משנה
אחד – עד אחד אומר: בשנים בחדש – היה הדבר שמעידים עליו, ואחד – עד אחר אומר: בשלשה – בחודש, - עדותן קיימת – שאין הם מכחישים זה את זה, שזה – האומר בשניים בחודש, ידע בעיבורו של החדש – ידע שקבעו את ראש החודש הזה ביום השלושים ואחד לחודש שעבר ולא ביום השלושים (ראה "קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 54. - יום השלושים ואחד לחודש שעבר נקרא עיבורו של החודש, משום שהעבירו את ראש החודש מזמנו (יום השלושים) ליום זה ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1031)), וזה – האומר בשלושה בחודש, לא ידע – בעיבורו של החודש, והוא מנה את יום השלושים לראש החודש הזה. נמצא ששני העדים התכוונו לאותו יום.
אחד אומר: בשלשה – בחודש, ואחד אומר: בחמשה – בחודש, - עדותן בטלה – שאי אפשר לטעות בשני ימים, והרי הם מכחישים זה את זה.
אחד אומר: בשתי שעות – של היום, ואחד אומר: בשלש – שעות, - עדותן קיימת – שאדם טועה בכך.
אחד אומר: בשלש – שעות, ואחד אומר: בחמש – שעות, - עדותן בטלה – שאין אדם עשוי לטעות כל כך. רבי יהודה אומר: קיימת – שאף בזה אפשר לטעות.
אחד אומר: בחמש – שעות, ואחד אומר: בשבע – שעות, - עדותן בטלה, שבחמש החמה במזרח ובשבע החמה במערב – לפני חצות היום השמש במזרח, ולאחר חצות היום השמש במערב (השעות הנזכרות כאן ובמקומות אחרים במשנה הן שעות זמניות, שמחלקים את היום, מהבוקר עד הערב, לשנים עשר חלקים, והן השעות).
• • •
תלמוד
הכחשת עדים בכמה בחודש
במשנה שנינו: "אחד אומר: בשנים בחודש, ואחד אומר: בשלשה - עדותן קיימת, שזה ידע בעיבורו של חודש וזה לא ידע".
שואלים: עד היכא (צריך לומר: 'עד היכן'. ובקטע עסיס: 'עד איכן')? – עד מתי בחודש אפשר לומר שאחד מהעדים אינו יודע בעיבורו של החודש?
ומשיבים: רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): עד רוב החודש – עד רוב החודש אפשר לומר שאחד מהעדים אינו יודע בעיבורו של החודש. אבל כשעבר רוב החודש, אין לומר שאחד מהעדים אינו יודע בעיבורו של החודש, שיש להניח שכל אדם כבר יודע בעיבורו של החודש (רוב החודש הוא שישה עשר ימים מתוך שלושים ימים של החודש, שהוא רוב ימי החודש. ולדעת רבי יהודה רוב החודש הוא שתי ידות בחודש - שני חלקים מתוך שלושה חלקים של החודש, שהוא רוב חלקי החודש (תוספתא סנהדרין ב,ז ומקבילות בירושלמי לעיל א,ב ובבבלי סנהדרין יב,ב)).
אמר רבי יוחנן: כגון העירנין הללו – בני העיירות הכפריות והכפרים, וחכמים אומרים אינן כלום (המאמר קשה. ואולי צריך לומר: 'דלא חכמין אינון כלום' – שלא יודעים הם כלום (ואינם יודעים בעיבורו של החודש. - רבי יוחנן נותן דוגמה לאלה שאינם יודעים בעיבורו של החודש. - כיוצא בזה הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". וראה מה שהגיהו ופירשו ב"גליוני הש"ס" וב"תיקוני ירושלמי ה", "תרביץ" ג, עמוד 457. ב"גליוני הש"ס" כתב, שהיה כתוב כאן 'וחכמין אינון כלום?!', וטעה מעתיק אחד וכתב 'וחכמין אינן כלום' (החסיר ו' ב'אינון'), ומעתיק שני שנפלאו ממנו הדברים הוסיף תיבת 'אומרים'. ולפי הגהתנו נשמטה גם תיבת 'דלא'. - במדרשי האגדה נזכר עירני בניגוד לבן מדינה - בן כרך).
(ו)אמר רבי יסא: כגון אנא, דמן יומוי (צריך לומר: 'יומי') לא צלית מוספא – כגון אני, שמימיי לא התפללתי מוסף (תפילת המוספים של ראש החודש), מִן דלא ידע אימת (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס: 'הוא') ירחא – מ(פני) שלא ידע מתי הוא החודש (ראש החודש. - גם רבי יסא נותן דוגמה לאלה שאינם יודעים בעיבורו של החודש. רבי יסא שגר בטבריה היה בן כרך ולא היה עירוני, ואף על פי כן גם הוא לא ידע).
בבבלי סנהדרין מא,ב אמרו: "אחד אומר: בשניים בחודש, ואחד אומר: בשלושה - עדותם קיימת, שזה ידע בעיבורו של חודש וזה לא ידע". - עד כמה? - אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: עד רובו של חודש.
• • •
איסור אכילת חמץ בערב פסח
במשנה פסחים א,ד שנינו (בעניין זמן אכילת החמץ ושריפתו): רבי מאיר אומר: אוכלים (חמץ בארבעה עשר בניסן) כל חמש (שעות של היום) ושורפים בתחילת שש. ורבי יהודה אומר: אוכלים כל ארבע ותולים כל חמש (בשעה חמישית תולים מספק, שאין החמץ נאכל ואינו נשרף, ומותר בהנאה באותה שעה, כגון להאכילו לבהמה) ושורפים בתחילת שש.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים א,ד.
במה נחלקו שני התנאים במשנת פסחים? -
רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: משש שעות ולמעלן – מתחילת השעה השביעית ואילך, משעברו שש שעות, מחצי היום של ארבעה עשר בניסן (ערב פסח), מדבריהן – איסור אכילת החמץ הוא דין משל החכמים. רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: משש שעות ולמעלה דברי (צריך לומר כמו במקבילה: 'מדברי') תורה (בקטע עסיס: 'דבר תורה') – איסור אכילת החמץ הוא דין משל התורה.
ומציעים את מקורם של דברי התנאים (ייתכן שהמקור המוצע הוא תנאי).
מאי (צריך לומר: 'מה') טעמא דרבי מאיר? – מה הטעם של רבי מאיר? - נאמר בעניין חג המצות: "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב,טו) – אתם מצווים לבער את החמץ מבתיכם כבר ביום הראשון. ומה הכוונה במילים "היום הראשון"? - זה יום חמשה עשר – בניסן. יכול משתחשך! – אולי יעלה על דעתך, שאיסור אכילת החמץ מדברי תורה הוא מלאחר שהחשיך בתחילת הלילה של חמישה עשר בניסן! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "אַךְ" – איסור אכילת החמץ מדברי תורה הוא מלפני שהחשיך בתחילת הלילה של חמישה עשר בניסן, - חלק (במקבילה ובקטע עסיס אין מילה זו, והיא אשגרה ממקומות אחרים שבהם דרשו כך מהמילה "אך"), הא כיצד? – איך ניישב את הסתירה בין שני חלקי הכתוב? תן לו שעה אחת קודם שקיעת החמה – איסור אכילת החמץ מדברי תורה הוא משעה אחת לפני שקיעת השמש בסוף היום של ארבעה עשר בניסן (שעה אחת לאו דווקא, אלא שהות מה בכניסתו של יום חמישה עשר בניסן).
מאי (צריך לומר: 'מה') טעמא דרבי יהודה? – מה הטעם של רבי יהודה? - נאמר בעניין חג המצות: "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב,טו) – מה הכוונה במילים "היום הראשון"? - זה יום ארבעה עשר – בניסן. יכול כל היום! – אולי יעלה על דעתך, שאיסור אכילת החמץ מדברי תורה הוא מתחילת היום של ארבעה עשר בניסן! תלמוד לומר: "אַךְ" – איסור אכילת החמץ מדברי תורה הוא מסוף היום של ארבעה עשר בניסן, - חלק (במקבילה ובקטע עסיס אין מילה זו, והיא אשגרה ממקומות אחרים שבהם דרשו כך מהמילה "אך"), (צריך להוסיף כמו במקבילה ובקטע עסיס: 'הא כיצד? – איך ניישב את הסתירה בין שני חלקי הכתוב? חלק את היום,') חציו לחמץ וחציו למצה – חציו הראשון של יום ארבעה עשר בניסן מותר באכילת החמץ מדברי תורה, וחציו השני משש שעות ולמעלה מותר באכילת מצה ואסור באכילת החמץ מדברי תורה.
ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפת שיטת (צריך לומר כמו במקבילה ובקטע עסיס: 'מחלפה שיטתיה ד-') רבי מאיר! – מוחלפת שיטתו של רבי מאיר! - ומפרטים את הסתירה: תמן (צריך להוסיף כמו במקבילה ובקטע עסיס: 'הוא') אמר: – שם [הוא] אומר: "אך" לרבות – בעניין איסור אכילת החמץ, רבי מאיר דורש מהמילה "אך" שיש להוסיף לזמן האיסור גם את סוף היום של ארבעה עשר בניסן, וכא (צריך להוסיף כמו במקבילה ובקטע עסיס: 'הוא') אמר: – וכאן [הוא] אומר: "אך" למעט – בעניינים אחרים דורשים מהמילה "אך" שיש למעט (להוציא מן הכלל) ולא לרבות (לא נמצא שדרש רבי מאיר עצמו "אך" למעט)?! ("קורבן העדה" הגיה: 'תמן הוא אמר: "אך" למעט, וכא הוא אמר: "אך" לרבות', ואינו צריך, שכן דרכם בקושיה זו שלא לדקדק בציון המקורות ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 56). - אך "באוצר לשונות ירושלמיים" עמוד 875 ועמוד 882 הגיה כשיטת "קורבן העדה". ולעצם העניין אין הבדל בין שתי השיטות)
ומיישבים את הסתירה: אמר רבי שמואל בר אבודמי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): מיעטוֹ שאינו מחמץ (צריך לומר כמו במקבילה ובקטע עסיס: 'בחמץ') – רבי מאיר לומד מהמילה "אך" שיש למעט מזמן היתר אכילת החמץ את סוף היום של ארבעה עשר בניסן.
מביאים מקור אחר לדברי רבי מאיר ורבי יהודה (ייתכן שהמקור המובא הוא תנאי).
רבי מאיר אומר: כתוב בעניין קורבן הפסח וחג המצות: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" (דברים טז,ג) – אתה אסור לאכול חמץ עם קורבן הפסח, והכוונה כאן לומר: - על אכילתו – משתאכל את קורבן הפסח, והוא בתחילת הלילה של חמישה עשר בניסן, אסור לאכול חמץ מן התורה. הרי שאיסור אכילת החמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר בניסן אינו מן התורה. רבי יהודה אומר: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" (דברים טז,ג) – הכוונה כאן לומר: - על עשייתו – משתשחט את קורבן הפסח, והוא בחצות היום של ארבעה עשר בניסן, אסור לאכול חמץ מן התורה. הרי שאיסור אכילת החמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר בניסן הוא מן התורה.
מציעים את דעת רבי יהודה.
רבי יודן אית ליה – רבי יהודה יש לו (הוא סובר), עשה ולא תעשה על אכילתו – מי שאוכל חמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר בניסן עובר על עשה ועל לא תעשה, עשה ולא תעשה על ביעורו – מי שאינו מבער חמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר בניסן עובר על עשה ועל לא תעשה.
ומפרטים: עשה על אכילתו - "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" (דברים טז,ג) – בנוסף לקורבן הפסח אתם חייבים לאכול מצות במשך שבעת ימי החג, ולא חמץ – אתם אסורים לאכול חמץ במשך שבעת ימי החג, שמתוך הכתוב המנוסח באופן חיובי ניתן להסיק את האופן השלילי. כל לא תעשה שבא מכח עשה – איסור האמור בתורה שלא בצורה של לא תעשה, אלא נלמד מכלל עשה, - עשה הוא – ועובר על עשה, ולכן האוכל חמץ במשך שבעת ימי החג עובר על עשה. וכמו ש"עליו" של תחילת הכתוב ("לא תאכל עליו חמץ") מדבר בעשיית הפסח, והאוכל חמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר בניסן עובר על לא תעשה, כך "עליו" של כאן ("תאכל עליו מצות", ולא חמץ) מדבר בעשיית הפסח. מכאן שהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה עובר על עשה.
ולא תעשה על אכילתו - "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" (דברים טז,ג) – מכאן שהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר בניסן עובר על לא תעשה, כאמור לעיל.
עשה על ביעורו - "שִׁבְעַת יָמִים... אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב,טו) – יש ללמוד מצירוף שני חלקי הפסוק, שאתם חייבים לבער את החמץ מבתיכם במשך שבעת ימי החג, והחובה הזאת לפי רבי יהודה היא משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר בניסן, כאמור לעיל. מכאן שמי שאינו מבער את החמץ משש שעות ולמעלה עובר על עשה.
לא תעשה על ביעורו - "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב,יט) – יש ללמוד מהשוואת הכתוב הזה והכתוב הקודם המדברים על ביעור החמץ במשך שבעת ימי החג, שגם האיסור שבכתוב הזה הוא משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר בניסן. מכאן שמי שאינו מבער את החמץ משש שעות ולמעלה עובר על לא תעשה.
בספרי דברים פסקה קל נאמר: "לא תאכל עליו חמץ" - רבי יהודה אומר: מניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר: "לא תאכל עליו חמץ".
מבארים את דעות רבי מאיר ורבי יהודה במשנת פסחים.
הא – הנה, רבי מאיר אומר: משש שעות ולמעלה מדבריהן – לדעת רבי מאיר, איסור אכילת החמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר בניסן הוא דין משל החכמים, כאמור לעיל. [שביעית אסורה משום גדר – בשעה שביעית אסור לאכול חמץ משום גזירת החכמים שאסרו משש שעות ולמעלה. ששית למה? – מדוע אסור לאכול חמץ בשעה שישית לדעת רבי מאיר? משום גדר?! ויש גדר לגדר?! (בתמיהה) – וכי גוזרים גזירה לגזירה?! הרי שעה שביעית עצמה אסורה משום גזירה, ולכן אין לגזור גזירה נוספת בשעה שישית משום הגזירה בשעה שביעית! אלא ששית מתחלפת בשביעית – בני אדם עלולים לטעות בשעה אחת ולהחליף שעה שביעית בשעה שישית ויבואו לאכול חמץ בשעה שביעית. הרי ששעה שביעית אסורה משום גזירה ושעה שישית אסורה משום חשש חילוף בשעה שביעית, ולכן, בשל מהותם השונה של איסורי שתי השעות, אין כאן גדר לגדר. לכן לדעת רבי מאיר אוכלים חמץ בארבעה עשר בניסן כל חמש שעות של היום.
הא – הנה, רבי יהודה אומר: משש שעות ולמעלה מדברי תורה (במקבילה: 'מחמש ולמעלה מדבריהן') – לדעת רבי יהודה, איסור אכילת החמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר בניסן הוא דין משל התורה, כאמור לעיל.] ששית אסורה משום גדר – בשעה שישית אסור לאכול חמץ משום גזירת החכמים, שגזרו שעה שישית משום האיסור משש שעות ולמעלה שהוא מן התורה. חמישית למה? – מדוע אסור לאכול חמץ בשעה חמישית לדעת רבי יהודה? משום גדר?! ויש גדר לגדר?! (בתמיהה) – וכי גוזרים גזירה לגזירה?! הרי שעה שישית עצמה אסורה משום גזירה, ולכן אין לגזור גזירה נוספת בשעה חמישית משום הגזירה בשעה שישית! אלא חמישית מתחלפת בשביעית – בני אדם עלולים לטעות בשתי שעות ולהחליף שעה שביעית בשעה חמישית ויבואו לאכול חמץ בשעה שביעית. הרי ששעה שישית אסורה משום גזירה ושעה חמישית אסורה משום חשש חילוף בשעה שביעית, ולכן, בשל מהותם השונה של איסורי שתי השעות, אין כאן גדר לגדר. לכן לדעת רבי יהודה אוכלים חמץ בארבעה עשר בניסן כל ארבע שעות של היום (במסירה שלפנינו יש בקטע הזה חיסרון בשל הדמיון והושלם על פי המקבילה).
ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטת (צריך לומר כמו במקבילה ובקטע עסיס: 'שיטתיה ד-') רבי יהודה! – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! - ומפרטים את הסתירה: תמן (צריך להוסיף כמו במקבילה ובקטע עסיס: 'הוא') אמר: – שם הוא אומר: אין חמישית מתחלפת בשביעית – במשנת סנהדרין בעניין הכחשת עדים באיזו שעה, במקרה שעד אחד אומר: "בחמש", ועד אחד אומר: "בשבע" - עדותם בטלה אף לדעת רבי יהודה שחולק במקרה אחר, מפני שאין בני אדם מחליפים שעה חמישית בשעה שביעית, וכא (צריך להוסיף כמו בקטע עסיס: 'הוא') אמר: – וכאן הוא אומר: חמישית מתחלפת בשביעית – בעניין איסור אכילת החמץ, לדעת רבי יהודה בני אדם מחליפים שעה חמישית בשעה שביעית, כאמור לעיל?!
ומיישבים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני המקורות הסותרים: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): תמן – שם, - הדבר מסור לנשים והן עצילות (איטיות) – בעניין איסור אכילת החמץ, הדבר מסור גם לנשים, ונשים מחליפות שעה חמישית בשעה שביעית, (במקבילה ובקטע עסיס נוסף 'ברם' - אבל) הכא – כאן, - הדבר מסור לבית דין (צריך לומר כמו שהגיה ב"קורבן העדה": 'לעדים') והן זריזין (מיומנים וזהירים) – במשנת סנהדרין בעניין הכחשת עדים באיזו שעה, הדבר מסור לעדים, ועדים מדקדקים היטב באיזה שעה אירע הדבר ואינם מחליפים שעה חמישית בשעה שביעית (הנוסח במקבילה: 'תמן - הדבר מסור לבית דין ובית דין זריזין הן, ברם הכא - הדבר מסור לנשים והנשים עצילות הן'. - נראה שהלשון בעניין עדות 'הדבר מסור לבית דין' הוא אשגרה מהלשון 'עדות מסורה לבית דין' שנאמר בבבלי בכמה מקומות).
ומיישבים עוד את הסתירה בהצעה להעמיד את המקורות הסותרים במקרים שונים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): תמן – שם, - תחילת חמישית סוף שביעית – במשנת סנהדרין בעניין הכחשת עדים באיזו שעה, המקרה הוא שעד אחד אומר: "בתחילת חמש" ועד אחד אומר: "בסוף שבע", ולכן עדותם בטלה אף לדעת רבי יהודה, מפני שאין בני אדם עלולים לטעות ולהחליף תחילת שעה חמישית בסוף שעה שביעית, (במקבילה ובקטע עסיס נוסף 'ברם' - אבל) הכא – כאן, - סוף חמישית תחילת שביעית – בעניין איסור אכילת החמץ, לדעת רבי יהודה בני אדם עלולים לטעות ולהחליף סוף שעה חמישית בתחילת שעה שביעית (לאו דווקא סוף חמישית תחילת שביעית, אלא אפילו תחילת חמישית תחילת שביעית, אלא מכיוון שתפס בראש המשפט תחילה וסוף, תפס בסוף המשפט סוף ותחילה).
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן (לדברי רבי יוסי בירבי בון): ותני כן: – ושונה [התנא] כך: תחילת חמש חמה במזרח וסוף שבע חמה במערב – והכול יודעים את השעה לפי מקום השמש ברקיע ואינם עלולים לטעות ולהחליף תחילת שעה חמישית בסוף שעה שביעית. לעולם אין חמה נוטה למערב אלא בסוף שבע – אבל בסוף חמש ובתחילת שבע החמה באמצע הרקיע, ולכן בני אדם עלולים לטעות ולהחליף סוף שעה חמישית בתחילת שעה שביעית (לדעת רבי יהודה, בני אדם עלולים לטעות ולהחליף תחילת שעה שלישית בסוף שעה חמישית, מפני שגם בתחילת שלוש וגם בסוף חמש חמה במזרח, ולכן במקרה שעד אחד אומר: "בתחילת שלוש" ועד אחד אומר: "בסוף חמש" - עדותם קיימת לדעת רבי יהודה, כמו ששנינו במשנה כאן. - הסיוע כאן הוא להנחת היסוד של האמור לפני כן, שהרי הברייתא הזו אינה מוכיחה את האמור לפני כן, אלא רק שסוף שבע חמה במערב (על פי "הטרמינולגיה של הירושלמי", עמוד 596, הערה 192)).
עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
הסופר במסירה שלפנינו קיצר את הסוגיה המקבילה בפסחים וסימן את הקיצור במילה 'גרש', ומגיה השלים את הסוגיה.
מקור הסוגיה בפסחים, שכן היא באה לפרש את המשנה שם. ועוד, שהציונים 'תמן' ו'הכא' שבלשון הסתירה מסנהדרין לפסחים וכן בתירוצו של רבי יוסה בירבי בון מתאימים לפסחים: 'תמן' = סנהדרין, 'הכא' = פסחים. אלא שתשובת רבי יוסה הותאמה לכאן: 'תמן (=פסחים) הדבר מסור לנשים... ברם הכא (=סנהדרין) הדבר מסור לבית דין...'. אבל בפסחים לנכון: 'תמן הדבר מסור לבית דין... ברם הכא הדבר מסור לנשים...'. והועברה הסוגיה לכאן, אגב משנת סנהדרין כאן, שממנה מקשים על משנת פסחים. ומן הראוי היה להעתיק כאן תחילה את משנת פסחים בהצעת 'תמן תנינן': 'תמן תנינן: רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש...', כרגיל במקבילות, אלא שנתרשלו הסופרים מלהעתיקה, וגם זה מוכיח שמקורה בפסחים ("קטע של ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמוד 55).
בבבלי פסחים ד,ב-ה,א אמרו: תנן התם: רבי מאיר אומר: אוכלים כל חמש ושורפים בתחילת שש. רבי יהודה אומר: אוכלים כל ארבע ותולים כל חמש ושורפים בתחילת שש.
דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה - אסור. מנא לן? - אמר אביי: תרי קראי כתיבי. כתיב: "שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם", וכתיב: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור ("ביום הראשון" אין פירושו חמישה עשר בניסן אלא פירושו ארבעה עשר בניסן).
...ואימא לרבות לילי ארבעה עשר לביעור! - "ביום" כתיב. - ואימא מצפרא (של ארבעה עשר בניסן יחויב לבער)! - "אך" חילק (חצי היום אינו חייב ביעור, וחציו השני חייב בביעור).
לפי הבבלי, חמץ משש שעות ולמעלה אסור מן התורה אף לרבי מאיר. אבל לפי הירושלמי, חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדברי החכמים לרבי מאיר.
בבבלי פסחים יא,ב-יב,א הציעו אביי ורבא כמה אפשרויות לגבי תחום הטעות בשעות שאדם טועה כדי להסביר את דעת רבי מאיר (סתם המשנה) ואת דעת רבי יהודה במשנת סנהדרין ה,ג בעניין הכחשת עדות במקרה שאחד אומר בשלוש ואחד אומר בחמש. בבבלי פסחים יב,ב הקשו על האפשרויות שהציעו אביי ורבא לפי רבי מאיר ולפי רבי יהודה מדעותיהם של שני התנאים במשנת פסחים א,ד בעניין זמן איסור אכילת חמץ בערב פסח. בבבלי תירצו את הקושיות בהצעת הבחנה בין שני העניינים בדומה לתירוצו של רבי יוסי בירושלמי, וכך אמרו שם: "עדות מסורה לזריזים, חמץ - לכול מסור". כמו כן תירצו בבבלי בדומה לתירוצו של רבי יוסי בירבי בון בירושלמי, וכך אמרו שם: "חמש - חמה במזרח, ושבע - חמה במערב".
• • •