משנה
משנה זו עוסקת ביכולתו של בעל דין לחזור בו מקבלת קרוב או פסול כדיין או כעד וביכולתו לחזור בו מהסכמתו לקבל שבועה קלה. משנה זו אינה עוסקת בבית דין של בוררים דווקא.
אמר לו – אמר אחד מבעלי הדין לחברו: "נאמן עלי אבא" – אבי נאמן לי שידון דין אמת בינינו או שיעיד עדות את האמת, ואני מסכים שיהא דיין או עד בדיננו, אף על פי שהוא פסול לדונני ולהעידני, "נאמן עלי אביך", "נאמנין עלי שלשה רועי בקר" – לדון בינינו, אף על פי שאינם בקיאים בדינים, - רבי מאיר אומר: יכול הוא – בעל הדין שאמר כך, לחזור בו – ולומר: איני רוצה אלא בדיינים ובעדים כשרים. וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו.
היה חייב לחבירו שבועה, אמר לו – חברו: "דור לי בחיי ראשך" – הישבע לי בחייך (בלשון בני אדם נקראת שבועה נדר. שבועה זו היא במקום השבועה הרגילה בשם ה' שהוא חייב להישבע בפני בית דין), - רבי מאיר אומר: יכול הוא – חברו שאמר כך, לחזור בו – ולתובעו שיישבע את השבועה שהוא חייב בה. וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו.
• • •
תלמוד
חזרה מקבלת קרוב או פסול
במשנה שנינו: "נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר - רבי מאיר אומר: יכול הוא לחזור בו".
[אמר רבא בר בינא (רבי אבא בר אבינא, אמורא ארץ ישראל בדור השני) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): שלשה כגמר דין – קבלת קרוב או פסול כדיין או כעד בפני שלושה היא כגמר דין, וכמו שלאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו מקבלה זו, כך אם קיבל עליו קרוב או פסול בפני שלושה - אינו יכול לחזור בו מקבלה זו.] אמר לו – אמר אחד מבעלי הדין לחברו: "נאמן עלי אביך", קיבל עליו בפני שנים - יכול הוא לחזור בו, בפני שלשה - אין יכול לחזור בו.
בעל "נועם ירושלמי" סבור שיש לקשור את המשפט 'קיבל עליו בפני שנים...' למימרה שנזכרת בסוף ההלכה הקודמת 'אמר רבא בר בינא בשם רב...'. ואף שביניהם כתובה המשנה וכן הפִסקה 'נאמן עלי אבא' אין בכך כלום, שכן כידוע גם המשניות וגם הפסקאות שולבו בסוגיית הירושלמי בשלב מאוחר יותר. לפי זה, לפנינו מימרה אחת של רב האומרת, שכיוון ששלושה הם כגמר דין, לכן אם קיבל עליו בפני שניים - יכול לחזור בו, בפני שלושה - אינו יכול לחזור בו ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 205).
מביאים מחלוקת אמוראים בדעת רבי מאיר.
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: בשלא נטל מזה ונתן לזה – לא דיבר רבי מאיר אלא במקרה שעדיין לא בוצע הדין, שלא נטל הדיין הפסול ממון מהנתבע ונתן אותו לתובע, אבל נטל מזה ונתן לזה - [אין] יכול (הוא) לחזור בו – במקרה שכבר בוצע הדין, אינו יכול לחזור בו גם לשיטת רבי מאיר (התיקון מתבקש מן ההיגיון בדברי שמואל, והוא הכרחי לאור הקבלת דברי שמואל לדברי רבי יוחנן וריש לקיש, וכך תיקנו כל מפרשי הירושלמי. מסתבר שמקור הטעות הוא בהשגרת לשונם של רבי יוחנן וריש לקיש ללשונו של שמואל ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 191, הערות 28-29)).
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) וריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמרי – אומרים: אפילו נטל מזה ונתן לזה - יכול הוא לחזור בו – רבי מאיר סבור שהוא יכול לחזור בו גם לאחר ביצוע הדין.
נראה לי שיש לראות את דברי רב בירושלמי כחלק מסדרה של שלוש מימרות רצופות שנחלקו בהבנת דעתו של רבי מאיר. רב סובר שלדעת רבי מאיר לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו, ולכן אם קיבל עליו בפני שלושה - אינו יכול לחזור בו, שכן שלושה הם כגמר דין. שמואל סובר שלדעת רבי מאיר גם לאחר גמר דין יכול לחזור בו, אבל לאחר ביצוע הדין אינו יכול לחזור בו. ואילו רבי יוחנן וריש לקיש סבורים שלדעת רבי מאיר גם לאחר ביצוע הדין יכול לחזור בו ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 206).
בבבלי סנהדרין כד,ב אמרו: אמר ריש לקיש: מחלוקת (רבי מאיר וחכמים האם יכול או אינו יכול לחזור בו) לפני גמר דין, אבל לאחר גמר דין (שנתחייב בדינו) - דברי הכול אין יכול לחזור בו. - ורבי יוחנן אמר: לאחר גמר דין מחלוקת.
בירושלמי לא מצאנו מחלוקת זו של רבי יוחנן וריש לקיש. בירושלמי מצאנו מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, הסבורים שלדעת רבי מאיר אפילו לאחר ביצוע הדין יכול לחזור בו, לבין שמואל הסבור שלדעת רבי מאיר אינו יכול לחזור בו לאחר ביצוע הדין ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 206).
ברור מלשון הירושלמי שדברי האמוראים מוסבים על דברי רבי מאיר. בבבלי מנוסחים הדברים כמתייחסים לגבולות מחלוקת רבי מאיר וחכמים. הבדל נוסף בין הירושלמי והבבלי הוא בהגדרת הזמן שלאחריו אינו יכול לחזור. לפי הירושלמי מדובר על 'נטל מזה ונתן לזה', היינו ביצוע הדין. לפי הבבלי מדובר על גמר דין (שם, 191).
ומביאים ברייתא: "קיטה במקטיה (צריך לומר כמו בתוספתא: 'בקיטה ובמקטיה') דנקום (נראה שצריך לומר: 'דנקיס')" – אם אחד מבעלי הדין נשבע מיוזמתו בקַיָּיץ (עוסק בתאנים לקצצן ולייבשן ולעשותן דבלים) ובכלי שבו הוא חותך את התאנים לחתיכות ('נקיס' - חותך. ראה DJPA, עמוד 822). בתוספתא: 'נקיט', אלא שפועל זה מצוי רק בארמית בבלית ואינו נזכר בירושלמי או בספרות התנאים), קיבל עלוי (צריך לומר: 'עליו') – אם קיבל עליו בעל דינו שבועה עממית פחותה זו, - יכול לחזור בו – כך דברי רבי מאיר (תופעת השבועה והנדר הקשורים לתאנים היתה נפוצה בימיהם).
לשורה זו (למעט המילים 'קיבל עלוי' הנראות כהוספה פרשנית של הירושלמי) יש מקבילה בתוספתא סנהדרין ה,א, והיא מוסבת על ההלכה במשנה 'היה חייב לחבירו שבועה, אמר לו: דור לי בחיי ראשך'. שורה זו קוטעת את רצף הדיון כאן העוסק בהלכה הקודמת 'נאמן עלי אבא', ומקומה הטבעי הוא להלן לאחר המימרה האחרונה. ייתכן ששורה זו שולבה כאן בגלל הדמיון בין הסיום שלה לבין הסיום של המימרה שלפניה. ואולי המשפט המוטעה להלן 'היה חייב לחבירו שבועה' היה מלכתחילה הערת גיליון שביקשה לציין מהי ההלכה שעליה מוסבת שורה זו ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 207, הערה 77).
בתוספתא סנהדרין ה,א שנו: אמר לו: "נאמן עליי אבא", "נאמן עליי אביך", "נאמנים עליי שלושה רועי בקר" - יכול לחזור בו, עד שישמע מפי הדיין (את גזר הדין); דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו.
היה חייב לחבירו שבועה, אמר לו: "דור לי בחיי ראשך", "בקייטא ובמקטייא דנקיט" - יכול לחזור בו, עד שיקבל עליו שבועה מפי / בפני הדיין; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו.
...ומעשה באחד שנתחייב לחבירו שבועה בבית דין ונדר לו בחיי הקייץ וקיבל (בעל דינו) עליו.
בהלכה הראשונה בתוספתא מפורש שלא דיבר רבי מאיר אלא לפני גמר דין. בשני התלמודים מובאות מחלוקות אמוראים האם המחלוקת במשנה היא לפני גמר דין או לאחריו, אבל התוספתא לא מצוטטת שם. ניתן לומר שמקצת האמוראים וכן עורך הסוגיה בבבלי ובירושלמי לא הכירו תוספתא זו ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 173-174).
בתוספתא מובא מעשה שבו החייב שבועה נשבע שבועה מופחתת וחברו הסכים לכך בדיעבד וקיבל עליו (שם, עמוד 175).
היוונים נשבעו בכל דבר שנזדמן אצלם. המעשה בתוספתא הוא עדות מהימנה ביותר, שהמוני היהודים השתמשו באותן שבועות משונות שהשתמשו בהן שכניהם הגויים, על אף הוראות החכמים שלא ייחסו להן כל תוקף ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 97).
("היה חייב לחבירו שבועה" כול'. (כפי שהעיר ב"שערי תורת ארץ ישראל", ציונה של פסקה זו הוא מוטעה, שכן הדיון כאן מוסב על ההלכה 'נאמן עלי אבא' ולא על 'היה חייב לחבירו שבועה' ("סנהדרין פרק שלישי", עמוד 188, הערה 23))
מביאים מחלוקת אמוראים נוספת בדעת רבי מאיר.
רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: בשאמר לו – כשהתובע אומר לנתבע: "יאמר לי אביך – שאתה פטור מלשלם, ואין לי עמך עסק" – כשהתובע מוכן לקבל עליו את אביו של הנתבע כדיין או כעד, אין אנו אומדים את דעתו של התובע שהוא יודע שאינו צודק, כיוון שיש כאן רק ויתור על המגיע לו ולא הסכמה לשלם, ולכן לדעת רבי מאיר התובע יכול לחזור בו לאחר מכן מהסכמתו, אבל אם אמר לו – הנתבע לתובע: "יאמר לי אביך – שאני חייב לשלם, ואני מקבל עלי – לשלם", - עילא (סיבה, תואנה או אמתלה) היה רוצה להודות לו – כשהנתבע מוכן לקבל עליו את אביו של התובע כדיין או כעד, אף שהוא מודע לכך שקרוב לוודאי שאביו של התובע יגרום לחיובו בדין והוא יצטרך לשלם, אנו אומדים את דעתו של הנתבע שהוא יודע שהוא חייב, ואינו מבקש אלא עילה כדי להודות לתובע שהוא חייב לו (במקום להודות במפורש ולגרום מבוכה לעצמו, הוא מעדיף לקבל על עצמו את אבי התובע כדיין או כעד), ולכן אין הנתבע יכול לחזור בו לאחר מכן מהסכמתו.
רבי יוסי בן (בן) חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: ואפילו אמר – הנתבע לתובע: "יאמר לי אביך ואני מקבל עלי – לשלם" - לא מצינו עדות יוצָא (יוצאה) מפי קרוב – לדעת רבי מאיר הנתבע יכול לחזור בו מכל הסכמה שאינה לפי שורת הדין, שאין עדות כשרה בקרובים, ואין הדבר תלוי באומדן דעתו של הנתבע (כך פירש את מחלוקת האמוראים ב"נועם ירושלמי" ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 189)).
בבבלי סנהדרין כד,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת (רבי מאיר וחכמים האם יכול או אינו יכול לחזור בו) ב"מחול לך" (כשהתובע מסכים לדיין פסול ואומר לנתבע: אם אביך יזכה אותך - מחול לך), אבל ב"אתן לך" (כשהנתבע מסכים לדיין פסול ואומר לתובע: אם אביך יחייב אותי - אתן לך) - דברי הכול יכול לחזור בו. - ורבי יוחנן אמר: ב"אתן לך" מחלוקת.
בבבלי נחלקו האמוראים בפירוש מחלוקת רבי מאיר וחכמים. שמואל סבור שמחלוקת ב"מחול לך" אבל ב"אתן לך" דברי הכול יכול לחזור בו, ואילו בדעת רבי יוחנן מסתפקת הסוגיה האם דעתו שמחלוקת ב"אתן לך" אבל ב"מחול לך" דברי הכול אין יכול לחזור בו או שמא לדעתו מחלוקת גם "באתן לך" וגם ב"מחול לך".
"אין לי עמך עסק" בירושלמי מקביל לניסוח בבבלי "מחול לך", ומילים אלו נאמרות על ידי התובע, ואילו "אני מקבל עלי" בירושלמי מקביל ל"אתן לך", והדובר הוא הנתבע.
עמדת הירושלמי הפוכה מעמדת הבבלי. לפי לשון הירושלמי, על פי הפירוש שהצעתי לירושלמי (פירושו של "נועם ירושלמי"), ברור ששני האמוראים אמרו את דבריהם בשיטת רבי מאיר. לדעת רבי חייה בר בא לא התיר רבי מאיר לחזור אלא ב"מחול לך", אבל ב"אתן לך" אף הוא מודה שאינו יכול לחזור בו, ורבי יוסי בן חנינה חולק ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 188-190).
• • •