משנה
כל זמן שהוא מביא ראייה הוא סותר את הדין – כל זמן שהחייב מביא עדים או שטר לזכותו, הרי הוא סותר את פסק הדין ובית הדין חוזרים ודנים בדינו.
המשנה מביאה שלושה מקרים שבית הדין מגבילים את אפשרות סתירת הדין על ידי הבאת ראיות חדשות.
אמרו לו – הדיינים לבעל הדין, כשהודיעו לו את פסק הדין: "כל ראיות שיש לך הבא מיכן ועד שלשים יום" – שקבעו לו זמן להביא עדים או ראיות שימצא, הביא בתוך שלשים יום - סותר – את הדין, לאחר שלשים - אינו סותר – את הדין, כיוון שהביא לאחר הזמן שקבעו לו. אמר רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי): מה יעשה לא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים – למה יפסיד את זכותו אם לא מצא בתוך הזמן שקבעו לו. אלא אפילו הביא עדים או ראיות לאחר הזמן שקבעו לו, סותר את הדין.
הוספת דיינים
("כל זמן שהוא מביא ראייה" כול'.) (זו פסקה ממשנה ח להלן ואין לגרוס אותה. על מיקומה המוטעה של פסקה זו ראו ב"תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", עמוד 589, הערה 118; ובקונטרס תיקונים של האקדמיה. מאמרו של רבי אושעיה שייך למשנה ו ל"יוסיפו הדיינים")
במשנה שנינו (בעניין דיני ממונות): אחד אומר: "זכאי" ואחד אומר: "חייב", ואפילו שנים מזכין או מחייבין, ואחד אומר: "איני יודע" - יוסיפו הדיינים.
ובתוספתא סנהדרין ו,ג שנו: דיני ממונות - בשלשה. שנים מזכין או מחייבין ואחד אומר: "איני יודע" - יוסיפו הדיינים. יפה כח האומר: "חייב" מכח האומר: "איני יודע" (אם שניים מזכים ואחד אומר: "חייב" - בית הדין מכריע לפי רוב, אבל אם אחד אומר: איני יודע" - אין מכריעים על פי שני דיינים שהם רוב בית הדין, שהאומר "איני יודע" אינו נחשב במניין הדיינים ויש להוסיף דיינים).
עד (נראה שמילה זו יתירה) כמה מוסיפין? אין פחות משנים.
"(אחד אומר: "זכאי" ואחד אומר: "חייב" ואחד אומר: "איני יודע" -) יוסיפו הדיינים" (ציטוט מן המשנה). - אם אמרו (שני הדיינים שנוספו): "זכאי" - זכאי, אם אמרו: "חייב" - חייב. אחד (משני הדיינים שנוספו) אומר: "זכאי" ואחד אומר: "איני יודע" (צריך לומר: "חייב") - יוסיפו הדיינים, שעד עכשיו בית דין שקול (עדיין בית הדין שקול). אחד (משני הדיינים שנוספו) אומר: "חייב" ואחד (=או אחד) אומר: "זכאי" ואחד אומר: "איני יודע" - יוסיפו הדיינים, שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד (שכן הדיין הנוסף שאמר "איני יודע" אינו נחשב במניין הדיינים. - הלכה זו נכונה גם למקרה ששניים מזכים או מחייבים ואחד אומר: "איני יודע").
במשנה סנהדרין ה,ה שנינו (בעניין דיני נפשות): שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין - זכאי; שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין (שאין הולכים אחרי רבים לחובה אלא אם כן יתרים המחייבים על המזכים בשני דיינים), ואפילו אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר: "איני יודע" (והרי הוא כאילו אינו יושב בדין, ואין כאן אלא עשרים ושניים דיינים, ואין גומרים את הדין בעשרים ושניים), ואפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר: "איני יודע" - יוסיפו הדיינים.
עד כמה מוסיפין? שנים, שנים, עד שבעים ואחד (מוסיפים שני דיינים, ואם גם הם נחלקו בדעותיהם ואין הכרעה לא לזכות ברוב של אחד ולא לחובה ברוב של שניים - מוסיפים עוד שניים, וכן עד שבעים ואחד). שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין - זכאי. שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין - דנין אלו כנגד אלו (בראיות שהם מביאים לדעותיהם), עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין (ויזכוהו בדין. וכן אם יראה אחד מן המזכים דברי המחייבים - יחייבוהו).
בעניין דיני ממונות נאמר שמוסיפים דיינים ולא נאמר עד כמה. ובעניין דיני נפשות נאמר שמוסיפים דיינים עד שבעים ואחד, ואם בבית דין זה של שבעים ואחד אין הכרעה - דנים אלו כנגד אלו עד שתהיה הכרעה. הרי שבדבר זה סתמו המשנה והתוספתא בדיני ממונות את מה שפירשה המשנה בדיני נפשות.
מציעים הבחנה בין שני העניינים: אמר רבי אושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): תמן – שם (בעניין דיני נפשות), שאיפשר (צריך לומר או לפרש: 'שאי אפשר') להן להוסיף - דנין אֵילּוּ כנגד אֵילּוּ – בדיני נפשות אי אפשר להוסיף דיינים יותר משבעים ואחד, ולכן כשבבית דין זה של שבעים ואחד אין הכרעה - הדיינים דנים אלו כנגד אלו עד שתהיה הכרעה, ברם הכא – אבל כאן (בעניין דיני ממונות), אי איפשר (צריך לומר: 'אפשר') להן להוסיף – בדיני ממונות אפשר להוסיף דיינים יותר משבעים ואחד, ולעולם מוסיפים שניים שניים עד שתהיה הכרעה. - הרי שלדעת רבי אושעיה שונים דיני ממונות מדיני נפשות בדבר זה, ולכן בעניין דיני ממונות נאמר סתם שמוסיפים דיינים.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) וריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) תריהון מרין – שניהם אומרים: אפילו הכא – אפילו כאן (בעניין דיני ממונות), איפשר (צריך לומר או לפרש: 'אי אפשר') להן להוסיף – גם בדיני ממונות אי אפשר להוסיף דיינים יותר משבעים ואחד, שאין בית דין יותר משבעים ואחד דיינים, וכשבבית דין זה של שבעים ואחד אין הכרעה - הדיינים דנים אלו כנגד אלו עד שתהיה הכרעה, כמו בדיני נפשות. - הרי שלדעת רבי יוחנן וריש לקיש שווים דיני ממונות מדיני נפשות בדבר זה, שיש לנו ללמוד סתום מן המפורש (כך פירש סוגיה זו ב"שערי תורת ארץ ישראל").
• • •