משנה
נגמר הדין – נפסק דינו של הנידון שהוא חייב סקילה, מוציאין אותו לסקלו – באותו יום שנגמר דינו. ובית סקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר – בפרשת המקלל את שם ה': "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד,יד) – מכאן שמקום הסקילה היה חוץ לבית דין, שבית דין ישב בשער העיר ומקום הסקילה היה חוץ לעיר. ואחד עומד על פתח בית דין – כשמוציאים את הנידון לסקילה, והסודרין בידו – מחזיק בידו סודרים (צעיפים ארוכים שניכרים למרחקים), להניף בהם כשיצטרך, כמבואר להלן, והסוס – אחד הרוכב על הסוס, המלווה את הנידון למקום הסקילה, רחוק ממנו – מהעומד על פתח בית דין, כדי שיהא רואהו – במרחק שאפשר לו לראותו מניף בסודרים. אמר אחד – לפני הדיינים: "יש לי ללמד עליו – על הנידון שהוציאוהו לסקילה, זכות" - הלה – העומד על פתח בית דין, מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו – את הנידון לסקילה, ובית דין בודקים האם יש ממש בדברי המלמד זכות. אפילו אמר – הנידון עצמו: "יש לי ללמד על עצמי זכות" - מחזירין אותו – לבית דין, לשמוע את דבריו, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו.
תלמוד
מקום הסקילה
במשנה שנינו: "נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו. ובית סקילה היה חוץ לבית דין".
מציעים שתי אפשרויות פירוש למשנה: מתניתא – המשנה (שאומרת שסוקלים את הנידון חוץ לבית דין), או כרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) או כרבנין – כחכמים (צריך לומר כהגהת ריצ"ד ו"שערי תורת ארץ ישראל": 'או כרבנין או כרבי'. והיה כתוב 'או כר' או כר'', ונפתחו הקיצורים שלא כראוי) בעיר של גוים – המשנה היא כשיטתם של החכמים, שלפי החכמים סוקלים את הנידון במקום שנידון בו חוץ לבית דין. לחילופין, המשנה היא כשיטתו של רבי, אם המקרה שבו מדובר במשנה הוא עיר של גויים, שלפי רבי סוקלים את הנידון במקום שנמצא בו עובר את העבירה, אבל אם המקום שנמצא בו הוא בעיר שתושביה או רובם הם גויים, סוקלים את הנידון במקום שנידון בו חוץ לבית דין (לפי המקורות התנאיים המובאים להלן, שהם כשיטת רבי, רק בעיר של גויים סוקלים את הנידון במקום שנידון בו על פתח בית דין. הביטויים "חוץ לבית דין" ו"על פתח בית דין" זהים. לכן לפי רבי המשנה היא בעיר של גויים, אבל לפי החכמים המשנה היא בכל עיר).
ומציעים ברייתא המשמשת מראה מקום לדברי רבי ולדברי החכמים שנזכרו לפני כן: דתני: – ששונה [התנא]: נאמר בעניין עונש מוות לעובד עבודה זרה: "וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ... וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ" (דברים יז,ה) - רבי אומר: "שְׁעָרֶיךָ" (דברים יז,ה) - בשער שנמצאו בו – בעיר שנמצאו בה האיש ההוא או האישה ההיא עובדים עבודה זרה, שם הם נסקלים. אתה אומר כך – אתה מפרש "שעריך" - בשער שנמצאו בו, או אינו אלא – אולי אין הדבר כך, כי אם בשער שנידונו בו – בעיר שנידונו בה האיש ההוא או האישה ההיא, שם הם נסקלים! נאמר כאן: "שְׁעָרֶיךָ" (דברים יז,ה), ונאמר להלן – בתחילת אותו העניין: "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ" (דברים יז,ב). מה "שְׁעָרֶיךָ" האמור להלן - שער שנמצאו בו, אף "שְׁעָרֶיךָ" האמור כאן - שער שנמצאו בו.
ורבנין אמרי (הוא לשון בבלי, וצריך לומר כמו בקטע עסיס: 'אמרין'): – והחכמים אומרים: "שְׁעָרֶיךָ" (דברים יז,ה) - בשער שנידון (שנידונו) בו – בעיר שנידונו בה האיש ההוא או האישה ההיא, שם הם נסקלים. אתה אומר כך – אתה מפרש "שעריך" - בשער שנידונו בו, או אינו אלא – אולי אין הדבר כך, כי אם בשער שנמצאו בו – בעיר שנמצאו בה האיש ההוא או האישה ההיא עובדים עבודה זרה, שם הם נסקלים! נאמר כאן: "שְׁעָרֶיךָ" (דברים יז,ה), ונאמר להלן: "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא" "אל שעריך" (דברים יז,ה) (נוסח זה קשה, שהוא הפסוק שנאמר כאן. ויש שמגיהים: "דברי ריבות בשעריך" (דברים יז,ח), ברם הגהה זו קשה, שאין "שעריך" זה אמור בשער שנידונו בו, אלא בשער שנחלקו בו הזקנים ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 67). - ונראה שצריך לומר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם" (דברים טז,יח)). מה "שְׁעָרֶיךָ" האמור להלן - שער שנידון (שנידונו) בו – בעיר שבה הדיינים דנים, אף "שְׁעָרֶיךָ" האמור כאן - שער שנידון (שנידונו) בו.
בספרי דברים ובבבלי מובאת שיטתו של רבי ללא ציון שמו. לדרשה לשיטתם של החכמים לא מצאנו מקבילה בספרות חז"ל. שתי הדרשות לשיטותיהם של רבי ושל החכמים הובאו במבנה ספרותי אחיד. נראה כי מבנה זה הינו פרי עריכה בירושלמי, שמטרתו היא להציג מחלוקות במינוח אחיד ושיטתי ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמודים 180-181).
בתוספתא סנהדרין י,י שנו: נערה ארוסה שזינתה - סוקלים אותה על פתח בית אביה (שנאמר: "וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה" (דברים כב,כא)). אין לה פתח בית אביה - סוקלים אותה במקום שזינתה. ואם היתה עיר של גויים - סוקלים אותה על פתח בית דין.
כיוצא בו: העובד עבודה זרה - סוקלים אותו במקום שעבד. ואם היתה עיר של גויים - סוקלים אותו על פתח בית דין.
התוספתא סתמה כרבי.
בספרי דברים פסקה קמח ופסקה קמט נאמר: "אל שעריך" (דברים יז,ה) - שומע אני שער שנמצאו בו ושער שנידונו בו. תלמוד לומר: "שעריך" "שעריך" לגזירה שווה. מה "שעריך" האמור להלן (דברים יז,ב) - שער שנמצאו בו ולא שער שנידונו בו, אף "שעריך" האמור כאן - שער שנמצאו בו ולא שער שנידונו בו.
הספרי סתם כרבי.
בירושלמי כתובות ד,ג אמרו: תני: נערה מאורסה שזינת - סוקלין אותה על פתח בית אביה. אין לה פתח בית אביה - סוקלין אותה במקום שזינת. אם היתה עיר של גוים - סוקלין אותה על פתח בית דין. והעובד עבודה זרה - סוקלין אותו במקום שעבד. ואם היתה עיר של גוים - סוקלין אותו על פתח בית דין.
בבבלי כתובות מה,ב אמרו: תנו רבנן: נערה המאורסה שזינתה - סוקלים אותה על פתח בית אביה. אין לה פתח בית אב - סוקלים אותה על פתח שער העיר ההיא, ובעיר שרובה עובדי כוכבים - סוקלין אותה על פתח בית דין. העובד עבודה זרה - סוקלים אותו על פתח שער שעבד בו, ובעיר שרובה גויים - סוקלים אותו על פתח בית דין.
מנא הני מילי (שסוקלים אותו בשער שעבד בו)? - דתנו רבנן: "שעריך" (דברים יז,ה) - זה שער שעבד בו. אתה אומר: שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנידון בו! נאמר "שעריך" למטה (דברים יז,ה), ונאמר "שעריך" למעלה (דברים יז,ב). מה "שעריך" האמור למעלה - שער שעבד בו, אף "שעריך" האמור למטה - שער שעבד בו.
הברייתא בבבלי סתמה כרבי.
המשנה כאן, "בית הסקילה היה חוץ לבית דין", היא אחת מן המשניות העתיקות ביותר ומוצאה מלפני תקופת היוונים, מהמאה השנייה לפני הספירה בערך, כשבית דין (כמו בזמן המקרא) ישב עוד בשער העיר. לכן הביאה ראיה מן הפסוק "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", שבית הסקילה היה חוץ לבית דין וחוץ לבית דין חפף לחוץ למחנה ישראל. מאוחר יותר ישב בית הדין במרכז העיר וחוץ לבית דין כבר היה בתוך העיר, כמו שאמרו הבבלי והירושלמי כאן, והם לא היו מביאים ראיה מן הפסוק הזה ("מקורות ומסורות", סנהדרין, עמוד 76).
• • •
הנסקל מלמד על עצמו זכות
במשנה שנינו: "אפילו אמר: יש לי ללמד על עצמי זכות - מחזירין אותו, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו".
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתחילה – בפעם הראשונה שאמר הנידון שהוציאוהו לסקילה: "יש לי ללמד על עצמי זכות", בין יש ממש בדבריו בין לאו - שומעין לו – מחזירים אותו לבית דין לשמוע את דבריו. מיכן והילך – מהפעם השנייה והלאה, יש ממש בדבריו - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו (דברי רבי יוחנן הם כדברי ברייתא המובאת בתוספתא ובבבלי).
נראה שנשמטה כאן קושיה ממשנתנו על רבי יוחנן (כך נצטרך לומר לפי פירושם של המפרשים ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 68)), שמהמשנה משמע שאפילו בפעם הראשונה מחזירים אותו רק אם יש ממש בדבריו, ואילו רבי יוחנן אמר שבפעם הראשונה מחזירים אותו גם אם אין ממש בדבריו.
ומציעים תירוץ: אמרי (צריך לומר כמו בקטע עסיס: 'אמרין'): – אומרים (חכמי בית המדרש): והוא שיש בדבריו האחרונים ממש – כוונת המשנה במילים "ובלבד שיהא ממש בדבריו" היא לדבריו האחרונים של הנידון, שמחזירים אותו בפעמים האחרונות רק אם יש ממש בדבריו שאמר בפעמים אלו, אבל בפעם הראשונה מחזירים אותו גם אם אין ממש בדבריו שאמר בפעם זו.
בתוספתא סנהדרין ט,ד שנו: כתחילה, פעם ראשונה שנייה ושלישית, בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו - שומעים לו. מיכן ואילך, אם יש ממש בדבריו - שומעים לו, ואם לאו - אין שומעים לו.
בבבלי סנהדרין מג,א אמרו: "אפילו אמר: יש לי ללמד על עצמי זכות - מחזירים אותו, אפילו ארבעה וחמישה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו". - ואפילו פעם ראשונה ושנייה (מחזירים אותו רק אם יש ממש בדבריו)? והתניא: פעם ראשונה ושנייה, בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו - מחזירים אותו. מכאן ואילך, אם יש ממש בדבריו - מחזירים אותו, אין ממש בדבריו - אין מחזירים אותו! - אמר רב פפא: תרגמה (פרש את המשנה) מפעם שנייה ואילך (אחרי הפעם השנייה מחזירים אותו רק אם יש ממש בדבריו).
התוספתא והתלמודים חלוקים במספר הפעמים הראשונות שמחזירים אותו גם אם אין ממש בדבריו.
בירושלמי ובתוספתא: "שומעים לו", ובבבלי: "מחזירים אותו". והיא היא.
הקושיה שנשמטה בירושלמי היא השאלה בבבלי, והתירוץ בירושלמי הוא כפירושו של רב פפא.
ומציעים שאלה: חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) שאל – הסתפק: הרי שהיה יוצא ליהרג ונשתתק – איבד את כושר הדיבור (במקרה זה מחמת בהלה). ומפרטים את השאלה: כן (כך) אנו אומרים: הא – אבל (צריך להוסיף כמו להלן: 'אִילּוּ') לא נשתתק - היה לו ללמד על עצמו זכות? – האם אנו אומרים, שיש לפטור אותו, כי אפשר שאם לא היה משתתק היה מלמד על עצמו זכות והיו בית דין מזכים אותו?
שמע רבי יוחנן ומר – ואמר: הא שאלתא (צריך לומר: 'שאלתֵּהּ'. ובקטע עסיס: 'שאילתיה') דחמרא – הנה שאלתו של החַמָּר! (נוהג בחמור להעברת משאות. - כוונת הדברים, שלפי נוסח זה של השאלה, אין היא שאלה כלל, שוודאי אין לפטור אותו במקרה זה, שאין לחשוש לאפשרות שהיה מלמד על עצמו זכות אם לא אמר דבר לפני שהשתתק). - ויש להציע נוסח שונה לשאלה: אלא כיני: – אלא כך היא: הרי שהיה יוצא ליהרג ואמר: "יש לי ללמד על עצמי זכות", ונשתתק – ולא הספיק לפרט את הזכות שיש לו ללמד על עצמו. ומפרטים את השאלה: כן (כך) אנו אומרים: הא – אבל אִילּוּ לא נשתתק - היה לו ללמד על עצמו זכות? – האם אנו אומרים, שיש לפטור אותו, כי אפשר שאם לא היה משתתק היה מפרט את הזכות שיש לו ללמד על עצמו והיו בית דין מזכים אותו?
ומעירים: אמרין (במסירה שלפנינו הסופר כתב בקיצור 'אמ''): – אומרים (חכמי בית המדרש): הא אמירה – הנה אמירה! או: הנה [הדבר] אמור! (בניגוד לנוסח הראשון של השאלה, הנוסח השני של השאלה שאמר רבי יוחנן נכון).
בבבלי סנהדרין מג,א אמרו: בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: אמר אחד מן התלמידים: "יש לי ללמד עליו זכות", ונשתתק - מהו?...
הבעיה בבבלי דומה לבעיה שהציע רבי יוחנן בירושלמי, וגם בבבלי לא נפשטה הבעיה.
• • •