משנה
כיצד מאיימין על עידי נפשות – עדים המעידים על אדם שעשה עבירה שיש בה מיתת בית דין?
היו מכניסין אותן – לבית הדין, ומאיימין עליהן – בדברים שלהלן:
שמא תאמרו – עדותכם, מאומד – על פי אומדן דעתכם והשערתכם בלבד, ומשמועה – או ששמעתם את העדות מן הבריות, שהן מספרות כך, עד מפי עד – או ששמעתם מפי עדים אחרים שהעידו כך, מפי אדם נאמן שמענו – או ששמעתם מפי אדם שאתם סבורים שהוא נאמן, ובוודאי אמת היא; שאם כך הדבר, אין בעדותכם כלום; או: שמא שאין אתם יודעין שסופינו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה – ועליכם להיזהר בדבריכם.
היו יודעין, שלא כדיני ממונות דיני נפשות – יש הבדל בין חומרת עדות שקר בדיני ממונות לעדות שקר בדיני נפשות: דיני ממונות - אדם נותן ממון – המעיד שקר, ועל פי עדותו התחייב חברו לשלם ממון שלא כדין, יכול עד השקר לשלם לחברו את ההפסד שגרם לו, ומתכפר לו, ודיני נפשות - דמו ודם זרעיותיו תלוים בו עד סוף כל העולם – המעיד שקר, ועל פי עדותו הומת חברו, דמו של המומת ודם כל צאצאיו שלא זכה להוליד תלויים בעד השקר לעולם. שכן מצינו בקין, כשהרג את אחיו – הבל, נאמר בו: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד,י), אינו אומר 'דם אחיך' – בלשון יחיד, אלא "דמי אחיך" – בלשון רבים, דמים הרבה, - דמו ודם זרעיותיו.
דבר אחר – פירוש אחר (נשנה כאן בדרך אגב, ואינו מדברי האיום של בית דין על העדים): "דמי אחיך", שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים.
לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאִילּוּ איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלין עליו כאִילּוּ קיים עולם מלא – סיום דברי האיום הוא, שאומרים לעדים כמה חשובים חיי אדם, שהרי מאדם אחד נתמלא העולם כולו. - כך מאיימים בית דין על העדים שלא יעידו עדות שקר.
ומפני שלום הבריות – אין אלה מדברי האיום, אלא טעמים אחרים הם, הבאים כאן בדרך אגב, למה נברא אדם יחידי, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך – ולפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שאב אחד לכולנו והכול שווים בייחוסם; ושלא יהו המינין אומרין: רשויות הרבה בשמים – אלוהויות הרבה יש, אחד ברא אדם צדיק ואחד ברא אדם רשע, אלא אל אחד בראנו. להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים ברוך הוא – טעם נוסף הוא, למה נברא אדם יחידי, שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד – באותו דפוס, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים ברוך הוא טבע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך – הואיל וכל אחד חשוב להיברא בצורה לעצמו, כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם – וייזהר במעשיו להיות ראוי לכך.
שמא תאמרו – סוף דברי האיום הוא: מה לנו ולצרה הזאת – למה לנו להעיד ולהיכנס לעניין חמור זה? והלא כבר נאמר: "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה,א) – ומכאן שחייבים העדים להגיד את העדות. ושמא תאמרו: מה לנו לחוב – להתחייב, בדמו של זה? – מוטב לנו לעבור על "לא יגיד" ולא לגרום מיתה לאדם אפילו הוא רשע. והלא כבר נאמר: "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי יא,י) – כך מאיימים בית דין על העדים שלא יחששו להגיד עדותם אם עדותם אמת.
• • •
מביאים ברייתא: כיצד מאומד? – כיצד היא עדות מאומד, שבית דין מאיימים על העדים שלא יאמרו אותה? - בית דין אומרים לעדים: לא תאמרו – בעדותכם: ראינוהו – את האדם העומד לדין, רודף אחריו – אחרי חברו, וסייף (חרב) בידו – של הרודף, נכנס – הרודף, לחורבה אחריו – אחרי חברו שנכנס לחורבה מפני הרודף, נכנסנו אחריו – אחרי הנרדף לחורבה, ומצאנוהו הרוג, ראינוהו – את הרודף, יוצא – מהחורבה, והסייף – שבידו, מטפטפת דם – זו עדות מאומד, שעל פי אומדן דעתם של העדים הרג הרודף את הנרדף בחרב שבידו בחורבה, אבל לא ראו את ההריגה בעיניהם.
אמר רבי שמעון בן שטח (אחד מחכמי הזוג השלישי בימי הבית השני): אראה בנחמה – נוסח שבועה (לשון "סגי נהור" במקום: אַל אראה בנחמה): לא אזכה לראות בנחמת ישראל (כוונת האומר שהדבר שעליו הוא מעיד אכן התרחש), אם לא ראיתי רודף אחַר אחֵר – וחרב בידו, נכנס – הרודף, לחורבה – אחרי הנרדף, נכנסתי אחריו – אחרי הנרדף לחורבה, ומצאתיו הרוג, וזה – הרודף, יוצא – מהחורבה, וסייף – שבידו, מנטף דם. אמרתי לו: אראה בנחמה שזה הרגו – אתה הרגת אותו, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי – אין אני יכול להעיד עליך שהרגת אותו, מפני שלא ראיתי את המעשה בעיניי, אלא היודע מחשבות – כינוי לקב"ה היודע את מחשבות לב האדם, יפרע מאותו האיש – יעניש אותך על שהרגת אותו. - ומספרים: לא הספיק – הרודף, לצאת משם עד שהכישו (נשך אותו) נחש ומת – שמת בידי שמים כמו שאמר לו שמעון בן שטח.
בתוספתא סנהדרין ח,ג שנו: כיצד מאומד? שלא יאמרו: ראינוהו שרץ אחר חבירו וסייף בידו, נכנס מפניו לחנות ונכנס אחריו לחנות, ונכנסנו אחריו ומצאנוהו הרוג, והסייף ביד הרוצח ומנטף דם. שמא תאמרו: אם לאו מי הרגו?
אמר שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו וסייף בידו, נכנס מפניו לחורבה ונכנס אחריו, ונכנסתי אחריו ומצאתיו הרוג, והסייף ביד הרוצח ומנטף דם. נמתי / ואמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה? אראה בנחמה אם לא או אני או אתה הרגנוהו, אבל מה אעשה לך שאין דינך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת" (דברים יז,ו), אלא היודע מחשבות הוא ייפרע מאותו האיש. - לא זז משם עד שהכישו נחש ומת.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ נאמר: וכבר נכנס יהודה בן טבאי לחורבה ומצא שם הרוג מפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג. אמר לו יהודה בן טבאי: תבוא עליי אם לא אני או אתה הרגנוהו, אבל מה אעשה, שאמרה תורה: "על פי שניים עדים יקום דבר" (דברים יט,טו), אבל היודע ובעל מחשבות הוא ייפרע מאותו האיש. - לא הספיק לצאת משם עד שהכישו נחש ומת.
בבבלי סנהדרין לז,ב אמרו: תנו רבנן: כיצד מאומד? אומרים להם: שמא כך ראיתם, שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם חרב בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר. אם כך ראיתם - אין בדבריכם כלום.
תניא: אמר שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, ומצאתי חרב בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר. אמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: "על פי שניים עדים יומת המת", אלא היודע מחשבות ייפרע מאותו האיש. - אמרו: לא זז משם עד שבא נחש והכישו.
מהחלק האחרון של הברייתא בתוספתא ובבבלי עולה שרבי שמעון בן שטח לא היה יכול להעיד נגד הרוצח לפי שהיה עד אחד בלבד, אבל מהחלק הראשון של הברייתא עולה שהעד לא היה יכול להעיד לפי שלא ראה את המעשה ואין עדותו אלא על פי אומדן בלבד.
קושי זה איננו נמצא בשתיים מבין המקבילות. המקבילה שבמכילתא איננה עוסקת כלל בעדות מאומד, ובעייתו של יהודה בן טבאי שם היא משום שהוא עד יחיד. לעומת זאת, במקבילה שבירושלמי במקום הביטוי "או אני או אתה הרגנוהו" מופיע הביטוי "שזה הרגו", וכן ההוכחה "שהרי אמרה תורה..." חסרה בה. נראה כי עורך הסוגיה בירושלמי הכיר בקושי זה ולכן שינה את הנוסח כך שיובן כי הבעיה העולה מן הקטע היא עדות מאומד ולא עדותו של עד אחד.
קשה להכריע איזו מבין המקבילות שלפנינו היא הקדומה, אך נראה לשער שהבעיה המקורית העולה ממנה היא עדותו של עד אחד. בהמשך נוצרה על גבי סיפור זה ברייתא המבארת לנו מהי עדות מאומד. ברייתא זו נבנתה על סיפורו של שמעון בן שטח ויצרה את הרושם כאילו גם סיפור זה עוסק בבעיית עדות מאומד. הפער שבין נושא ההקדמה לנושא המעשה עצמו נותר בעינו, לבד מהמקבילה שבירושלמי שבה נעשתה עריכה לברייתא זו כפי שהראינו ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמוד 93).
בנוסח הברייתא שבמכילתא ובבבלי מופיעה המילה 'מפרפר'. בנוסח הברייתא שבתוספתא ובירושלמי לא מופיעה המילה 'מפרפר' אלא 'הרוג'.
הנוסח 'מפרפר' חזק יותר לעניין, שכן הוא מצביע על כך שהרצח בוצע ברגע זה ממש, בעוד שכאשר ההרוג נמצא מת ישנה אפשרות שנהרג כבר לפני זמן על ידי אחר. פרפור הוא לשון גסיסה שלאחריו מוות בטוח ("הכהנים רגזנים הם: לדמותם של הכהנים באגדה", עמוד 113, הערות 122-123).
• • •
אדם נברא יחידי בעולם
במשנה שנינו: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם... ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך".
מביאים ברייתא: אדם נברא יחידי בעולם מפני המשפחות שלא יהו מתגרות (פותחות בריב) זו בזו – שיאמרו המשפחות זו לזו שאביה הראשון של זו גדול יותר מאביה הראשון של זו. וכדי למנוע מריבות בין המשפחות נברא אדם יחידי, וכל המשפחות הן צאצאיו של האדם שנברא יחידי. והלא דברים קול וחומר: – הרי אפשר להסיק מהעניין שאנו עוסקים בו בשיטת קול וחומר: ומה אם בזמן שהן בני אב אחד – שהכול צאצאיו של האדם שנברא יחידי, - מתגרות – המשפחות זו בזו, אִילּוּ היו בני שנים - על אחת כמה וכמה! – בוודאי ובוודאי שהיו מתגרות זו בזו.
דבר אחר – פירוש אחר: אדם נברא יחידי בעולם, שלא יהו הצדיקים אומרים – לרשעים: אנו בני צדיק – אבינו הראשון היה צדיק, והצדיקות ירושה לנו לעולם, ואתם בני רשעים – אביכם הראשון היה רשע, והרשעות ירושה לכם לעולם. וכדי למנוע לעג והתרסה של הצדיקים כלפי הרשעים נברא אדם יחידי, וגם הצדיקים וגם הרשעים הם בניו של האדם שנברא יחידי.
בתוספתא סנהדרין ח,ד שנו: אדם נברא יחידי. ולמה נברא יחידי בעולם? שלא יהו צדיקים אומרים: אנו בניו של צדיק. ושלא יהו רשעים אומרים: אנו בניו של רשע. דבר אחר: למה נברא יחידי? שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו. ומה עכשיו שנברא יחידי - מתגרות זו בזו, אילו נבראו שניים - על אחת כמה וכמה.
בבבלי סנהדרין לח,א אמרו: תנו רבנן: אדם נברא יחידי. ומפני מה נברא יחידי?... דבר אחר: מפני צדיקים ומפני רשעים, שלא יהו צדיקים אומרים: אנו בני צדיק, ורשעים אומרים: אנו בני רשע. דבר אחר: מפני המשפחות שלא יהו מתגרות זו בזו. ומה עכשיו שנברא יחידי - משפחות מתגרות זו בזו, אילו נבראו שניים - על אחת כמה וכמה.
• • •
במשנה שנינו: "להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים ברוך הוא טבע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו".
מביאים ברייתא: למה נברא אדם יחידי בעולם? להגיד גדולת מלך מלכי המלכים, שמחותם (דפוס, תבנית) אחד טובע (יוצר צורה) כל החותמות ואין אחד מהן דומה לחבירו – משל הוא לכך שהקב"ה יוצר את כל בני האדם בצורה שיצר את אדם הראשון, ואף על פי כן אין אחד מבני האדם דומה בצורת פניו לחבירו, שנאמר: "תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם" (איוב לח,יד) – הארץ משתנה בצורת פניה בעת הבוקר לפי מה שהאור הזורח עליה טובע בה, כמו שהחומר (האדמה שעושים ממנה כלים) משתנה בצורתו לפי דמות החותם המוטבע בו. ויש לדרוש את הכתוב, שכל בני האדם שנבראים מחותם אחד מתהפכים ומשתנים לצורות שונות.
ומפני מה שינה פרצופותיהן (פניהם)? – מפני מה אין מראה פניהם של בני האדם דומה זה לזה? שלא יהא אדם קופץ (מזדרז) והולך לאשת חבירו או לשדה חבירו – אִילו היה מראה פניהם של בני האדם דומה זה לזה, היה אדם בא על אשת חבירו או נכנס לשדה חבירו, שלא היו מכירים שאין הוא בעליהם של האישה או של השדה, כיוון שמראה פניהם שלו ושל בעליהם דומה.
בתוספתא סנהדרין ח,ה-ו שנו: דבר אחר: למה נברא יחידי? להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים ברוך הוא, שבחותם אחד ברא את כל העולם כולו, ומחותם אחד יצאו חותמות הרבה, שנאמר: תתהפך כחומר חותם ויתייצבו כמו לבוש" (איוב לח,יד).
מפני מה אין הפרצופות דומות זו לזו? מפני הרמאים, שלא יהא כל אחד ואחד קופץ לתוך שדה חבירו ובא על אשת חבירו, שנאמר: "ויימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תישבר" (איוב לח,טו).
בבבלי סנהדרין לח,א אמרו: תנו רבנן: להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים ברוך הוא, שאדם טובע כמה / מאה מטבעות בחותם אחד וכולם דומים זה לזה, והקב"ה טובע כל אדם / את כל העולם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחבירו, שנאמר: "תתהפך כחומר חותם ויתייצבו כמו לבוש" (איוב לח,יד).
ומפני מה אין פרצופותיהם דומים זה לזה? שלא יראה אדם לחבירו דירה נאה ואישה נאה ויאמר: שלי הן, שנאמר: "ויימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תישבר" (איוב לח,טו).
ומציעים ברייתא: תני – שונה [התנא] בשם רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי): שלשה דברים שינה הקב"ה בבני אדם – בשלושה דברים אין בני האדם דומים זה לזה: מראה פנים ודעת וקול. מראה ודעת מפני הגזלנין – אִילו היה מראה פניהם ומחשבתם של בני האדם דומים זה לזה, היו הגזלנים גוזלים זה מזה את נשותיהם ואת שדותיהם, שלא היו מכירים שאין הוא בעליהם של האישה או של השדה, כיוון שמראה פניהם ומחשבתם שלו ושל בעליהם דומה, וקול מפני הערוה – אִילו היה קולם של בני האדם דומה זה לזה, היו נואפים בלילה זה את אשתו של זה, שלא היתה האישה מכירה שאין הוא בעלה, כיוון שקולם שלו ושל בעלה דומה.
אמר רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): אפילו תינתא או חיטתא לא דמיא לחבירתה – אפילו תאנה (פרי) או חיטה (גרעין) לא דומה לחברתה (גדולתו של הקב"ה אינה רק בשוני בין בני האדם אלא גם בשוני בין פירות התאנה ובשוני בין גרעיני התבואה).
בתוספתא סנהדרין ח,ו שנו: רבי מאיר אומר: שינה המקום מראה פנים, דעת וקול. מראה פנים ודעת מפני החמסנים והגזלנים, וקול מפני הערווה.
במסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק ד נאמר: בשלושה דברים שינה הקב"ה את בני אדם זה מזה. אלו הם: בקול, בנעימה ובמראה.
בקול כיצד? מלמד ששינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה, שאלמלא לא שינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה, כבר היתה זנות הרבה בעולם. כיוון שאדם יוצא מתוך ביתו, אחר בא וכובש את אשתו בתוך ביתו. לפיכך שינה הקב"ה קולות בני אדם זה מזה, קולו של זה אינו דומה לקולו של זה.
בנעימה כיצד? מלמד ששינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה, שאלמלא לא שינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה, היו מתקנאים זה בזה. לפיכך שינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה, נעימה של זה אינה דומה לזה ושל זה אינה דומה לזה.
במראה כיצד? מלמד ששינה הקב"ה מראה בני אדם זה מזה, שאלמלא לא שינה הקב"ה מראה פנים זה מזה, לא היו בנות ישראל מכירות את בעליהם ואין הזכרים מכירים את נשותיהם. לפיכך שינה הקב"ה מראה פנים זה מזה.
בבבלי סנהדרין לח,א אמרו: תניא היה רבי מאיר אומר: בשלושה דברים אדם משונה מחבירו: בקול ובמראה ובדעת. בקול ובמראה - משום ערווה, ובדעת - מפני הגזלנים ומפני החמסנים.
יש הבדל בין המקורות בטעם השינוי של מראה, האם הוא כטעם השינוי של דעת (התוספתא והירושלמי) או כטעם השינוי של קול (הבבלי).
ומביאים ברייתא: אדם נברא בערב שבת – בסוף בריאת העולם, כדי שייכנס תחילה למצוה – של שמירת שבת.
דבר אחר – פירוש אחר: למה נברא אדם באחרונה? משל למלך שעשה סעודה, כשמתקין הסעודה מזמין האורחין – לאחר שהוא מכין את כל צורכי הסעודה, הוא מזמין את האורחים לסעודה, כדי שיוכלו לסעוד מיד כשייכנסו לסעודה. כך (דיבור הצעה לנמשל) – הקב"ה ברא את עולמו, ואחרי שהכין לאדם את כל צורכי מזונותיו בצמחים ובבשר ובדגים, ברא את האדם, כדי שיוכל ליהנות מהם מיד כשייברא; וכך דורשים את הכתובים המתארים את החוכמה כאישה שבנתה בית והזמינה את העוברים לסעודה שהכינה להם: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי ט,א) – החוכמה בנתה לה את ביתה; ויש לדרוש את הכתוב: - זה הקב"ה שבנה את העולם בחכמה, שנאמר: "י'י בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" (משלי ג,יט) – ה' השתמש בחוכמה כשברא את העולם; "חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (משלי ט,א) – החוכמה הכינה במחצבה שבעה עמודי אבן שיעמדו לפני הבית; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ שבעת ימי בראשית; "טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ" (משלי ט,ב) – החוכמה הכינה את הבשר לסעודה ומזגה את היין במים; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ ימים ונהרות וכל צורכי העולם – שה' הכין אותם כשברא את העולם; "מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה" (משלי ט,ד) – הנערות, שליחותיה של החוכמה, קראו לחסרי החוכמה לסור אל החוכמה לסעודה שהיא עורכת בביתה; ויש לדרוש את הכתוב: - זה אדם וחוה – שה' ברא אותם לאחר שהכין להם את כל צורכיהם.
בתוספתא סנהדרין ח,ז-ט שנו: אדם נברא באחרונה. ולמה נברא באחרונה?...
דבר אחר: כדי שייכנס למצווה מיד.
דבר אחר: כדי שייכנס לסעודה מיד. משלו משל: למה הדבר דומה? למלך שבנה פלטירין וחינכה, והתקין סעודה ואחר כך זימן האורחים. וכן הוא אומר: "חכמות בנתה ביתה" (משלי ט,א). "חכמות בנתה ביתה" - זה מלך מלכי המלכים ברוך הוא שברא עולמו בחוכמה, "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט,א) - אלו שבעת ימי בראשית, "טבחה טבחה מסכה יינה" (משלי ט,ב) - אלו ימים ונהרות ומדברות ושאר צורכי העולם, ואחר כך "שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת" (משלי ט,ג), "מי פתי יסור הנה חסר לב" (משלי ט,ד) - זה אדם וחווה.
בבבלי סנהדרין לח,א אמרו: תנו רבנן: אדם בערב שבת נברא. ומפני מה נברא בערב שבת?...
דבר אחר: כדי שייכנס למצווה מיד.
דבר אחר: כדי שייכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין גדולים ושכללם, והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחים, שנאמר: "חוכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה, שלחה נערותיה תקרא על גפי מרמי קרת". "חוכמות בנתה ביתה" - זו מידתו של הקב"ה שברא את כל העולם כולו בחוכמתו; "חצבה עמודיה שבעה" - אלו שבעת ימי בראשית; "טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה" - אלו ימים ונהרות וכל צורכי עולם; "שלחה נערותיה תקרא" - זה אדם וחווה; "מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו" - אמר להם הקב"ה למלאכי השרת: מי פיתה לזה (לאדם)? אמרו לו: אישה, דכתיב: "נואף אשה חסר לב".
בויקרא רבה יא,א נאמר: "חכמות בנתה" וגו' (משלי ט,א) - רבי ירמיה ברבי לעזר פתר קרייה בברייתו של העולם (פירש את המקראות שבמשלי בבריאת העולם). "חכמות בנתה ביתה" - זה הקב"ה שברא את כל העולם כולו בחוכמה, הדא היא דכתיב: "י'י בחוכמה יסד ארץ" (משלי ג,יט). "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט,א) - אלו שבעת ימי בראשית, שנאמר: "כי ששת ימים עשה י'י... וביום השביעי שבת ויינפש" (שמות לא,יז). "טבחה טבחה" (משלי ט,ב) - "תוצא הארץ נפש חיה למינה" (בראשית א,כד) (הקב"ה הכין טבח, מאכלי בשר, לבני האדם). "מסכה יינה" (משלי ט,ב) - "ייקוו המים מתחת השמים" (בראשית א,ט). "אף ערכה שולחנה" (משלי ט,ב) - "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" (בראשית א,יא) (הקב"ה הכין גם פירות לבני האדם - ערך שולחן). "שלחה נערותיה תקרא" (משלי ט,ג) - זה אדם וחווה. "על גפי מרומי קרת" (משלי ט,ג) - שהטיסם הקב"ה (נשא אותם על גפיים, כנפיים) וקרא אותם אלוהות, הדא היא דכתיב: "והייתם כאלוהים" (בראשית ג,ה). אחר כל השבח הזה (אבל אחרי שהגיעו למעלה רמה זו, ירדו כל כך עד שנאמר בהם:) - "מי פתי יסור הנה" (משלי ט,ד) - הם הניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של הנחש (עזבו רצון בוראם והלכו אחר עצת הנחש), בשביל כך "חסר לב אמרה לו" (משלי ט,ד) - "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג,יט).
• • •
"באבוד רשעים רינה"
במשנה שנינו: "שמא תאמרו: מה לנו ולצרה הזאת? והלא כבר נאמר: "והוא עד או ראה או ידע" וגו'. ושמא תאמרו: מה לנו לחוב בדמו של זה? והלא כבר נאמר: "ובאבד רשעים רנה"".
מציעים פסוק כדי לדרוש אותו: כתוב – במות אחאב מלך ישראל: "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה" (מלכים א כב,לו) – הועבר קול במחנה כשנודע שמת המלך. מהו – מה פירוש "הרינה"? הריני (נראה שצריך לומר: 'תריני') – אֵבֶל, נהי, קינה ("עולמה של האגדה: האגדה לאור מקורות יווניים", עמוד 21. - 'תריני' היא המילה היוונית Θρήνη. - חז"ל מפרשים לפעמים מילים במקרא לפי מילים יווניות הדומות להן בצליל). ואין לשון 'רינה' כאן זמרה ושירה מתוך שמחה, לפי שלא היתה שמחה במחנה במותו של אחאב אף שהיה רשע (מספד על אחאב נזכר בבבלי מגילה ג,א ומועד קטן כח,ב). וכן הוא – הכתוב אומר – במלחמה בבני מואב ובני עמון בימי יהושפט מלך יהודה: "וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַי'י וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים: הוֹדוּ לַי'י כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (דברי הימים ב כ,כא) – יהושפט העמיד לוויים המשוררים לה' שיצאו לפני חלוצי הצבא ושרו: "הודו לה'...". ללמדך – יש ללמוד ממה שלא נאמר בשירה זו "כי טוב", שלא כמו בפזמון הרווח במזמורי ההלל וההודיה: "הודו לה' כי טוב...", שאף מפלת (תבוסה, כישלון) הרשעים אינה שמחה לפני המקום – אין הקב"ה שמח אפילו במיתתם של הרשעים, והם לוחמי מואב ועמון שמתו במלחמה זו, ולכן השירה שאמרו לא היו בה מילות טובה ושמחה. הרי שגם הכתוב הזה מלמד מה שהכתוב באחאב מלמד.
בתוספתא סנהדרין יד,י שנו: כשם ששמחה לפני המקום בקיומם של צדיקים, כך שמחה לפני המקום באובדן של רשעים, שנאמר: "ובאבוד רשעים רינה" (משלי יא,י).
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשירה פרשה א נאמר: עשר שירות הן: ...התשיעית שאמר יהושפט, שנאמר: "ויעמד משוררים לה' ומהללים להדרת קודש בצאת לפני החלוץ ואומרים: הודו לה' כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב כ,כא) - ומה נשתנית הודיה זו מכל הודיות שבתורה, שבכל הודיות שבתורה נאמר "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" ובזו לא נאמר "כי טוב"? אלא כביכול לא היתה שמחה לפניו במרום על אובדן של רשעים.
בספרי במדבר פסקה קיז נאמר: יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסיו מן העולם, וכן הוא אומר: "בטוב צדיקים תעלוץ קריה ובאבוד רשעים רינה" (משלי יא,י).
בבבלי סנהדרין לט,ב אמרו: "ויעבור הרינה במחנה" (מלכים א כב,לו) - אמר רבי אחא בר חנינא: "באבוד רשעים רינה" (משלי יא,י) - באבוד אחאב רינה. - ומי חדי (שמח) הקב"ה במפלתם של רשעים? והא כתיב: "בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב כ,כא), ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר "כי טוב" בפרשה זו? לפי שאין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים... - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הוא אינו שש (במפלתם של רשעים), אבל אחרים משיש (משמח)...
לפי התוספתא והספרי יש שמחה לפני המקום במפלת הרשעים, מה שאין כן לפי המכילתא ושני התלמודים. לפי המכילתא ושני התלמודים, שירה לה' בעת מפלת הרשעים אין בה מילות שמחה.
שני התלמודים חלוקים בפירוש המילה "רינה" הכתובה במות אחאב. לפי הבבלי רק הקב"ה אינו שמח במפלת הרשעים אבל בני אדם יש להם לשמוח. אבל לפי הירושלמי גם בני אדם אין להם לשמוח במפלת הרשעים. הרי שהירושלמי חלוק על משנתנו שמביאה את הכתוב "ובאבוד רשעים רינה" - רינה כפשוטה של בני אדם.
בפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: אין הקב"ה חפץ אפילו באבידתם של רשעים. למה? שהכול בריותיו ומעשה ידיו. איזה יוצר מבקש שישתברו קנקניו?
בפסיקתא זוטרתא איכה ב,יט נאמר: "קומי רוני בלילה" - "רוני" כמו "ותעבור הרינה" (מלכים א כב,לו), והוא לשון מספד.
• • •