משנה
משנה זו מתארת את תהליך בדיקת העדים, ומגדירה מהי עדות מקובלת ומהי עדות שאינה מקובלת, ומתארת את הכרעת הדין.
כיצד בודקין את העדים? היו מכניסין אותן – לבית הדין, ומאיימין עליהן – מודיעים להם את חומר עונשו של המעיד עדות שקר ואת הביזיון שתגרום לו עדות שקר, ומוציאין אותן – את העדים, לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן – שבעדים, ואומרים לו: אמור, היאך אתה יודע שזה חייב לזה? אם אמר: הוא – הלווה, אמר לי שאני חייב לו, או אם אמר: איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו – שזה חייב לזה, והריהו עד מפי עד, - לא אמר כלום – שאין אמירתו של הלווה או של האיש הפלוני מחייבת, עד שיאמר: בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז – שבעל הדין תבע את הלווה, והוא הודה לו בפני שני העדים, שהודאתו זו מחייבת.
תלמוד
יחסי התובע והנתבע והנחיות לדיין
במשנה שנינו: "כיצד בודקין את העדים" כול'.
רבי יוסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אם היה מתכוין למסור לו עדות – אם האדם המודה בפני העד התכוון למסור עדות בפני העד, - עדותן (צריך לומר: 'עדותו', כמו בהבאת הירושלמי ברמב"ן, ברשב"ש, ב"נימוקי יוסף" ובר"ן) קיימת – דברי רבי יוחנן מוסבים על דברי המשנה: "אם אמר (העד): הוא (הלווה) אמר לי שאני חייב לו (למלווה) - לא אמר כלום", ועל כך רבי יוחנן אומר שאם אמירתו זו של הלווה בפני העד נשאה אופי של מסירת עדות, שאמר הלווה לעד: "הֱיֵה אתה עד עליי שאני חייב לו" - נחשב הדבר דרך הודאה, ואין צריך שיודה בפני המלווה ולא בפני שני עדים.
ומביאים ברייתא (בעניין סדר הדין): כיצד הן דנין – הדיינים? הדיינין יושבין, והנידונין – שני בעלי הדין, עומדין – לפני הדיינים, והתובע (בקטע ששון נוסף 'מיד חבירו') פותח בדבריו (צריך לומר: 'בדברים') ראשון – התובע מציע לפני הדיינים את טענותיו לפני שהנתבע מציע את טענותיו.
[ושואלים: ומניין שהתובע מיד חבירו הוא פותח בדברים ראשון? – מאיפה למדים דבר זה? (הושלם כמו בקטע ששון)]
ומשיבים: שנאמר – בדברי משה לזקנים בעלייתו להר סיני: (נראה שבקטע ששון היה כתוב כאן שם האמורא שהשיב, כמו שהוא בשתי התשובות הדומות שלהלן, אלא שהקטע פגום כאן) "מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כד,יד) – כל מי שיש לו טענות משפטיות יערוך משפט אצל הדיינים והם יפסקו את הדין. ויש ללמוד מהכתוב, שמי (התובע) שיש לו טענות ותביעות על חברו (הנתבע) הוא יפתח בדבריו תחילה לפני הדיינים.
בתוספתא סנהדרין ו,ג שנו: כיצד הם דנים? הדיינים יושבים, ובעלי הדין עומדים לפניהם, וכל התובע את חבירו הוא פותח ראשון.
המשכה של הברייתא בתוספתא מקביל למשנתנו. הירושלמי הביא את תחילתה של הברייתא בתוספתא שאין לה מקבילה במשנתנו.
בבבלי בבא קמא מו,ב אמרו: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מניין שאין בית הדין נזקקים (מתייחסים) אלא לתובע תחילה (בתחילה שומעים את טענותיו של התובע, ואחר כך שומעים את טענותיו של הנתבע)? שנאמר: "מי בעל דברים ייגש אליהם" (שמות כד,יד) - יגיש דבריו אליהם (תחילה).
[ושואלים: ומניין שהתובע צריך לילך אחר הנתבע? – מאיפה למדים שהתובע צריך להיגרר אחרי הנתבע והדיון מתקיים בבית הדין שהנתבע רוצה בו?
ומשיבים: שנאמר: (בקטע ששון: '[אמר] רב שמואל בר רב יצחק:') "מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כד,יד) – יש ללמוד מהכתוב, שמי (התובע) שיש לו טענות ותביעות עם חברו (הנתבע) ייאלץ ללכת לערוך משפט אצל הדיינים, ומשמע שאין בחירת בית הדין שבו יתקיים הדיון תלויה בו. מכאן שהתובע הוא שצריך להיגרר אחרי הנתבע והדיון מתקיים בבית הדין שהנתבע רוצה בו (הושלם כמו בהבאת הירושלמי בספר "העיטור", והסופר השמיט מ'אליהם' לעיל עד 'אליהם' כאן ("על הירושלמי", עמוד 22), וכן הושלם כמו בקטע ששון)]
ושואלים: ומניין שהמוציא מחבירו עליו הראייה? – מאיפה למדים שהתובע דבר שהוא בחזקת הנתבע - מוטל עליו להוכיח את טענתו? (למשל, שור שרדף אחרי שור אחר והוזק. זה אומר: "שורך הזיק", וזה אומר: "מדבר אחר הוזק". המוציא, בעל השור שהוזק, עליו להביא ראיה, שהוזק שורו על ידי שורו של חברו)
ומשיבים: רבי קריספא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חנניה בן גמליאל (תנא בדור הרביעי): "מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כד,יד) - יגיש ראיותיו – יש ללמוד מהכתוב, שמי (התובע) שיש לו טענות ותביעות על חברו (הנתבע) הוא יגיש את ראיותיו אל הדיינים להוכיח את טענותיו (דורש "ייגש" כאילו כתוב 'יגיש'). הרי שעל התובע להביא תחילה את ההוכחות לביסוס תביעתו, ולא על הנתבע להוכיח תחילה שאין הוא חייב באותה תביעה.
בבבלי בבא קמא מו,ב אמרו: אמר רבי שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: "מי בעל דברים ייגש אליהם" (שמות כד,יד) - יגיש ראיה אליהם.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יבמות יב,ו.
במשנה יבמות יב,ו שנינו: מצוות חליצה: בא הוא (היבם) ויבמתו לבית דין.
ומציעים שאלה: רבי יוחנן בעי – שואל (מסתפק): ביבמה מי מרדף אחר מי? – האם היבמה נגררת אחרי היבם והדיון מתקיים בבית הדין שהיבם רוצה בו, או שמא היבם נגרר אחרי היבמה והדיון מתקיים בבית הדין שהיבמה רוצה בו? (שאלת רבי יוחנן מתחברת עם המאמר שלפני כן שהתובע צריך לילך אחר הנתבע)
ופושטים את השאלה בהצעת קושיה: התיב – השיב רבי לעזר (אמורא בדור השני): והכתיב: – והרי כתוב (בדיני ייבום וחליצה): "וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים" (דברים כה,ז) – (אם היבם, אחי המת, לא ירצה להתחתן עם היבמה, אלמנת האח המת) היבמה תבוא לבית הדין כדי שהדיינים ידונו את דינה! – יש ללמוד מהכתוב, שהיבמה תיאלץ ללכת אל הדיינים, ומשמע שאין בחירת בית הדין שבו יתקיים הדיון תלויה בה. מכאן שהיבמה נגררת אחרי היבם והדיון מתקיים בבית הדין שהיבם רוצה בו.
אמר רבי יוחנן: (במקבילה: 'כד שמעה רבי יוחנן אמר:' - כאשר שמע רבי יוחנן את תשובת רבי אלעזר על שאלתו, אמר:) יפה לימדני (במקבילה ובקטע ששון: 'לימדנו') רבי לעזר – שלמד רבי יוחנן מתשובת רבי אלעזר שהיבמה הולכת אחר היבם (בכמה מקומות בירושלמי אמר רבי יוחנן כלשון הזה על רבי לעזר ועל רבי יהושע בן לוי ועל רבי).
עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות.
בבבלי סנהדרין לא,ב אמרו: והיבמה תלך אחר היבם להתירה (ואין כופים את היבם שיילך הוא אליה). - ועד כמה (תלך)? - אמר רבי אמי: אפילו היא בטבריה והוא בציפורי. - אמר רב אבהו: מאי קראה? "וקראו לו זקני עירו" (דברים כה,ח) - ולא זקני עירה.
ההקשר בירושלמי שונה מההקשר בבבלי. בירושלמי מובא דיון זה במסגרת הדיון בכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" ביחסי תובע ונתבע. המסקנה היא שהיבמה היא בבחינת התובע, ולכן היא מרדפת אחר היבם. בבבלי נסמך דיון זה לדיון על קביעת מקום בית הדין.
הפסוק שהובא בבבלי שונה מהפסוק שהובא בירושלמי. אפשר שההבדל ביניהם מבטא את ההבדל בין השאלה בכל אחד מהתלמודים. לפי הבבלי השאלה היא לעירו של מי הולכים, ולכך מתאים הפסוק "וקראו לו זקני עירו". לפי הירושלמי השאלה היא "מי מרדף אחר מי?" וההקשר שם הוא העיקרון של המוציא מחבירו עליו הראיה. כאן לא מודגש עניין מקום המגורים אלא על מי מוטלת החובה לטרוח. משום כך הובא הפסוק "ועלתה יבמתו השערה" המלמד שהטרחה מוטלת עליה ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 912).
רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם (ו)רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): התובע תובע, והנתבע משיב, והדיין מכריע (פוסק, קובע) – סדר הדין הוא, שהתובע טוען תחילה את טענותיו, ואחר כך הנתבע משיב על טענות התובע, ולבסוף הדיין מכריע עם מי הצדק.
אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): צריך הדיין לשְׁנות טענותיהן – לחזור בפני בעלי הדין על טענותיהם לפני שיפסוק את הדין, כדי שישמעו בעלי הדין שהבין את טענותיהם כראוי ולא שכח אחת מהן, ולא יערערו על פסק הדין ויאמרו שהדיין פסק ולא הבין את טענותיהם כראוי או שכח אחת מהן, שנאמר – במשפט שלמה (במשפט של שתי נשים שבנה של אחת מהן מת וכל אחת טענה כי הבן החי הוא בנה): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: זֹאת אֹמֶרֶת: זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א ג,כג) – לפני מתן פסק הדין, חזר שלמה על דברי שתי הנשים (הדין הזה לא נזכר בבבלי).
במדרש תהילים עב,ב נאמר: אמר רבי סימון: צריך הדיין לחזור טענותיהם בפני שניהם, שנאמר: "ויאמר המלך: זאת אומרת: זה בני החי ובנך המת..." (מלכים א ג,כג).
ובקוהלת רבה י [טז] א נאמר: רבי פינחס ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא, ורבי ביבי מטי בה בשם רבי פדת: סדר הדין כך הוא: התובע תובע, והנתבע משיב, והדיין מכריע.
אמר רבי סימון: צריך הדיין לשנות טענותיהם, מן הדין קרייא: "ויאמר המלך: זאת אומרת: זה בני החי... וזאת אומרת:.." (מלכים א ג,כג).
ובדברים רבה ה,ו נאמר: אמר רבי חייא בר אבא: סדר הדין כך הוא: התובע תובע, והנתבע משיב, והדיין מכריע.
אמר רבי סימון: צריך הדיין לשנות את טענותיהם מפיו, וממי את למד (שצריך לעשות כך)? משלמה, שנאמר: "ויאמר המלך: זאת אומרת: זה בני החי..." (מלכים א ג,כג).
ומספרים (לסיפור זה מקבילה בירושלמי סנהדרין ד,א): רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני), כד הוה חמי סהדו מכוונא, הוה חקר – רב הונא (שהיה דיין), כאשר היה רואה את העדות (של העדים) מכוונת (מותאמת, שאמרו עדותם באותו לשון), היה חוקר (בוחן ובודק את העדים, משום שהיה חושד שמא העדים שקרנים ונדברו ביניהם ולכן עדותם מכוונת), וכד הוה חמי הכן (צריך לומר כמו במקבילה: 'הכן והכן'), הוה מכוון – וכאשר היה רואה (את העדות) כך וכך (שעד אחד אומר בלשון אחת ועד אחר אומר בלשון אחרת, אף שהם באותה כוונה), היה מכוון (מתאים את עדותם, מדקדק שעדותם מדוייקת). ומספרים עוד: רב הונא מיקל לדיינא דאמר: "מקבלין (צריך להוסיף: 'אתון', כמו בקטע ששון, וכן הוא בהבאת הירושלמי ברי"ף ובתשב"ץ וברבנו יהונתן מלוניל וב"נימוקי יוסף") עליכון חד סהיד?" – רב הונא היה מבזה את הדיין שאמר (לבעלי הדין): (האם) מקבלים אתם עליכם עד אחד? (שהציע הדיין לבעלי הדין לקבל עליהם עד אחד שיביא כל אחד מהם כמו שני עדים) אלא יימרון אינון (בהבאת הירושלמי ברי"ף ובתשב"ץ וברבנו יהונתן מלוניל וב"נימוקי יוסף" נוסף: 'את לא תימר') – אלא יאמרו הם (בעלי הדין), אתה (הדיין) לא תאמר (שבעלי הדין רשאים לקבל עליהם עד אחד מאליהם, ואם קיבלו עליהם בקניין אינם יכולים לחזור בהם, אבל הדיין אינו רשאי להציע להם לקבל עליהם). ומספרים עוד: רב הונא, כד הוה ידע (בהבאת הירושלמי ברי"ף וברא"ש ובתשב"ץ ובראבי"ה וב"נימוקי יוסף": 'חזי') זכו לבר נש בדינא ולא הוה ידע ליה, הוה פתח ליה – רב הונא, כשהיה יודע / רואה זכות לאדם בדין ולא היה יודע אותה, היה פותח לו (כשהיה רב הונא יודע טענת זכות לטובת הנתבע, והנתבע לא היה יודע אותה כדי לטעון לזכותו ולהשיב לתובע, היה רב הונא מסייע לנתבע לטעון לזכותו), על שם: – משום (שנאמר בעניין תפקידי המלך כשופט): "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם" (משלי לא,ח) – האילם כאן הוא אדם שאינו יכול להגן על עצמו בבית המשפט ולטעון את טענותיו לזכות עצמו. המלך מצטווה כאן לדבר למען אותו אדם ולהגן עליו. כתוב זה מתפרש כמכוון לבית דין החייב לעיתים לסייע לנתבע לטעון טענה לזכותו אם אינו יודע לטעון.
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: המכמין (מושיב במקום סתר) עידיו אחורי גדר – כדי שהנתבע לא יירתע מלהודות שהוא חייב לו, ובשעת ההודאה לא היה המודה מודע לנוכחותם של העדים, - לא עשה כלום – אין למעשה זה כל תוקף, ואין ההודאה מחייבת.
ומציעים מעשה הממחיש את האמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (כמו המימרה של רבי יוחנן): חד בר נש אשגח למיגוס גו אריסטון – אדם אחד השגיח לאכול בסעודה (דאג שבעל דינו הנתבע ישתתף בסעודה שעשה). אמר ליה: – אמר לו (בעל הסעודה לבעל דינו בשעת הסעודה בנוכחות אורחים אחרים): הב לי מה דת חייב לי – תן לי מה שאתה חייב לי!. אמר ליה: – אמר לו (לבעל הסעודה בעל דינו): אין – הן (אתן לך מה שאני חייב לך). בתר דקמון אמר ליה: – אחרי שעמדו (מהסעודה) אמר לו (לבעל הסעודה בעל דינו): לי נא חייב לך כלום – אין אני חייב לך כלום. אמר ליה: – אמר לו (בעל הסעודה לבעל דינו): אית לי סהדין – יש לי עדים (שהודית לי. - העדים הם האחרים שהיו נוכחים בסעודה). אמר ליה: – אמר לו (לבעל הסעודה בעל דינו): לא אמרית אלא בגין דלא מיערבבה מגוסתך – לא אמרתי (שאני חייב לך) אלא בשביל שלא תהיה מעורבבת (מקולקלת, מופרעת) סעודתך (שאם לא היה מודה לו, היה גורם לאווירה עכורה בסעודה). אתא קומי – בא (המעשה) לפני רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ומר – ואמר: הדא (צריך להוסיף 'היא', כמו בהבאת הירושלמי בר"ח) דמר – זאת היא [המימרה] שאומר רבי יוחנן: המכמין עדיו אחורי גדר - לא עשה כלום – כשם שהמכמין עדיו אחורי גדר לא עשה כלום, שכן יכול המודה לומר "משטה אני בך" כיוון שלא ידע שיש עדים לדבריו, כך במעשה זה, אף שהמודה היה מודע לנוכחותם של העדים, אין הודאתו מחייבת כיוון שהמודה נותן אמתלה הגיונית לדבריו, שלא רצה לשבש את הסעודה.
בבבלי סנהדרין כט,א אמרו: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: "מנה לי בידך", ואמר לו: "הן". למחר אמר לו: "תנהו לי!", (ואמר לו:) "משטה אני בך" - פטור.
תניא נמי הכי: "מנה לי בידך", ואמר לו: "הן". למחר אמר לו: "תנהו לי!", (ואמר לו:) "משטה אני בך" - פטור. ולא עוד אלא אפילו הכמין לו עדים אחורי הגדר, ואמר לו: "מנה לי בידך", אמר לו: "הן". (אמר לו:) "רצונך שיעיד לי פלוני ופלוני?". אמר לו: "לאו, מתיירא אני שמא תכפיני בדין". למחר אמר לו: "תנהו לי!" (ואמר לו:) "משטה אני בך" - פטור.
דברי רבי יוחנן בירושלמי שבא לשלול הכמנת עדים מתאימים לחלק השני של הברייתא שהובאה בבבלי.
• • •