"וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז,יז), אלא שמונה עשרה – ולא יותר. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: מרבה הוא לו – יותר משמונה עשרה, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו – מאחרי ה', כמו שנאמר: "ולא יסור לבבו". רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה. אם כן, למה נאמר: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" - אפילו כאביגיל – אף נשים כמו אביגיל, אחת מנשות דוד, שהיתה טובת שכל והרחיקה אותו ממעשי עוול (ראה שמואל א פרק כה), לא יישא המלך יותר משמונה עשרה.
"לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" (דברים יז,טז), אלא כדי מרכבתו – רכבו ופרשיו.
"וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים יז,יז), אלא כדי שיתן אפסנייא – הוצאות אחזקת הצבא (מקור המילה ביוונית, ופירושה: שכר, ובפרט שכרו של חייל).
וכותב לו ספר תורה לשמו – בשביל עצמו, יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא אצלו, מסב – לאכול, והוא כנגדו, שנאמר: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" (דברים יז,יט).
• • •
משנה
המשנה מסיימת את דיני המלך.
אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו ערום – אסור להסתכל במלך כשהוא ערום, ולא כשהוא מסתפר, ולא בבית המרחץ, שנאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז,טו) - שתהא אימתו – של המלך, עליך – שתהיה עליך יראת כבודו של המלך. ראיית המלך ערום או כשהוא מסתפר או בבית המרחץ מקלה בעיני הרואים את יראת הכבוד כלפי המלך, ולכן היא אסורה.
• • •
איסורי המלך וחטאי שלמה
במשנה שנינו: "'לא ירבה לו נשים', אלא שמונה עשרה".
מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה במשנה: רב (בקטע ששון אין מילה זו) כהנא אמר: על שם (משום): "וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד" (שמואל ב ג,ה) – הבן השישי שנולד לדוד בחברון היה יתרעם שילדה עגלה אשתו. הכתוב שם (פסוקים ב-ה) מפרט את שמות ששת הבנים שנולדו לדוד בחברון משש נשיו. הרי שהיו לדוד המלך שש נשים, ומה כתיב תמן? – ומה כתוב שם? (בקטע ששון: 'וכתיב תמן:') "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ... וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה" (שמואל ב יב,ח) – נתן הנביא אומר לדוד בתוכחה של לעג: אם אתה סבור שהנשים שנתתי לך הן מעט בעיניך, ביכולתי לתת לך עוד (ולכן דוד לא היה צריך לתת עיניו באישה אסורה כשה' יכול לתת לו כל אישה מותרת). ויש לדרוש שאמר לדוד שיוסיף על השש שהיו לו "כהנה" - כאותו מספר, הרי עוד שש, "וכהנה" - הרי עוד שש, שהן יחד שמונה עשרה. מכאן למדים שהמלך נושא עד שמונה עשרה נשים.
בבבלי סנהדרין כא,א אמרו: הני שמונה עשרה מנלן? - דכתיב: "וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן, וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת. וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי, וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר. וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית, וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל. וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד, אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן" (שמואל ב ג,ב-ה). וקאמר ליה נביא: "וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה" (שמואל ב יב,ח). "כהנה" - שית, "וכהנה" - שית, דהוו להו תמני סרי.
במשנה שנינו: "'לא ירבה לו סוסים', אלא כדי מרכבתו".
מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה במשנה: על שם (משום): "וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב" (שמואל ב ח,ד) – דוד עיקר את סוסי כל כלי הרכב שלקח בשלל ממלך צובה (עיקר - כרת את גידי רגליהם המחברים את הפרסה אל הארכובה), ועל ידי כך לא הוכשרו עוד הסוסים למלחמה. ועשה את זאת כדי שלא לעבור על דבר התורה: "לא ירבה לו סוסים". דוד השאיר לעצמו מכלל הסוסים והמרכבות שלקח בשלל מאה מרכבות והסוסים שהיו דרושים להן, והוא כדי מרכבתו.
במשנה שנינו: "'וכסף וזהב לא ירבה לו', אלא כדי ליתן אפסנייא".
מצמצמים את תחולת הקביעה: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: ובלבד אפסנייא של שנה זו (בקטע ששון: 'של אותה השנה') בלבד – מותר למלך להרבות לו כסף וזהב לצורך אספקה ותשלום לצבא של אותה שנה בלבד, אבל לא של כמה שנים (ייתכן שהסיבה היא, שאם נתיר למלך להרבות כסף וזהב גם לאפסנייא של השנים הבאות, לא יהיה לאיסור גבול ברור, שהרי המלך יוכל להרבות לו ממון ולומר שהוא לאפסנייא, אבל על ידי צמצום ההיתר לאפסנייא של אותה שנה בלבד יש לאיסור גבול ברור).
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אמר שלמה – המלך: שלשה דברים שסחקה (בקטע ששון: 'ששׂחקה' - שמחה) עליהן מידת הדין (הצד המחמיר של האלוהים) חיללתים (צריך לומר כמו במקבילות במדרשי האגדה: 'הוללתים'. ובקוהלת רבה נוסף: 'ועירבבתים') – העצבתי את השחוק ששחקה מידת הדין על שלושה הדברים (דברי שלמה נדרשים מדבריו בקוהלת ב,ב: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" - על השחוק ששחקה מידת הדין אמרתי שהוא מהולל ומעורבב - עצוב. המילה "מהולל" נדרשת כמו 'מהול' - מעורבב. - מידת הדין שוחקת ושמחה כשהיא מביאה פורענות על אדם. שמחה זו מעורבבת ועצובה כשה' היטיב עם אדם זה לפני שבאה עליו הפורענות (ראה מדרש קוהלת רבה ב,ב על הכתוב בקוהלת ב,ב שמביא דרשות נוספות בסגנון דומה). שלמה הוא שהעציב את השחוק, כי הוא עצמו גרם לכך שנענש (על עונשו מסופר בירושלמי להלן), שכן חטא בשלושה דברים), ואלה הם שלושה הדברים: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁיםֹ" (דברים יז,יז) – מלך אסור להרבות לו נשים, וכתוב: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת... מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת, מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם... בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה. וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת" (מלכים א יא,א-ג) – לשלמה היו אלף נשים, נשים נוכריות וגם נשים מישראל. הרי ששלמה הרבה לו נשים ועבר על האיסור.
ומפסיקים את דברי רבי אחא ומביאים ברייתא בעניין שלמה והנשים הנוכריות.
רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי) אמר: אהב (צריך לומר כמו בקטע ששון ובמקבילה בשיר השירים רבה: 'אהבה') ממש – המילה "לאהבה" בהקשר לנשים בכתוב שלעיל מתפרשת כפשוטה, לזנוּת – שלמה זנה עם נשים נוכריות, וזה היה חטאו, אבל לא התחתן עימן (נראה שתנא זה מסתמך על פסוקים בספרים יחזקאל והושע שבהם נזכרים יחד לשונות של אהבת אישה וזנות).
חנניה (תנא בדור השלישי) בן אחי רבי יהושע אומר: על שם (משום): "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" (דברים ז,ג) – אסור להתחתן עם בני שבעת העמים בארץ כנען. איסור החיתון חל גם על שאר העמים (כנאמר בכתוב שלעיל). שלמה לקח מבנות הגויים והתחתן עימן ועבר על האיסור הזה.
רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: למושכן לדברי (צריך לומר כמו בקטע ששון: 'בדברי') תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה (קירב אותן לאמונת ישראל. - בקטע ששון: 'ולהכניסן תחת כנפי שמים'. - גם הביטוי במסירה שלפנינו וגם הביטוי בקטע ששון מובנם: לגייר. שני הביטויים מצויים במקורות חז"ל, אך זה שבמסירה שלפנינו מצוי הרבה יותר. - ביטוי דומה לאמור כאן יש במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דעמלק פרשה ב: 'אגייר לכל בני מדינתי ואביאם לתלמוד תורה ואקרבם תחת כנפי השכינה') – שלמה אהב נשים נוכריות כדי לגייר אותן, ונשא אותן אחרי שגייר אותן, ולא עבר על האיסור של "לא תתחתן בם".
רבי ליעזר (צריך להוסיף כמו בקטע ששון ובמקבילה בשיר השירים רבה: 'בנו של רבי יוסי הגלילי' - תנא בדור הרביעי) אומר: על שם (משום): "גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת" (נחמיה יג,כו) – הנשים הנוכריות החטיאו את שלמה. אלה מדברי נחמיה ליהודים שנשאו נשים נוכריות (בשיר השירים רבה נאמר ששלמה היה בועלן כשהן נידות ולא היו מודיעות אותו).
ומציעים מסקנה העולה מתוך עיון בברייתא: אשכח תימר (צריך לומר: 'אשכחת מר'. ובקטע ששון: 'אשכחת אמר'): – נמצאת אומר: רבי שמעון בן יוחי וחנניה בן אחי רבי יהושע ורבי ליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי חדא – [שיטה] אחת (לגנאי, שלדעתם שלמה חטא בנשים הנוכריות), ורבי יוסי פליג על תלתיהון – חלוק על שלושתם (שלדעתו שלמה לא חטא בנשים הנוכריות).
וממשיכים את דברי רבי אחא: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" (דברים יז,טז) – מלך אסור להרבות לו סוסים, וכתוב: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ" (מלכים א ה,ו) – מכלאות לסוסים של חיל מרכבותיו, "וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (שם) – סוסים. הרי ששלמה הרבה לו סוסים ועבר על האיסור.
ומפסיקים את דברי רבי אחא ומביאים ברייתא.
[יפה עשה – שלמה בזה שהִרבָּה כל כך סוסים לחיל מרכבותיו, דכתיב: – שכתוב: "ולא ירבה" (שתי מילים אלו יתירות ואינן במקבילה שבתוספתא) "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב" (מלכים א ד,כ) – העם היה רב מאוד כמו החול שעל שפת הים שאינו ניתן לספירה. לשלמה היה חיל מרכבות גדול כדי לשמור על בטחון ממלכתו הרחבה ועמו הרב, ולכן יפה עשה. כשהוא – הכתוב, אומר:] (המוסגר הושלם לפי קטע ששון) "וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מלכים א ה,ו) – סוסים, - (בקטע ששון נוסף 'הוי, השאר') בטלנים היו – סוסים אלה, שלא כמו הסוסים שנזכרו לפני כן, היו בטלנים, שלא היה בהם צורך למרכבותיו, ולא שימשו אלא להתפארות ולתפקידי ראווה וטקס בלבד, ובהם עבר שלמה על האיסור להרבות סוסים (ברייתא זו היא דברי רבי יהודה במקבילה שבתוספתא).
וההדיוט (אדם פשוט (מקור המילה ביוונית)) מותר בכולן – מי שאינו מלך מותר בשלושה הדברים שהמלך אסור בהם, שהאיסורים להרבות נשים וסוסים וכסף וזהב הם במלך בלבד, שנאמר בהם: "לו" - למלך אבל לא להדיוט.
בתוספתא סנהדרין ד,ה שנו: "לא ירבה לו סוסים" - סוסים בטלנים אפילו אחד (אסור שיהיה למלך אפילו סוס בטלן אחד), שנאמר: "למען הרבות סוס" ("סוס" לשון יחיד). רבי יהודה אומר: הרי הוא אומר: "ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים למרכבו", ויפה עשה, שנאמר: "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב". כשהוא אומר: "ושנים עשר אלף פרשים", הווי שהשאר בטלנים היו.
והדיוט מותר בכולם.
בספרי דברים פסקה קנח נאמר: "רק לא ירבה לו סוסים" - יכול לא ירבה למרכבתו ולפרשיו! תלמוד לומר: "לו" - לו אינו מרבה, אבל מרבה הוא למרכבתו ולפרשיו. אם כן, למה נאמר: "למען הרבות סוס"? סוסים בטלים. מניין אפילו סוס אחד והוא בטל כדיי הוא שיחזיר את העם למצרים? תלמוד לומר: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה" (אפשר שנוסחו המקראי של ספרי היה "לא ירבה לו סוס" כנוסח מגילת המקדש ותרגום השבעים ("ספרי זוטא דברים", עמוד 257, הערה 8)).
בבבלי סנהדרין כא,ב אמרו: תנו רבנן: "לא ירבה לו סוסים" - יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו! - תלמוד לומר: "לו" - לו (לעצמו) אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. הא מה אני מקיים "סוסים"? - סוסים הבטלנים. - ומניין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא ב"לא ירבה"? - תלמוד לומר: "למען הרבות סוס".
והשתא דאמרת "לו" לדרשה הוא דאתא, "לו" דנשים למה לי? - למעוטי הדיוטות (מן האיסור להרבות נשים).
וממשיכים את דברי רבי אחא: "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים יז,יז) – מלך אסור להרבות לו כסף וזהב, וכתוב: "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים" (מלכים א י,כז) – כמות הכסף שנמצאה בירושלים היתה כל כך גדולה, שהעריך המלך את הכסף כאבנים פשוטות. הרי ששלמה הרבה לו כסף ועבר על האיסור.
ושואלים: ולא היו – הכסף והזהב, נגנבות – משום שהיו מצויים בשפע?! (בתמיהה)
ומשיבים: אמר רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): אבני עשר אמות היו ואבני שמונה אמות היו (לשון הכתוב במלכים א ז,י: "וּמְיֻסָּד (כל בניין מבנייני בית המלך) אֲבָנִים יְקָרוֹת (כבדות) אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת") – מטילי הכסף והזהב היו גדולים כל כך, בני עשר אמות ובני שמונה אמות, שהיה קשה להרים אותם ולגנוב אותם, כי היו כבדים.
ומציעים ברייתא: תני – שונה רבי שמעון בן יוחי (בקטע ששון נוסף 'אומר'): אפילו משקלות (גושים המשמשים יחידות שקילה) שהיו בימי שלמה לא היו של כסף אלא של זהב – העושר בימי שלמה היה כה רב עד שגם המשקלות היו עשויים זהב, למרות שהמשקלות האלה נשחקים מהר מרוב שימושן. ומה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? (בקטע ששון: 'שנאמר:') "וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר, אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (דברי הימים ב ט,כ) – כל הכלים בבית המלכות של שלמה היו עשויים זהב, ולא היו אצל שלמה כלים עשויים כסף, כי בימי שלמה לא יוחס כל ערך למתכת זו.
בקוהלת רבה ב [ב] ג נאמר: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" (קוהלת ב,ב) - אמר רבי אחא: אמר שלמה: שלושה דברים הם ששחקה עליהם מידת הדין ולבסוף הוללתים ועירבבתים: כתוב: "ולא ירבה לו נשים" (דברים יז,יז), וכתוב: "וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת" (מלכים א יא,ג). כתוב: "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז,טז), וכתוב: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ" (מלכים א ה,ו). כתוב: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז,יז), וכתוב: "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים" (מלכים א י,כז).
ולא היו נגנבות?! - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות. - תני: רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפילו משקלות שהיו בימי שלמה של זהב היו, שנאמר: "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (דברי הימים ב ט,כ).
בפסיקתא דרב כהנא כו,ב נאמר: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" (קוהלת ב,ב) - אמר רבי אחא: אמר שלמה: דברים ששחקה עליהם מידת הדין הוללתים. כתוב: "לא ירבה לו נשים" (דברים יז,יז), וכתוב: "וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת" (מלכים א יא,ג). כתוב: "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז,טז), וכתוב: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מלכים א ה,ו). כתוב: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז,יז), וכתוב: "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים" (מלכים א י,כז).
ולא היו נגנבות?! - אמר רבי יוסה ברבי חנינה: אבנים שלימות של עשר אמות היו ושל שמונה אמות היו. - תני רבי שמעון בן יוחי: אפילו משקלות שהיו בימי שלמה של זהב היו, "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (דברי הימים ב ט,כ).
בשיר השירים רבה א [א] י נאמר: שלוש עבירות עבר (שלמה):
הרבה לו כסף וזהב, שנאמר: "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים" (דברי הימים ב ט,כז).
ולא היו נגנבות? - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות.
תני: רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפילו משקלות שהיו בימי שלמה של זהב היו. הדא היא דכתיב: "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (דברי הימים ב ט,כ).
הרבה לו נשים, שנאמר: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה, מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת, מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם" (מלכים א יא,א-ב).
חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: על שם: "ולא תתחתן בם" (דברים ז,ג). - רבי שמעון בן יוחאי אומר: "לְאַהֲבָה" (סופו של הכתוב במלכים) - אהבה ממש, לזנות. - רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כתוב: "גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת" (נחמיה יג,כו) - מלמד שהיה בועלן כשהן נידות ולא היו מודיעות אותו. - רבי יוסי בן חלפתא אומר: "לְאַהֲבָה" - לאהבן ולקרבן ולגיירן ולהכניסן תחת כנפי השכינה.
נמצאת אומר: חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו דבר אחד, רבי יוסי בן חלפתא פליג אתלתיהון.
הרבה לו סוסים, שנאמר: "וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה" (מלכים א י,כט).
• • •
הדחת שלמה מכסאו ומקטרגיו
כתוב – בדברי קוהלת (לפי חז"ל קוהלת הוא שלמה): "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, וּלְשִׂמְחָה - מַה זֹּה עֹשָׂה?" (קוהלת ב,ב) – על השמחה אמרתי: איזו תועלת היא מביאה? - (דברי רבי אחא לעיל נדרשים מחלקו הראשון של הכתוב, ואילו הדברים שלהלן נדרשים מחלקו השני של הכתוב, כמו שהוא במדרשי האגדה המקבילים, והירושלמי קיצר בהבאת הכתוב) אמר הקב"ה לשלמה: מה העטרה (כתר) הזו בראשך? – מפני שאינך ראוי להיות מלך בשל חטאיך. כך נדרש הכתוב: "וּלְשִׂמְחָה - מַה זֹּה עֹשָׂה?". ולפי הדרשה הם דברי הקב"ה לשלמה (לעטרת המלכות קרא שמחה על פי הפסוק: "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג,יא) ("יפה מראה")) רד מכסאי! – אמר לו "כסאי" ולא "כסאך", שכן ישיבה על כיסא המלך היא כישיבה על כיסא ה' (לכיסא שלמה קרא כיסא ה' על פי הפסוק: "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו" (דברי הימים א כט,כג))
רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: באותה שעה – שאמר הקב"ה לשלמה כך, ירד מלאך – מן השמים, ונדמה (נראה) כדמות שלמה והעמידו – את שלמה, מכסאו וישב תחתיו – במקום שלמה על כסאו. והיה – שלמה, מחזר (הולך וסובב) על בתי כניסיות ובתי מדרשות ואומר: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם" (קוהלת א,יב) – יש לדרוש, שאמר שלמה "הייתי מלך" בלשון עבר, כיוון שירד מכסאו והוסר ממלכותו ועכשיו אינו מלך. והוו מרין ליה: – והיו אומרים לו: מלכא יתיב על בסיליון דידיה – המלך יושב על כיסא המלוכה שלו (מקור המילה 'בסיליון' ביוונית), ות מר (=ואת אמר): – ואתה אומר: "אֲנִי קֹהֶלֶת"?! והיו מכין אותו בקנה – משום שהוחזק כשוטה, ומביאין לפניו קערת גריסין (גרעינים שנגרסו ונכתשו) – לאכול. באותה שעה אמר – שלמה: "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי" (קוהלת ב,י) – שמחתי היתה השכר שקיבלתי בעד העמל שעמלתי. ויש לדרוש, שאמר שלמה שעכשיו זה בלבד הדבר שנשאר בידו מכל עמלו שהיה לו בעבר. ומהו הדבר הזה? - ומציעים מסורות חלופיות עלומות שֵׁם: אית דמרין: – יש שאומרים: חוטרא – מקל (שהיה נסמך עליו), ואית דמרין: – ויש שאומרים: קניא (צריך לומר כמו במקבילות במדרשי האגדה: 'קודיה') – קוֹדו, קערתו (כלי של חרס או של עץ ששימש לשתייה), ואית דמרין: – ויש שאומרים: קושרתיה – חגורתו, רצועתו.
בקוהלת רבה ב [ב] ג נאמר: אמר הקב"ה: "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?" - מה עטרה זו עושה בידך? רד מכסאי! באותה שעה ירד מלאך בדמותו של שלמה וישב על כסאו, והיה שלמה מחזר על בתי כנסיות ובתי מדרשות ועל בתי גדולי (עשירי) ישראל ואומר: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ" (קוהלת א,יב), והיו משיבים ואומרים לו: שלמה המלך יושב על כסאו, ואת אומר: אני קוהלת?! והיו מכים אותו בקנה ונותנים לפניו קערה של גריסים. באותה שעה בכה ואמר: "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי" (קוהלת ב,י).
ושם ב [י] נאמר: "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי" (קוהלת ב,י) - מאן דאמר: קודיה (קערתו), ומאן דאמר: קשרתיה (חגורתו).
בפסיקתא דרב כהנא כו,ב נאמר: "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?" (קוהלת ב,ב) - אמר לו הקב"ה: מה עטרה זו עושה בידך? רד מכסאי! - באותה שעה ירד מלאך בדמותו של שלמה וישב לו על כסאו, והיה מחזר שלמה על כל בתי כנסיות ועל כל בתי מדרשות שהיו בירושלם ואומר להם: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם" (קוהלת א,יב) (דרשו ממה שאמר "הייתי מלך" בלשון עבר, ששלמה ירד מכסאו לזמן מה), והם אומרים לו: שלמה המלך יושב על כסאו, ואת אומר: אני שלמה המלך?! ומה היו עושים לו? היו מכים אותו בקנה ונותנים לפניו קערה של גריסים.
ברות רבה (לרנר) ה,ו נאמר: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלאך בא בדמות שלמה וישב לו על כסאו. והיה שלמה מחזר על פתחיהם של ישראל ועל בתי כנסיות ועל בתי מדרשות ואומר להם: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים" (קוהלת א,יב). מה היתה אחת מהן עושה? היתה נותנת קערה של גריסים, ומכה אותו בקנה על ראשו ואומרת לו: שלמה יושב על כסאו, ואת אומר: אני שלמה בן דוד?!
בבראשית רבה (כי"ו) פרשה צו נאמר: מהו "וזה היה חלקי מכל עמלי"? (קוהלת ב,י) - מן דמר: קופתיה (סלו), ומן דמר: קודיה (קערתו), ומן דמר: קשרתיה (חגורתו).
בבבלי גיטין סח,ב אמרו: על אותה שעה אמר שלמה: "וזה היה חלקי מכל עמלי" (קוהלת ב,י).
מאי "וזה"? - רב ושמואל. חד אמר: מקלו, וחד אמר: קודו (קערתו).
היה מחזר על הפתחים (למזון). כל מקום שהגיע אמר: "אני קוהלת, הייתי מלך על ישראל בירושלים" (קוהלת א,יב).
הסיפור בירושלמי מדבר על מלאך שמלך תחת שלמה. בניגוד לכך, הסיפור בבבלי מדבר על מלך השדים. הדבר מתאים לעובדה שבירושלמי אין כמעט זכר לשדים, אבל בבבל דיברו הרבה על שדים.
ושואלים: ומי קיטרגו (לימד עליו חובה) – על שלמה לפני הקב"ה?
ומשיבים: אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): יו'ד שב"יַרְבֶּה" קיטרגו – האות יו'ד של המילה "ירבה" (דברים יז,טז-יז) קָבְלה לפני הקב"ה על שלמה שביטל אותה, שעבר שלמה על 'לא ירבה לו נשים' ועל 'לא ירבה לו סוסים' ועל 'לא ירבה לו כסף וזהב' (נראה שנקט יו'ד שב"ירבה" דווקא משום שהיא בראש המילה העיקרית החוזרת בשלושה הדברים האסורים על המלך).
ומביאים ברייתא: תני – שונה רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): עלה – לשמים, ספר משנה תורה – ספר דברים, ונשתטח (שכב מלוא קומתו) לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבון העולם (אדון העולם, קריאת פנייה אל אלוהים), כתבתה (כתבתָּ) בתורתך: כל דייתיקי (שטר צוואה (מקור המילה ביוונית)) שבטלה מקצתה - בטלה כולה – כל שטר צוואה שכתובים בו תנאים, אם מבטלים חלק מהם - מבטלים בזה את הכול (על פי רוב, התנאים שבשטר תלויים זה בזה), והרי שלמה מבקש לעקור (לבטל, למחוק) יו'ד ממני – יו'ד שב"ירבה" שכתוב בספר דברים. ואם ייעקר מקצתה של התורה, ייעקר כולה (הלשון 'כתבת בתורתך: כל דייתיקי...' דחוק, כי לא מצאנו רמז לדין זה במקרא. לעומת זאת, הדין 'עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה' הוא דין הנלמד מהתורה. התורה היא הן עדות והן צוואתו של ה' ("מראה הפנים"). - ואולי יש לגרוס בירושלמי ובמקבילה בשיר השירים רבה: 'כל עדות...'. אפשר ש'דייתיקי' הוא חילוף שמקורו במקבילה בויקרא רבה, ששם הלשון שונה במקצת, אך שם אין 'כתבת בתורתך'). אמר לה (צריך לומר: 'לו' - לספר) הקב"ה: שלמה ואלף כיוצא בו (כדומה לו, כמוהו) בטילין, ודבר ממך אינו בטל.
כיוון שדיברו בהשמטת האות יו'ד על ידי שלמה, מדברים כאן בהשמטת האות יו'ד על ידי הקב"ה.
רבי הונא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): יו'ד שנטל הקב"ה מאמינו שרה – שהיה שמה שרי ושינה הקב"ה את שמה וקרא אותה שרה, ניתן חציו על שרה וחציו על אברהם – יו'ד מניינו עשר ונחלק לשני ה'אים, שכל אחד מניינו חמש, אחד לשרה, ואחד שנוסף לאברהם, שהיה שמו אברם ושינה הקב"ה את שמו וקרא אותו אברהם.
ומביאים ברייתא: תני – שונה רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): עלה יו'ד ונשתטח לפני הקב"ה ואמר: רבון העולמים, עקרתני מן הצדקת הזאת – משמה של שרי, שקראת את שמה שרה. אמר לו הקב"ה: צא לך – אל תדאג לזה. לשעבר (בזמן שעבר) היית נתון בשם נקיבה ובסוף תיבה (מילה) – שרי. חייך (לשון שבועה והבטחה) שאני נותנך בשם זכר ובראש תיבה – יהושע. והרי הזכר חשוב מן הנקבה, משום שהוא חייב בכל המצוות, והיא רק בחלקן, הוא חייב בלימוד תורה, ואילו עליה, לדעת הרוב, נאסר ללמוד, הוא היורש הראשון, והיא יורשת רק כשאין זכר. הדא הוא (צריך לומר: 'היא') דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (בפרשת המרגלים): "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (במדבר יג,טז) – משה שינה את שמו מהושע ליהושע. - הרי שנחלקו חכמים להיכן הלכה היו'ד שניטלה משרי (היו'ד של שרי שנתבטלה וחזרה מראה שאין אות בטילה מן התורה לעולם).
בויקרא רבה יט,ב נאמר: ...שלמה המלך, על ידי שביקש לעקור דבר אחד מן התורה, עלה וקיטרגו. ומי קיטרגו? רבי יהושע בן לוי אמר: יו'ד של "ירבה" קיטרגו.
תני רבי שמעון בן יוחי: ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבונו של העולם, עקרני שלמה ועשאני פלסטר (מה שאינו ממשי, דבר שאין לסמוך עליו, מזוייף), שכל דייתיקי ששניים ושלושה דברים בטילים ממנה - כולה בטילה, והרי שלמה המלך מבקש לעקור יו'ד אחד ממני. כתוב: "לא ירבה לו נשים" (דברים יז,יז), והרבה לו נשים; "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז,טז), והרבה לו סוסים; 'לא ירבה לו כסף וזהב' (דברים יז,יז), והרבה לו כסף וזהב. אמר לו הקב"ה: צא לך (אל תדאג לזה), הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו, ויו'ד ממך אינו בטל לעולם.
רבי הונא בשם רבי אחא: יו'ד שנטל הקב"ה משמה של שרה חלקו לשניים, חציו לאברהם וחציו לשרה.
אמר רבי יהושע בן קרחה: יו'ד של שרה עלה ונשתטח לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבונו של העולם, עקרתני משמה של צדקת. אמר לו הקב"ה: צא לך, לשעבר היית נתון בשמה של נקבה בסופה של תיבה, אבל עכשיו הרי אני נותנך בשמו של זכר בראשה של תיבה. הדא היא דכתיב: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג,טז).
בשיר השירים רבה ה [יא] ג-ד נאמר: ...אם מתכנשים כל באי עולם לעקור יו'ד, שהוא קטן שבאותיות שבתורה, אינם יכולים. ממי את למד? משלמה המלך, שעל ידי שביקש לעקור יו'ד מן התורה, עלה וקטרג. ומי קטרג? רבי יהושע בן לוי אמר: יו'ד שב"ירבה" קטרג.
רבי שמעון בן יוחאי אומר: ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקב"ה ואמר לפניו: ריבונו של העולם, כתבת בתורתך: דייתיקי שמקצתה בטלה - כולה בטלה, והרי שלמה המלך מבקש לעקור יו'ד שבתורה. אמר לו הקב"ה: [צא] לך, הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו, ויו'ד שבך אינו בטל לעולם.
רבי יהושע בן קרחה אומר: יו'ד שבשרי עלה ונשתטח לפני הקב"ה ואמר: ריבונו של העולם, עקרתני משמה של צדקת זו. אמר לו הקב"ה: [צא] לך, מתחילה היית בסופן של אותיות ובשם נקבה, עכשיו אני נותנך בשמו של זכר ובראשן של אותיות, בצדיק שבעולמי. הדא היא דכתיב: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג,טז).
בשמות רבה ו,א נאמר: כשנתן הקב"ה התורה לישראל, נתן בה מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ונתן בה למלך מקצת מצוות (המיוחדות למלך בלבד ומנויות להלן): "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז), "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז), "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" (דברים יז). עמד שלמה והחכים (התחכם) על גזירתו של הקב"ה ואמר: למה אמר הקב"ה "לא ירבה לו נשים"? בשביל שלא יסור לבבו. אני ארבה ולבבי לא יסור בי.
אמרו רבותינו: באותה שעה עלה יו'ד שב"ירבה" לפני הקב"ה ונשתטחה ואמרה לפניו: ריבונו של העולם, לא כך אמרת: אין אות מן התורה בטלה לעולם?! (שהתורה נצחית היא גם בכתבהּ ובכתיבה) הרי שלמה עמד וביטל אותי, והוא היום יבטל אות אחת ולמחר אחרת עד שיבטל כל התורה! (אין האות יו'ד חוששת לעצמה בלבד, אלא חוששת היא לעתיד כל התורה כולה) אמר לה הקב"ה: שלמה ואלף כיוצא בו בטלים, וקוצה (קוץ, חלק קטן מן האות) ממך איני מבטל לעולם.
ומניין שביטל יו'ד מן התורה וחזר לתוכה? (חיזוק לטענתה של האות יו'ד: אם כבר מוחק ה' אות מן התורה, הוא מחזירה לתוך הספר במקום אחר) שכתוב: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (בראשית יז,טו) - הרי ביטל. והיכן חזר? "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג,טז).
בשמות רבה טענתה של האות יו'ד שב"ירבה" היא במקבילות טענתו של ספר משנה תורה.
בבראשית רבה מז,א נאמר: "לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" - אמר רבי יהושע בן קרחה: יו'ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבון כל העולמים, בשביל שאני קטן מכל האותיות הוצאתני משם הצדקת? אמר לו הקב"ה: לשעבר היית בשמה של נקבה ובסוף האותיות, עכשיו אני נותנך בשם זכר ובראש האותיות - "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג,טז).
• • •
מלך כותב לו ספר תורה וקורא בו
במשנה שנינו: "וכותב ספר תורה לשמו".
מביאים ברייתא המוסבת על המשנה: שלא יהא – המלך, ניאות (נהנה) לא בשל אביו ולא בשל רבו – בספר תורה שהניח לו אביו או רבו, אלא הוא צריך להשתמש בספר תורה שנכתב לשמו. ומגיהין (בודקים ומתקנים שיבושים) אותו – את ספר התורה של המלך, מספר עזרה – על פי ספר תורה מן העזרה שבמקדש (הספרים שהיו נמצאים בעזרה היו הנוסח הנכון היחידי של התורה), על פי בית דין של שבעים ואחד – בפיקוחם של חכמי הסנהדרין הגדולה שישבו במקדש, כדי שספר התורה של המלך יהיה מדויק (במקדש היו סופרים הכותבים ומגיהים ספרי תורה, והם כתבו והגיהו גם את ספר התורה של המלך. ראה התרגום המיוחס ליונתן: "וכתב לו" - ויכתבון ליה סביא (ויכתבו לו הזקנים)).
בתוספתא סנהדרין ד,ז שנו: "וכותב לו ספר תורה לשמו" - שלא יהא ניאות בשל אבותיו אלא בשלו, שנאמר: "וכתב לו" (דברים יז,יח) - שתהא כתובה לשמו.
ומגיהים אותו בבית דין של כוהנים ובבית דין של לוויים ובבית דין של ישראל המשיאים לכהונה (כלומר, בסנהדרין, שהרי היו ממנים שם רק כוהנים ולוויים וישראלים מיוחסים).
בספרי דברים פסקה קס נאמר: "וכתב לו" - לשמו, שלא יהא ניאות בשל אבותיו.
"מלפני הכוהנים הלווים" - שתהא מוגהת מלפני הכוהנים הלוויים.
בבבלי סנהדרין כא,ב אמרו: "וכותב ספר תורה לשמו". - תנא: ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו.
• • •
במשנה שנינו: "יוצא למלחמה והיא עמו... שנאמר: 'וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו' (דברים יז,יט)".
מביאים ברייתא: והרי דברים קול וחומר: – הרי אפשר להסיק מהעניין שאנו עוסקים בו בשיטת קול וחומר: ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל - נאמר בו: "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" (דברים יז,יט) – למרות זאת ציוותה אותו התורה שיתפנה לקרוא בספר התורה תמיד וללמוד ממנו, ההדיוט (פשוט (מקור המילה ביוונית)) – שאינו עסוק בצורכי ישראל, - על אחת כמה וכמה! – בוודאי ובוודאי שהוא מצווה להתפנות ללמוד תורה תמיד. כיוצא בו (כדומה לו, כמוהו), נאמר ביהושע: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א,ח) – ה' אמר ליהושע: עליך להתבונן ולקרוא בספר התורה תמיד. מכאן שצריך לעסוק בתורה ביום ובלילה. והלא דברים קול וחומר: ומה אם יהושע שעוסק בצורכי ישראל – בכיבוש הארץ ובחלוקתה, - נאמר בו: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א,ח) – למרות זאת ציווה אותו ה' שיעסוק בתורה ביום ובלילה, הדיוט – שאינו עסוק בצורכי ישראל, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי שהוא צריך לעסוק בתורה ביום ובלילה.
בתוספתא סנהדרין ד,ח-ט שנו: והלא דברים קול וחומר. ומה אם מלך ישראל שלא עסק אלא בצורכי ציבור - נאמר בו: "והיתה עימו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז,יט), שאר בני אדם - על אחת כמה וכמה!
כיוצא בו: "ויהושע בן נון מלא רוח חוכמה כי סמך משה את ידיו עליו" וגו' (דברים לד,ט), וכן הוא אומר: "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האוהל" (שמות לג,יא), וכן הוא אומר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א,ח). והלא דברים קול וחומר. ומה יהושע בן נון שעסק בכיבוש הארץ ועומד לחלקה לישראל - נאמר בו: "לא ימוש" וגו', שאר בני אדם - על אחת כמה וכמה!
• • •
תלמוד
דיני מלך ומעמדם של הנשיא והחכם שנסמך
במשנה שנינו: "אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו".
מביאים ברייתא: מלך ישראל אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על ניסלו (צריך לומר: 'בסיליו' / 'בסיליונו'. וכן הגיה ב"כיכר לאדן") – על כיסא המלוכה שלו (המילה 'בסיליון' נזכרה לעיל), ואין משתמשין לא בכתרו ולא בשרביטו ולא באחד מכל משמשיו (כלי שימושו). וכשמת, כולן נשרפין לפניו – כדי שלא ישתמש בהם אחר, שנאמר – בנבואה על צדקיהו מלך יהודה: "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת, וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ, הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ" (ירמיהו לד,ה) – ירמיהו הודיע לצדקיהו שימות מיתה טבעית ולא ימות בחרב בידי האויבים, ואחרי מותו ייעשה לו הכבוד שנוהגים לעשות למלכים במותם ושנעשה לאבותיו, ששורפים שריפה לכבודם (השריפה כאן היא המנהג לערוך מדורה גדולה ולשרוף עליה בשמים לכבודו של המלך הנפטר בשעת קבורתו, כפי שמצאנו באסא מלך יהודה: "וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה וַיִּשְׂרְפוּ לוֹ שְׂרֵפָה גְּדוֹלָה עַד לִמְאֹד" (דברי הימים ב טז,יד). השריפה מלמדת על כבוד גדול שעושים למת). - ויש ללמוד מן הכתוב ששורפים את כלי תשמישו של המלך כשמת.
בתוספתא סנהדרין ד,ב-ג שנו: ואין רוכבים על סוסו, ואין יושבים על כסאו (בכתב יד אחד (וינה) של התוספתא) / ניסלו סַפסֵלו (בכתב יד שני (ערפורט) של התוספתא), ואין משתמשים בכתרו ובשרביטו ולא באחד מכל משמשיו. מת - כולם נשרפים עליו, שנאמר: "בשלום תמות, וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים..." (ירמיהו לד,ה). ...מה הם שורפים עליהם? מיטתו וכל כלי תשמישו.
"כסאו" הוא כנוסח המשנה. "ניסלו" הוא כנוסח הירושלמי שלפנינו. הסופר של כתב היד השני הוסיף מילה פשוטה יותר, ספק נוסח אחר ספק פירוש למילה "ניסלו": "ספסלו". המילה "ספסלו" מנוקדת.
בתוספתא שבת ז,יח שנו: שורפים על המלכים (על מלכי ישראל שמתו), ולא מדרכי האמורי (אין זה מנהג עובדי עבודה זרה, אף על פי שהיה מקובל גם על אומות העולם), שנאמר: "בשלום תמות, וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים..." (ירמיהו לד,ה). ...ומה הם שורפים עליו? מיטתו וכל כלי תשמישו.
בבבלי עבודה זרה יא,א אמרו: שורפים על המלכים, ולא מדרכי האמורי, שנאמר: "בשלום תמות, ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים..." (ירמיהו לד,ה). ... ומה הם שורפים עליהם? מיטתם וכל כלי תשמישם.
• • •
במשנה שנינו: "ואין רואין אותו ערום, ולא כשמסתפר, ולא בבית המרחץ".
מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה במשנה: על שם (משום): "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיהו לג,יז) – אתה, היושב לירושלים, תזכה לראות את המלך בכל יופיו והדרו. - ויש ללמוד מן הכתוב שאין לראות את המלך כשאינו בכל יופיו. כשהמלך לבוש בגדי מלכות מפוארים הוא נראה בכל יופיו, ולכן אין רואים אותו ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ.
מהמשנה עולה שהטעם לדין זה הוא משום "שתהא אימתו עליך". בירושלמי, לעומת זאת, הטעם לדין זה הוא משום "מלך ביופיו תחזינה עיניך". אפשר שהמשנה שבפני הירושלמי נשנתה בלא הטעם "שתהא אימתו עליך".
ומספרים: רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) סלק גבי – עלה אצל רבי יודן נשייא (רבי יהודה השני, הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים). נפק לגביה לבוש (צריך לומר: 'לביש') אותניתיה (צריך לומר: 'אותניניה' (מילה יוונית)) – יצא אליו לבוש בגד פשתן שלו. אמר ליה: – אמר לו (רבי חנינה): חזור ולבוש לגין (צריך לומר: 'לנון' (מילה יוונית)) דידך – חזור ולבש בגד צמר שלך, משום "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיהו לג,יז) – שהנשיאים בארץ ישראל היו ראשי האומה ומנהיגיה כעין מלכים, ולכן נוהגים בהם כבוד כבמלכים, ועליהם להקפיד ללבוש בפני אחרים בגדים יפים והדורים (אם הנשיא לובש את האותנין שלו, הוא מראה קרבה יתירה לאדם שליבו גס בו, ואין כאן "מלך ביופיו תחזינה עיניך". ובויקרא רבה א,יד: "למלך שנגלה על בן ביתו באותנין שלו", והפירוש הוא שכביכול נגלה ה' למשה כמלך לבן ביתו, שליבו גס בו (הערות שאול ליברמן, "מדרש ויקרא רבה", עמוד תתע). - בעניין שריפה על המלכים שנזכרה לעיל שנו בתוספתא שבת ז,יח וסנהדרין ד,ג ובבבלי עבודה זרה יא,א: "כשם ששורפים על המלכים, כך שורפים על הנשיאים").
ומספרים עוד: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) סלק גבי – עלה אצל רבי יודן נשייא. נפק לגביה בחלוקא דכיתנא – יצא אליו בחלוק של פשתן. אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): חזור ולבוש חלוקך דעמרא – חזור ולבש חלוקך של צמר, משום "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיהו לג,יז). מי נפק אמר ליה: – כשיצא (רבי יוחנן) אמר לו (רבי יודן הנשיא לשמשו): אייתי עטעמה (נראה שצריך לומר: 'מטעומה') – הבא טעימה, מטעמת (דבר מועט לטעום). אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לרבי יודן הנשיא): שלח ואייתי לך – שלח (את שמשך) ויביא לך את מנחם טלמיא – המכין ככרות לחם או אופה עוגות, שהיה מומחה למאכל ולמאפה (הסבר זה אינו אלא השערה בלבד ("אוצר כינויי עובדים בספרות התלמוד והמדרש", עמוד 57)), דכתיב: – שכתוב (בתיאור אשת החיל): "וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ" (משלי לא,כו) – היא מדברת בחסד, באהבה. והתכוון רבי יוחנן בכתוב זה לומר לרבי יודן הנשיא שאין ראוי לו לדבר בלשון שאינה יפה ומכובדת, ש"אייתי מטעומה" הוא לשון של הדיוט ולא של נשיא. מי נפק חמא – כשיצא (רבי יוחנן מביתו של רבי יודן הנשיא) ראה את רבי חנינה בר סיסי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) מפצע קיסין – מבקע עצים. אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): רבי, לית הוא כבודך! – אין הוא כבודך! אמר ליה: – אמר לו (רבי חנינא בר סיסיי): ומה ניעביד? – ומה אעשה? ולית לי מאן דמשמשיני! – ואין לי מי שמשמש אותי (ומבקע עצים בשבילי)! אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן): אין לא הוה לך מאן דמשמשך, לא מקבלה עלך מתמנייא – אם לא היה לך מי שמשמש אותך, לא לקבל עליך להתמנות (לא היה לך להסכים להיסמך, מפני שראיית אדם שהתמנה לשררה על הציבור כשהוא עושה מלאכה כביקוע עצים מקלה בעיני הרואים את הכבוד כלפיו. - המשותף לשתי ההערות שהעיר רבי יוחנן לרבי יודן הנשיא ולהערה שהעיר רבי יוחנן לרבי חנינה בר סיסיי הוא, שעל בעלי השררה להקפיד בפני אחרים על לבושם ודיבורם ועיסוקם משום כבודם).
בבבלי קידושין ע,א אמרו (תרגום): בא (רב יהודה לנהרדעא), מצא אותו (את רב נחמן) שהוא עושה מעקה. אמר לו (רב יהודה לרב נחמן): האם אין סובר, אדוני, את זו (ההלכה) שאמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל: כיוון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור לעשות מלאכה בפני שלושה?...
ומספרים עוד: תירגם – תרגם (ביאר את הכתוב בדרשה בציבור) יוסי מעוניא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) – המעוני (של מעון - יישוב בשולי הרי הגליל התחתון וסמוך לים כינרת, מעל העיר טבריה. היה מקום אחד ממשמרות הכהונה בגליל) בכנישתא – ב[בית] הכנסת, בטיבריה (אפשר שהיה זה בית הכנסת של אנשי מעון שעברו לטבריה, ראה מקבילה בבראשית רבה): – יוסי המעוני דרש את הכתוב שלהלן, שה' מוכיח בתחילה את הכוהנים, ואחר כך את העם, ובסוף את בית המלך: "שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים" (הושע ה,א) – ה' אומר אל הכוהנים: - למה לית אתון לעין באוריתא? – למה אין אתם יגעים בתורה (בתלמוד התורה)? לא יהבית לכון עשרין וארבע מתנתא?! – (וכי) לא נתתי לכם עשרים וארבע מתנות (מתנות הכהונה שהעם נותנים לכוהנים, כדי שלא יהיו הכוהנים טרודים בפרנסה ויהיו פנויים לעסוק בתורה)?! אמרון ליה: – אמרו לו (הכוהנים לה'): לא יהבין לן כלום – לא נותנים לנו כלום. "וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם) – כיוון שהכוהנים הטילו את האשמה על העם, ה' פונה אל העם ואומר להם: - למה לית אתון יהבין עשרין וארבע מתנתא דפקידית יתכון בסיני? – למה אין אתם נותנים (לכוהנים) עשרים וארבע מתנות שציוויתי אתכם בסיני? אמרון ליה: – אמרו לו (העם לה'): מלכא נסיב כולא – המלך לוקח את הכול (כל המתנות, ואינו מאפשר לעם לקיים את מצוות מתנות הכהונה. - לפי המקבילה בבראשית רבה, העם אמרו שהאנשים של בית הנשיא לוקחים את הכול). "וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט" (שם) – כיוון שהעם הטילו את האשמה על המלך, ה' פונה אל אנשי בית המלך ואומר להם (בית המלך נדרש על בית הנשיא): - לכם אמרתי – בעניין מתנות הכהונה: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם" (דברים יח,ג) – זה יהיה החלק הקבוע שיינתן לכוהנים מאת העם. ודרש "לכם המשפט" - לכם היה מסור משפט הכוהנים, שעליכם היתה מוטלת החובה לאכוף את נתינת מתנות הכהונה שהן חוק ומשפט לכוהנים מאת העם, ואתם לא עשיתם כן. עתיד אני לישב עמהן – עם אנשי בית המלך, בדין ולפסקן – לפסוק את דינם, ולאבדן מן העולם (כדרכן של דרשות בציבור, הדרשה של יוסי המעוני מבטאת האשמות ההולמות את המציאות בזמנו. דבריו הם התקפה וקטרוג על בית הנשיא).
שמע רבי יודן נשייא – את דרשת יוסי המעוני והבין את הדרשה כביקורת קשה ונוקבת על הנשיא וביתו, וכעס – על יוסי המעוני, מפני שפגע בכבוד הנשיאות. דחל וערק – פחד (יוסי המעוני מעונשו של הנשיא) וערק (ברח, נמלט).
סלקון – עלו (אל רבי יודן הנשיא) רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) וריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) לפייס ליה – לפייס אותו (משום שחששו ממתיחות שתיווצר בין החכמים ובין בית הנשיא). אמרו ליה: – אמרו לו (רבי יוחנן וריש לקיש לרבי יודן הנשיא): רבי, גברא רבא הוא – אדם גדול הוא (יוסי המעוני). אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן, ולפי המקבילה בבראשית רבה - לריש לקיש. - ואולי צריך לומר: 'אמר לון'): איפשר כל מאן דנא שאיל ליה הוא מגיב לי? – אפשר כל מה שאני שואל אותו (את יוסי המעוני) הוא משיב לי? (בלשון שאלה. או: הוא משיב לי?! בתמיהה. - בכך התכוון רבי יודן הנשיא לבחון את יוסי המעוני ולבדוק האם הוא אדם גדול) אמרו ליה: – אמרו לו (רבי יוחנן וריש לקיש לרבי יודן הנשיא): אין – כן.
אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן הנשיא ליוסי המעוני): מהו דין דכתיב: – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה): "כִּי זָנְתָה אִמָּם" (הושע ב,ז) – האומה בגדה בה' ועבדה אלהים אחרים? - וכי שרה אמינו זונה הייתה?! (בתמיהה)
אמר ליה: – אמר לו (יוסי המעוני לרבי יודן הנשיא): כבת כן אמה – דרכי הבת מעידים על טיב האם, כי האם היא שחינכה את הבת, ואם הבת זנתה, גם אימה כך, כְּאִמָּה בִּתָּהּ (לשון הפסוק ביחזקאל טז,מד, ראה להלן) – ההתנהגות הפרועה של האם משפיעה על התנהגותה של הבת, ואם האם זנתה, גם בתה כך, שהבת הולכת בדרכי אימה וחוטאת כמוה. כדור כן הנשיא – אם הדור אינו הגון, סימן שגם הנשיא אינו הגון, כנשיא כן הדור – הדור הולך אחרי הנשיא, ואם הנשיא אינו הגון, גם העם אינו הגון. כמזבח (צריך להוסיף: 'כן') כהניו – המזבח טורף, וכוהניו גם כן טורפים (נראה שהפתגם הזה מכוון כלפי אלה שעיסוקם בדברים המקודשים ביותר, אלא שעיניהם לבִצעם). כהנא (שֵׁם דרשן לא ידוע. ואולי הכוונה כלפי עצמו, יוסי המעוני, שהיה כוהן) אמר כן – אמר כך: כגנתה כן גננה – כמו הגינה כך הגנן (מגדל ירקות. כלומר, על פי צורתה של הגינה אתה יכול לדעת מיהו הגנן. - והנמשל: כשם שטיפולו של הגנן משפיע על גידולי הגינה, כך גם הנשיא משפיע על הציבור שהוא מנהיג). פירוש אחר: כאישה (=ככלה) כן החופה (המילה 'גנתה', בצורן יידוע ארמי, יסודה כפי הנראה ביוונית. מושל המשל לא נקט לשון 'כלה' הארמית (מעין "ככלתה כן גננה") אלא 'גנתה', כדי לצרפה אל 'גננה', משום לשון נופל על לשון. פירוש זה עולה גם מגרסת שני כתבי יד במקבילה בבראשית רבה ("גיניי גינייה, גנתה גננה, גנונית גנונייה", משאת אהרן, עמוד 197).
אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן. - ואולי צריך לומר: 'אמר לון'): לא טב דקליל לי דלא באפוי (צריך לומר: 'באפיי') חד זמן – לא דיי שהקל (קילל, ביזה) אותי (יוסי המעוני) שלא בפניי פעם אחת (בדרשה בציבור), אלא באפיי תלתא זימנין – אלא (גם) בפניי שלוש פעמים (שהמשיך בדברי תוכחה קשים על הנשיאות אף בפני הנשיא והאשים את הנשיא בחטאי הדור. - אין מספרים כאן מה היה בסופה של השיחה של רבי יודן הנשיא ויוסי מעוניא לאחר שהנשיא כעס עליו שוב בשל דבריו הקשים).
אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן הנשיא ליוסי המעוני): מהו דין דכתיב: – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה): "הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ" (יחזקאל טז,מד) – כל ממשל משלים יאמר עלייך (על הנערה הבוגדת, המסמלת את ירושלים) את המשל הזה: כמו האם כך היא בתה (הבת דומה לאימה החיתית שבגדה וזנתה. - פרק טז ביחזקאל עוסק בתועבות ירושלים, והוא רווי ביטויים המדמים את ירושלים לזונה)? - וכי אימינו לאה זונה היית (הייתה), דכתיב: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה" (בראשית לד,א) – דינה יצאה לראות את בנות העיר שכם?! (בתמיהה) – מן המשל שבכתוב "כְּאִמָּה בִּתָּהּ", שאם האם חוטאת - גם הבת חוטאת, יוצא שלאה אימנו היתה זונה, שכן יש ללמוד ממעשה דינה הבת שנכשלה בזנות על לאה אימה! (חז"ל רואים ביציאתה של דינה יציאה שלא כשורה)
אמר ליה: – אמר לו (יוסי המעוני לרבי יודן הנשיא): לפום דכתיב: – לפי שכתוב: "וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ" (בראשית ל,טז) – לאה יצאה לקראת יעקב ואמרה לו שהלילה ישכב אצלה באוהלה, פשטין – פושטים (לומדים) יציאה מיציאה – לומדים יציאה שנאמרה בדינה מיציאה שנאמרה בלאה. הכתוב נוקט בלאה לשון יציאה, משום שנהגה באותה שעה כדרכה של יצאנית, וכשם שלאה היתה יצאנית, גם דינה היתה יצאנית, ולאה היא שגרמה לקלקולה של דינה, ולפיכך נאמר ביציאתה של דינה שהיא "בת לאה".
אין מקום לשאלת הנשיא ולתשובת יוסי המעוני בנושא לאה ודינה לאחר שסופר שהנשיא כעס שוב על יוסי המעוני. אפשר שיש כאן מסורת חלופית על השיחה של רבי יודן הנשיא ויוסי מעוניא, שנושאה היה לאה ודינה. ואפשר שהשאלה בנושא לאה ודינה היא של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ולא של רבי יודן הנשיא.
לכאורה אין קשר בין קטע זה לבין הסוגיה המקומית. אומנם, מסופר כאן על רבי יודן נשייא, בדומה ללעיל, אך אין כל קשר מצד העניין בין שני הסיפורים ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 253, הערה 87).
במספר מקומות מצאנו גופים זרים אגדיים בסופי פרקים בירושלמי, ראה כאן. כאן אומנם מופיע משפט אחד אחרי הקטע הבעייתי (שם, עמוד 258, הערה 116).
אפשר שסיפור זה על יוסי מעוניא ורבי יודן נשייא שובץ כאן בטעות, ועיקר מקומו בהלכה א בפרק זה - ראה המסופר שם על ריש לקיש ורבי יודן נשייא: "ריש לקיש אמר: נשיא שחטא - מלקין אותו. שמע רבי יודן נשייא וכעס". שני הסיפורים הם מקרים של התנגשויות בין החכמים לנשיא.
בבראשית רבה פ,א נאמר: "ותצא דינה בת לאה" וגו' - "הנה כל המושל עליך ימשל לאמר כאמה בתה" (יחזקאל טז,מד) - יוסי מעונייה תרגם בכנישתא דמעונאי: "שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט" (הושע ה,א) - אמר: עתיד הקב"ה להעמיד את הכוהנים בדין ולומר להם: למה לא יגעתם בתורה? ולא הייתם נהנים מבניי עשרים וארבע מתנות?! והינון (הכוהנים) אמרין ליה: לא הוון יהבין לן כלום. "והקשיבו בית ישראל" - למה לא נתתם להם (לכוהנים) עשרים וארבע מתנות כהונה שכתבתי בתורה? והינון אמרין ליה: אילין דבית נשייא הוון נסבין כולהון. "ובית המלך האזינו כי לכם המשפט" - שלכם היה, "וזה יהיה משפט הכהנים" (דברים יח,ג) (לכם היה מסור המשפט, שעליכם היה להזהיר על המתנות שהן חוק ומשפט לכוהנים). לפיכך (לפי שלא עשיתם כן), "לכם המשפט" - עליכם מידת הדין נהפכת (לכם יהיה מוכן המשפט והדין, שמידת הדין תפגע בכם ותיענשו).
שמע רבי (רבי יודן נשייא) וכעס. בפתי רמשא על רבי שמעון בן לקיש משאול בשלמיה ומפייסה יתיה עלוי (בפנות ערב נכנס רבי שמעון בן לקיש לשאול בשלומו של הנשיא ולפייס אותו על יוסי המעוני). אמר לו: רבי, צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם, שהם מכניסים מיומסים (ליצנים חקיינים) לבתי תיאטריות וקרקסיות שלהם ומשחקים בהם, שלא יהו יושבים ומסיחים אלו באלו (דרכם של הליצנים הללו, שהיו מציגים גם את השליטים בצורתם הנלעגת. והבינו השליטים הרומאים שטובה גדולה עושים להם הליצנים הללו - רוגזו של העם בא במידה ידועה על סיפוקו וחמתו נרגעה); ויוסי מעונייה אמר מילי דאורייא ואקפדת עלוי?! אמר ליה: וידע הוא (ויודע יוסי המעוני בדברי תורה)? אמר ליה: אין. ואולפן קביל (ותלמוד קיבל מרבו)? אמר ליה: אין. ואין שאילנא ליה, הוא מגיב לי (ואם אני שואל אותו, הוא משיב לי)? אמר ליה: אין. אמר ליה: יסוק (יעלה).
סלק לגביה. אמר ליה: מהו דכתיב: "הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה"? אמר לו: כבת כן אמה. כדור כן הנשיא. כמזבח כן כהניו. כהנא אמר (יש גורסים: 'הכא אמרי'): לפום גנתה גננה (גרסה חלופית בשני כתבי יד: 'הכא אמרי: לפום כלתא הלולא. תמן אמרי: לפום גנתא גננא'. - אין 'לפום כלתא הלולא' אלא נוסח אחר של 'לפום גנתא גננא'). אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: עד כדון לא חסלית מן מפייס על חדה, ואת מייתי ליה חורי? (עד עכשיו לא גמרתי מלפייסו על עלבון אחד, ואתה מביא לו עלבון אחר?)
[אמר ליה:] עיקרו של דבר: "הנה כל המושל עליך ימשול..." מהו? אמר ליה: לית תורה עגושה עד דברתה בעוטה (אין פרה נעשית נגחנית עד שבתה נעשית בעטנית). לית איתה זניה עד דברתה זניה (אין אישה מזנה עד שבתה מזנה, כלומר, אם אישה מזנה גם בתה מזנה, ועם תחילת קלקולה של האם מתקלקלת גם הבת). אמר ליה: אם כן, לאה אימנו זונה הייתה? אמר ליה: אין, לפי שכתוב: "ותצא לאה לקראתו" (בראשית ל,טז) - יצאת מקושטת לקראתו (לקראת יעקב) כזונה.
בבראשית רבה, שלא כמו בירושלמי, מובאים דברי הפיוס שאמר רבי שמעון בן לקיש לרבי יודן הנשיא: "צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם, שהם מכניסים מיומסים לבתי תיאטריות וקרקסיות שלהם ומשחקים בהם, שלא יהו יושבים ומסיחים אלו באלו...". רבי שמעון בן לקיש מוצא טוב בתיאטריות וקרקסיות, אף שהיו תועבה בעיניהם של רובם של חכמינו, ואפשר שמשום כך אין מובאים דברי הפיוס הללו בירושלמי.
בירושלמי, השאלה הראשונה של רבי יודן הנשיא ליוסי המעוני היא על הכתוב "כִּי זָנְתָה אִמָּם" - 'וכי שרה אימנו זונה היתה?!'. ואילו בבראשית רבה, השאלה הראשונה של רבי יודן הנשיא ליוסי המעוני היא על הכתוב "הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ", ולא הוזכרה שרה אימנו. לפי בראשית רבה מובנת תשובת יוסי המעוני לשאלה הראשונה: 'כבת כן אימה, כאימה בתה...', שהוא על פי לשון הכתוב שנשאל עליו, מה שאין כן לפי הירושלמי.
לפי הירושלמי, רבי יודן הנשיא השמיע באוזני רבי יוחנן את כעסו על יוסי המעוני בשל תשובתו. ואילו לפי בראשית רבה, רבי שמעון בן לקיש נזף ביוסי המעוני בשל תשובתו.
ברות רבה א,ב נאמר: רבי (רבי יודן הנשיא ("קצת הערות לתחילת רות רבה", "ספר חנוך ילון", עמוד 178)) שאל לרבי בצלה: מהו דין דכתיב: "כי זנתה אימם הובישה הורתם" (הושע ב,ז)? אפשר אימנו שרה זונה היתה?! - אמר ליה: חס ושלום, אלא אימתיי דברי תורה מתבזים בפני עם הארץ? בשעה שבעליהם מבזים אותם. - אתא רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא ועבדה שמועה: אימתיי דברי תורה נעשים כזונות בפני עם הארץ? בשעה שבעליהם מבזים אותם.
נראה שהשאלה הראשונה של רבי יודן הנשיא ליוסי המעוני בירושלמי היא אשגרה משאלת רבי יודן הנשיא ברות רבה, ויש לגרוס בירושלמי כמו בבראשית רבה.
לעיתים קרובות ראו החכמים את עצמם ככוהנים של ימיהם, בזה שהמשיכו בתפקידים המקודשים של הכוהנים מימי קדם (לימוד, שיפוט והוראה). ההשוואה בין חכם וכוהן מועלית לעיתים קרובות בספרות חז"ל (ראה דרשתו של יוסי ממעון, שהשווה את חכמי דורו לכוהנים של ימי קדם. הכוהנים היו תלויים בנדיבות העם, ואילו בני העם יכלו לתת אם לא סבלו מנטל המיסים) ("מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד", עמוד 123).
יוסי ממעון התאונן מרות על המיסים שהטיל הנשיא, שנראו בעיניו כבדים מדיי (שם, עמוד 126).
יוסי ממעון תקף בחריפות את מדיניות המיסוי של הנשיא, וסיים את דבריו בנבואה קודרת על עתידו של בית הנשיא (שם, עמוד 128).
המשבר הכלכלי במאה השלישית היה הגורם להתנגשויות נוספות בין חכמים לבין הנשיאות. דוגמה מאלפת למצב היחסים יכולה לשמש דרשתו של יוסי מעוני (היינו איש בית מעון, הסמוכה לטבריה), שנישאה בבית כנסת בטבריה. בדרשה זו תוקף יוסי מעוני את הנשיאות, על שהיא משתלטת על המעשרות, במקום שיזכו בהם תלמידי החכמים. יש לציין כי תוך כדי התקופה שעברה מאז חורבן הבית התפתחה נטייה של נתינת מעשרות לחכמים במקום לכוהנים וללוויים, שכן מה שהגיע בימי הבית למשרתים במקדש 'חלף עבודתם', הדעת נותנת שייפול מעתה לידיהם של חכמים העוסקים בהנהגת הציבור. מהמקור הנדון מתברר כי היתה תחרות בין הנשיאות לבין החכמים על המעשרות. בהמשכו מסופר כי כאשר הגיעו הדברים לאוזניו של רבי יהודה נשיאה העלו את חמתו, ויוסי מעוני נמלט על נפשו. רבי יוחנן וריש לקיש, ראשי בית המדרש שבטבריה, עשו בסופו של דבר לפייס ביניהם. מכאן מתברר כי בצידה של הביקורת לא היו חכמים מעוניינים בקרע עם הנשיאות, ואפילו במקרה זה, שהם עצמם היו בו בבחינת נוגעים בדבר, לא התחברו ליוסי מעוני ("מוסדות ההנהגה וטבריה", "טבריה - מייסודה עד הכיבוש המוסלמי", עמוד 30).
ייתכן שבתוכחתו של יוסי מעוני נגד רבי יודן נשיאה כלולה ביקורת על התנהגות הכוהנים המשתייכים לחצר הנשיא. ואולי יש לפרש את ההטחה "כמזבח כוהניו", שהיא מקבילה ל"כנשיא כן הדור", כמכוונת נגד כוהני בית הנשיא שההשראה למעשיהם באה להם מן 'המזבח' שהם משרתים אותו ("הכהנים רגזנים הם: לדמותם של הכהנים באגדה", עמוד 134 והערה 19).
בית הנשיא מואשם שהוא לוקח את כל מתנות הכהונה לעצמו, ולהמון הכוהנים לא נשאר כלום. מן הסתם היו אלה כוהנים שהשתייכו לחצר הנשיא, כי רק הם יכלו לקחת את המתנות. ומתוקף מעמדם ושררתם הם נהגו כאותם כוהנים ועבדיהם מזמן הבית (שהיו נוטלים את המתנות בכוח הזרוע). לפי זה גם בדור הראשון והשני לאמוראי ארץ ישראל מתקיימת תופעה דומה של כוהנים הנוהגים בכוח הזרוע בלקיחת המתנות (שם, עמוד 136).
בניגוד לטענת חוקרים שונים כי 'הכוהנים' שאליהם כיוון יוסי מעוניה היו למעשה החכמים, הרי העימות שנוצר כאן לא נגע כלל למתח המתמשך בין בית הנשיאות לחכמים. אין הכינוי 'כוהנים' השגור בדרשתו של יוסי מעוניה למעשה כינוי לחכמים, מכיוון שקשה להסביר את עניין מתנות הכהונה ומשפט הכוהנים כמושגים הנוגעים דווקא לחכמים ולא לכוהנים של ממש. דרשתו של יוסי מעוניה לא כוונה רק לחמדנותם של בני בית הנשיא ולנטילתם את מתנות הכהונה, אלא רמזה אולי בעיקר לכך שבית הנשיא ביקש לטשטש את ייחודו של מעמד ההנהגה המסורתי האחר בחברה היהודית, מעמד הכהונה, ושאף לנשלו, או לפחות להתחרות עימו על אחד מסמלי המעמד החשובים שנותרו בידו ("למקומה של הכהונה בחברה היהודית של שלהי העת העתיקה", "רצף ותמורה: יהודים ויהדות בארץ ישראל הביזנטית-נוצרית", עמודים 78-79).
• • •
במשנה שנינו: "'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ' - שתהא אימתו עליך".
מספרים: רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) הוה מהלך באורחא – היה מהלך בדרך. פגע ביה חד כותי – פגע (פגש) בו כותי (שומרוני) אחד, אמר ליה: – אמר לו (הכותי): רבי, את הוא רבהון דיהודאי? – אתה הוא רבם של היהודים? (הכותי התכוון בשאלתו ללעוג ליהודים על דרך מינויו של בעל שררה על העם)
אמר ליה: – אמר לו (רבי חזקיה): אין – כן.
אמר ליה: – אמר לו (עוד רבי חזקיה): חמי מה כתיב: – רְאֵה מה כתוב: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז,טו), 'אשים' אין כתיב – אין כתוב (שהיה משמע שה' הוא שממנה בעל שררה על העם), אלא "תָּשִׂים", דאת שוי עלך – שאתה שָׂם עליך (העם הוא שממנה בעל שררה על העם).
• • •