זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה – כל בעל דין רשאי לסרב להידון על פי העדים שהביא לו האחר להעיד בבית הדין; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אימתי – הוא יכול לפסול את העדים? בזמן שהוא מביא עליהם ראייה שהן קרובין או פסולין – להעיד, אבל אם היו כשירין – להעיד, - אינו יכול לפוסלן.
• • •
פסילת עדים בבית דין של בוררים
במשנה שנינו: "זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה; דברי רבי מאיר".
ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: כיני מתניתא: – כך היא המשנה (כך יש להגיה את המשנה): עדו – הנוסח במשנה היה "זה פוסל עדיו של זה", ומגיהים "עדו", ויש להציע דיוק: הא – אבל עידיו - לא – כל בעל דין יכול לפסול עד יחיד שהביא האחר, אבל אינו יכול לפסול כת של שני עדים ויותר שהביא האחר.
ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אפילו עדיו – כל בעל דין יכול לפסול אפילו כת של שני עדים ויותר שהביא האחר, כיוון שבכך לא יתבטל הדיון, כי בעל הדין האחר רשאי לשוב ולהביא עדים נוספים גם במהלך הדיון (ואין להגיה את המשנה. - במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש כאן ולעיל הקדימו את דברי ריש לקיש לדברי רבי יוחנן, שלא כרגיל, משום שהדרך להקדים את דברי המצמצם לדברי המרחיב).
בבבלי סנהדרין כג,א אמרו: "זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה; דברי רבי מאיר". - אמר ריש לקיש: פה קדוש (רבי מאיר) יאמר דבר זה?! תני: עדו (זה פוסל עדו היחיד של חברו, שיכול הוא לומר על עד אחד שאינו רוצה להידון על פי עדותו).
בשני התלמודים נמסר שלדעת ריש לקיש לא אִפשר רבי מאיר לפסול אלא עד אחד. בירושלמי מובאת מיד בסמוך דעתו החולקת של רבי יוחנן. מחלוקתם של ריש לקיש ורבי יוחנן בירושלמי ביחס לפסול עדים מקבילה למחלוקתם בפסול דיינים. כשם שבפסול דיינים צמצם ריש לקיש את דינו של רבי מאיר והעמידו בארכאות שבסוריא, כך בפסול עדים צמצם ריש לקיש את דינו של רבי מאיר והעמידו בעד אחד ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 127). כשם שבפסול דיינים אמר רבי יוחנן 'אפילו בדייני תורה', כניגוד לדעת ריש לקיש שצמצם את דברי רבי מאיר לארכאות שבסוריא, כך גם בפסול עדים אומר רבי יוחנן 'אפילו עדיו' וחולק על ריש לקיש שאמר 'כיני מתניתא: עדו' (שם, עמוד 131).
ומציעים סיוע לדברי רבי יוחנן מברייתא: דתני: – ששונה [התנא]: לעולם מוסיפין דיינים – כל בעל דין יכול להוסיף דיינים על שלושה הדיינים הראשונים שביררו להם בתחילה כדי שייגמר הדין בחמישה או בשבעה או ביותר דיינים, עד שייגמר הדין. והדיינין (צריך לומר כמו בתוספתא סנהדרין ו,ד: 'והעדים') יכולין לחזור בהן – מעדותם, עד שייגמר הדין, נגמר הדין - אין יכולין לחזור בהן. [צריך להוסיף כמו בתוספתא: 'לעולם מביא עדיותיו וראיותיו לבית דין עד שייגמר הדין' – כל בעל דין יכול להוסיף ולהביא עדים או ראיות גם לאחר שנפסלו עדיו או ראיותיו הקודמים, או במקרה שמצא ראיות חדשות, עד שייגמר הדין. - מכאן סיוע לרבי יוחנן] (הברייתא מדברת בבית דין קבוע, אבל הוא הדין בבית דין של בוררים, שבעלי הדין יכולים להוסיף דיינים על שלושה הדיינים הראשונים, וכל בעל דין יכול להביא עדים נוספים במקום העדים שנפסלו).
בתוספתא סנהדרין ו,ד שנו: לעולם מוסיפים הדיינים עד שייגמר הדין. לעולם אין (מילה זו יתירה) העדים יכולים לחזור בהם עד שייגמר הדין. לעולם מביא עדיותיו וראיותיו לבית דין עד שייגמר הדין.
ציטוט התוספתא בירושלמי שלפנינו הוא חלקי. עיקר סיועו של רבי יוחנן הוא מהלשון 'לעולם מביא עדיותיו וראיותיו לבית דין עד שייגמר הדין'. באמת ציטוט זה אין בו סיוע של ממש לרבי יוחנן, כיוון שאין מכאן כל הוכחה לכך שיכול בעל דינו לפסול את עדיו בלא ראיה ולחייבו להביא עדים אחרים. משום כך נראה שציטוט זה אינו בבחינת ראיה לרבי יוחנן אלא בבחינת השלמה לדבריו. רבי יוחנן מתיר לכל צד לפסול את עדי הצד האחר, כיוון שבכך לא יתבטל הדיון, שכן רשאי בעל הדין להביא את עדיו האחרים גם במהלך הדיון, כמפורש בתוספתא ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 132).
בספרי דברים פסקה יב נאמר: "איכה אשא לבדי טורחכם" - מלמד שהיו טרחנים. היה אחד מהם רואה שני נוצח בדין, אומר: "יש לי עדים להביא", "יש לי ראיות להביא", "למחר אני מוסיף עליכם דיינים".
מודה רבי יוחנן, שאם אין שם אלא הן – אם לא הביא לו בעל הדין האחר אלא כת אחת של שני עדים, שאין יכולין לפוסלן – אין בעל הדין האחד יכול לפסול את שני העדים (הירושלמי מגביל את דינו של רבי יוחנן למקרה שיש שם כיתות אחרות של עדים).
הגבלה זו, אף שאין היא פשוטה של משנתנו, טעמה ונימוקה עימה. אינה דומה פסילת עדים לפסילת דיינים. פסילת עדים מבטלת את יכולתו של בעל הדין להוכיח את טענותיו. משום כך אומר הירושלמי שלדעת רבי יוחנן מדובר כשיש לבעל הדין עדים אחרים ופסילת הקודמים לא תבטל את הדיון ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 132).
בבבלי סנהדרין כג,ב אמרו: כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: מחלוקת (רבי מאיר וחכמים) בשתי כיתי עדים (שיש לצד אחד שני כיתי עדים המעידות לטובתו, והצד השני רוצה לפסול כת אחת)... אבל בכת אחת - דברי הכול אינו יכול לפוסלם.
נראה ששיטתו של רבי יוחנן, כפי שנתבארה בירושלמי, היא זו שהובאה בשמו על ידי רב דימי לבבל. בלשון זו ישנם שני המרכיבים שמצאנו בדעת רבי יוחנן בירושלמי. האחד - שלדעת רבי יוחנן מתיר רבי מאיר לפסול שני עדים, והשני - שההיתר הוא רק כשיש לבעל דינו אפשרות להביא כת אחרת ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 132-133).
אמר (במסירה שלפנינו: אמ'. אמ' < אמר < אמ' ר' (אמר רבי)) זעירה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): והוא ואחד מן השוק מצטרפין לפסול עדות זה – בעל דין יכול לפסול עדים שהביא בעל הדין האחר רק אם הוא מצרף עימו אחד מן השוק לומר שהעדים פסולים לעדות.
העובדה שלדעת רבי זעירה צריך לצרף אחד מן השוק, מלמדת שלדעתו פסילת העדים אין פירושה שבעל הדין טוען שאינו רוצה להידון על פי עדותם, אלא שהוא טוען שהעדים פסולים על פי דין. אם דבריו של רבי זעירה מוסבים על דברי רבי יוחנן, נצטרך לומר שרבי זעירה מוציא את דברי רבי יוחנן מפשוטם, שהרי רבי יוחנן דיבר על זכותו של בעל הדין להימנע מלהידון על פי עדים אלו שכן בבית דין של בוררים אנו עסוקים. מסתבר שרבי זעירה אינו מודה במעמדו המיוחד של בית דין של בוררים, ולכן הוציא את דברי רבי יוחנן, וכן את דברי רבי מאיר, מפשוטם, והעמידם באוקימתא המתאימה לכל בית דין. עמדת רבי זעירה בירושלמי ביחס לבית דין של בוררים שווה לעמדת הבבלי.
ייתכן שיש קשר בין דברי רבי זעירה אלו לדבריו לעיל בפסול דיינים 'בטפילה שנו'. גם שם ביקש רבי זעירה לצמצם את זכות פסילת הדיין לפי רבי יוחנן לשיטת רבי מאיר רק לדיינים הנוספים על השלושה העיקריים, ובכך ניתק את זכות פסילת הדיין מאופיו המיוחד של בית דין של בוררים.
בבבלי סנהדרין כג,ב 'אמר רבי אלעזר: בבא הוא ואחר לפוסלם'. אוקימתא זו דומה לדברי רבי זעירה בירושלמי. נראה שרבי זעירה אמר את דבריו בשם רבי אלעזר ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 135).
ומציעים קושיה על דברי ריש לקיש: רבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי / הרביעי / החמישי) בעי – שואל (מקשה): ואין עד אחד זוקקו לשבועה מכל מקום (בין כך ובין כך)? – וכי אין עד אחד המסייע את התובע מחייב מדין תורה את הנתבע להישבע שאין ממש בתביעה?! (אומנם בעל הדין יכול לפסול את כוחו של עד אחד לחייב ממון בבית דין של בוררים, אבל עד אחד הלא מחייב שבועה מכל מקום, היינו גם בבית דין רגיל, וכיצד יפסול בעל הדין את כוחו זה של העד? ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 129). בית דין של בוררים יכול בהסכמת הצדדים להכריע את הדין על פי עד אחד. בזה הוא שונה מבית דין קבוע (שם, עמוד 128)). - אין משיבים לשאלה זו.
אפשר שלדעת ריש לקיש, בית דין של בוררים, לפי רבי מאיר, יכול להכריע את הדין על פי עד אחד, אלא שביחס לפרט זה, שבו שונה בית דין של בוררים מבית דין קבוע, יכול כל צד לפסול את בחירת העד האחד של הצד האחר. אפשר שגם רבי חנינה מכיר בעיקרון זה.
לשאלת רבי חנינה אין תשובה בירושלמי. אולם דומה שיכולים אנו להשיב עליה בהתאם לשיטתו של ריש לקיש. בבית דין של בוררים נשתנה מעמדו של עד אחד ממחייב שבועה למחייב ממון. משום כך כשבעל דין פוסל עד זה, בטל כוחו לחלוטין ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 128-129).
שאלת הבבלי על שיטת ריש לקיש מגלה תפיסה שונה לגמרי בדברי ריש לקיש. אין הבבלי מוכן לקבל שלבית דין של בוררים יהיה מעמד מיוחד ויכשירו בו עד אחד להוציא ממון. לדעתו חלים עליו כל הכללים של בית דין רגיל, ומשום כך שואל הבבלי: "והאי עד דאתא למאי? אי לממון - רחמנא פסליה! אי לשבועה - הימוני מהימן כבי תרי!". המילים "אי לממון - רחמנא פסליה!" חסרות בשאלת רבי חנינה בירושלמי, ולא במקרה ("בית דין של בוררים", "ספר היובל לרב מרדכי ברויאר", עמוד 475).
במשנה שנינו: "וחכמים אומרים: אימתי? בזמן שהוא מביא עליהם ראייה שהן קרובין או פסולין".
אמר רבי זעירא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): פסול - צריך ליפסל בבית דין – הפסול לעדות מחמת מעשיו אינו נפסל משעת עשיית המעשה אלא לאחר קביעת בית הדין, כיוון שבית הדין הוא המגדיר אותו כפסול על פי הערכת מעשיו, אבל קרוב - אין צריך ליפסל בבית דין – הקרוב אינו זקוק לקביעת בית הדין כדי להיפסל, כיוון שקרוב נפסל לעדות מעצם היותו קרוב (כך פירש ב"זהב הארץ" ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 406 ועמוד 446)).
נראה שדברי רבי זעירא אינם תשובה לשאלת רבי חנינה אלא הם מימרה בפני עצמה המתייחסת לדברי החכמים 'אימתי? בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולים' ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 128, הערה 30).
רבי זעירא מציין שיש הבדל בין תהליך פסילת הפסולים לבין תהליך פסילת הקרובים. מימרה זו מקבילה לדברי רבי אלעזר בבבלי סנהדרין כו,ב: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כולם (כל הפסולים לעדות) צריכים הכרזה בבית דין (שיכריזו שאדם פלוני נפסל בבית הדין)". גם מימרה זו אמר רבי זעירא על פי רבי אלעזר (שם, עמוד 406).
(אמר רבא בר בינא בשם רב: שלשה כגמר דין (מימרה זו שייכת להלכה הבאה, ונבארה להלן).)
• • •