותנה על ליבו. אם מת בה - יצא, ואם לאו - רגימתו בכל ישראל, שנאמר: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה" (דברים יז,ז). נמצאת מקיים "וירגמו אותו באבנים", ונמצאת מקיים "וירגמו אותו אבן".
• • •
עונשים שלא כהלכה ושלא כתורה
ומציעים ברייתא (אגב מעשה המכשפות): תני: – שונה [התנא]: רבי אליעזר בן יעקב אומר: [שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה – בית דין רשאים להעניש אדם על עבירות שאינן נכללות בתורה ובעונשים שאינם מנויים בתורה או בהלכה (הלכה למשה מסיני או הלכה מדברי סופרים), כל עוד יש בכך משום צורך השעה או במקרה של פריצות (כאמור להלן בהמשך הברייתא).
ומפסיקים את הברייתא ושואלים: עד איכן? – עד כמה בית דין עונשים שלא כהלכה ושלא כתורה?
ומשיבים: רבי לעזר בירבי יוסי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסה. - לא ייתכן שאמורא מוקדם בעל המימרה הבאה יתייחס לאמורא מאוחר ממנו בעל המימרה הזו. לכן נראה שיש למחוק את המילים 'בירבי יוסי' ולגרוס 'רבי לעזר' - אמורא בדור השני) אמר: עד כדי זימזום (רכילות) – ככול שיש אפילו רק שמועה על אדם שעבר עבירה, בית דין עונשים אותו.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אומר: בעדים, אבל לא בהתרייה – בית דין עונשים ככול שיש אפילו רק שמועה על אדם שעבר עבירה, רק במקרה שהשמועה מתאשרת על ידי עדים שראו שעבר עבירה זו, אף שהעדים לא התרו (הזהירו) אותו שלא יעבור עבירה זו, שמן הדין הוא פטור מעונש. אבל במקרה שהשמועה לא מתאשרת על ידי עדים, אין בית דין עונשים (המימרה הזו אינה תשובה נוספת לשאלה "עד איכן?" החולקת על התשובה "עד כדי זימזום", שאם כן, היה לו לומר באותו סגנון: "עד כדי עדים בלא התרייה").
וממשיכים את הברייתא: מעשה באחד שיצא לדרך רכוב על סוסו בשבת – ורכיבה על סוס בשבת אינה אסורה אלא מדברי חכמים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו – כמחלל שבת. והלא שבות היית (היתה)? – הרי הרוכב על סוס בשבת אינו עובר אלא משום שבות (משנה ביצה ה,ב)! אלא שהיתה השעה צריכה לכן – שהיו מזלזלים באיסורי שבת, והרגוהו כדי לגדור את העם מלחלל את השבת (בימי חכמינו היו יהודים שנטשו את דת ישראל ברכיבה על בהמה בשבת, כמסופר בירושלמי חגיגה ב,א על אלישע בן אבויה. בימי אלישע בן אבויה לא היה למחלל שבת כל חשש מפני עונש מיתה, שהרי השלטון הרומי היה מוחלט בארץ ישראל בימיו). שוב מעשה באחד שיצא לדרך ואשתו עמו, ופנה לאחורי הגדר ועשה צרכיו עמה (בא ביחסי מין), והביאוהו לבית דין והלקוהו. והלא אשתו היית (היתה)? – הרי מן התורה אין איסור לאדם לבעול את אשתו בכל מקום שירצה! אלא שנהג עצמו בביזיון – בפריצות, שלא בצניעות.] (החיסרון הושלם על פי המקבילה. - ראה "תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 591, הערה 124; קונטרס תיקונים מורחב לתלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית)
המעשים בברייתא מלמדים שבית דין עונשים תוך סטייה מהדין המהותי (עונשים על מעשה שאין חייבים עליו עונש), ואילו האמוראים שדנו "עד היכן?" מלמדים שבית דין עונשים תוך סטייה מדיני הראיות (עונשים שלא על פי עדים והתראה).
עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה.
מקורה של המקבילה בחגיגה על המשנה שם. ושתי ראיות לדבר: האחת, שעניינה של הסוגיה, מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה (ראה תוספתא חגיגה ב,ח) בנשיאותם של יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, וזה שייך לחגיגה. ועוד, שהיא דנה תחילה במעשה יהודה בן טבאי. והועברה לכאן אגב מה שאמרו בסופה: 'היינו דתנינן: שמונים נשים תלה שמעון בן שטח...', שהיא משנתנו כאן.
ישנם חילופים רבים בכתב יד ליידן בין שתי המקבילות. ברם הנוסח בקטע שלנו (קטע עסיס) דומה לזה שבחגיגה. חילופים אלה אינם מלמדים על שתי עריכות עצמאיות של המעשים, אלא המדובר הוא בעיבודו של אותו מעשה גופו, השנוי פה ושם באותו סגנון ובאותו סדר. עיבוד זה מתבטא בחילופי מילים, לרוב מילים נרדפות; תרגומי מילים מארמית לעברית, ניסוח שונה במקצת של אותם משפטים; השמטות, שינוי קל של הסדר, צמצום הלשון והרחבתו ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 81).
מקבילותיה של סוגיה זו (בחגיגה ובסנהדרין) משופעים בחילופים, חלקם חילופים מהותיים ומרשימים, המפוזרים על פני כל הסוגיה, וחלקם קטעים שלמים השונים זה מזה בניסוחם. חילופים אלה שונים מן החילופים הרגילים בין המקבילות בשאר הירושלמי. אין למצוא חילופים בהיקף כזה בין שאר קטעי אגדה המקבילים בירושלמי ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 535).
בבבלי יבמות צ,ב וסנהדרין מו,א אמרו: תניא אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכים ועונשים שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים (הכוונה רומאים, שגם הם מכונים יוונים), והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך (שאין הדבר אסור אלא משום שבות), אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באדם אחד שהטיח (בעל) באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך (שאין הדבר אסור מן התורה), אלא שהשעה צריכה לכך (שהיו מזלזלים בגדרי צניעות).
בירושלמי לא נזכר זמנו של המעשה הראשון.
לפי הבבלי, במעשה השני ענשו מפני שהשעה היתה צריכה לכך כמו במעשה הראשון. אבל לפי הירושלמי, במעשה השני ענשו מפני שנהג בביזיון.
עד כדי זימזום
בבבלי קידושין פא,א אמרו: אמר רב: מלקים על "לא טובה השמועה" (כשיוצא על אדם קול שהוא עובר על העריות, רשאים בית דין להלקות אותו), שנאמר: "אַל בניי כי לא טובה השמועה" (שמואל א ב,כד).
רב בבבלי כרבי לעזר בירושלמי ("עד כדי זימזום"). בבבלי, שלא כבירושלמי, לא צמצמו את הדין שעונשים על שמועה למקרה שיש עדים ואין התראה.
בירושלמי סוטה א,ז אמרו: שמואל אמר: פורשין מן המזנה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'המזומזמת' - שמרננים אחריה).
ובבראשית רבה פא,ב נאמר: "ואם זמות יד לפה" (משלי ל,לב) - אם נזדמזמו אחריך דברים (אם שמעת אחריך שמכחישים דברים שאמרת), יד לפה (תשתוק ואל תתווכח עם המכחישים), חד ידע, תרין לא ידעין (אם תשתוק, רק אחד יודע שאין הדברים נכונים, אבל אם תתווכח, יתפרסם הדבר, ורבים יידעו שאין הדברים נכונים).
למילה "זמזום" יש מובן של רינון (לעז, השמעת דברים בגנותו של מישהו), כמו במקורות הללו (על פי "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 202).
• • •
מעשה דוד והגבעונים
במשנה שנינו: "ומתירין אותו מיד, ואם לן - עוברין בלא תעשה, שנאמר: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי". כלומר: מפני מה זה תלוי? מפני שקילל את השם, ונמצא שם שמים מתחלל".
מביאים ברייתא: זה חומר (חומרה) במחלל – את שם ה', מבמגדף – המקלל את שם ה', וזה חומר במגדף מבמחלל. במגדף כתוב: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" (דברים כא,כג) – אינו תלוי אלא עד הלילה, ובמחלל כתוב – במעשה דוד והגבעונים: "וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמואל ב כא,י) – רצפה פילגש שאול המלך פרשה שק על הסלע, ששם נתלו צאצאי שאול ושם נשארו גוויותיהם, מהתחלת קציר השעורים, בחודש ניסן, עד לירידת הגשם הראשון, בחודש מרחשוון (כדי שלא ינוחו עופות וחיות על הגוויות), - מלמד – דבר (כתוב) זה מורה, שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון – צאצאי שאול, שהומתו על חטא חילול שם ה' שחטא שאול כשהרג את הגבעונים שהיו גרים, היו תלויים במשך שבעה חודשים. בדבר זה חמור מחלל ממגדף (חומר במגדף מבמחלל הוא, שהמגדף נסקל, והמחלל אינו נסקל. - בירושלמי חסר ביאור העניין הזה).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי קידושין ד,א.
במשנה קידושין ד,א נזכרו הנתינים (צאצאי הגבעונים שהתגיירו בימי יהושע) שאסור להתחתן בהם.
סוגיה זו דנה בשאלה מתי ועל ידי מי הורחקו הנתינים מקהל ישראל. אגב הדיון בשאלה זו משולבות בגוף הסוגיה דרשות על שמואל ב פרק כא.
יהושע והגבעונים
כתוב – בכריתת הברית של ישראל עם הגבעונים: "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה, וּלְמִזְבַּח י'י עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" (יהושע ט,כז) – יהושע נתן את הגבעונים לחוטבי עצים ולשואבי מים לצורכי העדה ולמזבח ולבית המקדש שייבנה במקום שיבחר ה' (הגבעונים נקראים נתינים על שם הכתוב הזה). - ומציעים קושיה: ניחא – [הדבר] נוח, "לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח י'י" – מילים אלו מובנות. אבל מה פירוש סוף הפסוק "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר"? - ומתרצים את הקושיה: אלא שתליין יהושע בריפן (במקבילה: 'בדופן'. וצריך לומר: 'בריפי') – תלה אותם מתנודדים באוויר. והכוונה שיהושע השאיר את הגבעונים במצב של אי ודאות, במצב בלתי ברור (הביטוי 'תלאו / תלוי / תלאן בריפי' מופיע בכמה מדרשי אגדה, כשהמילה היוונית 'ריפי' משובשת ל-'דיפון' / 'ריפון'. 'ריפי' משמעה: תנודה, השלכה לאוויר). אמר – יהושע: אני [לא] (נוסף כמו במקבילה) מרחיקן – את הגבעונים, שלא יבואו בקהל, ולא מקרבן – שיבואו בקהל, אלא מי שעתיד לבנות בית הבחירה – דוד המלך, שהכין חומרים רבים לבניין בית המקדש, דאת (צריך לומר כמו בקטע גניזה במקבילה: 'ראת' - ראתה) דעתו לקרב – את הגבעונים, - יקרב, ואת (צריך לומר: 'ראת') דעתו לרחק - ירחק.
בבמדבר רבה ח,ד נאמר: ומניין שתלו הדבר בדוד? - דכתיב: "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח י'י עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר". אמר רבי אמי בשם רבי יהושע בן לוי: אחר שאמר: "לעדה ולמזבח ה'", מה צורך לומר: "אל המקום אשר יבחר"? אלא תלאו יהושע בדוד, אמר אני איני לא מקרבם ולא מרחקם, אלא מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה אם ראתה דעתו לקרב - יקרב, לרחק - ירחק.
תליין בדיפון
בבראשית רבה צח,ד נאמר: (יעקב אמר לראובן:) איני לא מרחקך ולא מקרבך, אלא הרי אני תולה אותך בדיפון עד שיבוא משה, מה שדעתו רואה לעשות בך - עושה. כיוון שבא משה, התחיל מקרבו: "יחי ראובן" (דברים לג,ו).
דוד והגבעונים
ובא דוד וריחקן – את הגבעונים, שלא יבואו בקהל (שאסור להתחתן בהם), - שנאמר (במעשה דוד והגבעונים): "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שמואל ב כא,ב) – אף על פי שהתגיירו. ולמה ריחקן – דוד? - על שם "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה" (שמואל ב כא,א) – בימי דוד היה רעב במשך שלוש שנים רצופות בשל עצירת גשמים.
אמר דוד: (כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ג,ג) בעון שלשה דברים גשמים נעצרין (פוסקים): עבודה זרה וגילוי עריות (בעילות אסורות, מעשי ניאוף) ושפיכות דמים (רצח, הרג בני אדם). עבודה זרה, דכתיב: – שכתוב (בהבטחת שכר ועונש לעם לפי מעשיו): "פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם" (דברים יא,טז), וסמיך ליה: – וסמוּך לו (לפסוק הזה): (לשון בבלי, ובמקבילות: 'מה כתיב בתריה?' - מה כתוב אחריו?) "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא,יז) – אם תעבדו עבודה זרה, ה' יעצור את הגשמים. הרי שבעוון עבודה זרה הגשמים נעצרים. גילוי עריות, דכתיב: – שכתוב (בתוכחה לכנסת ישראל): "וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ, וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה, וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ" (ירמיהו ג,ב-ג) – טימאת את הארץ בזנותך, ונענשת בעצירת גשמים. הרי שבעוון גילוי עריות הגשמים נעצרים. שפיכות דמים, שנאמר – בדיני שפיטת הרוצח: "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ" (במדבר לה,לג) – שפיכת דמים תטמא את הארץ. ויש לדרוש את הכתוב: [כי הדם הוא יחן אף על הארץ] (כך צריך להוסיף כמו בקטע גניזה בקידושין ובמקבילה בתעניות) – הדם יַחֲנֶה את אפו של ה' על הארץ (המילה 'יחניף' נדרשת בדרך נוטריקון (כתיבה בראשי תיבות): 'יחנה אף'), ששפיכות דמים מביאה למה שכתוב: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא,יז). הרי שבעוון שפיכות דמים, הגורם השראת כעסו של ה' על הארץ, הגשמים נעצרים. ויש אומרים: אף פוסקי צדקה – שקוצבים וקובעים סכום כסף נדבה לעניים, ברבים – בציבור, בפני קהל, ואינן נותנין, דכתיב: – שכתוב: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה,יד) – המתפאר במתנה שהבטיח לתת ואינו נותן דומה לעננים ולרוח המבשרים גשם והגשם אינו יורד. ויש לדרוש את הכתוב, שאין הגשמים יורדים בגלל איש המתפאר ברבים במתן צדקה שהבטיח לתת ואינו נותן (עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות).
בדק דוד בכל דרכיו (צריך לומר כמו במקבילה: 'דורו') ולא מצא אחד מהן – לא מצא בני אדם שיש בהם אחד מן הדברים שבעוונם הגשמים נעצרים. התחיל שואל באורים ותומים. הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי י'י" (שמואל ב כא,א) – דוד שאל את ה', על ידי האורים והתומים, לסיבת עצירת הגשמים.
אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): כתוב: "בַּקְּשׁוּ אֶת י'י, כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ" (צפניה ב,ג) – עִבדו את ה', כל הצדיקים, שעשו את מצוות ה'; ויש לדרוש את הכתוב: [מהו "אשר משפטו פעלו"? - שהוא עושה משפט[ו] ופעלו כאחת] (כך צריך להוסיף כמו במקבילה) – הדרש מסרס "פָּעָלוּ" ל-"פָּעֳלוֹ" (פועלו - שכרו). וכך הוא הדרש של הפסוק: אפילו ענווי הארץ יש להם לפחד, באשר עם השכר הטוב עתידים הם להישפט על חטאיהם. - בבמדבר רבה ח,ד נוסף: "את מוצא, הקב"ה תובע משפטם של גבעונים מן שאול וזוכר פעולתו של שאול לשלם לו שכר טוב" (כמו שדורשים מהכתוב שלהלן).
"וַיֹּאמֶר י'י: אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים" (שמואל ב כא,א) – ה' השיב על ידי האורים והתומים שהגשמים נעצרו בעוונו של שאול ששפך דמים והמית את הגבעונים. ויש לדרוש את הכתוב בשני עניינים נפרדים: "אֶל שָׁאוּל" - שלא עשיתם עמו חסד – הגשמים נעצרו בגלל שאול, שנהגו בו שלא כראוי, שלא נספד כהלכה (שאין אנו מוצאים את העם בכללו מספידים אותו), "וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים" – הגשמים נעצרו בגלל חטאו של שאול כלפי הגבעונים, שהמית אותם (כמבואר בהמשך).
שלח דוד וקראן – את הגבעונים. אמר להם: מה לכם ולבית שאול? – איזה יחס יש ביניכם ובין בית שאול? אמרו לו: על ידי שהמית ממנו שבעה אנשים – שאול הרג מהם בנוב שבעה אנשים כשהרג את הכוהנים, שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וסופר (כותב ספרי תורה; מלמד תינוקות) וחזן (משגיח בבית כנסת) ושמש (בויקרא רבה כב,ו נאמר: "וכי הוא הרגם או דימה להם? אלא על ידי שהחריב את נוב עיר הכוהנים, שהיתה מספקת להם מזונות (שהיו הגבעונים חוטבי עציהם ושואבי מימיהם והתפרנסו על ידם), מעלה עליהם הכתוב כאילו הוא הרגם").
אמר לון: – אמר להם: ומה תון בעון (צריך לומר: 'בעין')? – ומה אתם רוצים (עכשיו לאחר שכבר מת שאול)?
אמרון ליה: – אמרו לו: "יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו, וְהוֹקַעֲנוּם לַי'י בְּגִבְעַת שָׁאוּל" (שמואל ב כא,ו) – הגבעונים דרשו מדוד שיסגיר בידם שבעה אנשים מצאצאי שאול (כנגד שבעה אנשים שהרג מהם) והם יתלו אותם לשם ה' (הוקעה לה' באה להשיב חרון אף מישראל).
אמר לון: – אמר להם: ומה הנייה יש לכון אִין אינון מתקטלין? – ומה הנאה (תועלת) יש לכם אם הם (צאצאי שאול) נהרגים? סבו לכון כסף ודהב – קחו לכם כסף וזהב! (שביקש דוד לפייסם בממון. - בבמדבר רבה ח,ד נאמר: "הדא היא דכתיב: "ויאמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'?" (שמואל ב כא,ג) - אמר להם: ...אִמרו לי: מה תקנה אעשה לכם שאתם מתפייסים, וכמה כסף וזהב אתן לכם כופר נפשכם... כדי שיפסוק הרעב?").
אמרון ליה: – אמרו לו: "אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ" (שמואל ב כא,ד) – אין לנו תביעות של כסף וזהב משאול ומביתו (אין אנו תובעים מהם כופר ממון).
אמר – דוד בליבו: דילמא (במקבילה נוסף 'דאינון') בהתין אילין מן אילין – שמא הם מתביישים אלה מאלה (זה מזה לקחת כסף במקום להרוג את צאצאי שאול). הוה נסיב כל חד וחד מינון ומפייס ליה קומי נפשיה – היה (דוד) לוקח כל אחד ואחד מהם (מהגבעונים) ומפייס אותו בפני עצמו (והיה אומר לו: מה תועלת יש לך שהם נהרגים? קח לך כסף וזהב!), והוא לא מקבל עלוי – והוא לא מקבל עליו (שכל אחד מהם סירב לו). הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): "אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב" (שמואל ב כא,ד), "אֵין לי" כתוב – הכתיב הוא "לי" שהוא לשון יחיד, שכל אחד אמר כך בפני עצמו.
באותה שעה – שלא התפייסו הגבעונים, אמר דוד: שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל: בויישנין ורחמנין וגומלי חסדים. בויישנין, דכתיב: – שכתוב (במעמד הר סיני): "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ,כ) – (משה אמר לעם: ה' הטיל את פחדו עליכם) שתיראו ממנו כדי שלא תחטאו. - במקבילה נוסף: 'זה סימן לבויישן שאינו חוטא, וכל שאין לו בושת פנים - דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני' - אדם שהוא ביישן אינו חוטא, שהבושה מביאה לידי יראת חטא. ולכן יש ללמוד מכאן, שה' נתן לישראל את תכונת הביישנות. רחמנין, דכתיב: – שכתוב (בעניין עיר הנידחת): "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ" (דברים יג,יח) – ה' ירחם עליך וירבה אותך. ויש לדרוש את הפסוק, שה' נתן לישראל את תכונת הרחמנות. גומלי חסדים, דכתיב: – שכתוב (בשכר קיום המצוות): "וְשָׁמַר י'י אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד" (דברים ז,יב) – ה' יקיים את בריתו וטובו. ויש לדרוש את הפסוק, שה' נתן לישראל את תכונת גמילות החסדים. ואֵילּוּ אין בהן אחת מהן – אין בגבעונים אחת מהתכונות האלו, ולכן אינם ראויים להידבק בישראל, וריחקן – דוד, שלא יבואו בקהל, - שנאמר: "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שמואל ב כא,ב).
ואף עזרא – הסופר, בא וריחקן - שנאמר: "וְהַנְּתִינִים יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל (וְצִיחָא וְגִשְׁפָּא עַל הַנְּתִינִים)" (נחמיה יא,כא) – הנתינים (צאצאי הגבעונים) ישבו בעופל, מדרום להר הבית (ואינם יושבים עם שאר ישראל, כמפורט שם). ויש לומר שעזרא הושיב את הנתינים במקום זה כדי להרחיקם מישראל. ואף לעתיד (במקבילה נוסף 'לבוא') הקב"ה מרחקן, דכתיב: – שכתוב (בחלוקה החדשה של הארץ): "וְהָעֹבֵד הָעִיר, יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל מח,יט) – זה שעובד בירושלים יעבדוהו מכל שבטי ישראל, שימציאו לו את פרנסתו. ויש לדרוש את הכתוב על הנתינים שיעבדו בירושלים, שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית המקדש. ויש לדרוש את המילים "יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל": - יאבידוהו מכל שבטי ישראל – שגם לעתיד לבוא יהיו אסורים לבוא בקהל ישראל.
בבראשית רבה כ,ה נאמר: אמר רבי לוי: לעתיד לבוא הכול מתרפאים חוץ מנחש וגבעונים. נחש (יישאר בקללתו) - "ונחש עפר לחמו" (ישעיהו סה,כה), גבעונים (יישארו בעבדותם) - "והעובד העיר, יעבדוהו מכל שבטי ישראל" (יחזקאל מח,יט) - יעבידוהו כל שבטי ישראל.
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אֲנִי אֶתֵּן" (שמואל ב כא,ו) – דוד הסכים לתביעתם של הגבעונים והבטיח לתת להם שבעה אנשים מצאצאי שאול. "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת, וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי" (שמואל ב כא,ח) – דוד לקח את שני בני רצפה פילגש שאול ואת חמשת בני מיכל בת שאול.
ומציעים פסוק שממנו מקשים על האמור לפני כן: "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ" (שמואל ב ו,כג) – כעונש על דברי הבוז שאמרה לדוד, ותמר ('ואת אמר') אכן?! – ואתה (הכתוב) אומר כך (שלמיכל היו חמישה בנים)?!
ומתרצים את הקושיה: אמור מעתה (מכאן תוכל להסיק, לְמַד מזה): בני מירב היו וגידלתם מיכל ונקראו על שמה – הכתוב מדבר לא בבני מיכל אלא בבני מירב אחותה שנישאה לעדריאל (שמואל א יח,יט), וקראם הכתוב על שם מיכל כי גידלה אותם (בכמה מקומות מדגישים חז"ל, שהמגדל חשוב יותר מהמוליד).
בתוספתא סוטה יא,כ שנו: כתוב אחד אומר: "ואת חמשת בני מיכל", וכתוב אחד אומר: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה". כיצד יתקיימו שני פסוקים הללו? אמור מעתה: בניה של מירב היו, ילדה מירב, וגידלה אותם מיכל, ונקראו על שמה.
"וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי י'י, וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד" (שמואל ב כא,ט) – הגבעונים תלו את צאצאי שאול לפני מזבח ה', ולאחר שהומתו נפלו הגוויות של השבעה יחד. "שבעתים" כתיב חסר חד (במקבילה: 'חסר יו'ד'. ונראה שצריך לומר: '"שבעתים" כתיב יתר יו"ד', או שצריך לומר: '"שְׁבַעְתָּם" חסר יו"ד') – בספרי המקרא שלנו כתובה יו"ד יתירה בין התי"ו ובין המי"ם במילה "שבעתים", והשמיטו את היו"ד הזאת מהקרי. זה מפיבושת – בן יהונתן בן שאול, שלא היה בין השבעה שהומתו וניצל, והיו"ד היתירה רומזת לכך, שנתפלל עליו דוד וקלטו המזבח (מילים אלו אין מקומן כאן, וצריך לומר כמו במקבילה ובקטע גניזה במקבילה: 'ונתן דוד עיניו בו להצילו מידם, שהיה אדם גדול בתורה'). אמר להן (במקבילה: 'אמר דוד') – לגבעונים: הריני מעבירן – את צאצאי שאול, לפני המזבח, כל (במקבילה נוסף 'מי') שהמזבח קולטו (מקבל אותו) הרי הוא שלו (במקבילה: 'שלי') – שהמזבח מציל ממיתה (וכל מי שאין המזבח קולטו, יינתן ביד הגבעונים ויומת). מפני מפיבושת שהיה גדול בתורה (מילים אלו אין מקומן כאן), והעבירו לפני המזבח וקלטו (צריך לומר כמו במקבילה: 'והעבירן לפני המזבח ונתפלל עליו (דוד על מפיבושת) וקלטו (המזבח)').
אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): (במקבילה: 'הדא הוא דכתיב:') "אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי" (תהילים נז,ג) – אני קורא לאלוהים העליון, הגומר (המשלים, המקיים) את רצוני ובקשתי, שיעזור לי, ויש לדרוש את המילים שאמר דוד "לָאֵל גֹּמֵר עָלָי": שהסכים הקב"ה עם דוד – שיינצל מפיבושת ולא ייהרג, ולכן קלטו המזבח, שנאמר: "וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל" (שמואל ב כא,ז) (הכתוב הזה בתהילים נדרש בכמה מקומות לא רק כלפי דוד, אלא גם כלפי אחרים, שהקב"ה הסכים עימהם).
רצפה בת איה
"וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים, בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (שמואל ב כא,ט) – צאצאי שאול הומתו בימי הקציר הראשונים, שהם ימי התחלת קציר השעורים, בחודש ניסן; "וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר" (שמואל ב כא,י) – רצפה פילגש שאול המלך פרשה שק על הסלע, ששם נתלו צאצאי שאול ושם נשארו גוויותיהם (כדי שלא ינוחו עליהן עופות וחיות). מהו – מה פירוש "אֶל הַצּוּר"? - אמר רבי (בקטע גניזה במקבילה: 'רב') הושעיה: שהיתה אומרת: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דברים לב,ד) – כל מעשי ה' מושלמים ("הצור" - כינוי לה' החזק ומגן כצור). באמירתה זאת הצדיקה רצפה עליה את הדין (הודתה בצדקת המשפט של ה') של המתת בניה, שכן לא דינו של דוד הוא, אלא דינו של ה'.
קידוש השם גדול מחילול השם
רבי בא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי (צריך לומר כמו בקטע גניזה במקבילה: 'רב') הושעיה (אמורא בדור השלישי): גדול הוא קידוש השם מחילול השם – במקרה שיש בו הן חילול השם הן קידוש השם, יש להעדיף את קידוש השם. בקידוש (צריך לומר כמו במקבילה: 'בחילול') השם כתוב: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" (דברים כא,כג) – אין מחויב מיתה תלוי אלא עד הלילה, כדי למנוע חילול ה', ובחילול (צריך לומר כמו במקבילה ובקטע גניזה במקבילה: 'ובקידוש') השם כתוב: ויהיו תלויים (במקבילה אין שתי מילים אלו שאינן בכתוב) "מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמואל ב כא,י) – צאצאי שאול היו תלויים מהתחלת קציר השעורים, בחודש ניסן, עד לירידת הגשם הראשון, בחודש מרחשוון, - מלמד – דבר (כתוב) זה מורה, שהיו תלויין מששה עשר בניסן – שהוא היום שהיו מקריבים את העומר של ראשית קציר השעורים, עד שבעה עשר במרחשון – שהוא תחילת זמן ירידת גשמים, והיו עוברין ושבין – מאומות העולם, אומרים: מה חטאו – צאצאי שאול המומתים, שנשתנה (במקבילה: 'שנשתנית') עליהן מידת הדין? – שכתוב בתורה: "לא תלין נבלתו", ואלו תלויים שבעה חודשים; כתוב בתורה שאין דנים שניים ביום אחד, ואלו "שבעתם יחד"; כתוב בתורה: "לא יומתו אבות על בנים", ואלו מתים בעוון אבותם (במדבר רבה ח,ד). והיו אומרים להן: על שפשטו ידיהן (פגעו לרעה) בגירים ארורים – בגבעונים שהתגיירו (ראה יהושע ט,כג, שאמר יהושע לגבעונים: "ארורים אתם" - אנחנו מקללים אתכם על שרימיתם אותנו. - ואולי צריך לומר כמו שהגיה מגיה במסירה שלפנינו במקבילה: 'בגירים גרורים' - גרים שלא נתקבלו בקהל ישראל, וכן הוא בבבלי). (במקבילה נוסף 'אמרו – העוברים והשבים:') והרי הדברים קול וחומר: (במקבילה אין מילים אלו) ומה אֵילּוּ – הגבעונים, שלא נתגיירו לשום (לשם) שמים – אלא לטובתם ולתועלתם הפרטית, מתוך פחד, כיוון שידעו שבני ישראל עומדים להשמיד את כל יושבי הארץ, - תבע הקב"ה דמן – העניש את ההורגים אותם, המתגיירין לשום שמים – לקידוש שם ה', - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהקב"ה תובע דמם! - כך אמרו העוברים והשבים מאומות העולם, ואמרו עוד (כמו שהוא במקבילה): "אין אלוה כאלוהיכם ואין אומה כאומתכם, ואין לנו להידבק אלא בכם". - במקרה של צאצאי שאול שהיו תלויים במשך שבעה חודשים היו הן חילול השם (בהלנת התלויים) הן קידוש השם (בדבריהם של העוברים והשבים מאומות העולם על הקב"ה), וכיוון שהעדיפו את קידוש השם, הרי שגדול קידוש השם מחילול השם.
הרבה גרים נתגיירו באותו היום (במקבילה: 'באותה שעה') – מאומות העולם, בשל קידוש השם שהיה בעונשם של צאצאי שאול, שנאמר – בהכנות לבניין המקדש: "וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו, וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת הָעָם" (דברי הימים ב ב,טז-יז) – שלמה ספר את הגרים בהמשך לספירה שספר אותם דוד, ומינה את הגרים סבלים וחוצבים לבניין המקדש (לפי במדבר רבה ח,ד, מאה וחמישים אלף הסבלים והחוצבים היו גרים, ואילו שלושת אלפים ושש מאות המנצחים היו מישראל).
עד כאן המקבילה בירושלמי קידושין.
הסוגיה המקבילה הובאה, ככל הנראה, מחמת הדמיון בין סופה ('בחילול השם כתוב: "לא תלין נבלתו", ובקידוש השם כתוב: "מתחילת קציר עד נתך מים עליהם" - מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון') לבין מה שנאמר לפניה ('במגדף כתוב: "לא תלין נבלתו על העץ", ובמחלל כתוב: "ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו על הצור מתחילת קציר עד נתך מים עליהם" - מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון') ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 244, הערה 37).
בבבלי יבמות עח,ב-עט,א אמרו: נתינים - דוד גזר עליהם (שיהיו פסולים לבוא בקהל), שנאמר: "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא,ב).
מאי טעמא גזר עלייהו? דכתיב: "ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחר שנה" (שמואל ב כא,א). שנה ראשונה (שלא ירדו גשמים) אמר להם (דוד לעם ישראל): שמא עובדי עבודה זרה יש בכם (וחטא זה הוא שגורם עצירת גשמים)? דכתיב: "ועבדתם אלוהים אחרים... ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (דברים יא,טז-יז). בדקו ולא מצאו (עובדי עבודה זרה). שנה שנייה אמר להם: שמא עוברי עבירה (זנות) יש בכם? דכתיב: "ויימנעו רביבים ומלקוש לא היה, ומצח אישה זונה היה לך" (ירמיהו ג,ג). בדקו ולא מצאו. שנה שלישית אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואינם נותנים? דכתיב: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה,יד). בדקו ולא מצאו. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי.
מיד: "ויבקש דוד את פני ה"' (שמואל ב כא,א). - מאי היא? - אמר ריש לקיש: ששאל באורים ותומים. - מאי משמע? - אמר רבי אלעזר: אתיא (הדבר למד בגזירה שווה) "פני" "פני", כתיב הכא: "ויבקש דוד את פני ה'", וכתיב התם: "ולפני אלעזר הכוהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה'" (במדבר כז,כא).
"ויאמר ה': אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים" (שמואל ב כא,א). "אל שאול" - שלא נספד כהלכה, "ואל בית הדמים - על אשר המית את הגבעונים". - וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים? מתוך שהרג נוב עיר הכוהנים, שהיו מספקים להם (הכוהנים לגבעונים) מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם.
קא תבע "אל שאול" שלא נספד כהלכה, וקא תבע "על אשר המית את הגבעונים"?! - אין, והא אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "בקשו את ה' כל ענווי ארץ אשר משפטו פעלו" (צפניה ב,ג)? באשר משפטו שם פועלו.
אמר דוד: שאול נפקו להו תריסר ירחי שתא ולאו דרכיה למספדיה (לאחר זמן כה רב), נתינים ניקרינהו וניפייסינהו.
מיד: "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם:... מה אעשה לכם, ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'? ויאמרו לו הגבעונים: "אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו" וגו', "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'" וגו' (שמואל ב כא,ב-ו). - אמר: שלושה סימנים יש באומה זו (בישראל): הרחמנים, והביישנים, וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (דברים יג,יח); ביישנים, דכתיב: "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ,יז); גומלי חסדים, דכתיב: "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח,יט). כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי להידבק באומה זו (ומי שאין בו סימנים אלה אינו ראוי להידבק בישראל. וכיוון שראה דוד את אכזריותם של הגבעונים, גזר עליהם שלעולם לא יידבקו בישראל).
"וייקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת, ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי" (שמואל ב כא,ח). - מאי שנא הני (שלקח אותם ולא מצאצאי שאול האחרים)? - אמר רב הונא: העבירום (את צאצאי שאול) לפני ארון (הברית), כל שארון קולטו (שנדבק לשם ולא יכל לזוז) - למיתה, וכל שאין ארון קולטו - לחיים. - מתיב רב חנא בר קטינא: "ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול" (שמואל ב כא,ז)! (ואם בארון היה הדבר תלוי, מה מקום לחמלת המלך?) - שלא העבירו (לפני הארון). - וכי משוא פנים יש בדבר? (ומדוע לא העבירו?) - אלא שהעבירו וקלטו (הארון), וביקש (דוד) עליו רחמים ופלטו. - ואכתי משוא פנים יש בדבר! - אלא שביקש רחמים שלא יקלטנו הארון. - והא כתיב: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות"! (ומדוע הומתו צאצאי שאול בחטאו של שאול?) - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה (הכתוב "לא יומתו") ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא (על ידי אי המתת צאצאי שאול).
"ותיקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחילת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמים, ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה לילה" (שמואל ב כא,י). - והא כתיב: "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא,כג)! - אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה (הכתוב "לא תלין") ויתקדש שם שמים בפרהסיא (על ידי תלייתם במשך זמן רב). היו עוברים ושבים (מן הגויים) אומרים: מה טיבם של אלו (התלויים כל אותו זמן)? (אמרו להם:) הללו בני מלכים הם. (אמרו העוברים והשבים:) ומה עשו? (אמרו להם:) פשטו ידיהם בגרים גרורים (גרים שנגררו אחר עם ישראל רק מתוך חשבון). אמרו (העוברים והשבים): אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו. ומה בני מלכים (הפוגעים בגרים) כך (עושים להם), בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך (נוהגים בהם), ישראל על אחת כמה וכמה!
מיד ניתוספו על ישראל מאה וחמישים אלף גרים, שנאמר: "ויספור שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל... ויימצאו מאה וחמישים אלף", "ויעש מהם שבעים אלף סבל ושמונים אלף חוצב בהר" (דברי הימים ב,טז-יז).
ונתינים דוד גזר עליהם? משה גזר עליהם, דכתיב: "מחוטב עציך עד שואב מימיך"! (הרי שגם בימי משה היה מעמד מיוחד של חוטבי עצים ושואבי מים מן הגרים שנוספו בימיו והיו נפרדים מכל ישראל!) - משה גזר לההוא דרא, דוד גזר לכולי דרי. - ואכתי יהושע גזר עלייהו, דכתיב: "וייתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'" (יהושע ט,כז)! - יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים ("למזבח ה'"), דוד גזר בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים.
במדרש שמואל כח,ה-ז נאמר: "ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחרי שנה, ויבקש דוד את פני ה'" וגו' (שמואל ב כא,א) - אמר דוד: צאו וראו שמא יש בכם בני אדם שהם עובדים עבודה זרה, שאין השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר אלא בעוון בני אדם שהם עובדים עבודה זרה, הדא היא דכתיב: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם" וגו', "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים" וגו' (דברים יא,טז-יז). יצאו וביקשו ולא מצאו. אמר: שמא גילוי עריות ביניכם, דכתיב: "ויימנעו רביבים ומלקוש לא היה, ומצח אישה זונה היה לך" וגו' (ירמיהו ג,ג). יצאו וביקשו ולא מצאו. אמר להם: שמא שפיכות דמים ביניכם, דכתיב: "ולא תחניפו את הארץ" וגו' (במדבר לה,לג). יצאו וביקשו ולא מצאו. אמר להם: שמא נודרים ולא משלמים נדרים, דכתיב: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה,יד). יצאו וביקשו ולא מצאו. אמר להם: שמא אין מעשרים מעשרותיהם כתקנם, דכתיב: "הביאו את כל המעשר" וגו' (מלאכי ג,י). יצאו וביקשו ולא מצאו.
אמר דוד: מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי. אמר לו הקב"ה: מוצל אתה, אינו אלא "אל שאול" (שמואל ב כא,א) - שלא עשיתם חסד עימו, "ואל בית הדמים - על אשר המית את הגבעונים" (שם).
באותה שעה אמר דוד: וכי בשביל הגרים הללו עשה הקב"ה לעמו כך?! אמר לו הקב"ה: אם אתה מרחק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים. צא ולמד מיהושע רבך, שבשעה שאמרו הגבעונים: "עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועוזרנו" וגו' (יהושע י,ו), באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הציבור. אמר לו הקב"ה: אם אתה מרחק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים. צא ולמד מהיכן היא מטעתך, הדא היא דכתיב: "ויולד ליוסף בארץ מצרים אשר ילדה לו אסנת בת פוטיפרע" וגו' (בראשית מו,כ), וכתיב: "למטה אפרים הושע בן נון" (במדבר יג,ח).
מיד: "ויאמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה" וגו', "יותן לנו שבעה אנשים מבניו" וגו' (שמואל ב כא,ג; ו), "וייקח המלך את שני בני רצפה בת איה" וגו', "וייתנם ביד הגבעונים ויוקיעום" וגו' (שמואל ב כא,ח-ט) - מלמד שהיו תלויים שבעה חודשים, ממוצאי יום טוב הראשון של פסח / מראש חודש ניסן עד יום טוב האחרון של חג.
"ותיקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור" (שמואל ב כא,י) - מהו "אל הצור"? - אמר רב הושעיה: שהיתה אומרת עליהם: "הצור תמים פעלו" וגו' (דברים לב,ד).
[רבי אבא בר זמינא] בשם רבי הושעיה: גדול הוא קידוש השם מחילול השם. בחילול השם כתיב: "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא,כג), ובקידוש השם [כתיב]: "מתחילת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמים" (שמואל ב כא,י) - משישה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשוון. והיו אומות העולם רואים אותם ואומרים: תורתם של אלו פלסתר היא. כתוב בתורתם: "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא,כג), ואלו תלויים שבעה חודשים; כתוב בתורה: אין דנים שניים ביום אחד, ואלו "שבעתם יחד" (שמואל ב כא,ט); כתוב בתורה: "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות", ואלו מתים בעוון אבותם. אמרו להם ישראל: אבותיהם של אלו המיתו את אלו. אמרו להם: וכי מה טיבם? אמרו להם: אלו הגרים שנתגיירו בימי יהושע. אמרו להם: וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקב"ה כך? אמרו: אין אלוה כאלוהיכם, ואין אומה כאומתכם, ואין לנו לידבק אלא באומה זו שאלוהיהם גדול מכל האלוהים, הדא היא דכתיב: "כי גדול ה' מכל האלוהים" (שמות יח,יא).
מיד נתגיירו מאומות העולם מאה וחמישים אלף, הדא היא דכתיב: "ויספור שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דויד אביו, ויימצאו מאה וחמישים אלף", "ויעש מהם שבעים אלף סבל ושמונים אלף חוצב בהר" (דברי הימים ב,טז-יז). - וכל כך למה? להודיע שבחו של מי שאמר והיה העולם, שהוא מקרב את הרחוקים ושמח לרחוקים כקרובים ומקדים שלום לרחוק יותר מן הקרוב, הדא היא דכתיב: "בורא ניב שפתיים, שלום שלום לרחוק ולקרוב" וגו' (ישעיהו נז,יט).
ירושלמי (העתקת הירושלמי בדפוס הראשון (קושטא) של מדרש שמואל): שלח דוד וקראם. אמר להם: מה לכם ולבית שאול? אמרון: על שהמית מהם שבעה אנשים, שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש. "יותן לנו שבעה אנשים מבניו" וגו' (שמואל ב כא,ו). אמר להון: ומה הנייה אית לכון ואינון מתקטלין? (מה הנאה יש לכם מכך שהם נהרגים?) סבו לכון זהב וכסף. והן אמרין: "אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו" (שמואל ב כא,ד). פלגון ונסבון חד חד (הפרידם ולקחם אחד אחד), אמר: דילמא בהתין (מתביישים)...
באותה שעה אמר דוד: שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל: רחמנים, בויישנים וגומלי חסדים. רחמנים - כתיב: "ונתן לך רחמים" (דברים יג,יח). בויישנים - "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ,יז), והסימן לביישן שאינו חוטא, וכל שאין לו בושת פנים דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני. וגומלי חסדים - "ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד" וגו' (דברים ז,יב). ואלו אין בהם אחד מכל אלו. עמד וריחקם - "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא,ב).
אף עזרא ריחקם - "והנתינים יושבים בעופל" (נחמיה יא,כא). אף לעתיד לבוא הקב"ה מרחקם - "והעובד העיר, יעבדוהו" וגו' (יחזקאל מח,יט).
• • •