משנה
משנה זו מפרטת את הפסולים לדון ולהעיד מחמת קרבתם.
ואֵילּוּ הן הקרובים – הפסולים לדון ולהעיד: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, ובעל אמו (שתי מילים אלו חסרות במסירה שלפנינו, ונראה שנשמטו מחמת הדומות. מילים אלו מצויות בכל עדי הנוסח האחרים של המשנה), וחמיו – חותנו, ואגיסו – בעל אחות אשתו, - הן ובניהן וחתניהן – הקרובים עצמם ובניהם וחתניהם דינם כקרובים, שהם פסולים, וחורגו – בן אשתו מאיש אחר, לבדו – הוא בלבד פסול, ולא בנו וחתנו.
פסול אביו לא נשנה במשנה, וניתן ללומדו בקול וחומר מאחי אביו. וכן פסול בנו וחתנו לא נשנו במשנה, וניתן ללומדם בקול וחומר מבניהם וחתניהם של קרוביו. פסול אחי אשתו לא נשנה במשנה, וניתן ללומדו בקול וחומר מגיסו. גם שאר קרובי אשתו לא נשנו במשנה.
אמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): זו משנת רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – כך נשנה במשנת רבי עקיבא; אבל משנה ראשונה – ששנו קודם לרבי עקיבא שנתה שאלו הם הקרובים: דודו, ובן דודו – כלשון הכתוב ויקרא כה,מט, וכל הראוי לו לירושה – קרובי האב ושאר הקרובים שיורשים אותו.
המונח "משנה ראשונה" אינו מציין קובץ קדום אלא הלכה שקדמה להלכה שנאמרה על ידי התנא שנזכר לפני כן ותנא זה חולק עליה. במקרה שלנו "משנה ראשונה" הוא כינוי להלכה בהגדרת הקרובים שקדמה למשנת רבי עקיבא ועליה חלק רבי עקיבא ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 500, הערה 31).
נראה שהלשון "וכל הראוי לו לירושה" לא באה רק להגדיר את הפסולים אלא גם לנמק את סיבת פסולם. הראוי לירש הוא נוגע בדבר (שם, עמוד 506).
וכל הקרוב לו באותה שעה – כל הקרובים אינם פסולים אלא באותה שעה שבה מתקיימת הקרבה בפועל. היה קרוב ונתרחק – כגון חתנו שמתה אשתו, שהיא בתו, - כשר. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אפילו מתה בתו – אשת חתנו, ויש לו – אבל יש לחתנו, בנים ממנה - הרי זה קרוב – והוא וחתנו פסולים זה לזה.
יש לראות את המשפט "וכל הקרוב לו באותה שעה" תשלום משנת רבי עקיבא. משנת רבי עקיבא פתחה ברשימת הקרובים, ולאחר מכן הדגישה שקרובים אלו פסולים דווקא אם הם קרובים לו באותה שעה, אבל אם היה קרוב ונתרחק - כשר. בתוך משנת רבי עקיבא שילב העורך את הערתו של רבי יוסי ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 507).
• • •
תלמוד
הקרובים הפסולים לדון ולהעיד
במשנה שנינו: "אֵילּוּ הן הקרובין" כול'.
שואלים: מכיון דתנינן – מכיוון ששנינו אחיו, מה צורכה למיתני – מה צורך לשנות אחי אביו? – שכן פסול אחי אביו יכול להילמד מפסול אחיו ובנו (של אחיו) שנשנה במשנה, שהרי אחי אביו הוא תמונת הראי של בן אחיו (שאלת הירושלמי מתבססת על ההנחה שהפסולים הם הדדיים, וכל שפסול להעיד או לדון לי - גם אני פסול לו).
ומשיבים: לומר (צריך לומר: 'לוסר', כמו בקטע ששון להלן, וכן הוגה בגליונות ר"ש ליברמן ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 847, הערה 548)) – (יש צורך לשנות אחי אביו כדי) לאסור (לפסול) בנו וחתנו של חתן אחי אביו (המילה 'חתן' בתשובה זו ובשאר התשובות היא אשגרה מהמילה 'וחתנו' שנזכרה לפני כן ("שערי תורת ארץ ישראל")) – המשנה באה ללמדנו על פסול בנו וחתנו של אחי אביו.
ושואלים: מכיון דתנינן – מכיוון ששנינו אחי אביו, מה צורכה למיתני – מה צורך לשנות אחי אמו? – שכן קרובי האם שווים לקרובי האב. ומשיבים: לומר (צריך לומר: 'לוסר', כמו בקטע ששון להלן, וכן הוגה בגליונות ר"ש ליברמן) – (יש צורך לשנות אחי אימו כדי) לאסור (לפסול) בנו וחתנו של חתן אחי אמו – המשנה באה ללמדנו על פסול בנו וחתנו של אחי אימו.
ושואלים: מכיון דתנינן – מכיוון ששנינו בעל אחותו, מה צורכה למיתני – מה צורך לשנות בעל אחות אביו? – שכן פסול בעל אחות אביו יכול להילמד מפסול בעל אחותו שנשנה במשנה (המילים במשנה "הן ובניהן" מוסבות גם על פסולי הראי של הקרובים המפורשים במשנה, ולכן כשם שבעל אחותי פסול לי הוא ובנו, גם אני פסול לו אני ובני, ואם הבן פסול לבעל אחות האב, גם בעל אחות האב פסול לבן ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 548)) ומשיבים: לומר (צריך לומר: 'לוסר', כמו בקטע ששון) – (יש צורך לשנות בעל אחות אביו כדי) לאסור (לפסול) בנו וחתנו של חתן בעל אחות אביו – המשנה באה ללמדנו על פסול בנו וחתנו של בעל אחות אביו.
ושואלים: מכיון דתנינן – מכיוון ששנינו בעל אחות אביו, מה צורכה למיתני – מה צורך לשנות בעל אחות אמו? – שכן קרובי האם שווים לקרובי האב.
ומשיבים: לומר (צריך לומר: 'לוסר', כמו בקטע ששון) – (יש צורך לשנות בעל אחות אימו כדי) לאסור (לפסול) בנו וחתנו של חתן בעל אחות אמו – המשנה באה ללמדנו על פסול בנו וחתנו של בעל אחות אימו.
תשובת הירושלמי לכל השאלות 'לוסר בנו וחתנו של חתן...' צריכה עיון. המילים 'של חתן' אינן מובנות. שכן לפי פשט המשנה מדובר בבנו ובחתנו של הקרוב הנזכר במשנה, וחתן חתנו מאן דכר שמיה? ראוי גם לציין שלצורך תשובתו לא היה צריך הירושלמי להיזקק לפרט זה, ודי היה לו לומר: 'לוסר בנו וחתנו של אחי אביו', וכיוצא בזה בשאר התשובות.
אפשר שמילה זו 'חתן' היא אשגרה מהמילה 'וחתנו' שנזכרה לפני כן, אבל החזרה של מילה זו בכל ארבע התשובות מקשה מאוד על אפשרות זו ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 548).
תשובת הירושלמי לשאלות השנייה והרביעית היא שהמשנה באה ללמדנו על פסול בנו וחתנו של (חתן) אחי אימו או פסול בנו וחתנו של (חתן) בעל אחות אימו. לא ברור מדוע בפרט זה לא יכולים היינו לדעת שפסולי האם שווים לפסולי האב. ואולי סבור הירושלמי שבנו וחתנו מוסב רק על המפורשים במשנה או על פסולי הראי שלהם (שם, הערה 30).
אפשר שהנוסח שלפנינו מורכב מגרסה מקורית ופירוש. גרסה מקורית: 'לוסר בנו וחתנו', ופירוש: 'חתן אחי אביו', וכיוצא בזה בשאר התשובות. הפירוש בא לומר ש'חתנו' אינו חתן בנו של אחי אביו, כהצעת הבבלי סנהדרין כח,א לתאם בין דינו של רב לבין המשנה ("ומאי חתנו? חתן בנו", כלומר, המילה 'חתנו' מתייחסת למילה 'בנו' שנזכרה לפניה), אלא 'חתנו' הוא חתן אחי אביו. המילה 'של' נוספה כתיקון יתר בידי סופרים שביקשו 'להחליק' את הכפילות שנוצרה כתוצאה משילוב הפירוש בתוך הנוסח.
בבבלי סנהדרין כח,א אמרו: אמר רב: אחי אבא לא יעיד לי, הוא ובנו וחתנו. אף אני לא אעיד לו, אני ובני וחתני.
לדעת הירושלמי פסולי המשנה הם פסולים הדדיים. ועוד, המילים "בניהן וחתניהן" מוסבות גם על פסולי הראי של הפסולים הנזכרים במשנה. שתי הנחות אלו עולות גם מפשוטם של דברי רב בבבלי ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 549).
ומקשים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: אם חתן חמותו אסור – שהרי שנינו חמיו וחתנו, והדין הוא שאישה כבעלה, ולכן גם חמותו וחתנה, ואפילו חתנה הוא בעלה של בת חמותו מאיש אחר, פסולים להעיד לו, בעל חורגתו – בעלה של בת אשתו מאיש אחר, לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שהוא פסול להעיד לו, שהרי בעלה של בת אשתו מאיש אחר קרוב לו יותר מבעלה של בת חמותו מאיש אחר, שכן אשתו קרובה לו יותר מחמותו, ומדוע שנינו "חורגו לבדו", שמשמע שבעל חורגתו כשר? ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על אוקימתא: תיפתר – תתפרש (המשנה), שיש לה בנים וחתנים ממנו – המשנה שאמרה שבנה וחתנה של חמותו פסולים להעיד לו מדברת בבנה ובחתנה מחמיו ולא מאיש אחר. הרי שרק בעלה של בת חמותו מחמיו פסול להעיד לו, אבל בעלה של בת חמותו מאיש אחר אינו פסול להעיד לו, ולכן אין לדון שגם בעלה של בת אשתו מאיש אחר פסול.
במשנה שנינו: "אגיסו – בעל אחות אשתו".
מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: יש לו בנים וחתנים – גיסו פסול הוא ובניו וחתניו, ואית תניי תני: – ויש תנא [ש]שונה: אין לו בנים וחתנים – גיסו בלבד פסול, אבל בניו וחתניו כשירים.
ומיישבים את הסתירה בין המקורות באמצעות אוקימתות: מאן דמר: – מי שאומר: יש לו בנים וחתנים - ממנה – מקור זה מדבר במקרה של בנים וחתנים של גיסו מאחות אשתו, ומאן דמר: – ומי שאומר: אין לו בנים וחתנים - ממקום אחר – מקור זה מדבר במקרה של בנים וחתנים של גיסו מאישה אחרת ולא מאחות אשתו.
בתוספתא סנהדרין ה, ג שנו: גיסו לבדו. רבי יהודה אומר: חורגו לבדו.
בבבלי סנהדרין כח,ב אמרו: תנו רבנן: חורגו לבדו. רבי יוסי אומר: גיסו לבדו. ותניא אידך: גיסו לבדו. רבי יהודה אומר: חורגו לבדו.
לפי פשוטם של דברים נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה מי הוא הפסול לבדו. לדעת רבי יוסי רק גיסו פסול לבדו אבל חורגו פסול הוא ובנו וחתנו, ולדעת רבי יהודה רק חורגו פסול לבדו אבל גיסו פסול הוא ובנו וחתנו. שניהם מתייחסים לרשימה קדומה, שהיא משנת רבי עקיבא, ונחלקו בסדרם של שני הפריטים האחרונים ברשימה, וממילא נחלקו על מה נאמר "לבדו". רבי יהודה שנה: "...ובעל אמו וחמיו וגיסו, וחורגו לבדו", ורבי יוסי שנה: "...ובעל אמו וחמיו וחורגו, וגיסו לבדו". משנתנו היא כדעת רבי יהודה ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 590-591).
הירושלמי מעיר שיש תנא השונה שיש לגיסו בנים וחתנים ויש תנא השונה שאין לגיסו בנים וחתנים. לכאורה, הדעה הראשונה תואמת למשנתנו, והשנייה תואמת לדעה בתוספתא שאמרה "גיסו לבדו", ולפי הבבלי היא דעתו של רבי יוסי. אלא שהירושלמי אינו רואה מסורות אלו כחולקות זו על זו, והוא מיישב בין שתי מסורות אלו. מדברי הירושלמי עולה שהוא לא ראה במסורת השנייה דעה החולקת על המשנה (שם, עמוד 593).
רב נפק למיתרי משכין לרבי חייה רבה – רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) יצא (הלך) להשרות (במים) עורות (של חיות) עבור רבי חייה הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים, דודו של רב. - בירושלמי מגילה ד,א ובבבלי בבא מציעא פה,ב מסופר שרבי חייה צד צבאים וכתב את כל המקרא על עורותיהם). עבר בחד אתר ואשכח רבי יוחנן יתיב ומקשי – עבר במקום אחד ומצא את רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) יושב ומקשה (שואל ומסתפק): תנינן: – שנינו: חורגו – בן אשתו מאיש אחר, לבדו – הוא בלבד פסול, ולא בנו וחתנו. - משנה זו משמשת כיסוד לבעיות שרבי יוחנן מציע בהמשך. אשת חורגו מהו? – מה הדין באשת חורגו (אשתו של בן אשתו מאיש אחר)? האם אדם כשר להעיד באשת חורגו? בעל חורגתו מהו? – מה הדין בבעל חורגתו (בעלה של בת אשתו מאיש אחר)? האם אדם כשר להעיד בבעל חורגתו? אשה כבעלה, ובעל כאשתו? – רבי יוחנן הסתפק האם אשת חורגו ובעל חורגתו התמעטו מהאמור במשנה "חורגו לבדו" או שמא גם במקרה זה אישה כבעלה ובעל כאשתו?
ומכריעים את הספק שנזכר לפני כן: וקמת – ועמדה (ועלתה המסקנה), אשת חורגו כחורגו – ולא יעיד אדם באשת חורגו, כיוון שאישה כבעלה, והבעל כאשה – בעל חורגתו כחורגתו, ולא יעיד אדם בבעל חורגתו.
בבבלי סנהדרין כח,א-ב אמרו: רב איקלע למזבן גווילי (רב הזדמן למקום אחד לצורך קניית גווילים). בעו מיניה (שאלוהו באותו מקום שהזדמן אליו): מהו שיעיד אדם באשת חורגו?
בסורא אמרי: בעל כאשתו (ולא יעיד אדם בבעל חורגתו). בפומבדיתא אמרי: אישה כבעלה (ולא יעיד אדם באשת חורגו).
יש לראות את הסוגיה בבבלי על רקע המקבילה בירושלמי. בבבלי חסרה השאלה על בעל חורגתו, אולי מפני שניסחו את השאלה בהתאם לאמור במשנה "חורגו לבדו". מסקנת הירושלמי מקבילה לשתי המסורות שהביא הבבלי. גם בירושלמי לא נאמר בפירוש שרב הוא שהשיב את התשובה. אפשר שרב עצמו לא ידע את התשובה, והשאלה הוכרעה רק בשלב מאוחר יותר. עורך הסיפור (בבבלי) צירף את שתי המסורות של סורא ופומבדיתא לסיפור על רב, כדי להשלים את התשובה לשאלה שעליה לא נשתמרה תשובת רב, ואולי רב עצמו לא השיב עליה ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 559-560).
רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מסתפק): דור שלישי מהו שיהא מותר באשת ראשון? – האם שלישי מותר להעיד באשת ראשון? (בנו וחתנו של בנו של אחיו הוא שלישי בראשון) משה (בן עמרם, הנביא והמחוקק) מהו שיהא מותר – להעיד באשת פינחס (בן אלעזר בן אהרן הכוהן)? – משה באשת פינחס הוא דוגמה לראשון באשת שלישי (המונחים שלישי בראשון וראשון בשלישי מציינים את מידת הקרבה בין שני הצדדים. הקרבה נמדדת בהתאם לדרגת קרבת כל אחד מהם אל הגורם המשותף. משה בפינחס הוא ראשון בשלישי כיוון שהגורם המשותף במקרה זה הוא עמרם. משה קשור אליו בדרגת קרבה ראשונה, ופינחס קשור אליו בדרגת קרבה שלישית. - הנחתו של רב חסדא היא ששלישי אסור להעיד בראשון, ושאלתו מוסבת על שלישי באשת ראשון, האם שלישי מותר להעיד באשת ראשון, וכן האם ראשון מותר להעיד באשת שלישי. - אין פושטים את שאלת רב חסדא).
ומביאים מחלוקת אמוראים: ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: מקבלין דור שיני ודור שלישי מדוחק – מקבלים עדות של שני בשלישי ושל שלישי בשני רק מתוך הכרח.
רבי יוחנן אמר: אפילו מריוח – מקבלים עדות של שני בשלישי ושל שלישי בשני אפילו לכתחילה.
לפי סוגיית הבבלי סנהדרין כח,א, המשנה סוברת ששלישי בראשון כשר, רב סובר ששלישי בראשון פסול אבל שלישי בשני כשר, ורבי אלעזר (התנא) סובר שגם שלישי בשני פסול. בסוגיה בבבלי בבא בתרא קכח,א רבי אבא קובע ששלישי בשני כשר ומכאן ששלישי בראשון פסול, ורבא קובע שגם שלישי בראשון כשר. דעת רבי יוחנן בירושלמי תואמת את דעת רב לפי סוגיית הבבלי ואת דעת רבי אבא.
במשנה שנינו: "היה קרוב ונתרחק - כשר. רבי יהודה אומר: אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה - הרי זה קרוב".
מציעים מעשה הממחיש את האמור במשנה: כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): אגיסיה דרב הונא הוה ליה דין עם חד בר נש – גיסו של רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) היה לו דין (תביעה משפטית) עם אדם אחד (צריך להניח שבמקרה זה מתה אשתו של הגיס, אבל היו לבעלה בנים ממנה). אמר – גיסו: כל מה דרב הונא אמר אנא מקבל עלי – כל מה שרב הונא (שהיה דיין) אומר (פוסק בדין שביני ובין בעל דיני), אני מקבל עליי (אף על פי שרב הונא היה קרובי). שמע רב הונא – את דברי גיסו, ואמר: כהדין (בקטע ששון אין מילה זו) יודעני – יודע אני, כשם שאמרו מלמעלן, כך אמרו מלמטן – כשם שבבית הדין הגדול שבירושלים (-'מלמעלן') הדין הוא שקרוב ונתרחק כשר לדון (לפי דרשת רבי יוסי הגלילי בבבלי סנהדרין כח,ב ובספרי דברים פסקה קנג ופסקה קצ), כך בכל בית דין (-'מלמטן') הדין הוא שקרוב ונתרחק כשר לדון (בית הדין הגדול שבירושלים נקרא 'מלמעלן', משום שהוא על כל בתי הדין ואין למעלה ממנו, וגם משום מקומו שהוא גבוה מכל העולם, שנאמר עליו: "וקמת ועלית אל המקום" (דברים יז,ח)). - פירוש אחר: כשם שאמרו בארץ ישראל שההלכה היא שאם היה קרוב ונתרחק - כשר, שאין הלכה כרבי יהודה, כך אמרו בבבל (ארץ ישראל נקראת 'מלמעלן', משום שהיא גבוהה מכל הארצות, ובבל נקראת 'מלמטן', משום שהיא נמוכה מכל הארצות שסביבה. - בבבלי סנהדרין כח,ב אמרו רבי יוחנן הארץ ישראלי ורב נחמן הבבלי שאין הלכה כרבי יהודה, ושם סיפרו שבני חמוה דמר עוקבא ציינו שביכולתם להביא איגרת מארץ ישראל שאין הלכה כרבי יהודה).
מסתבר שרב הונא משתמש בדבריו של רבי שמעון: "רבי שמעון אומר: כשם שאמרו מלמעלן, כך אמרו מלמטן" (ירושלמי שביעית א,ב), ומקורו בתוספתא בבא בתרא א,יב: "רבי שמעון אומר: כשם שמרחיקין מלמעלה, כך מרחיקין מלמטה". דברים אלו נאמרו ביחס לחובת הרחקת האילן מן הבור ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 635, הערה 35).
בבבלי סנהדרין כח,ב-כט,א אמרו: תניא: את זה דרש רבי יוסי הגלילי: "ובאת אל הכוהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז,ט) - וכי תעלה על דעתך שאדם בא אצל שופט שלא היה בימיו? אלא זה שהיה קרוב ונתרחק (שעכשיו, בימים ההם שהוא בא אליו, יכול הוא להיות נידון בפניו, ולא קודם לכן).
בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו (שמתה אחותם, אשת מר עוקבא, והיו למר עוקבא בנים ממנה). אתו לקמיה לדינא. אמר להו: פסילנא לכו לדינא. אמרו ליה: מאי דעתיך, משום רבי יהודה? מייתינא לך איגרתא ממערבא דלית הלכתא כרבי יהודה. אמר להו: מידי בקבא דקירא אידבקי בכו? (וכי בקב שעווה דבוק אני בכם? שאין אנו עוד קרובים) האי דקא אמינא לכו פסילנא לכו, משום דלא צייתיתו דינא הוא (מר עוקבא לא פסל את עצמו מלדון אותם מדין קרוב, אלא שנמנע מלדון אותם כיוון שאינם נשמעים לפסק הדין).
המעשה בירושלמי על גיסו של רב הונא מקביל למעשה בבבלי על בני חמוה דמר עוקבא. מדבריו של מר עוקבא עולה שאין הלכה כרבי יהודה. לפי פירושנו למעשה בירושלמי, רב הונא פסק שלא כרבי יהודה.
ופוסקים הלכה: רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הלכה כרבי יודה – שחולק על התנא הראשון במשנה ואומר שאם היה קרוב ונתרחק - פסול.
בבבלי סנהדרין כח,ב אמרו: אמר רבי נחום אמר רבי טבלאי אמר רב ברונא אמר רב: הלכה כרבי יהודה. רבא אמר רב נחמן: אין הלכה כרבי יהודה. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי יהודה.
בבבלי הכרעת ההלכה שנויה במחלוקת, ובירושלמי הוכרעה ההלכה על ידי רב כרבי יהודה.
• • •