דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה – באותו יום שמתחילים את הדין רשאים לפסוק את הדין, ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה – אם עומדים לגמור את הדין לחובה - אין פוסקים אותו בו ביום, אלא מלינים את גמר דינו למחר, שמא ימצאו צד זכות. לפיכך אין דנין – אין מתחילים את הדין בדיני נפשות, לא בערב שבת ולא בערב יום טוב – שאם עומדים לגמור את דינו לחובה - אין יכולים לדחות את גמר הדין למחר ולהמיתו, לפי שאין מיתת בית דין דוחה לא את השבת ולא יום טוב. ולהשהותו ולא להמיתו אלא לאחר השבת ולאחר יום טוב אי אפשר, משום שאסור לענות את דינו.
בספרא "אמור" פרשה יד נאמר: "משפט אחד יהיה לכם" - כמשפט דיני נפשות דיני ממונות. מה דיני נפשות בדרישה ובחקירה, אף דיני ממונות בדרישה ובחקירה.
• • •
לימוד זכות וחובה בדיני נפשות
("דיני ממונות גומרין בו ביום" כול'.) (הפסקה הזו מהמשנה נידונה בסוגיה הבאה ולא כאן)
במשנה שנינו: "דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה".
ובמשנה סנהדרין ה,ד שנינו (בעניין דיני נפשות): אמר אחד מן העדים: "יש לי ללמד עליו זכות", או אחד מן התלמידים (הנמצאים שם): "יש לי ללמד עליו חובה" - משתקים אותו (וכל שכן אם בא העד ללמד עליו חובה שמשתקים אותו). אמר אחד מן התלמידים: "יש לי ללמד עליו זכות" - מעלים אותו (למקום מושב חברי הסנהדרין) ומושיבים אותו ביניהם, ולא היה יורד משם כל היום כולו. אם יש ממש בדבריו - שומעים לו. ואפילו הוא (הנידון) אומר: "יש לי ללמד על עצמי זכות" - שומעים לו, ובלבד שיש ממש בדבריו.
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: העד – שהעיד בבית הדין בדיני נפשות, אין מלמד לא זכות ולא חובה – אינו יכול להשתתף לאחר מכן בדיון שבין הדיינים ולטעון לזכות הנידון או לחובתו.
מנלן? – מניין לנו (שהעד אינו מלמד לא זכות ולא חובה)? (בהבאת הירושלמי ברי"ף: 'מניין?') שנאמר – בדיני הרוצחים: "וְעֵד... לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת" (במדבר לה,ל) – עד אחד לא יעיד במשפט של רצח להמית את הנאשם, שאין לגזור גזר דין מוות על הנאשם ברצח על פי עדותו של עד אחד (כך פשוטו של הכתוב). ויש ללמוד מהכתוב, שעד שהעיד בנפש למות, לא יענה אחר כך במהלך הדיון, שלא ילמד לא זכות ולא חובה אלא ישתוק (מקרא יתר הוא לדרשה זו, שהרי כבר נאמר בעניין הגדת עדות: "לא יומת על פי עד אחד" (דברים יז,ו), "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט,טו), שאין ממיתים על פי עדות של עד אחד).
[ומניין שאחד – מן הנמצאים בבית הדין בשעת הדיון, אין מלמד חובה – על הנידון? שנאמר: "...אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת" (במדבר לה,ל) – "אחד" הוא אחד מן הנמצאים שם (כגון אחד מן התלמידים), "לא יענה בנפש למות" - לא ילמד על הנידון חובה שתגרום לו למות (אבל הוא מלמד זכות. - המילה "אחד" יתירה היא לדרשה זו, שהיה די לכתוב "ועד לא יענה בנפש", שלשון "עד" מורה אחד. הברייתא מפצלת את הפסוק בין "עד" ל"אחד" ודורשת כאילו כתוב בפסוק פעמיים "לא יענה": פעם אחת אצל עד - "ועד לא יענה" (בין לזכות ובין לחובה), ופעם אחת אצל תלמיד - "אחד לא יענה בנפש למות" (לחובה). - המשמעות של המילה "למות" שונה בשתי הדרשות. בדרשה הקודמת המילה "למות" מתייחסת לעדות שהעיד העד שעל פיה יומת הנידון, ובדרשה הזו המילה מתייחסת ללימוד חובה של העד שעל פיו יומת הנידון)] (משפט זה נשמט בירושלמי שלפנינו בשל שוויון סופות, והושלם על פי הבאת הירושלמי ברי"ף ובר"מ המאירי. הגרסה ברי"ף ובר"מ המאירי: 'ומנין אפילו אחד? שנאמר: "אחד לא יענה". ומנין הוא עצמו לא יענה? שנאמר: "לא יענה בנפש למות"')
ומניין שאף הוא – הנידון עצמו, אין מלמד – על עצמו, לא זכות ולא חובה (מילים אלו הן אשגרה בטעות מלעיל, וכאן צריך לומר: 'אין מלמד חובה'. - הלשון 'ומניין שאף הוא' בא לומר ש'הוא' דינו כמו 'אחד' שנזכר לפניו. לאחר שנשמט המשפט 'ומניין שאחד...', הובן בטעות ש'ומניין שאף הוא' בא לומר ש'הוא' דינו כמו 'העד', ולכן "תוקן" הלשון ל- 'ומניין שאף הוא אין מלמד לא זכות ולא חובה')? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "והוא ...לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת" (במדבר לה,ל) – "הוא" הוא הנידון עצמו, "לא יענה בנפש למות" - לא ילמד על עצמו חובה שתגרום לו למות (אבל הוא מלמד על עצמו זכות כמו ששנינו במשנה להלן ה,ד. - אין בכתוב המילה "והוא", אבל נראה שדורשים את האות וי"ו שבראש המילה "וְעֵד" כאילו כתוב "הוא": ו=אוּ=הוא. ואפשר שדורשים את האות וי"ו לריבוי, שהאות וי"ו בתחילת המילה נדרשת בכמה מקומות לריבוי, מפני שהוי"ו לשון תוספת הוא).
ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: פעמים שאדם רואה את עצמו מזדמם (מוכח כעד זומם) ומפליג דבריו (מרחיק מאותו עניין לעניין אחר) שלא ימות – עד שהעיד בדיני נפשות אינו מלמד זכות על הנידון, משום שלפעמים העד רואה שעדים אחרים עומדים להזים אותו, ולכן העד מפליג מעדותו שהעיד לחובת הנידון ומלמד עליו זכות, כדי שלא יתחייב מיתה כדין עד זומם (ריש לקיש לומד מסברה שעד אינו מלמד זכות).
בתוספתא סנהדרין ט,ג-ד שנו (בעניין דיני נפשות): אמר אחד מן התלמידים: "יש לי ללמד עליו זכות" - מקבלים אותו בסבר פנים יפות ומעלים ומושיבים אותו עימהם. אם יש ממש בדבריו - פטרוהו ולא היה יורד משם עולמית, ואם לאו - לא ירד משם כל אותו היום כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו.
הוא (הנידון עצמו) שאמר: "יש לי ללמד עליי זכות" - שומעים לו, חובה - משתקים אותו בנזיפה (שאין ראוי לאדם להיות המאבד עצמו לדעת).
העד אינו מלמד לא זכות ולא חובה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מלמד זכות ואין מלמד חובה.
בספרי במדבר פסקה קסא נאמר: "ועד אחד לא יענה בנפש למות" - עונה הוא בו לזכות (כרבי יוסי ברבי יהודה בתוספתא).
ובספרי דברים פסקה קנ נאמר: מניין שלא ילמד עד אחד חובה? תלמוד לומר: "לא יומת על פי עד אחד".
בבבלי סנהדרין לג,ב-לד,א אמרו: "דיני ממונות הכל מלמדים זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדים זכות ואין הכל מלמדים חובה".
הכל (מלמדים זכות בדיני נפשות) - ואפילו עדים? לימא מתניתין רבי יוסי ברבי יהודה היא ולא רבנן. דתניא: "ועד אחד לא יענה בנפש" (במדבר לה,ל) - בין לזכות בין לחובה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עונה לזכות, ואין עונה לחובה.
אמר רב פפא: באחד מן התלמידים, ודברי הכל.
מאי טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה? - אמר קרא: "ועד אחד לא יענה בנפש למות" (במדבר לה,ל) - למות הוא דלא יענה, אבל לזכות - עונה.
ורבנן? - אמר ריש לקיש: משום דמיחזי כנוגע בעדותו (שהרי אם יתחייב הנאשם ויתברר שהעד היה עד זומם, יהא חייב מיתה, ולכן מנסה הוא לזכות את הנאשם).
ורבנן, האי "למות" מאי דרשי ביה? - מוקמי ליה באחד מן התלמידים. כדתניא: אמר אחד מן העדים: "יש לי ללמד עליו זכות" - מניין שאין שומעים לו? תלמוד לומר: "ועד לא יענה בנפש". אמר אחד מן התלמידים: "יש לי ללמד עליו חובה" - מניין שאין שומעים לו? תלמוד לומר: "אחד לא יענה בנפש למות".
דברי ריש לקיש ישנם בשני התלמודים.
• • •
אין דנים דיני נפשות בערב שבת
במשנה שנינו: "דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב".
שואלים: ומניין שצריכין שני ימים סמוכין זה לזה? – מניין שבדיני נפשות דנים ביום אחד וגומרים ביום שלאחריו לחובה? (הירושלמי פושט את השאלה להלן)
כאן התחלת מקבילות בירושלמי ביצה ה,ב וכתובות א,א.
רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחי (במקבילות: 'רבי אחא' - (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אסור לדון דיני ממונות בערב שבת.
ומציעים קושיה ממשנה על הדעה שלפני כן: והדא מתניתא פליגא: – והמשנה הזאת (משנה סנהדרין ד,א) חלוקה: (במקבילות: 'והא מתניתא פליגא' - והרי המשנה חלוקה. וכן הוא בהבאת הירושלמי ברא"ש ובספר "העיטור" וברי"ף וברשב"א ובספר "הרוקח" וב"נימוקי יוסף") לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. ויש לדייק במשנה: דיני נפשות – אין דנים בערב שבת, הא – אבל דיני ממונות - דנין – בערב שבת! ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) כן: – ושונה רבי חייא כך: דנין דיני ממונות בערב שבת, ואין דנין דיני נפשות בערב שבת.
ומציעים הבחנה בין המקורות הסותרים כדי לתרץ את הקושיה: אמר (צריך לומר: 'אמרין'): – אומרים (חכמי בית המדרש): כאן – במשנה ובברייתא ששונה רבי חייא, - להלכה – אבל לא למעשה, כאן – במימרה בשם רבי אבהו, - למעשה – שמורים הלכה למעשה שאסור לדון דיני ממונות בערב שבת (מעיקר הדין אין איסור לדון דיני ממונות בערב שבת, אבל למעשה קבעו חכמים שיש להימנע בערב שבת מלדון גם דיני ממונות מפני כבוד השבת, שאם ידונו בערב שבת יימנעו בעלי הדין והדיינים מלעסוק בהכנות לשבת בגלל טרדתם במשפטם. - הגרסה במקבילות: 'כאן - להלכה (מדרבנן), כאן - לדבר תורה (מדאורייתא)' - מן התורה דנים דיני ממונות בערב שבת, אבל מדרבנן אין דנים מפני כבוד השבת. וכן היא הגרסה בהבאת הירושלמי ב"אור זרוע" וברא"ש ובראבי"ה ובספר "העיטור" וברי"ף ובר"מ המאירי וברשב"א ובספר מצוות גדול וברבנו יהונתן).
עד כאן המקבילות בירושלמי ביצה וכתובות.
המקבילה בביצה מובאת על המשנה שם המונה דברים האסורים ביום טוב כמו בשבת משום שבות, ובהם: "לא דנים (אין יושבים בדין) ולא מקדשים (קידושי אישה)".
המקבילה בכתובות מובאת לאחר שאמרו שם שאין אישה נישאת בערב שבת משום כבוד השבת, ושאסור לארס (לקדש) אישה בערב שבת, ואף האיסור הזה הוא משום כבוד השבת.
נראה שמקור המקבילה הוא בכתובות, משום שאף האיסור לדון דיני ממונות בערב שבת הוא משום כבוד השבת כמו האיסור לקדש אישה בערב שבת שמובא שם לפני כן. מכתובות הועתקו לביצה גם הקטע בעניין האיסור לקדש אישה בערב שבת וגם הקטע בעניין האיסור לדון דיני ממונות בערב שבת: הקטע בעניין האיסור לדון דיני ממונות בערב שבת נסדר על דברי המשנה בביצה "לא דנים", והקטע בעניין האיסור לקדש אישה בערב שבת נסדר על דברי המשנה בביצה "לא מקדשים".
הקטע בעניין האיסור לדון דיני ממונות בערב שבת הועתק לסנהדרין משום שמובאת בו המשנה כאן. הקטע שהועתק לסנהדרין נתחב בין השאלה שלעיל 'ומניין שצריכין שני ימים סמוכין זה לזה?' ובין התשובה עליה שלהלן, וזה סימן מובהק שהקטע הזה אין מקורו בסנהדרין.
שתי הגרסאות 'המתחלפות' כאן מתועדות גם בראשונים, וברור שהן חלוקות לא רק בלשון אלא גם בתוכן. לפי גרסת ביצה וכתובות ('לדבר תורה'), אסור לדון דיני ממונות בערב שבת מדרבנן ('להלכה'), בעוד שלפי המקבילה בסנהדרין, דבר זה מותר מעיקר הדין (גם מדרבנן), אלא שאין מורים כן הלכה למעשה.
הגרסה 'לדבר תורה' מתועדת היטב בכתבי היד ובראשונים, אולם היא מוקשה מצד הסברה. אפשר שהחילוף כאן איננו אלא שיבוש הנובע מאשגרה, שנוצרה כשגרסן קדום החליף מבלי משים בין הגרסה המקורית (המשוערת) - 'למעשה', לבין ביטוי אחר המשמש בכמה מקומות אחרים בירושלמי כניגוד ל'הלכה' (מדרבנן) - 'דבר תורה'. לחלופין, אפשר שיש להעדיף דווקא את הגרסה 'לדבר תורה', שהיא הלשון הקשה (ותיעודה בעדי הנוסח אף עולה על זה של הגרסה השנייה). ייתכן שזו היתה הגרסה המקורית, אלא ש'תוקנה' בשלב מאוחר יותר לגרסה קלה יותר - 'למעשה' ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 533-535).
מדוע אין דנים דיני נפשות בערב שבת? -
ומציעים שתי אפשרויות שנדחות, כדי להסביר את טעם הדבר שאין דנים דיני נפשות בערב שבת: וידונו – הדיינים, אותו – את הנידון, בערב שבת ויגמר דינו בשבת – אם ייגמר דינו למיתה, וייהרג – ימיתו אותו, למוצאי (בקטע גניזה: 'במוצאי') שבת – ביום שאחרי השבת (ולא בלילה, שאין הורגים בלילה)! [אם אומר את (אתה) כן – כמו האפשרות הראשונה שהוצעה, נמצא את (אתה) מענה את דינו (דוחה את ביצוע גזר הדין) – שכן ימיתו אותו ביום שאחרי היום שייגמר דינו ולא באותו היום שייגמר דינו, ואסור לענות את דינו של אדם. ולכן יש לדחות את האפשרות הזאת. וידונו אותו בערב שבת ויגמר דינו במוצאי שבת – ביום שאחרי השבת (ולא בלילה, שאין גומרים דין בלילה), וייהרג ביום שאחרי השבת!] (קטע זה נשמט בשל הדומות, והושלם על פי "הערות לקטע ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמודים 95-96) אם אומר את (אתה) כן – כמו האפשרות השנייה שהוצעה, נמצא דינו משתקע (משתכח) – כיוון שלא ייגמר דינו ביום שאחרי היום שידונו אותו אלא ייגמר ביום אחר, הדיינים עלולים בינתיים לשכוח את סברותיהם וטעמיהם. ולכן יש לדחות גם את האפשרות הזאת. - משום כך אין דנים דיני נפשות בערב שבת (מכאן תשובה למה ששאלו לעיל: 'ומניין שצריכין שני ימים סמוכין זה לזה?', שאם אינם סמוכים, נמצא דינו משתקע).
בירושלמי שלפנינו: 'וידונו אותו בערב שבת ויגמר דינו בשבת וייהרג למוצאי שבת! - אם אומר את כן, נמצא דינו משתקע'. פירוש המפרשים קשה, מפני ש'דינו משתקע' משמעותו דינו משתכח, ואינו עניין להלנת דין. יתר על כן, אינו מובן למה לא הקשו בירושלמי: וידונו אותו בערב שבת ויגמר דינו באחד בשבת!, כקושיית הבבלי. ולפיכך קרוב מאוד בעיניי שלפנינו השמטה על ידי הדומות ("הערות לקטע ירושלמי סנהדרין", "תרביץ" מו, עמודים 95-96).
ומציעים קושיה: ריש לקיש בעי – שואל (מקשה): וידונו אותו בשבת (צריך לומר: 'בערב שבת', שהרי בדיני נפשות אין דנים וגומרים בו ביום לחובה) ויגמר דינו בשבת וייהרג בשבת! – וכך אין אתה מענה את דינו וגם אין דינו משתקע. ומדוע אין דנים דיני נפשות בערב שבת? - ויש לדון בקול וחומר שממיתים בשבת את הנידון למיתה: מה אם עבודה – של בית המקדש, שדוחה שבת – שהרי עובדים במקדש גם בשבת, - רציחת מצוה – המתה של אדם שנידון למיתה, כגון הרוצח, דוחה אותה – את העבודה שהיא חמורה מהשבת, שנאמר – בדיני רוצח: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא,יד) – אף אם הרוצח משרת אצל המזבח, לוקחים אותו משם כדי להמית אותו, שבת שהעבודה דוחה אותה - אין (צריך לומר: 'אינו') דין שתהא רציחת מצוה דוחה אותה – את השבת שהיא קלה מהעבודה?! (בתמיהה) – מכאן שממיתים בשבת את הנידון למיתה. ולכן אפשר לדון אותו בערב שבת ולגמור את דינו בשבת ולהרוג אותו בשבת, ומדוע אין דנים דיני נפשות בערב שבת?
ומתרצים את הקושיה שהקשה ריש לקיש בהצעת מקור שאין ממיתים בשבת את הנידון למיתה: רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מיכן (מכאן) לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת – מהמקור המוצע להלן למדים שאסור לבתי הדין להמית בשבת את הנידונים למיתה (משמעות המילה 'דנין' כאן: מענישים). וכיוון שאי אפשר להרוג את הנידון בשבת, אי אפשר לדון אותו בערב שבת, ולכן אין דנים (אין מתחילים את הדין) דיני נפשות בערב שבת.
ומציעים מקור לקביעה: מאי (צריך לומר: 'מה') טעמא? – מה הטעם? (מה המקור שאין ממיתים בשבת את הנידון למיתה?) נאמר כאן – באזהרה על השבת: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה,ג) – אסור לכם להבעיר אש בשבת בכל מקומות יישוביכם, ונאמר להלן – בדיני הרוצחים: "וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (במדבר לה,כט) – הדינים העוסקים ברוצחים הם עבורכם יסוד חוקי לפסקי דין בכל הזמנים ובכל מקומות יישוביכם. מה להלן (בקטע גניזה: '[מה] "מושבותיכם" ש[נאמר] להלן') – בדיני הרוצחים, - בבית דין הכתוב מדבר, אף כאן (בקטע גניזה: '[אף "מוש]בותיכם" שנאמר כָּן') – באזהרה על השבת, - בבית דין (בקטע גניזה: 'בבתי דינין') הכתוב מדבר – שאסור לבתי הדין להבעיר אש בשבת כדי להמית את הנידון במיתת שריפה, והוא הדין שאר מיתות בית דין. מכאן למדים שאסור לבתי הדין להמית בשבת את הנידונים למיתה.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה ד נאמר: ותהא רציחה דוחה את השבת מקול וחומר. ומה אם עבודה שהיא דוחה את השבת - הרי רציחה דוחתה, שבת שעבודה דוחתה - דין הוא שתהא רציחה דוחתה...
אמר תלמיד אחד מתלמידי רבי ישמעאל: הרי הוא אומר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" (שמות לה,ג) - שריפה היתה בכלל ויצאת, ללמד, מה שריפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בית דין - אינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין - לא ידחו את השבת.
בירושלמי שבת ז,ב ונזיר ו,א אמרו: אמר רבי ירמיה: הבערה לצורך יצאת, ללמד על בתי דינין שלא יהו דנין בשבת. מה טעמא? נאמר כאן: "בכל מושבותיכם", ונאמר להלן: "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם". מה "מושבותיכם" שנאמר להלן - בבתי דינין הכתוב מדבר, אף "מושבותיכם" שנאמר כאן - בבתי דינין הכתוב מדבר.
בבבלי סנהדרין לה,א אמרו (תרגום): "לפיכך אין דנים לא בערב שבת ולא בערב יום טוב". - מאי טעמא? משום דלא אפשר. היכי ליעביד? ידונו אותו בערב שבת ויגמרו את דינו בערב שבת - שמא יראו טעם לחובה ויצטרכו לעשות הלנת דין (עד למחר). ידונו אותו בערב שבת ויגמרו את דינו בשבת ויהרגוהו בשבת - אין רציחה (של רוצח וכיוצא בו) דוחה את השבת. יהרגוהו בלילה (שלאחר השבת) - "והוקע אותם לה' נגד השמש" (במדבר כה,ד) צריכים אנו (שאין הורגים אלא ביום). - יגמרו את דינו בשבת ויהרגוהו באחד בשבת - נמצאת אתה מענה את דינו. - ידונו אותו בערב שבת ויגמרו את דינו באחד בשבת - ישכחו (הדיינים בינתיים) את טעמיהם.
ההסבר לטעם הדבר שאין דנים דיני נפשות בערב שבת שווה בשני התלמודים: האפשרויות שנדחות בבבלי הן האפשרויות שנדחות בירושלמי מאותם הנימוקים (לפי השלמת ההשמטה בירושלמי).
בבבלי סנהדרין לה,ב אמרו: ...(הקשה ריש לקיש:) רציחה גופה תדחה שבת מקול וחומר: ומה עבודה שהיא דוחה את השבת - רציחה דוחה אותה, שנאמר: "מעם מזבחי תיקחנו למות", שבת שנדחית מפני עבודה - אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה?!...
...משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד: לפי שנאמר: "כי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת" (דברים כא,כב), שומע אני בין בחול בין בשבת... תלמוד לומר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" (שמות לה,ג), ולהלן הוא אומר: "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם" (במדבר לה,כט). מה מושבות האמור להלן - בית דין, אף מושבות האמור כאן - בית דין. ואמר רחמנא: "לא תבערו אש".
קושיית ריש לקיש ישנה בשני התלמודים.
• • •