אמרו לו – הדיינים לבעל הדין לפני פסק הדין: "הבא עדים" – לקיים את דבריך, אמר – בעל הדין: "אין לי עדים"; או שאמרו לו: "הבא ראייה" – מוכחת, כגון שטר, אמר: "אין לי ראייה" – ופסקו את הדין על פי דבריו, ולאחר זמן מצא עדים ומצא ראייה - הרי זו – מה שהביא לאחר פסק הדין, אינה כלום – שחוששים שמא העדים עדי שקר הם, ושמא הראייה מזויפת, שהרי אמר: "אין לי". אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה לא היה יודע – כשהדיינים אמרו לו שיביא עדים, שיש לו עדים ומצא – אחר כך עדים, ולא היה יודע שיש לו ראייה ומצא ראייה – רבן שמעון בן גמליאל חולק אף במקרה זה וסובר שסותר את הדין.
אמרו לו – הדיינים לבעל הדין לפני פסק הדין: "הבא עדים", אמר: "אין לי עדים"; או שאמרו לו: "הבא ראייה", אמר: "אין לי ראייה"; ראה שהוא מתחייב – שהדיינים עומדים להודיע לו שהוא חייב, ואמר: "קִרבו איש פלוני ופלוני והעידוני", או שהוציא ראייה מתוך אפונדתו – חגורתו, - הרי זו אינה כלום – שכיוון שהיו לו עדים או ראיה ואמר: "אין לי", מוכח שהעדים עדי שקר הם והראייה מזויפת. - רבן שמעון בן גמליאל מודה במקרה זה.
• • •
תלמוד
סתירת פסק הדין
"אמר רבן שמעון בן גמליאל" כול'. (פסקה זו מהמשנה אינה מתאימה כאן ואין לגרוס אותה)
מציעים דברי תנאים החולקים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): תלתא אמורין – שלושה אמוראים (שנחלקו בעניין. - המילה 'אמורין' כאן אינה מכוונת לאמוראים אלא לתנאים - שוני משניות וברייתות. ראה "מחקרים בספרות התלמוד" ב עמוד 394, ו"אוצר לשונות ירושלמיים" עמוד 1454 הערה 767. הביטוי "אמורין" כאן אינו אמוראים, משום שלא ייתכן שרבי יוחנן יביא בשם רבי הושעיה דעות של שלושה אמוראים אחרים, שהרי רבי הושעיה היה אחד האמוראים הראשונים, ולכן מדובר בשלוש דעות תנאיות) – שלוש הדעות מתייחסות לאפשרות העקרונית של הבאת ראיה לאחר גמר הדין במקרה שבית הדין לא הגבילו את זמן הבאת הראיה ובעל הדין לא הצהיר שאין לו ראיה. חד אמר: – [חכם] אחד אומר: כל זמן שמביא ראייה סותר את הדין – הדעה הראשונה מתירה להביא את הראיה ללא הגבלת זמן (דעה זו מקבילה לחלק הראשון במשנה). וחד אמר: – ו[חכם] אחד אומר: הביא בתוך שלשים - סותר, לאחר שלשים - אינו סותר – הדעה השנייה מגבילה את זמן הבאת הראיה לשלושים יום מגמר הדין (דעה זו אינה מתאימה לדעת החכמים בחלק השני במשנה, כיוון שהחכמים שם מתייחסים למקרה שבו בית דין אמרו לו שהוא יכול להביא את הראיות רק בתוך שלושים יום). וחד אמר: – ו[חכם] אחד אומר: לעולם אין סותר עד שיביא ראייה שלא היה יודע בה כל עיקר – הדעה השלישית אינה מאפשרת כלל הבאת ראיה לאחר גמר הדין אלא אם כן יוכיח המביא שלא ידע על ראיה זו לפני כן (דעה זו אינה מתאימה לדעת החכמים בחלק השלישי במשנה, כיוון שהחכמים שם מתייחסים למקרה שבו בעל הדין הצהיר שאין לו ראיה. אפשר שרבי הושעיה הכיר את שתי הדעות האחרונות ממקור אחר. - על פירוש דברי רבי הושעיה ראה "בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 893-895).
והתנינן: (בגליונות הרש"ל מגיה: 'דתנינן'. וב"שערי תורת ארץ ישראל" מוחק מילה זו, לפי שנפתח כאן עניין חדש על ידי פסקה ממשנתנו. וב"בקורת - שערי תורת ארץ ישראל" ("תרביץ" יב, עמוד 91) מקיים מילה זו, לפי שמצינו בירושלמי כמה פעמים לשון זה שבא לציין פסקה מן המשנה לסוגיה חדשה. נראה שלפנינו פסקה מן המשנה) "אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים, שיש לו ראייה ומצא ראייה" כול'.
מציעים מחלוקת אמוראים: רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי זירא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) – נחלקו שני החכמים. חד אמר: – [חכם] אחד אומר: עד שיבטל ראיותיו – אם ביטל ראיותיו בעצמו, לא יוכל אחר כך להביא ראיות. וחד אמר: – ו[חכם] אחד אומר: עד שיכפור בראיותיו – אם שלל ראיות מסוימות בעצמו, שוב לא יוכל להביא ראיות אלו.
אפשר שמחלוקת רבי לא ורבי זירא מוסבת על דברי רבן שמעון בן גמליאל, רוצה לומר, לדעת רבן שמעון בן גמליאל לעולם יכול להביא ראיות נוספות, גם אם אמר לפני כן שאין לו ראיה, עד שיבטלן, לדעת אחד האמוראים, או עד שיכפור בהן, לדעת החולק. לא נתבאר בירושלמי כיצד הוא מבטלן או כופר בהן ומה ההבדל ביניהם. לחלופין ניתן לומר שדברי רבי לא ורבי זירא חוזרים לדברי החכמים הסבורים שכשאמר "אין לי ראיה" ולאחר זמן מצא ראיה הרי זו אינה כלום. נחלקו רבי לא ורבי זירא בנוסח המדויק של דבריו. אלא שלפי פירוש זה לא ברור מדוע ציטט הירושלמי לפני כן את דברי רבן שמעון בן גמליאל ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 895).
נראה כי דבריהם של רבי לא ורבי זירא מוסבים על הרישא של המשנה "כל זמן שהוא מביא ראייה הוא סותר את הדין", ומטרתם היא לקבוע גבול ליכולתו של האדם להמשיך ולהביא ראיות נוספות ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמוד 135).
ומביאים מעשה: רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה ליה דין עם חד בר נש על עסק בתים – היה לו דין עם אדם אחר על עסק בתים (ביחס לבעלות על בתים), והוון דיינין קומי – והיו דנים לפני רבי לעזר (אמורא בדור השני) – ששימש כדיין בדין זה. לאחר גמר דין הביא ראייה – לאחר שפסק רבי אלעזר את הדין לטובת האדם האחר, הביא רבי לוי ראיה חדשה. שאל לרבי יוחנן – רבי אלעזר שאל את רבי יוחנן האם ניתן לסתור את הדין, אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): כל זמן שהוא מביא ראייה הוא סותר את הדין – ואפילו לאחר גמר הדין (רבי אלעזר הסתפק כאיזו משלוש הדעות שהציע רבי הושעיה לעיל יש לפסוק, ורבי יוחנן השיב בהצגת הדעה הראשונה המקבילה לחלק הראשון במשנה. ככל הנראה רבי אלעזר, על פי תשובה זו, סתר את פסק הדין והתחשב בראיה החדשה).
ומביאים מעשה נוסף: רבי אֶבְמָכִיס (חכם זה בשם יווני נזכר רק כאן) הוה ליה דין עם חד בר נש על עיסק ריחייא – היה לו דין עם אדם אחר על עסק ריחיים (ביחס לבעלות על ריחיים), והוון אידיינין (צריך לומר: 'מדיינין') קומי – והיו מדיינים לפני רבי לעזר. לאחר גמר דין הביא עדים – לאחר שפסק רבי אלעזר את הדין לטובת האדם האחר, הביא רבי אבמכיס עדים חדשים. שאל לרבי יוחנן – רבי אלעזר שאל את רבי יוחנן האם ניתן לסתור את הדין, אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): ואדיין את לזו?! – ועדיין אתה [צריך] לזאת?! (ועדיין אתה מסופק בזה?! - רבי יוחנן תמה על רבי אלעזר שעדיין מוסיף לשאול) כל זמן שהוא מביא ראייה הוא סותר את הדין – ואפילו לאחר גמר הדין.
ומקשים: ולמה תרין עובדין? – ולמה שני מעשים (מעשים הלכתיים)? (מדוע יש צורך בשני מעשים המלמדים את אותו הדבר? - אין הכוונה לייתור שבהבאת שני הסיפורים אלא על התנהגותו של רבי אלעזר: מדוע הוא ראה צורך לחזור ולשאול את רבי יוחנן האם יש מקום לקבל את הראיות החדשות לאחר שכבר נגמר הדין? הלא רבי יוחנן כבר אמר לו בסיפור הראשון של רבי לוי שיש לקבל את הראיות החדשות בכל עת ("לשאלת סופיות הדיון במשפט העברי", "עלי משפט" יב, עמוד 192))
ומשיבים: רבי לוי לא איתעבד ליה גזר דין – לא נעשה לו גזר דין (לא נכתב לו פסק הדין, אבל נגמר הדין), רבי אבמכיס איתעביד ליה גזר דין – נעשה לו גזר דין (נכתב לו פסק הדין. - התשובה היא שבסיפור השני כבר נכתב לו פסק הדין, ולכן החידוש בסתירת פסק הדין לאחר כתיבתו גדול יותר, וזו הסיבה שרבי אלעזר נצרך שוב לשאול את רבי יוחנן על כך. - גזרי (פסקי) דין הם מעשה בית דין שבית דין כותבים. ראה ירושלמי שביעית י,ב. מכאן הלשון 'אתעביד ליה גזר דין' (נעשה לו מעשה בית דין) שכוונתו כתיבת פסק הדין. ואין הכוונה ביצוע פסק הדין).
לא נאמר שרבי אלעזר הגביל את בעל הדין בהבאת ראיות לשלושים יום, וגם לא נאמר שבעל הדין אמר שאין לו עדים. יש לתמוה אפוא מה היה ספקו של רבי אלעזר, והלא כלל גדול שנינו במשנה "כל זמן שהוא מביא ראייה הוא סותר את הדין" כפי שאכן ענה לו רבי יוחנן?
נוכל לפרש שרבי אלעזר הסתפק האם הלכה כדעה השלישית בדברי רבי הושעיה, שסבורה שלאחר גמר דין אין בעל הדין יכול להביא ראיה אלא אם כן הוכיח שלא ידע עליה לפני כן, או הלכה כדעה הראשונה. על כך השיב לו רבי יוחנן שיש לפסוק כמו סתם משנה "כל זמן שהוא מביא ראייה הוא סותר את הדין" ("בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמודים 895-896).
גזרי (פסקי) דינים וגזרי (אישורי) דיינים הם מעשה בית דין שבית דין כותבים. כיוון שדנו לעיל בגזרי (פסקי) דינים, דנים כאן בגזרי (אישורי) דיינים.
ומציעים בעיה: אשר הדיינין – אישור בית דין לחתימות העדים החתומים בשטר, מהו שיהא צריך בית דין – לקיים אותו? – אם אדם מערער על שטר שיש עליו אישור שבית דין קיים אותו, האם יש צורך שבית דין יקיים את השטר הזה על ידי עדות על חתימות העדים החתומים בשטר ועל חתימות הדיינים החתומים על האישור? (חכמים תיקנו, שכדי לגבות באמצעות שטר, יש צורך לאשר את החתימות שעליו על ידי העדים החתומים עצמם, או על ידי עדים אחרים המכירים את החתימות שבשטר, או על ידי שמדמים חתימות העדים שבשטר הזה לשטרות אחרים שחתומים עליהם אותם עדים)
ופושטים את הבעיה בהצעת מחלוקת אמוראים: רב(י) הושעיה (אמורא בדור השלישי) בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון), רב בניי (רבנאי, אמורא בבלי בדור השני) בשם שמואל – נחלקו שני החכמים בשם שמואל. חד אמר: – [חכם] אחד אומר: יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינים – יש צורך שבית דין יקיים את השטר הזה על ידי עדות על חתימות העדים החתומים בשטר או על ידי עדות על חתימות הדיינים החתומים על האישור. וחד אמר: – ו[חכם] אחד אומר: אפילו בכתב אחד ובדיין אחד (צריך לומר כמו בהבאת הירושלמי בריטב"א ובספר "העיטור" ובתשב"ץ: 'אפילו בכתב עד אחד ודיין אחד', או כמו בהבאת הירושלמי ברשב"א ובר"ן ובריב"ש: 'אפילו בכתב ידי עד אחד ודיין אחד') – אפשר שבית דין יקיים את השטר הזה אפילו על ידי עדות על חתימת עד אחד החתום בשטר ועל חתימת דיין אחד החתום על האישור.
בבבל נקרא קיום בית דין: "אשר הדיינין" (ירושלמי בבא מציעא א,ח וירושלמי סנהדרין כאן), "אשרת הדיינין" (ירושלמי גיטין ט,ו), והיא "אשרתא דדייני" בבבלי כתובות כא,ב, מפני שכך היו כותבים בקיום בית דין זה: "אישרנוהי..." (בבלי כתובות כא,א בבית הדין של שמואל, ירושלמי גיטין שם בפי רב). אישור זה נזכר בירושלמי רק בפי אמוראי בבל ובקשר עם דבריהם.
"אִשְׁרֵי דיינין" שבחוץ לארץ (בבל) הוא שם נרדף ל"גִזְרֵי דיינין" שבארץ ישראל (ירושלמי בבא מציעא שם), שהם "מעשה בית דין", כמו שאמרו בירושלמי שביעית י,ב: "וכל מעשה בית דין - אילו גיזרי דינין", והם פסקי בית דין ("לליקסיקון התלמודי", "תרביץ" א (ג), עמוד 131).
בבבלי כתובות כא,א-ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: עד ודיין מצטרפים (אם בא שטר לבית דין וקיימו אותו בית הדין, ואחר כך הובא שטר זה לגבייה ושוב ערער הלווה וטען שהשטר מזוייף, הרי עד שהיה חתום על השטר מתחילה ודיין שהיה חתום על האישור מצטרפים להעיד על אמיתותו של שטר זה).
אמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא! - אמר רבא: מאי מעליותא? מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא (שהרי העד מעיד על חתימת ידו), ומאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא (שהרי הדיין מעיד שהשטר הזה הובא לפני בית דין ואושר, והעד אינו יכול להעיד על כך, ואם כן, אין כאן עדות שלימה כלל)! אלא, כי אתא רמי בר יחזקאל אמר: לא תציתו להני כללי דכייל (אל תקשיבו (תקבלו) לאותם כללים שכלל) יהודה אחי משמיה דשמואל.
איקלע רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא למזבן שומשמי ואמר: הכי אמר שמואל: עד ודיין מצטרפים.
אמר אמימר: כמה מעליא הא שמעתא! - אמר ליה רב אשי לאמימר: משום דקלסה אבוה דאימך (רמי בר חמא), את נמי מקלסת לה? כבר פרכה רבא.
דעת רבנאי בשם שמואל שווה בשני התלמודים.
• • •