זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה – כל בעל דין רשאי לסרב להידון בפני הדיין שבירר לו האחר; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אימתי – הוא יכול לפסול את הדיינים? בזמן שהוא מביא עליהם ראייה שהן קרובין – לבעל הדין, או פסולין – לדון, אבל אם היו כשירין – לדון, או מומחין מפי בית דין - אינו יכול לפוסלן (לשון רבים שנקטו חכמים מתייחסת לפסילה חוזרת ונשנית של הדיינים שבירר לו האחר, או שלשון זו מושפעת מהלשון להלן שבו מדובר בשני עדים).
פסילת דיינים בבית דין של בוררים
במשנה שנינו: "זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה; דברי רבי מאיר".
מציעים פירוש למשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה: זה פוסל דיינו של זה, ויש להציע דיוק: הא – אבל דיינו (צריך לומר: 'דייניו', כהגהה שב"כיכר לאדן", וכעין דברי ריש לקיש להלן: "כיני מתניתא: עדו, הא עידיו - לא" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 480; "מבואות לספרות התנאים", עמוד 420). וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") - לא – כל בעל דין יכול לפסול דיין שבירר לו האחר במסגרת בית דין של בוררים, אבל אינו יכול לפסול דיינים שנבחרו על ידי האחר כבית דין, שאם בעל דין אחד הציע את בית הדין שבעירו (או שבעיר הקרובה אם אין במקומם בית דין) - אין בעל הדין האחר יכול לפוסלו ('דייניו' הם בית הדין הקבוע שמשמש באותו מקום. נראה שתכליתה של הערה זו של הירושלמי היא להסביר מדוע יכולת הפסילה אינה מבטלת למעשה את הדיון כולו, שכן תמיד פתוחה הדרך ללכת לדיינים, היינו לבית דין קבוע, ואז לא יוכל הצד האחר לפסול את בית הדין ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 108-109)).
מביאים מחלוקת אמוראים בפירוש דברי רבי מאיר.
ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: בארכאות (בתי דין (מקור המילה ביוונית)) שבסוריא אמרו – כל בעל דין יכול לפסול דיין שבירר לו האחר רק במקרה שהדיינים שבעלי הדין בוררים להם משמשים בבתי הדין שתחת שלטון הנציב הרומי בסוריא ודנים לפי דיני בתי הדין הללו ולא לפי דיני התורה, הא – אבל בדיני (נראה שיש לקרוא: בְּדַיָּנֵי) תורה - לא – במקרה שהדיינים שבעלי הדין בוררים להם דנים לפי דיני התורה - אין בעל דין יכול לפסול דיין שבירר לו האחר.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אפילו בדיני (נראה שיש לקרוא: בְּדַיָּנֵי) תורה – גם במקרה שהדיינים שבעלי הדין בוררים להם דנים לפי דיני התורה - בעל דין יכול לפסול דיין שבירר לו האחר.
בבבלי סנהדרין כג,א אמרו: "זה פוסל דיינו" כו'. - כל כמיניה דפסיל דייני? - אמר רבי יוחנן: בערכאות שבסוריא שנו.
דעתו של ריש לקיש בירושלמי מקבילה לדעתו של רבי יוחנן בבבלי (חילופי שמות במחלוקות ריש לקיש ורבי יוחנן בין הבבלי לירושלמי היא תופעה מצויה).
דעתו של רבי יוחנן בירושלמי לא נזכרה בבבלי, והדבר תואם את עמדת הבבלי שאינו מכיר במעמדו הייחודי של בית דין של בוררים ולכן אין מקום להתיר בו פסילת דיינים באופן שרירותי. משום כך לא נזכרה בבבלי אלא הדעה 'בערכאות שבסוריא שנו'. ייחוס הדעה הזו לרבי יוחנן נותן לה משקל מיוחד ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 106).
מביאים סיפור שמדגים את האמור לעיל, שבעל דין אינו יכול לפסול את בית הדין שהציע חברו.
היך אמרין: – כמו [ש]אומרים: תרין בני נש הוה לן (צריך לומר: 'לון') – שני בני אדם היה להם דין באנטוכיא (עיר גדולה וחשובה בצפון מערב סוריה בתקופה היוונית והרומית). אמר חד לחבריה: – אמר אחד לחברו: מה דרבי יוחנן אמר מקבל עלי – מה שרבי יוחנן אומר, מקבל (אני) עליי (בעל דין אחד רצה שהדין בינו ובין חברו לא יהיה במקומם באנטוכיא אלא בטיבריא אצל רבי יוחנן). שמע רבי יוחנן ומר – ואמר: לא כל (צריך לומר: 'כולא') מיניה מיטרפא בעל דיניה – לא הכול ממנו (לא הכול תלוי בו) להטריח את בעל דינו (ללכת לטיבריא לדין אצל רבי יוחנן, משום שטיבריא רחוקה מאוד ממקומם באנטוכיא), אלא שמעין מיליהון תמן – שומעים דבריהם שם (באנטוכיא), ואין הוות (צריך לומר: 'הווה') צורכא כתבין ומשלחין עובדא לרבנין – ואם היה צורך, כותבים ומשלחים את המעשה (את סיפור המעשה המוקשה) לחכמים (בטיבריא, כדי שהם יפסקו בו).
נראה שהסיפור אינו מדגים את דעתו של רבי יוחנן במחלוקתו עם ריש לקיש, אלא מתייחס למשפט שלפני כן "כיני מתניתא...". מימרה זו כוונתה לומר שאין צד אחד יכול לפסול את הדיינים, כלומר את בית הדין המקומי, שבחר חברו. לקביעה זו הובא סיוע מסיפור זה, ובו אכן אומר רבי יוחנן בפירוש שאין אחד יכול לטרוף את בעל דינו ולפסול את בית הדין המקומי המוצע על ידו, אפילו לא כדי ללכת לבית דינו של רבי יוחנן ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 110-111).
אמר רבי לעזר (אמורא בדור השני): זה אומר: בטיבריא, וזה אומר: בציפורי – אם בעל דין אחד רוצה שהדין יהיה בבית הדין שבטיבריא, ובעל הדין השני רוצה שהדין יהיה בבית הדין שבציפורי, - שומעין לזה שאמר: בטיבריא – מקבלים את דברי מי שאמר: בטיבריא, מפני שבית הדין שבטיבריא גדול יותר מבית הדין שבציפורי (כפי שעולה מדברי רבי יוסי להלן. אבל אף רבי אלעזר מודה שבמקרה רגיל אין לפסול את בית הדין המקומי בדרישה ללכת לבית דין אחר).
ומקשים על דעת רבי מאיר במשנה: ולעולם זה פוסל וזה מביא? – האם לעולם יכול בעל הדין האחד לפסול כל דיין שבוחר בעל הדין האחר ולאלץ אותו לבחור דיין אחר במקום זה שנפסל? (השאלה היא על תוצאת הפסילה העלולה למנוע את קיום ההליך המשפטי)
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות: אמר רבי זירא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): בטפילה שנו – הדין במשנה לדעת רבי מאיר, שבעל הדין האחד פוסל כל דיין שבירר לו בעל הדין האחר, חל רק במקרה ששני בעלי הדין ביררו להם דיינים נוספים על שלושה הדיינים הראשונים שביררו להם בתחילה כדי שייגמר הדין בחמישה או בשבעה דיינים, שאם ייפסלו הדיינים הנוספים ולא ייבחרו אחרים במקומם - ייגמר הדין בשלושה הדיינים שביררו להם בתחילה. אבל אין בעל הדין האחד יכול לפסול את הדיין שבירר לו בעל הדין האחר בתחילה (על פי "שערי תורת ארץ ישראל").
הדיינים שמבקש כל צד להוסיף להרכב נקראים 'טפילה' לעומת שלושת הראשונים שהם עיקר בית הדין. על היכולת להוסיף דיינים להרכב ראו תוספתא סנהדרין ו,ד: "לעולם מוסיפים הדיינים עד שייגמר הדין". לדעת רבי זירא לא התיר רבי מאיר לפסול אלא את הדיין שבעל הדין מבקש להוסיף לשלושה העיקריים. אין לומר על כך 'ולעולם זה פוסל וזה מביא?', שכן בעל הדין לא צריך לחזור ולהביא דיין נוסף אלא יכול להסתפק בשלושה העיקריים ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 111, הערה 57).
אמר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): והאי (=וההי (וההיא)) דמר – ו[המימרה] ההיא שאומר רבי לעזר: זה אומר: בטיבריא, וזה אומר: בציפורי - שומעים לזה שאמר: בטיבריא, - באינון דהוון יהיבין בחדא (צריך לומר: 'בהדא') משכנא – באלה (שני בעלי הדין) שהיו נתונים (נמצאים, שוכנים) במשכנא הזאת (יישוב בגליל התחתון, באמצע הדרך בין טבריה וציפורי. - כינוי הרמז מופיע לעיתים קרובות לפני שמות פרטיים), מן הכא להכא – מכאן לכאן (ממשכנא לטיבריא), שבעה (צריך לומר: 'תשעה', כמו בהבאת הירושלמי ב"עיטור", ברמב"ן, ב"נימוקי יוסף" ובר"ן) מילין, מן הכא להכא – מכאן לכאן (ממשכנא לציפורי), תשעה מילין – שכיוון שאין בית הדין האחד שבטיבריא קרוב יותר מבית הדין האחר שבציפורי, הם דנים בטיבריא, מפני שבית הדין שבטיבריא גדול יותר (יש בו חכמים גדולים יותר) מבית הדין שבציפורי. אבל אם שני בעלי הדין נמצאים במקום שהוא קרוב לציפורי יותר מלטיבריא - שומעים לזה שאמר: בציפורי, אף על פי שבית הדין שבטיבריא גדול יותר מבית הדין שבציפורי (רבי לא מעמיד את דברי רבי אלעזר רק במקרה שהמרחק ממקום מגוריהם של בעלי הדין לבית הדין בטבריה ולבית הדין בציפורי שווה, ובכך הוא מבטל בעצם את המחלוקת בין רבי אלעזר לרבי יוחנן. - המרחק בין טיבריא לציפורי הוא שמונה עשר מילין, ראה ירושלמי תעניות ד,ו. ובירושלמי ברכות ט,ה אמרו: "(משל) לשנים שיצאו, אחד מטיבריא ואחד מציפורין, ופגעו זה בזה בהדא משכנא").
ומציעים היסק ממקור אמוראי: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ואת שמע מינה: – ואתה שומע (לומד) ממנה (רבי יוסי מסיק מסקנה הלכתית מדברי רבי לא): תרין בני נש הוה לון – שני בני אדם היה להם דין בטיבריה. זה אומר: בבית דין הגדול, וזה אומר: בבית דין הקטן – אם בעל דין אחד רוצה שהדין יהיה בבית הדין הגדול שבטיבריא (בית דין שיש בו חכמים גדולים), ובעל הדין השני רוצה שהדין יהיה בבית הדין הקטן שבטיבריא (בית דין שאין בו חכמים גדולים), - שומעין לזה שאמר: בבית דין הגדול – מקבלים את דברי מי שאמר: בבית דין הגדול.
דברי רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי לא ורבי יוסי בעניין מקום הדין מתייחסים לבתי דין קבועים ולא לבתי דין של בוררים.
נראה שבמקור היה הקטע "ולעולם זה פוסל וזה מביא? - אמר רבי זירא: בטפילה שנו" מוסב באופן ישיר על המשנה, כשהקושיה הסתמאית על המשנה "ולעולם זה פוסל וזה מביא?" חיברה את האוקימתא של רבי זירא למשנה. בהמשך הביא העורך מספר קטעים שדנים באופן כללי בשאלת בחירת מקום הדיון, וסידר אותם על המשנה. מתוך הניסיון ליצור סוגיה על פי סדר דורות האמוראים, שולבו דברי רבי זירא (בן הדור השלישי) לאחר דבריהם של ריש לקיש ורבי יוחנן ושל רבי אלעזר (בני הדור השני). הקושיה הסתמאית ודבריו של רבי זירא שולבו בין דברי רבי אלעזר ובין דברי רבי לא המוסבים עליו, ובכך יצרו בלבול וחוסר הקשר בסוגיה ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמוד 130).
בסוגיה זו ארבעה חלקים. החלק הראשון, "כיני מתניתא" ומחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן, עוסק בדין המשנה "זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה". על דין זה נאמרו שתי הערות. האחת מסתם הירושלמי, המפרש שזכות הפסילה היא רק ביחס לדיין נברר בבית דין של בוררים, אבל אין לפסול בית דין קבוע. הערה זו מוסכמת על הכול. השנייה - מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן האם פסילת הדיין הנברר היא רק כשהוא משמש בארכאות שבסוריא או גם אם הוא מדייני תורה.
החלק השני, "היך אמרין... אמר רבי לעזר...", כולל מעשה בשני בעלי דין באנטוכיא שנחלקו ביחס לבחירת בית הדין, והערה של רבי אלעזר בקשר לזה. חלק זה אינו עוסק בבית דין של בוררים אלא בבחירת בית דין קבוע. עילת הבאתו היא המימרה "כיני מתניתא" שבה נאמר שאין יכולת לפסול בית דין. חלק זה נקשר לחלק הקודם באמצעות "היך אמרין".
החלק השלישי, "ולעולם... אמר רבי זירא...", חוזר ודן בזכות הפסילה בבית דין של בוררים ותוהה האם זכות זו היא בלתי מוגבלת.
החלק הרביעי, "אמר רבי לא... אמר רבי יוסי...", חוזר לנושא שנידון בחלק השני ומשלים פרטים ביחס למחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 111-112).
בבבלי סנהדרין לא,ב אמרו: כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף (תובע בתוקף) את חבירו בדין, אחד אומר: נדון כאן (במקומנו), ואחד אומר: נלך למקום הוועד (לסנהדרין, לבית הדין הגדול) - כופים אותו והולך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה - יוציא (המלווה) מנה (על הוצאות הדרך) על מנה (שהוא צריך לגבות מהלווה)?! אלא, כופים אותו (את הלווה) ודן בעירו (רבי אלעזר חולק על רבי יוחנן וסובר שהמלווה יכול לכוף את הלווה ללכת למקום הוועד, אבל הלווה אינו יכול לכוף את המלווה ללכת למקום הוועד).
איתמר נמי, אמר רב ספרא אמר רבי יוחנן: שניים שנתעצמו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד - כופים אותו ודן בעירו, ואם הוצרך דבר (לדיינים) לשאול מבית דין הגדול - כותבים (להם) ושולחים.
דבריו של רבי יוחנן בירושלמי, השולל את דרישתו של בעל הדין באנטוכיא להידון לפניו בטבריה, מקבילים לשמועתו של רב ספרא בבבלי בשמו, הן בעיקר הדין הן בקביעה שאם יהיה צורך יכתבו וישלחו לחכמים את ספקותיהם, ומנוגדים למה שאמר רב דימי בשמו. בירושלמי מתואר מעשה שהיה ותגובת רבי יוחנן למעשה זה. בדברי רב ספרא בבבלי הדברים מנוסחים כהלכה מופשטת. נראים הדברים שההלכה המופשטת נוסחה על פי המקרה המתואר בירושלמי. ההגדרה 'מקום הוועד' היא פרשנות למעמדו המיוחד של בית דינו של רבי יוחנן ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 906 ועמוד 908).
דבריו של רבי אלעזר בירושלמי מנוגדים על פי פשוטם לדברי רבי אלעזר בשמועתו של רב דימי בבבלי. נראה שהמסורת של רב דימי בבבלי, הן ביחס לרבי יוחנן הן ביחס לרבי אלעזר, מוחלפת למסורת שבירושלמי. אלא שעל פי האוקימתא של רבי לא בירושלמי לדברי רבי אלעזר נופל הניגוד שבין דבריו בירושלמי לדבריו בבבלי בשמועתו של רב דימי, שכן לפי זה לא אמר רבי אלעזר את דבריו אלא במקרה ששני בעלי הדין יושבים במקום המרוחק במידה שווה מטבריה ומציפורי. רק במקרה כזה שומעים לזה שאמר בטבריה כיוון ששם יושב בית דין גדול (או בית הוועד), אבל במקרה שאחד אומר נדון כאן (בעירו) ואחד אומר בטבריה (מקום הוועד) כופים אותו ודן בעירו, כפי שמסר רב דימי בשם רבי אלעזר בבבלי (שם, עמוד 906).
• • •