משנה
דיני ממונות – המשא והמתן בין הדיינים בדיני ממונות, הטהרות והטמאות – שאלות בטהרות ובטומאות, וכן בדיני איסור והיתר, שבית דין נשאלים עליהם, מתחילין מן הגדול – הגדול שבדיינים אומר דעתו תחילה, ודיני נפשות – המשא והמתן בין הדיינים בדיני נפשות, מתחילין מן הצד – הקטנים שבדיינים היושבים מן הצד אומרים דעתם תחילה ולא הגדול שבדיינים (הטהרות והטמאות נזכרים במשנה אגב דיני ממונות).
הכל כשרים לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות, אלא כהנים ולויים וישראלים המשיאין לכהונה – מיוחסים, הראויים להשיא את בנותיהם לכוהנים.
• • •
תלמוד
דיני נפשות מתחילים מן הצד
במשנה שנינו: "דיני ממונות, הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול, ודיני נפשות מתחילין מן הצד".
מביאים ברייתא: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: "וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג,ב) – אל תעיד בסכסוך בין איש לחברו בנטותך אחרי דעת הרוב כדי להטות ולעוות את הדין; ויש ללמוד מן הכתוב בדרך דרש: - 'רב' כתוב (בקטע גניזה: 'כתב'. - ראה "גנזי הירושלמי" עמוד 766) – המילה 'רִב' כתובה בכתיב חסר (בלא יו"ד), והיא נדרשת כ'רַב' שמשמעותו: גדול, שלא תענה אחר הרב אלא קודם לרב – אסור לדיין לומר את דעתו אחרי שהגדול שבדיינים אמר את דעתו, שלא לחלוק על דברי הגדול, אלא הוא אומר את דעתו קודם לגדול. ולכן בהכרעת דיני נפשות, שואלים תחילה את הקטנים, ולבסוף את הגדול, כדי שלא יבואו הקטנים לידי הצורך לחלוק על דברי הגדול, אם אין דעתם כדעתו.
רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: "וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב" (שמות כג,ב) – יש ללמוד מן הכתוב בדרך דרש: - 'רב' כתוב (בקטע גניזה: 'כתב'), שלא תענה קודם לרב אלא אחר הרב – אסור לדיין לומר את דעתו לפני שהגדול שבדיינים אמר את דעתו, שלא לפגוע בכבודו של הגדול, אלא הוא אומר את דעתו אחר הגדול. ולכן בהכרעת דיני ממונות, שואלים תחילה את הגדול, ולבסוף את הקטנים.
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: "וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג,ב) - אפילו אחר מאה – אסור לדיין לבטל את דעתו מפני דעת חבריו הדיינים ולנטות אחרי דעתם כדי להטות את הדין, אלא יעמוד על דעתו, ואף על פי שהחולקים עליו מרובים (המילה 'רִב' נדרשת כ'רֹב' - ריבוי, כמות גדולה. - הדרשה הראשונה דרשה 'לא תענה על' במשמעות: לא תשיב על דברי אחֵר. הדרשה השנייה דרשה 'לא תענה על' במשמעות: לא תשמיע דבריך קודם לאחֵר. הדרשה השלישית דרשה 'לא תענה על' במשמעות: לא תקבל דברי אחֵר ותסכים עליהם. - במקרה שאין הכרעה בבית דין ומוסיפים דיינים עד שתהיה הכרעה, אפשר שיהיו יותר ממאה דיינים).
ומציעים מחלוקת אמוראים: דברי (בגליונות ר"ש ליברמן חיבר מילה זו לסוף המשפט הקודם והגיה: 'שדברו' (ראה "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 274, הערה 110). - אפשר שהמילה 'דברי' היא שיבוש של 'רבי', וכשנשתבשה ל'דברי' נוספה אחריה 'רבי', ואין לגרוס אותה) רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חלקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): איתפלגון – נחלקו רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) וריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: דינינו כדיניהן – סדרי הדין של ישראל נוהגים כסדרי הדין של הגויים, וגם הגויים מתחילים בדיני נפשות מן הצד, וחד אמר: – ו[חכם] אחד אומר: אין דינינו כדיניהן – סדרי הדין של ישראל אינם נוהגים כסדרי הדין של הגויים, והגויים מתחילים בדיני נפשות מן הגדול.
ומציעים קושיה: מאן דמר: – מי שאומר: דינינו כדיניהן - ניחא – [הדבר] נוח (מובן. - דעה זו מתיישבת עם הפסוקים שלהלן על יהודה וממוכן, שיהודה שהיה הרביעי בין האחים אמר את דעתו תחילה, וממוכן שנזכר אחרון בסדר שבעת השרים והיה הזוטר ביועצי אחשוורוש אמר את דעתו תחילה). מאן דמר: – [ו]מי שאומר: אין דינינו כדיניהן - מה מקיים "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?" (בראשית לז,כו) – (אחיו של יוסף השליכו אותו לבור, ובזה היו גורמים את הריגתו) יהודה אמר לאחיו: לא תהיה לנו שום תועלת שנהרוג את יוסף ונסתיר את הרצח (יהודה הציע למכור את יוסף לעבדות, ואחיו קיבלו את הצעתו), "וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים: לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א,טז) – (אחשוורוש המלך התלונן על ושתי המלכה לפני שבעת שרי פרס ומדי, וביקש מהם שיגידו לו: מה דינה של ושתי על פי חוקי המלכות?) ממוכן אמר: ושתי חטאה לא רק כלפי המלך אלא כלפי כל נציגי העמים שהיו נוכחים במשתה (ממוכן יעץ שיעבירו את ושתי ממלכותה, והמלך והשרים קיבלו את עצתו)? – כיצד מי שאומר שאין דינינו כדיניהם מתמודד עם שני הפסוקים האלה שלכאורה סותרים את דעתו, שכן יהודה וממוכן לא היו גדולים והם דיברו תחילה ולא התחילו מן הגדול? (בשני המקרים מדובר בדיני נפשות)
ומתרצים את הקושיה: ראו דברי יהודה, ראו דברי ממוכן – באמת אמרו הגדולים את דעתם תחילה, אך נזכרו רק דבריהם של יהודה ושל ממוכן, מפני שהאחים חשבו את דברי יהודה לנכונים וקיבלו אותם, והמלך והשרים חשבו את דברי ממוכן לנכונים וקיבלו אותם.
אפשר שהכוונה ב"ויאמר יהודה" היא לנאמר בבראשית לח,כד: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף", שדן יהודה את תמר במיתת שריפה בגלל שזינתה. לפי מדרש תנחומא (בובר) פרשת "וישב" סימן יז ישבו בדין של תמר יצחק ויעקב ויהודה, ולפי שמות רבה ל,יט ישבו בדין גם אחיו של יהודה. הרי שיהודה שהיה הקטן אמר את דעתו תחילה, ומזה קשה על מי שאומר שאין דינינו כדיניהם, והגויים מתחילים בדיני נפשות מן הגדול.
בין אם הכוונה ב"ויאמר יהודה" למעשה יוסף ואחיו ובין אם הכוונה למעשה תמר, הדין בשני המעשים הוא בדיניהם של הגויים ולא בדיניהם של ישראל, כי המעשים האלה היו לפני מתן תורה. כך הוא לפי הירושלמי כאן.
במדרש תנחומא למדו מהדין של תמר שמתחילים בדיני נפשות מן הצד.
באסתר רבה ד,ו נאמר: "ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים" - רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון: רבי אלעזר ורבי יוחנן. חד אמר: דינינו כדיניהם, וחד / וחרנא אמר: אין דינינו כדיניהם. - מאן דאמר: דינינו כדיניהם, כדתנן (משנה סנהדרין ד,ב): דיני ממונות, הטהרות והטמאות מתחילים מן הגדול, ודיני נפשות מתחילים מן הצד. ומאן דאמר: אין דינינו כדיניהם - מה מקיים "ויאמר יהודה", "ויאמר ממוכן"? - נראים דברי יהודה, נראים דברי ממוכן.
לפי הירושלמי נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, ולפי המדרש נחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן.
ומשיבים בהצעת ברייתא: תנא – שנה שמואל הזקן קומי – לפני רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו: חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ" (שמואל א כה,יג) – (לאחר שנבל הכרמלי סירב להיענות לבקשת דוד וחירף אותו ואת אנשיו, החליט דוד להינקם ממנו) דוד ואנשיו התכוננו לקרב, כי דוד החליט לדון את נבל במיתה, ואחר כך – לאחר שאמר דוד לאנשיו "חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ", שיש לדרוש את הכתוב, שדוד אמר להם שיגלו דעתם האם הם מחייבים את נבל במיתה, ישבו בדין על נבל – וזהו שכתוב: "וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ", שיש לדרוש את הכתוב, שדוד ואנשיו דנו את נבל בדיני נפשות, ואנשיו של דוד אמרו את דעתם תחילה, ודוד אמר את דעתו לבסוף כי הוא היה הגדול שבהם. מכאן למדים שמתחילים בדיני נפשות מן הצד (השאלה והתשובה מובאות בירושלמי לעיל ב,ב, ושם אין 'ואחר כך ישבו...').
בבבלי סנהדרין לו,א אמרו: "דיני נפשות מתחילים מן הצד". - מנא הני מילי? - אמר רבי אחא בר פפא: דאמר קרא: "לא תענה על ריב" - לא תענה על רב. - רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מהכא: "ויאמר דוד לאנשיו: חגרו איש את חרבו, ויחגרו איש את חרבו ויחגור גם דוד את חרבו".
דברי רבי אחא בר פפא (אמורא בדור השלישי) בבבלי הם דברי רבי בירושלמי.
דברי רבי יוחנן בבבלי הם דברי הברייתא ששנה שמואל הזקן בירושלמי.
במדרש שמואל כג,י נאמר: "ויאמר דוד לאנשיו: חגרו איש את חרבו, ויחגרו איש את חרבו ויחגור גם דוד את חרבו" (שמואל א כה,יג) - אמר רבי יהודה בן פפיס: מכאן לדיני נפשות שמתחילים מן הצד.
רבי תימא בר פפייס (חכם זה נזכר רק כאן) אמר בשם רב הושעיה (אמורא בדור השלישי): אף בפסול משפחה – בדיון בעניין פסול משפחה (האם אדם מסוים פסול מלבוא בקהל ישראל בשל מוצאו המשפחתי), כגון פסול ממזרות, מתחילין מן הצד – כמו דיני נפשות, שבעניין פסול משפחה יש להקפיד הקפדה יתירה לפני הקביעה שאדם הוא פסול, ולכן הדיינים היושבים בצד שהם פחותים בחשיבותם הם הפותחים ראשונה את הדיון, כדי למנוע מצב שבו הגדול שבבית הדין ידבר והקטנים ממנו יימנעו מלדבר (בירושלמי תרומות ח,א אמרו: "פסול משפחה צריך בית דין").
במדרש שמואל (ראה לעיל) מובאת מימרה של רבי יהודה בן פפיס בעניין דיני נפשות שמתחילים מן הצד, ובירושלמי מובאת מימרה של רבי תימא בן פפייס בעניין פסול משפחה שמתחילים מן הצד. אפשר שבירושלמי שלפנינו נשמטה מימרה כמו זו שבמדרש שמואל ושרד ממנה רק שם החכם שמסר אותה תוך שיבוש שמו (מיהודה לתימא) ונצטרף שמו למימרה של רב הושעיה.
• • •
הכול כשרים לדון דיני ממונות
במשנה שנינו: "הכל כשירין לדון דיני ממונות".
רבי (צריך לומר: 'רב') יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אומר: אפילו ממזירין – אף ממזרים, שאינם ראויים לבוא בקהל ישראל, כשרים לדון דיני ממונות.
בבבלי סנהדרין לו,ב אמרו: "הכול כשרים לדון דיני ממונות". - "הכול" לאתויי מאי? - אמר רב יהודה: לאתויי ממזר.
דברי רב יהודה ישנם בשני התלמודים.
רבי (נראה שגם כאן צריך לומר: 'רב') יהודה אומר: אין מדקדקין ביין נסך (נראה שהמילה 'נסך' היא אשגרה מהביטוי "יין נסך" ואין לגרוס אותה כאן) – אין מקפידים במי ששתה רביעית יין שלא ידון, ששתוי יין מותר לדון בדיני ממונות (ודווקא בדיני נפשות שתוי יין אסור לדון, כמו ששנינו במשנה להלן ה,ה. וזה עוד הבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות. - בבמדבר רבה י,ד אמרו על הכתוב במשלי לא,ד-ה: "אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר, פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי" - 'מכאן אמרו: דיין ששתה רביעית יין אל ידון, וכן חכם ששתה רביעית יין אל יורה'. ובבבלי סנהדרין מב,א אמרו על המשנה להלן ה,ה: 'יין מאי טעמא לא? אמר רבי אחא בר חנינא: דאמר קרא: "ולרוזנים אי שכר" - העוסקים ברזו של עולם אל ישתכרו'. וראה בתוספות שם שאמרו, שדין זה הוא בדיני נפשות אבל לא בדיני ממונות. - במימרה קשה זו רבו הפירושים וההגהות. ההגהה והפירוש למימרה זו הם שלנו. לפי פירושנו מובנת הבאת מימרה זו כאן, כי רצו להסמיך שתי מימרות של רב יהודה בדיני ממונות שמתייחסות להבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות).
• • •
הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות
("סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה" כול'.) (הפסקה הזו היא מההלכה הבאה)
מציעים פסוק כדי לדרוש אותו: כתוב: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (שמות כג,ו) – אסור לדיין, בסכסוך בין עני ורעהו, להטות את המשפט לרעת העני או לטובתו בשל היותו עני; ויש לדרוש את הכתוב, שאסור לבית דין להטות את הדין בדיני נפשות לחובת הנידון אלא יש להפך בזכותו כדי להצילו מעונש מוות ("אביונך" הוא הנידון המסכן שעומד לצאת חייב בדינו), ויש לדייק מהמילה היתירה "בריבו": - בריבו אי אתה מטה – דווקא בדינו של אדם אין להטות את הדין לחובתו אלא יש להפך בזכותו, אבל אתה מטה בדינו של שור – בדינו של שור הנסקל (שור שנגח את האדם ומת, שדינו להיסקל) אין צורך להפך בזכותו.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ובלבד בדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות – הקביעה שאין צורך להפך בזכותו של שור הנסקל בדינו היא רק בדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, שבהם בדיני נפשות מהפכים בזכותו של הנידון ובדיני ממונות אין הדבר כן (לכן בדינו של שור הנסקל פותחים בין לזכות בין לחובה, מטים על פי אחד בין לזכות בין לחובה, מחזירים בין לזכות בין לחובה, הכול מלמדים זכות וחובה, המלמד זכות מלמד חובה, דנים ביום וגומרים בלילה, גומרים בו ביום בין לזכות בין לחובה, ומתחילים מן הגדול. בדברים האלה שדיני ממונות נבדלים מדיני נפשות אין דינו של שור הנסקל כדיני נפשות, אבל לעניין דרישה וחקירה השנוי במשנה לפני כן שדיני ממונות ודיני נפשות שווים בו, גם שור הנסקל צריך דרישה וחקירה, וכמפורש בירושלמי לעיל א,ד. כמו כן, שור הנסקל נידון בעשרים ושלושה דיינים כדיני נפשות (משנה לעיל א,ד)).
בתוספתא סנהדרין ג,ב-ג שנו: שור הנסקל בעשרים ושלושה...
מה בין שור לאדם? שהשור פותחים את דינו ביום וגומרים אף בלילה, פותחים וגומרים בו ביום בין לזכות בין לחובה, מטים על פי אחד בין לזכות בין לחובה, הכול מלמדים זכות וחובה, המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה. מה שאין כן באדם.
בתוספתא נמנו שישה דברים בין שור לאדם (פותחים וגומרים בו ביום בין לזכות בין לחובה הם שני דברים), ולא הזכירו עוד שני דברים שיש ביניהם.
שישה דברים אלה נמנו גם בתוספתא סנהדרין י,יא שבהם מחמירים בדינו של מסית. ושם נוסף שהסריס ומי שלא ראה בנים יושבים בדינו, שהם שני דברים נוספים שבין דיני ממונות לדיני נפשות שנזכרו בירושלמי להלן.
ושואלים: כמה אינון (צריך לומר: 'אינין', לפי שהדברים אמורים בלשון רבות)? – כמה הן (הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות)?
ומשיבים: אנן תנינן: – אנחנו שָׁנִינו: תשע – במשנתנו נמנים תשעה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות (שמונה דברים בהלכה א ודבר אחד בהלכה ב). תני רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): – רבי חייא שונה (רבי חייא שונה בברייתא שלו את ההלכה שבמשנה בנוסח אחר): חד עשר – בברייתא של רבי חייא נמנים אחד עשר דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות.
ושואלים: הי דינין (צריך לומר: 'והיידינין' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 501)) תרתי אוחרנייתא? – ואֵילוּ הן שתיים האחרות (שני הדברים האחרים שבין דיני ממונות לדיני נפשות שנמנים בברייתא של רבי חייא, מלבד תשעה הדברים שנמנים במשנתנו)?
ומשיבים: הסריס (מי שאשכיו כרותים) וכל מי שלא ראה לו בנים – או מי שלא נולדו לו ילדים, - כשר לדון דיני ממונות – ראויים לדון דיני ממונות, ולא דיני נפשות – אינם ראויים לדון דיני נפשות, לפי שאינם יכולים להפך בזכותו של הנידון, כיוון שאין להם בנים ואינם יודעים בצערם של אבות כשבניהם מתחייבים בעונש מיתה. - הסריס ומי שלא ראה לו בנים הם שני הדברים האחרים שבין דיני ממונות לדיני נפשות שנמנים בברייתא של רבי חייא (משנתנו לא מנתה את שניהם משום שהם הרחבה של ״הכול כשרים לדון דיני ממונות, ואין הכול כשרים לדון דיני נפשות").
בתוספתא סנהדרין ז,ה שנו: הסריס ומי שלא ראה בנים - כשר לדון דיני ממונות, ואין כשר לדון דיני נפשות.
בבבלי סנהדרין לו,ב אמרו: אמר רבי אבהו: עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולם אין נוהגים בשור הנסקל, חוץ מעשרים ושלושה. - מנא הני מילי? - אמר רב אחא בר פפא: דאמר קרא: "לא תטה משפט אביונך בריבו" - משפט אביונך הוא דאין אתה מטה, אבל אתה מטה משפט של שורו.
הני עשרה, תשעה הוו! - והא עשרה קתני (במשנה)! - משום ד"אין הכול כשרים לדון דיני נפשות" ו"דיני נפשות בעשרים ושלושה" - חדא היא. - הא איכא אחריתי, דתניא: אין מושיבין בסנהדרין זקן (מופלג) וסריס ומי שאין לו בנים.
זקן לא נזכר בירושלמי ובתוספתא והוא נכלל במי שלא ראה לו בנים. בבבלי נחשבים זקן וסריס ומי שאין לו בנים לאחד מפני שטעמם אחד, אבל בירושלמי נחשבים סריס ומי שלא ראה לו בנים לשניים.
הירושלמי לא מצא במשנתנו אלא תשעה דברים מפני שחשב ״דיני ממונות בשלושה...״ ו״הכול כשרים לדון דיני ממונות...״ לאחד כדברי הבבלי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 37).
דברי הבבלי דחוקים מאוד משום ששני הדברים האלה הם עניינים שונים ואין לכלול אותם יחד.
קשה לומר שהירושלמי חשב את שני הדברים האלה לאחד כדברי הבבלי, כיוון שאין לזה כל זכר בירושלמי, ואף מהמשנה עולה שיש עשרה דברים.
נראה להציע שיש למנות כדבר אחד את "דיני ממונות פותחים בין לזכות בין לחובה..." ו-"דיני ממונות גומרים בו ביום בין לזכות בין לחובה...". אף אפשר שבנוסח המשנה המקורי נכללו שני דברים אלה יחד במשפט אחד: דיני ממונות פותחים וגומרים בו ביום בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחים לזכות ואין פותחים לחובה וגומרים בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה". היסוד להצעה זו הוא התוספתא בעניין שור הנסקל (תוספתא סנהדרין ג,ג) ובעניין מסית (תוספתא סנהדרין י,יא), שלשונה בשני העניינים נוסח על פי ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות. התוספתא, בהזכירה את הדברים שנוהגים בדינו של שור הנסקל ובדינו של מסית כמו בדיני ממונות, כוללת את שני הדברים האלה יחד במשפט אחד: "פותחים וגומרים בו ביום בין לזכות בין לחובה".
רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן: אף פחות מבן עשרים – אף על פי שהביא שתי שערות, ושלא הביא שתי שערות – או בן עשרים ויותר שלא הביא שתי שערות, - כשר בדיני ממונות – ראויים לדון דיני ממונות, ולא בדיני נפשות – אינם ראויים לדון דיני נפשות (רק בן עשרים ויותר שהביא שתי שערות כשר לדון דיני נפשות. - כך פירש מימרה זו בשו"ת רשב"א חלק ו סימן קעט), ויושב בדינו של שור – הנסקל, שבדבר זה דינו של שור הנסקל הוא כמו בדיני ממונות.
רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: תלת עשרה – יש שלושה עשר דברים בין דיני ממונות לדיני נפשות.
ושואלים: והי דינון (צריך לומר: 'והיידינין') תרתין אוחרנייתא? – ואֵילו הן שתיים האחרות (שני הדברים האחרים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, מלבד אחד עשר הדברים שנמנו לעיל)?
ומשיבים: דנין שני דיני ממונות ביום אחד, ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד – אין דנים בבית דין אחד בשתי מיתות באותו יום אלא במיתה אחת ביום אחד (משנה להלן ו,ד). - הדבר הזה הוא אחד משני הדברים האחרים שבין דיני ממונות לדיני נפשות שמנה רבי יוסי בן חנינה (אפשר שהדבר השני שמנה רבי יוסי בן חנינה הוא מה ששנו בתוספתא סנהדרין ז,ז: "בדיני ממונות אומרים: נזדקן הדין. בדיני נפשות אין אומרים: נזדקן הדין". ראה ירושלמי להלן ה,ה. - המספר שאמר רבי יוסי בן חנינה מתייחס לדברים בין דיני ממונות לדיני נפשות שנזכרו במקורות תנאיים, כמו המספר שאמר רבי חייה לעיל. לכן אין למנות דברים שאמרו אמוראים, כמו הדבר שרבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן).
אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ואפילו נואף ונואפת – שעשו שניהם אותה עבירה עצמה יחד ויש להם אותו עונש מיתה - אין דנים את שניהם ביום אחד.
בתוספתא סנהדרין ז,ב ונגעים א,יא שנו: אין דנים (בדיני נפשות) שני דינים ביום אחד / אין דנים שני דינים כאחד, אפילו נואף ונואפת, אלא דנים את הראשון ואחר כך דנים את השני.
בבבלי סנהדרין מו,א אמרו: אין דנים שניים ביום אחד, אפילו נואף ונואפת.
• • •