משנה
סנהדרין – של עשרים ושלושה הדנה דיני נפשות, והוא הדין לסנהדרין של שבעים ואחד, היתה כחצי גורן עגולה – שהיו יושבים בחצי עיגול, כדי שיהו רואין זה את זה – ויהיו נושאים ונותנים ביניהם ביעילות. ושני סופרי דיינין עומדין לפניהן, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין דברי מחייבין ודברי מזכין. רבי יהודה אומר: שלשה – סופרי דיינים היו – עומדים לפניהם, אחד כותב דברי מחייבין, ואחד כותב דברי מזכין, והשלישי כותב דברי מחייבין ודברי מזכין.
• • •
משנה
ושלש שורות של תלמידי חכמים – שכבר נסמכו והם דיינים, יושבין לפניהן – לפני הסנהדרין של עשרים ושלושה, וכל אחד ואחד מכיר את מקומו – ואינו משנה אותו, משום שתלמידי החכמים יושבים במקומותיהם לפי מעלת חוכמתם (ישיבת התלמידים לפני בית הדין היתה חלק מסדרי הדיון של בית הדין). צָרְכוּ לסמוך – היו צריכים למנות דיין חדש להיות חבר בסנהדרין, כגון שמת אחד מהם, - סומכין מן הראשונה – ממנים את הגדול שבשורה הראשונה של תלמידי חכמים, שיושב בראש השורה, אחד מן השנייה בא לו לראשונה – הגדול שבשורה השנייה, שיושב בראש השורה, עובר ממקומו ויושב בשורה הראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשנייה – הגדול שבשורה השלישית, שיושב בראש השורה, עובר ממקומו ויושב בשורה השנייה, ובוררין להן עוד אחד – תלמיד חכמים, מן הקהל – שנמצא בסנהדרין, ומושיבין אותו בשלישית – בשורה השלישית. ולא היה – כל אחד שעובר ממקומו ויושב בשורה שלפניו, יושב במקומו של הראשון – של הגדול שבשורה שלפניו, שישב בראש השורה ועבר ממקומו, אלא יושב במקום שהוא ראוי לו – בסוף השורה שהוא עובר אליה (וכל היושבים באותה שורה זזים ממקומם ומתקדמים מקום אחד).
• • •
תלמוד
הווי זנב לאריות ולא ראש לשועלים
במשנה שנינו: "שלש שורות של תלמידי חכמים" כול'.
רבי בא, בר (צריך לומר: 'רבי') יסא בשם רבי יוחנן: נאמר כאן 'עדה' ונאמר להלן 'עדה' – מכאן למדו שמספר הדיינים בסנהדרין קטנה עשרים ושלושה. ראה ירושלמי לעיל א,ו (הסופר לא גמר את המאמר. וזו היא התחלת הסוגיה לעיל א,ו. ואולי הועתק פה המאמר בטעות, מפני שבאמת אין כאן מקומו, וראה הסופר שטעה והפסיק מלהעתיק ושכח למחוק (את מה שכבר העתיק) ("על הירושלמי", עמוד 23)).
ומציינים: מייתי לה (צריך לומר: 'מתלא', וכן הוא בהבאת הירושלמי ב"ספר יוחסין") רב ממתניתא – המשל גדול מן המשנה (המשל מרחיק לכת יותר מהמשנה, כמפורט בהמשך). מתניתא אמרה: – המשנה אומרת (מן המשנה נובעת המסקנה): הֱוֵי זנב לאריות ולא ראש לשועלים – התחבר לגדולים ממך להיות הקטן שבהם, ואל תתחבר לקטנים ופחותים ממך להיות הגדול שבהם, [ומציעים את המשנה המשמשת כיסוד למסקנה: דתנינן: – ששנינו (במשנה כאן): צרכו לסמוך – היו צריכים למנות דיין חדש להיות חבר בסנהדרין, - סומכין מן הראשונה – ממנים את הגדול שבשורה הראשונה של תלמידי חכמים. וכשממנים את הגדול, הגדול שבשורה השנייה יושב בסוף השורה הראשונה, נמצא זה שהיה ראש לשורה השנייה נעשה עכשיו זנב לשורה הראשונה. וכן הגדול שבשורה השלישית יושב בסוף השורה השנייה. מכאן שמוטב לאדם להיות קטן בין גדולים ממנו מאשר גדול בין קטנים ממנו] (המוסגר הועבר לכאן מלהלן). מתלא אמר: – המשל אומר (אנשים אומרים בדרך משל): הֱוֵי ראש לשועלים ולא זנב לאריות – מוטב שתהיה גדול בין קטנים ממך מאשר קטן בין גדולים ממך. (דתנינן: צרכו לסמוך - סומכין מראשונה.) (אפשר שמשפט זה נכתב במקורו על הגיליון כהערה, ובשלב מאוחר הוכנס על ידי מעתיק לגוף הנוסח שלא במקומו הראוי)
במשנה אבות ד,טו שנינו: רבי מתיא בן חרש אומר: ...והווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים.
הפתגם "הווי ראש לשועלים ולא זנב לאריות" שהובא בירושלמי הוא ניסוח יהודי של פתגם רומי. הפתגם הרומי הוא מאמרו של יוליוס קיסר (100-44 לפני הספירה): "טוב להיות הראשון בכפר קטן מהיות השני בעיר רומי". הפתגם "הווי זנב לאריות ולא ראש לשועלים" שאמר רבי מתיא בן חרש, תנא בדור השלישי והרביעי שחי בעיר רומי, נאמר כנגד הפתגם של יוליוס קיסר (ראה "יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 111-112).
גם בדברי הירושלמי "מתלא רב ממתניתא" יש הבעת התנגדות לפתגם הרומי.
בבבלי סנהדרין לז,א אמרו: "שלוש שורות" כו'. - אמר אביי: שמע מינה: כי ניידי, כולהו ניידי (כשאחד זז ממקומו, כולם זזים ממקומם). - ולימא להו (זה שעובר משורה לשורה): עד האידנא הווה יתיבנא ברישא (בראש שורה), השתא קא מותביתו לי בדנבא (בסוף שורה)! - אמר אביי: דאמרי ליה הכי: הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים (ראוי לאדם להיות אחרון לגדולים מאשר ראשון לקטנים).
בשני התלמודים קישרו את המשל "הווי זנב לאריות..." למשנתנו.
• • •