משנה
משנה זו מבארת כיצד היתה מיתת סקילה.
בית הסקילה היה גבוה שתי קומות – של אדם. ואחד מן העדים – שבית דין מינוהו לכך, דוחפו – את הנידון למוות, על מתניו – מאחוריו ומפילו מראש בית הסקילה לארץ, ונהפך על לבו – הנידון הנופל לארץ נהפך על ליבו, כשפניו למטה, והופכו על מתניו – לאחר שנפל לארץ, העד יורד למטה והופך את הנידון על גבו, שיהיו פניו למעלה. אם מת – הנידון בנפילה, - יצא – נתקיימה בכך מצוות סקילה (בנפילה מבית הסקילה המוות יהיה ברוב המקרים מהיר אם לא מידי), ואם לאו – אם לא מת בנפילה, והגיע למטה בעודו חי, - העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו – של הנידון, שהוא מקום שהנפש יוצאת בו, כדי להחיש את המוות ולהציל את הנידון מייסורים נוספים (כך הנוסח בכתב יד אחד של המשנה, וכן הוא בספרי במדבר פסקה קיד. אבל הנוסח בכתב יד שני של המשנה: 'אם מת - יצא, ואם לאו - נוטל את האבן ונותנה על לבו. אם מת בה - יצא, ואם לאו - העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו'. והנוסח בכתב יד שלישי של המשנה: ''אם מת - יצא, ואם לאו - נוטל את האבן ונותנה על לבו'. ונראה ששני הנוסחים האלה שגויים). אם מת בה – הנידון בנתינת האבן, - יצא, ואם לאו - רגימתו בכל ישראל – רוגמים אותו באבנים, שנאמר – בסקילת העובד עבודה זרה: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה" (דברים יז,ז) – העדים צריכים להמית את הנסקל, ואם לא מת בידי העדים - העם צריכים להמית אותו.
תלמוד
("כל הנסקלין נתלין; דברי רבי ליעזר" כול'.) (בכתב יד ליידן מופיעה כאן בטעות פסקה מהמשך המשנה הלכה ד)
דחייה וסקילה
במשנה שנינו: "בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. ואחד מן העדים דוחפו על מתניו, ונהפך על לבו, והופכו על מתניו. אם מת - יצא, ואם לאו - העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו. אם מת בה - יצא, ואם לאו - רגימתו בכל ישראל".
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, וכמלוא קומתו של הנופל, הרי חמשה (צריך לומר: 'הרי שלש', וכן הוא בתוספתא, וכן הגיהו "קורבן העדה" ו"מיכל המים") – כיוון שמפילים את הנסקל מבית הסקילה לארץ כשהוא עומד, יש להוסיף לשתי קומות אדם של גובה בית הסקילה את כל שיעור גובהו (אורך גופו) של הנסקל, שהם יחד שלוש קומות אדם (קומת אדם היא שלוש אמות בלא הראש).
ומצביעים על סתירה בין שני מקורות תנאיים: הכא את מר: – כאן אתה אומר: וכמלוא קומת הנופל, הרי חמשה (צריך לומר: 'הרי שלש'); ובבור של נזקין – לאו דווקא, אלא בור של מיתה, אלא שמיתה בכלל נזקים, את מר – אתה אומר (משנה בבא קמא ה,ה): עד (בקטע עסיס אין מילה זו, אך ישנה בשני כתבי יד של המשנה) עשרה טפחים – בור שיש בו כדי להמית עומקו לא פחות מעשרה טפחים?! – בסקילה אמרו שנפילה מגובה של שלוש קומות אדם יש בה כדי להמית, ואילו בבור אמרו שנפילה מגובה של עשרה טפחים בלבד יש בה כדי להמית (ואף אם נוסיף לעשרה הטפחים של עומק הבור את מלוא קומתו של הנופל, עדיין אין זה גובה של שלוש קומות אדם)!
ומתרצים את הסתירה במציאת הבחנה בין המקרים הסותרים: לא דומֶה נופל מדעת (מתוך הכרה וידיעה ברורה) לנופל שלא מדעת – יש להבחין בין הנסקל ובין הנופל לבור, שהנסקל נופל מדעת, שהוא יודע שהוא עומד ליפול והוא מוכן לנפילה, ולכן יש בנפילה זו כדי להמית רק מגובה של שלוש קומות אדם, אבל הנופל לבור נופל שלא מדעת, שאינו יודע שהוא עומד ליפול ואינו מוכן לנפילה, ולכן יש בנפילה זו כדי להמית אף בפחות מגובה של שלוש קומות אדם.
במשנה בבא קמא ה,ה שנינו: למה נאמר "בור"? אלא מה הבור שהוא כדי / כדיי להמית - עד עשרה טפחים, אף כל דבר שהוא כדי / כדיי להמית - עד עשרה טפחים.
בתוספתא סנהדרין ט,ו שנו: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, והוא קומה אחת, הרי שלוש קומות.
בבבלי סנהדרין מה,א אמרו: תנא: וקומה שלו - הרי כאן שלוש. - ומי בעינן כולי האי (כדי להמית)? ורמינהי: מה בור שהוא כדי להמית - עשרה טפחים, אף כל דבר שהוא כדי להמית - עשרה טפחים! - אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) - ברור לו מיתה יפה (ולכן בית הסקילה גבוה שתי קומות כדי שתהא מיתתו קלה, אף שאפשר שימות בפחות מזה). - אי הכי ליגבהיה טפי! - משום דמינוול (אם ייפול מגובה רב, יתפרקו איבריו, ושוב אין זו מיתה יפה).
התירוץ בבבלי שונה מהתירוץ בירושלמי.
רבי יונתן בן חלי (בקטע עסיס: 'בר הילא') אמר בשם רבי אבודמי בר ברתיה דרבי טבי (בקטע עסיס: 'דרבי טבלי'. - שני האמוראים האלה נזכרו רק כאן) שאמר בשם רבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אילין דחבטין תורא בחייליה – אלה שחובטים (מכים) שור (לשפר את צבע עורו לפני שחיטתו) בכוחו (כשהשור במלוא כוחו), - אין בו משום ריסוק (שבירה) איברים – אין חוששים שמא נתרסקו איבריו כשחבטו אותו והפילו אותו לארץ, ואין בו חשש טריפה (לא אמרו כן אלא בחובט שור שהוא בכוחו, מפני שיש בו כוח להתנגד לחבטה, אבל אם הוא חולה או תשוש, יש לחשוש לריסוק איברים ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 77). - הביאו כאן עניין זה משום הדמיון לדחיפת הנסקל מבית הסקילה והפלתו לארץ כדי להמיתו).
ומספרים: ביומוי דרבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - בהבאת הירושלמי בר"ח וב"שיבולי הלקט": 'קומי רבי פינחס') חבטון תורא בחייליה – בימיו של רבי פינחס חבטו שור בכוחו. אמר לון: – אמר להם (רבי פינחס): בחייכון – בחייכם!, שרוניה – התירו אותו (את השור מן החבלים שקשרתם אותו, ונראה האם לא התרסקו איבריו והוא יכול ללכת). שרוניה וערק (בקטע עסיס: 'וקם ערק', וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ח וב"שיבולי הלקט") – התירו אותו וערק (ברח). אמר – רבי פינחס: ברוך – ה', שבחר בחכמים (בקטע עסיס: 'שבחר בהם') ובדבריהם, דאמרין – שאומרים (החכמים): אילין דחבטין תורא בחייליה – אלה שחובטים שור בכוחו, - אין בו משום ריסוק איברים – שהרי המעשה הזה הוכיח שצדקו החכמים בדבריהם אלה ולא טעו.
בבבלי חולין נא,ב אמרו: אמר רב נחמן: בית המטבחיים (הפלת בהמה בבית המטבחיים לצורך שחיטה) - אין בו משום ריסוקי אברים / אין חוששים לריסוק איברים / אין חוששים משום ריסוק איברים.
במעמד הר סיני נאמר: "לֹא תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה, אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה" (שמות יט,יג) - אסור לאדם או לבהמה לנגוע בהר סיני אפילו בידו, והעובר על האיסור יומת ברגימת אבנים או ביריית חיצים.
ומביאים ברייתא: ומניין שטעון סקילה? – מאיפה למדים שהמומת במיתת סקילה חייב להירגם באבנים, כמו ששנינו במשנה שכל ישראל רוגמים אותו באבנים? שנאמר – במעמד הר סיני: "סָקוֹל יִסָּקֵל" (שמות יט,יג) – יירגם באבנים. ומניין שטעון דחייה? – מאיפה למדים שהמומת במיתת סקילה חייב להידחף מלמעלה למטה, כמו ששנינו במשנה שאחד מן העדים דוחפו ומפילו מראש בית הסקילה לארץ? שנאמר: "יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות יט,יג) – יושלך מלמעלה למטה. (בקטע עסיס נוסף: '"סקול יסקל" - זו סקילה, "ירה יירה" - זו דחייה', וכן הוא בר"ח) ומניין שטעון שתי דחיות? – מאיפה למדים שהמומת במיתת סקילה חייב להידחות שתי פעמים, כמו ששנינו במשנה שאחד מן העדים דוחפו מלמעלה למטה ומפילו, והיא הדחייה הראשונה, ולאחר שנפל לארץ על ליבו הופכו העד על מותניו, והיא הדחייה השנייה? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "יִיָּרֶה" – יש ללמוד מכפל הלשון "יָרֹה יִיָּרֶה" שהוא טעון שתי דחיות.
בבבלי סנהדרין מה,א אמרו: תנו רבנן: מניין שבדחייה? תלמוד לומר: "יירה". ומניין שבסקילה? תלמוד לומר: "ייסקל". ומניין שבסקילה ובדחייה? (מניין שאם לא מת בדחייה ייסקל?) תלמוד לומר: "סקול" "ירה". ומניין שאם מת בדחייה יצא? תלמוד לומר: "או ירה" ("או" באה לחלק).
• • •