משנה
פרק זה דן בדיני כוהן גדול ובדיני מלך. לאחר שלמדנו בפרק הקודם שאין דנים את הכוהן הגדול אלא בבית דין של שבעים ואחד, המשנה עוסקת בדיני הכוהן הגדול.
כהן גדול דן – מותר לו להיות דיין, ודנין אותו, מעיד – אם הוא יודע עדות לאחרים, ומעידין אותו – עליו, חולץ – אם מת אחיו ולא הניח זרע, הוא מקיים מצוות חליצה באלמנתו ואין חוששים לכבודו, שהיא חולצת את נעלו ורוקקת בפניו, וחולצין לאשתו – אם מת הוא ולא הניח זרע, ומייבמין את אשתו – אחד מאחיו רשאי לייבם את אשתו; אבל הוא אינו מייבם, מפני שהוא אסור באלמנה – כוהן גדול אסור לשאת אלמנה.
מת לו מת – אחד מקרוביו, - אינו יוצא לאחר המטה – של המת, שמא ייטמא לו, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה – כשנושאי המיטה מתכסים מעיניו, הוא מתגלה לבריות, וכשהם חוזרים ומתגלים לעיניו, הוא מתכסה מן הבריות שלא יראוהו, ויוצא עמהן עד פתח העיר – ולא ייצא משם ואילך; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי). רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אינו יוצא מן המקדש – כשמת לו מת, כלומר, שאינו מלווה את המת כלל, שנאמר: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" (ויקרא כא,יב) – כשמת לו מת.
תלמוד
במשנה שנינו: "כהן גדול דן ודנין אותו" כול'.
כוהן גדול דן ודנים אותו
מציעים קושיה: ניחא – [הדבר] נוח, דן – הדין הזה מובן, שהכוהן הגדול יושב בראש הסנהדרין הגדולה ודן אחרים; דנין אותו! – הדין הזה אינו מובן! למה צריך כוהן גדול לבוא ולעמוד לפני בית הדין כשדנים אותו? וימנה ליה אנטלר (בקטע גניזה: 'אנטילר'. מקור המילה ביוונית: אנטלריוס)! – למה לא אמרו שימנה כוהן גדול לעצמו מורשה (מיופה כוח) שיטען בשבילו את טענותיו לפני בית הדין, משום כבודו של הכוהן הגדול, שאין מכבודו לבוא ולעמוד לפני בית הדין?
ומתרצים את הקושיה בהצעת מקרה שממנו מקשים על האמור לפני כן: הגע עצמך – שער בנפשך, שנפלה לו שבועה – שהתחייב הכוהן הגדול להישבע שבועה. ואנטלר בשבועה (בקטע גניזה: 'ואנטילר נשבע')?! (בתמיהה) – וכי המורשה יכול להישבע בשבילו?! הרי הכוהן הגדול עצמו צריך לבוא לפני בית הדין ולהישבע! בשל האפשרות שיתחייב שבועה, צריך כוהן גדול לבוא ולעמוד לפני בית הדין כשדנים אותו.
ושואלים: דיני ממונות שלו בכמה? – בכמה דיינים דן כוהן גדול את אחרים בדיני ממונות? בעשרים ושלשה? (צריך לומר: 'בשלשה? בעשרים ושלשה?') – האם הוא דן בשלושה דיינים, שכן דיני ממונות - בשלושה, או שמא הוא דן בעשרים ושלושה דיינים, משום כבודו, שאין מכבודו להיות חבר בבית דין של שלושה בלבד? (מפשיטת השאלה מוכח שהשאלה היא כמו שפירשנו, וכן פירש ב"אור שמח" (הלכות סנהדרין ב,ד), ואין השאלה בכמה דיינים דנים את כוהן גדול בדיני ממונות)
ופושטים את השאלה ממקור תנאי בתוספת מימרות אמוראיות: נישמעינה מהדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מברייתא): אין מלך יושב – אינו מתמנה לדיין, בסנהדרין – גדולה של שבעים ואחד דיינים, ולא מלך וכהן גדול יושבין בעיבור – אינם מתמנים לדיינים בבית דין של שבעה דיינים שדן בעיבור השנה. ומביאים מחלוקת אמוראים בהסבר הברייתא: רבי חנינה (בקטע גניזה: 'חנניה'. - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) ורבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים, - חד אמר: – [חכם] אחד אומר: אין מלך (בקטע גניזה נוסף 'ישראל') יושב בסנהדרין מפני החשד – שלא יחשדו בו בני אדם שדעתו מושפעת משיקולים לא ענייניים, ולא בעיבור מפני החשד, ולא מלך וכהן גדול (בקטע גניזה: 'ולא [כהן גדול]') יושבין בעיבור [מפני כבודו של מלך; וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: אין מלך ישראל יושב בסנהדרין מפני החשד, ולא בעיבור מפני החשד, ולא מלך ולא כהן גדול יושבין בעיבור מפני] שאין כבוד המלך (בקטע גניזה כמו לעיל: 'כבודו [של מ]לך') לישב בשבעה – אין מכבודו של המלך ושל הכוהן הגדול להיות חבר בבית דין קטן של שבעה בלבד שבו דנים בעיבור השנה (במסירה שלפנינו נשמט מחמת הדומות מ'יושבין בעיבור' במימרה הראשונה עד 'יושבין בעיבור' במימרה השנייה, והושלם על פי קטע גניזה). ומציעים היסק בתמיהה: תא חמי: – בוא [ו]ראה: בשבעה אין כבודו לישב, לא כל שכן בשלשה?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאין כבודו של כוהן גדול להיות חבר בבית דין קטן יותר של שלושה בלבד שבו דנים דיני ממונות! ויש להציע את פשיטת השאלה: הדא אמרה: – זאת אומרת: דיני ממונות שלו בעשרים ושלשה – כוהן גדול דן את אחרים בדיני ממונות בעשרים ושלושה דיינים.
יש כמה קשיים בשתי המימרות האמוראיות כפי שהן לפנינו לאחר השלמת החיסרון במסירה שלפנינו על פי קטע גניזה. בכל אחת מהמימרות נכפל הסבר בעניין אי ישיבת מלך בעיבור וחסר הסבר בעניין אי ישיבת כוהן גדול בעיבור, ולמעשה שתי המימרות זהות כמעט לגמרי ואין הבדל ביניהן. יש קושי נוסף, והוא שלפי ההיסק המוצע מן המימרה השנייה עולה בבירור שההסבר "שאין כבודו לישב בשבעה" נאמר גם לגבי כוהן גדול ולא רק לגבי מלך, ואילו במימרה זו ההסבר נאמר רק לגבי מלך. לכן נראה שבתהליך מסירת המימרות הועתקו בטעות חלקים מכל מימרה לתוך חברתה. אפשר שיש לשחזר את הנוסח המקורי של שתי המימרות כך:
חד אמר: אין מלך יושב בסנהדרין מפני החשד, ולא מלך ולא כהן גדול יושבין בעיבור מפני החשד; וחרנה אמר: אין מלך יושב בסנהדרין מפני החשד, ולא מלך ולא כהן גדול יושבין בעיבור מפני כבודן, שאין כבודן לישב בשבעה.
בתוספתא סנהדרין ב,יד שנו: אין המלך יושב בסנהדרין, ולא מלך ולא כוהן גדול יושבים בעיבור שנה.
בבבלי סנהדרין יח,ב אמרו: אין מושיבים מלך בסנהדרין, ולא מלך וכוהן גדול בעיבור שנה.
מלך בסנהדרין - דכתיב: "לא תענה על ריב" (שמות כג,יב) - לא תענה על רב (ולכן אין מושיבים מלך בסנהדרין, שמשום חשיבותו של המלך יימנעו שאר הדיינים מלחלוק על דעתו וייצא דין שאינו הגון). לא מלך וכוהן גדול בעיבור שנה - מלך משום אפסניא (יש למלך נגיעה בשאלת העיבור, שהרי אינו רוצה בהוספת חודש לשנה משום הגידול בהוצאותיו על צבאו), כוהן גדול משום צינה (יש לכוהן הגדול נגיעה בשאלת העיבור, שהרי הוא רוצה שיום הכיפורים יחול בעונה חמה מפני שהוא עובד יחף במקדש ביום הכיפורים).
ההסבר בבבלי לאי ישיבת מלך בסנהדרין (לא תענה על רב) אינו ההסבר בירושלמי (מפני החשד). ההסברים בבבלי לאי ישיבת מלך וכוהן גדול בעיבור שנה מפרטים את השיקולים שישפיעו עליהם (מלך משום אפסניא, וכוהן גדול משום צינה) ושבגללם יחשדו בהם, שהוא ההסבר בירושלמי (מפני החשד) לפי המימרה האמוראית הראשונה (לפי שחזורנו).
• • •
כוהן גדול ונשיא שחטאו
כאן התחלת מקבילה בירושלמי הוריות ג,א.
אמר רבי לעזר (רבי אלעזר, אמורא בדור השני): כהן גדול שחטא – שעבר עבירה שעונשה מלקות ארבעים, - מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו – אלא הוא ממשיך לשמש ככוהן גדול.
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כתוב – בעניין שמירת קדושתו של כוהן גדול: "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו, אֲנִי י'י" (ויקרא כא,יב) – כשחנכו אותו להיות כוהן גדול הושם על ראשו שמן המשחה, ושמן זה נחשב ככתר על ראשו; ויש לדרוש את המילים היתירות "אני ה'": - כביכול – כאילו אפשר לומר כך (להשוות כוהן גדול לה'), מה אני [בגדולתי, אף אהרן בגדולתו – גדולתו של הכוהן הגדול היא מעין גדולת ה', שאינה בטלה. כמו שה' עומד בגדולתו לעד, כך גם כוהן גדול משנמשח עומד בגדולתו לעד. מכאן למדים שכוהן גדול נשאר תמיד בגדולתו אפילו חטא.
אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כתוב: "קדוש יהיה לך" (ויקרא כא,ח) – כתוב זה נאמר בעניין שמירת קדושתם של הכוהנים. ונראה שיש לגרוס כתוב אחר שנאמר בעניין שמירת קדושתו של כוהן גדול: "כִּי אֲנִי י'י מְקַדְּשׁוֹ" (ויקרא כא,טו) - אני ה' הנותן את הקדושה היתירה לכוהן הגדול; ויש לדרוש את הכתוב: - כביכול, מה אני] בקדושתי, אף אהרן בקדושתו – קדושתו של הכוהן הגדול היא מעין קדושת ה', שאינה בטלה. כמו שה' עומד בקדושתו לעד, כך גם כוהן גדול משנמשח עומד בקדושתו לעד. מכאן למדים שכוהן גדול נשאר תמיד בקדושתו אפילו חטא (במסירה שלפנינו נשמט מחמת הדומות מ'מה אני' במימרה הראשונה עד 'מה אני' במימרה השנייה, והושלם על פי המקבילה וקטע גניזה וקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני").
רבי חנינה כָּתוֹבָא – הסופר אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם ריש לקיש (במקבילה ובקטע גניזה כאן ולהלן: 'רבי שמעון בן לקיש'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כהן גדול שחטא (במקבילה ובקטע גניזה: 'כהן משיח שחטא'. גרסה זו היא בהשפעת לשון המשנה הוריות ג,א: "כהן משיח שחטא") - מלקין אותו [בבית דין של שלשה] (הושלם על פי המקבילה וקטע גניזה וקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") – דנים אותו בבית דין של שלושה ומבצעים את עונש המלקות באותו בית דין (כמו ששנינו במשנה לעיל א,ב: "מכות - בשלושה"). ויש להוכיח את הקביעה באמצעות הצעת אפשרות מנוגדת שנדחית: אין תימר: – אם תאמר: בעשרים ושלשה (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'בבית דין של עשרים ושלושה') – דנים ומלקים אותו בבית דין של עשרים ושלושה, משום כבודו של הכוהן הגדול, שאין מכבודו להידון וללקות בבית דין של שלושה, - ויש לדחות את האפשרות שהוצעה: נמצאת עלייתו ירידתו (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'ירידה לו') – אם ידונו וילקו אותו בבית דין של עשרים ושלושה, נמצא שעלייתו זו היא ירידה לו, משום שהוא מתבזה בפני אנשים רבים יותר, ולכן דנים ומלקים אותו בבית דין של שלושה.
(ו)ריש לקיש אמר: נשיא שחטא – שעבר עבירה שעונשה מלקות ארבעים, - מלקין אותו בבית דין של שלשה.
ומציעים שאלה: מה?! (בתמיהה) מחזרין ליה? – מחזירים אותו? (האם רשאים להחזיר לגדולתו נשיא שחטא ולקה, כמו שמחזירים לגדולתו כוהן גדול שחטא ולקה?)
ומשיבים: אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): משה! – במשה! (לשון שבועה) אִין מחזרין ליה – אם מחזירים אותו, די (צריך לומר: 'דו' = דהוא, כמו בקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") קטיל לון – הוא הורג אותם (אם מחזירים לגדולתו נשיא שחטא, הוא יהרוג את הדיינים שדנו והלקו אותו, ולכן מעבירים אותו מגדולתו).
מילת הקריאה "משה" רגילה בפי רבי חגיי. ההסבר המקובל הוא שזו לשון שבועה המבטאת את בטחונו של רבי חגיי בדבריו. קריאות כאלו בפי רבי חגיי יכולות להתפרש כתמיכה באמור לעיל או כהסתייגות מהאמור לעיל, ולפעמים קשה להכריע כיצד לפרש את הדברים. כאן יש להסתפק, האם כוונתו של רבי חגיי לפסוק בניחותא, או שמא הוא תמה על עצם השאלה? כאן אין הבדל להלכה בין שתי הקריאות ("תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד" (עבודה), עמודים 182-183 והערה 80).
ומספרים: שמע רבי יודן נשייא (רבי יהודה השני, הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים) – את דברי ריש לקיש שנשיא שחטא מלקים אותו, וכעס – עליו. שלח גנתון (צריך לומר כמו במקבילה ובקטע גניזה: 'גותיין') למיתפוס לריש לקיש – שלח גותיים (חיילים או עבדים ממוצא גרמני. הגותיים הם בני השבטים הגרמאנים) לתפוס את ריש לקיש. טרפוֹן – היכה (ריש לקיש) אותם (את הגותיים), וערק לדא (להדא) מוגדלא – וערק (ברח, נמלט) למגדל הזאת (יישוב בחוף הכינרת לרגלי הרי הגליל התחתון), ואית דמרין: – ויש שאומרים (מציעים מסורת חלופית): להדא כפר חיטיא – (ערק) לכפר חיטים הזאת (יישוב בגליל התחתון בסביבות טבריה. - השימוש במילה 'הדא' לפני שמות מקומות רגיל מאוד בארמית הגלילית).
למחר (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" אין מילה זו) סלק רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) לבית וועדא – עלה רבי יוחנן לבית הוועד (לבית המדרש), וסלק רבי יודן נשייא לבית וועדא – ועלה רבי יודן הנשיא לבית הוועד (כדי לשמוע את שיעורו של רבי יוחנן). אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן): למה לי(ה)[ת] (תוקן כמו במקבילה ובקטע גניזה) מרי אמר לן מילה דאורייא? – למה אין אדוני אומר לנו דבר תורה? שרי טפח בחדא ידיה (בקטע גניזה: 'ידה') – התחיל (רבי יוחנן) טופח (מוחא) ביד אחת. אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן): ובחדא (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" נוסף 'יד' / 'ידא') טפחין? – וביד אחת טופחים? (וכי אפשר למחוא ביד אחת?) אלא (אין לגרוס מילה זו, ואינה במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני". ונראה שהיא פתרון בטעות של הקיצור א' ל' = 'אמר ליה' (א' ל' > אל' > אלא) ובשל כך נוסף אחריה 'אמר ליה') אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לרבי יודן הנשיא): לא – אי אפשר למחוא ביד אחת (בכך רמז רבי יוחנן שאי אפשר לו לומר דבר תורה כשהוא לבדו בלא נוכחותו של ריש לקיש, וכפי שאמר במפורש בהמשך דבריו), ולא (צריך לומר כמו במקבילה ובקטע גניזה: 'ואִין לא') בן לקיש - לא אמר ליה (בקטע גניזה: 'לה') – ואם לא בן לקיש - לא אומר אותה (מילה דאורייא. - אם ריש לקיש אינו כאן, איני יכול לומר דבר תורה). [לא (מילה זו יתירה). אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן):] (הושלם כמו במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") אלא (אין לגרוס מילה זו, ואינה במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני". ונראה שהיא פתרון בטעות של הקיצור א' ל' = 'אמר ליה' (א' ל' > אל' > אלא)) אני מפתחה? (צריך לומר כמו במקבילה: 'ואנו (=ואן הוא) מפתחא?', ובקטע גניזה: 'והנו מופתחה?') – ואיפה הוא מי (ריש לקיש) שהוא פתוח (בלשון נקייה: סגור, נעול)? (רבי יודן הנשיא כינה ולא רצה לומר על ריש לקיש שהוא סגור ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 22)) אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לרבי יודן הנשיא): בהדא מגדלא – במגדל הזאת (לפי המסורת הראשונה לעיל). אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן): למחר (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" אין מילה זו) אנא ואת ניפוק לקדמיה – אני ואתה נצא לפניו (לקראת ריש לקיש).
שלח רבי יוחנן גבי – אצל (בקטע גניזה: 'ל-') ריש לקיש: עתיר (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'עתיד') לך מילה דאורייא – הכן לך דבר תורה, דנשייא נפיק לקדמך – (מפני) שהנשיא יוצא לקראתך (בדבר התורה שיאמר ריש לקיש לנשיא יפייסו). נפק לקדמון ומר: – יצא (ריש לקיש) לפניהם (לקראת רבי יודן הנשיא ורבי יוחנן כדי לחלוק להם כבוד) ואמר: דיגמא דידכון דמייא לבירייתכון (צריך לומר כמו במקבילה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'לברייכון') – הדוגמה שלכם (שיצאתם לקראתי) דומה לבוראכם (כפי שריש לקיש מפרש בהמשך דבריו. - מקור המילה 'דיגמא' ביוונית). כד אתא רחמנא למיפרוק ית ישראל (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" נוסף 'ממצרים') – כאשר בא הרחמן (תואר לה') לגאול את ישראל, לא שלח לא שליח ולא מלאך אלא הוא (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'הקב"ה') בעצמו, דכתיב: – שכתוב (בדברי ה' בעניין פסח מצרים): "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה" (שמות יב,יב) – בלילה ההוא, בשעה שתהיו עסוקים באכילת קורבן הפסח, אעבור בארץ מצרים. הרי שה' יעבור בעצמו לגאול את ישראל ממצרים, [ולא עוד אלא – לא זו בלבד אלא גם] (הושלם כמו במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") הוא וכל דרגון דידיה – הוא (הקב"ה) וכל הדרגון (בני הלוויה, חבר המלווים) שלו (מקור המילה 'דרגון' ביוונית), [- 'אשר הלך אלהים' אין כתוב כאן, אלא "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם" (שמואל ב ז,כג) – עם ישראל שונה מכל שאר העמים בגלל שאלוהים פדה אותו למען יהיה לו לעם; ויש לדרוש מהמילה "הלכו" בלשון רבים שה' בליווי הדרגון שלו באו לפדות את ישראל ממצרים. (ריש לקיש דימה את הנשיא, שלא שלח שליח אלא הוא בעצמו הלך לקראתו בליווי רבי יוחנן, כדי להוציאו מהמקום שבו היה סגור, לקב"ה, שלא שלח שליח אלא הוא בעצמו הלך לקראת עם ישראל בליווי הדרגון שלו, כדי להוציאם ממצרים)] (הושלם כמו במקבילה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני").
אמרון ליה: – אמרו לו (רבי יודן הנשיא ורבי יוחנן לריש לקיש): ומה חמית מימר הא (צריך לומר כמו במקבילה: 'הדא') מילתא? – ומה ראית לומר את הדבר הזה (שנשיא שחטא מלקים אותו)? אמר לון: – אמר להם (ריש לקיש): מה אתון סברין? – מה אתם סוברים (חושבים)? מה (צריך לומר כמו במקבילה: 'מי') דחיל מינכון הוינא מנע אולפניה דרחמנא? – (וכי) בפוחדי מכם הייתי מונע את תלמודו של הרחמן (תורתו של ה')? (וכי מפני יראתי מהנשיא ומרבי יוחנן שהיה מקורב לנשיא אמנע מלהורות הלכה?)
מניין למדים שנשיא שחטא מעבירים אותו מגדולתו? -
דמר (צריך לומר כמו במקבילה: 'אמר') רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): כתוב (בדברי עלי הכוהן לבניו): "אַל, בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, מַעֲבִרִים עַם י'י" (שמואל א ב,כד) – אל תעשו כדברים הרעים שאתם עושים, כי השמועה שהעם מספרים עליכם אינה טובה, ["מַעֲבִרִים עַם י'י" - מעבירין אותו] (הושלם כמו במקבילה) – יש לדרוש מהמילים האלה שעם ישראל מעבירים מגדולתו נשיא שחטא, כמו שאמר רבי חגיי לעיל.
עד כאן המקבילה בירושלמי הוריות.
הסוגיה בעניין כוהן גדול שחטא ונשיא שחטא מקורה בהוריות על המשנה שם: "כוהן משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחותו, וכן נשיא שחטא ואחר כך עבר מגדולתו - כוהן משיח מביא פר, והנשיא מביא שעיר. כוהן משיח שעבר ממשיחותו ואחר כך חטא, וכן הנשיא שעבר מגדולתו ואחר כך חטא - כוהן משיח מביא פר, והנשיא כהדיוט". משם הועתקה הסוגיה לסנהדרין משום שדנים כאן בכוהן גדול.
במדרש שמואל ז,ה נאמר: רבי שמואל ברבי אבהו אמר: זקן שנמצא בו דבר דופי - אין מורידים אותו מגדולתו, אלא אומרים לו: היכבד ושב בביתך.
נשיא (שחטא) מאי? - רבי יוחנן אמר: מעבירים אותו. רבי שמואל בר רב יצחק מייתי לה מהכא: "אל, בניי, כי לא טובה השמועה אשר אנוכי שומע מעבירים עם ה'". - מחזירין ליה? - אמר רבי חגיי: משה! אין מחזירין ליה, דהוא קטיל להון. - רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מלקים אותו.
שמע רבי יהודה נשיאה וכעס. ערק רבי שמעון בן לקיש ונפק ליה למגדל צבועיה. קם ליה רבי יוחנן ולא נחת לתנויא. קם עימיה רבי יהודה נשיאה, אמר ליה: למה לא נחיתת לתנויא? אמר ליה: מפתחא יהיב במגדל צבועיא. אמר ליה: אילו לא היה שמעון בן לקיש לא. טפח בחדא ידיה ולא אזל קלא, טפח בתרתיהון ואזל קלהון. כיוון דשמע רבי שמעון בן לקיש אתא לקדמותיה. כיוון דשמע רבי יוחנן נפק לאיפרכיא דידיה, וקרא לפניו זה הפסוק: "אשר הלכו אלוהים לפדות לו לעם ולשום לו שם" (שמואל ב ז,כג), אמר לו: דייך דומה לבוראך.
ריש לקיש והנשיא
ההתנגשות בין רבי יהודה השני נשיאה וריש לקיש היתה, ככל הנראה, קשה במיוחד. מסורת זו יש בה משום עדות לחיכוכים שהיו עלולים לפגוע במהותו של מפעל החכמים. הבעיה, לפחות לדעת ריש לקיש, היתה זכותם של החכמים ללמד כראות עיניהם. ריש לקיש לא נרתע מפחד הנשיא ואף אמר זאת בפירוש בסיומו של הסיפור. על אף טענותיו של ריש לקיש, ייתכן שלתגובתו החריפה של הנשיא לא היה קשר עם העיקרון של חופש הדיבור. אם נשפוט לפי התנהגותו של רבי יוחנן במסורת זו, לא נחשבה בעיה זו כיסודית וכרגישה במיוחד.
מצד שני, ריש לקיש הסתמך לעיתים קרובות על פסיקותיו ההלכתיות של רבי יהודה נשיאה, וזה שאלו פעם האם מותר לקבל מתנה מפקיד רומי.
אף על פי שמקורות אחדים מצביעים על עוינות מצד ריש לקיש כלפי הנשיא, הרי רובם מעידים על קשרי ידידות ויראת כבוד ("מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד", עמודים 127-129).
• • •
כוהן גדול פורם מלמטה
במשנה הוריות ג,ה שנינו: כהן גדול פורם מלמטן (מת לו אחד מן הקרובים שחייב לקרוע עליו, קורע מלמטה, שאינו אסור אלא בפרימה מלמעלה, שהיא פרימת כל אדם), וההדיוט מלמעלן (כוהן הדיוט קורע מלמעלה כישראל).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי הוריות ג,ה.
מביאים מחלוקת אמוראים בפירוש המשנה הוריות: רבי לעזר (רבי אלעזר, אמורא בדור השני) אמר בשם כהנא (רב כהנא הראשון, אמורא בבלי בדור הראשון): למעלן - למעלן מקנה שָׂפָה (צווארון החלוק) – כוהן הדיוט קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, למעלה מצווארון החלוק (מבדיל קנה שפה), למטן - למטן מקנה שפה – כוהן גדול אינו קורע את שפת החלוק מסביב לצוואר, אלא קורע בבית הצוואר, למטה מצווארון החלוק (אינו מבדיל קנה שפה).
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: למטן - ממש – כוהן גדול קורע בשולי בגדו למטה סמוך לרגליו, אבל אינו קורע בשפת בגדו למעלה מסביב לצוואר.
ומספרים: רבי יוחנן סלק למבקרה לרבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – רבי יוחנן עלה (מטבריה, מקומו של רבי יוחנן, לציפורי, מקומו של רבי חנינה) לבקר את רבי חנינא (מפני ששמע שרבי חנינה היה חולה). (במקבילה נוסף 'כד הוה') גו איסטרטה שמע דדמך – (כשהיה רבי יוחנן) ברחוב (מקור המילה 'איסטרטה' ביוונית ובלטינית), שמע שנפטר (רבי חנינה). אמר: (מילה זו יתירה ואינה במקבילה) שלח ואייתי מנוי טבייא דשובתא ובזעיה (צריך לומר כמו במקבילה: 'ובזעון') – פשט (רבי יוחנן את בגדיו) והביא (ולבש) את בגדיו הטובים של שבת וקרע אותם (על רבי חנינה, שהיה רבו) (סיפור זה מובא בלשון אחר בירושלמי בבא מציעא ב,יא).
בבבלי מועד קטן כד,א אמרו: אמרו לו לרבי יוחנן: נפטר רבי חנינא. קרע עליו שלוש עשרה אצטלאות של מילת (בגדים עשויים מאריג יקר), אמר: הלך האיש שהייתי מתיירא ממנו (מפני גודלו ותקיפותו בתורה).
ומציינים: רבי יוחנן פליג – חלוק על רבי יודן (רבי יהודה בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) בתרתי – בשתיים (בשני דברים בענין קריעה על מת. הדבר האחד שחלוק בו רבי יוחנן על רבי יהודה: דעתו של רבי יהודה (בברייתא שבמסכת שמחות), שהקורע למטה (ממש) - יצא, שזו קריעה, ולכן לדעתו אין כוהן גדול קורע למטה (ממש), לפי שכוהן גדול אסור לקרוע את בגדיו על מתו כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם. רבי יוחנן חלוק על רבי יהודה, שהרי רבי יוחנן אמר, שכוהן גדול קורע למטה (ממש), ולכן לדעתו הקורע למטה (ממש) - לא יצא, שאין זו קריעה, שלא כרבי יהודה. והדבר השני שחלוק בו רבי יוחנן על רבי יהודה: בירושלמי מועד קטן ג,ז אמרו, שצריך לקרוע על רבו שלימדו חכמה, ואמר רבי יהודה שם, שרבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו. רבי חנינה היה רבו של רבי יוחנן באגדה ולא בהלכה, כמסופר בירושלמי בבא מציעא ב,יא ובמקבילה הוריות ג,ז, וכשמת רבי חנינה קרע עליו רבי יוחנן. מכאן שלרבי יוחנן, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו, אם בהלכה אם באגדה, שלא כרבי יהודה, שלדעת רבי יהודה, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו בהלכה בלבד (סתם תלמוד הוא בהלכה)), ואתייא דרבי לעזר בשם כהנא כרבי יודה – ובאה (הולכת) [המימרה] של רבי לעזר בשם כהנא כרבי יהודה (דעתו של רבי לעזר בשם כהנא, שכוהן הדיוט קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, וכוהן גדול אינו קורע את שפת החלוק מסביב לצוואר, כדעתו של רבי יהודה בברייתא שלהלן, שעל כל המתים האבל צריך להבדיל קנה שפה (לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר), אבל אם לא הבדיל קנה שפה - לא יצא, שאין זו קריעה, ולכן לדעתו כוהן הדיוט קורע למעלה מקנה שפה (מבדיל קנה שפה), אבל כוהן גדול קורע למטה מקנה שפה (אינו מבדיל קנה שפה), לפי שכוהן גדול מותר לקרוע את בגדיו על מתו שלא כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם).
בירושלמי בבא מציעא הוכיחו בתחילה מהמסופר על רבי יוחנן, שרבי יוחנן כרבי יהודה, שלדעת רבי יהודה, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו, אם בהלכה אם באגדה, ואחר כך דחו זאת ואמרו שאולי קרע רבי יוחנן משום שמועות הרעות ולא משום שרבי חנינה היה רבו. כידוע, מסכת נזיקין (שלוש הבבות) של התלמוד הירושלמי היא מעריכה שונה משאר המסכתות של התלמוד הירושלמי.
ומקשים: ואי (צריך לומר כמו במקבילה: 'אִין') – אם כרבי יודה – אם דעתו של רבי לעזר בשם כהנא כרבי יהודה, לא יפרו(ס)[ם] (תוקן כמו במקבילה) כל עיקר! – לא יקרע כוהן גדול כלל! מדוע כוהן גדול מותר לקרוע למטה מקנה שפה? שהרי דעתו של רבי יהודה (בברייתא שבבבלי), שכוהן גדול אסור לקרוע את בגדיו כלל על מתו (רבי יהודה פירש את הכתוב בכוהן גדול: "ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא,י), שלא יקרע את בגדיו כלל על מתו), שלא כדברי המשנה הוריות, שכוהן גדול קורע למטה.
ומתרצים את הקושיה: לא אתייא דלא (=דא אלא) אלא (אין לגרוס מילה זו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 803). - במקבילה: 'לא אתייא דא אלא'. - הצורה העיקרית של המונח: 'לא אתיא דלא'. הצורה התניינית: 'לא אתיא אלא'. כאן מצאנו כפל גרסה: 'לא אתיא דלא אלא'. במקבילה המונח השתבש ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 306 והערות 39-40)) – לא באה (הולכת) [המשנה] הזאת אלא על אביו ועל אמו כרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – דברי המשנה הוריות לדעתו של רבי לעזר בשם כהנא מתאימים רק לפי שיטת רבי מאיר ובמקרה שקורע על אביו או על אימו שמתו. ומציעים את דברי רבי מאיר: דתני: – ששונה [התנא]: על כל המתים – שמתו, אין מבדיל קנה שפה – האבל, כשקורע את חלוקו על המת בבית הצוואר (פתח בבגד מסביב לצוואר), אינו צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, אלא על אביו ועל אמו – רק על אביו או על אימו האבל צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר; דברי רבי מאיר – לכן לדעתו כוהן הדיוט קורע על אביו ועל אימו למעלה מקנה שפה (מבדיל קנה שפה), אבל כוהן גדול קורע עליהם למטה מקנה שפה (אינו מבדיל קנה שפה), לפי שכוהן גדול מותר לקרוע את בגדיו על אביו ועל אימו שלא כדרך שבני אדם קורעים עליהם. רבי יודן (רבי יהודה) אומר: כל קרע שאינו מבדיל קנה שפה - הרי זה קרע של תפלות (שטות, הבל) – אין זו קריעה, שעל כל המתים האבל צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, כדי שיהיו שני חלקי המקום הקרוע מובדלים לשניים וייראה המקום הקרוע.
ומסבירים: מאי (מהי, בחילוף אל"ף/ה"א) כדון? – מה היא עכשיו? (עכשיו שבאה המשנה כרבי מאיר, יש להקשות: מדוע כוהן גדול צריך לקרוע על אביו ועל אימו למטה מקנה שפה? והרי דעתו של רבי מאיר, שעל אביו ועל אימו אין זו קריעה!) - חומר (חומרה) הוא בכהן גדול שיהא (צריך לומר: 'שלא יהא') מבדיל קנה שפה – חומרה היא שהחמירו החכמים בכוהן גדול שיקרע על אביו ועל אימו למטה מקנה שפה (ולא יהא מבדיל קנה שפה), משום עוגמת נפש (צער), אף על פי שאין זו קריעה.
הסוגיה בעניין כוהן גדול פורם מלמטה מקורה בהוריות על המשנה שם. משם הועתקה הסוגיה לסנהדרין משום שדנים כאן בכוהן גדול.
סוגיה זו מובאת בירושלמי מועד קטן ג,ח בשינוי הסדר של חלקיה.
בירושלמי מועד קטן במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה: 'חומר הוא בכוהן גדול שהוא מבדיל קנה שפה'. ובהעתקה שנייה: 'חומר הוא בכוהן גדול שאינו (מסתבר שתוקן בידי מגיה) מבדיל קנה שפה'. וכאן ובמקבילה בהוריות: 'חומר הוא בכוהן גדול שיהא מבדיל קנה שפה'. וצריך לומר כאן ושם: 'שלא יהא מבדיל'.
בכתב היד שלפנינו, שני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן נכתבו והועתקו פעמיים על ידי הסופר, וישנם שינויים בין שתי ההעתקות. לפנינו נמצא הדף הראשון שהועתק שנית, אך הדף השני שהועתק שנית אבד ואינו לפנינו. הנוסח בדפוס ונציה של שני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן נדפס על פי הדפים שהועתקו שנית ולא על פי הדפים שהועתקו בראשונה. הנוסח בדפים שהועתקו בראשונה נקרא העתקה ראשונה, והנוסח בדפים שהועתקו בשנייה נקרא העתקה שנייה. הנוסח בדף השני שאבד שוחזר על פי נוסח דפוס ונציה.
במסכת שמחות ט,ו שנו: על כל המתים כולן - אינו מבדיל קמי שפה, על אביו ועל אמו - מבדיל קמי שפה. רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה - הרי זה קרע של תפלה.
בבבלי מועד קטן כב,ב אמרו: על כל המתים כולם, רצה - מבדיל קמי שפה שלו, רצה - אינו מבדיל. על אביו ועל אימו - מבדיל. רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו - אינו אלא קרע של תפלה.
"קנה שפה" שבירושלמי הוא "קמי שפה" שבבבלי.
לפי הירושלמי, תנא קמא שחלוק בברייתא במסכת שמחות על רבי יהודה הוא רבי מאיר.
בספרא 'אמור' פרשה ב נאמר: רבי מאיר אומר: "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" על מתו כדרך שבני אדם פורעים ופורמים על מתיהם. הא כיצד? כוהן גדול פורם מלמטן, וההדיוט - מלמעלן.
לפי ספרא, משנת הוריות רבי מאיר היא, ככל סתם משנה, ולכן "לא אתיא אלא כרבי מאיר", כמו שאמרו בירושלמי.
בבבלי הוריות יב,ב אמרו: אמר רב: למטה - למטה ממש, למעלה - למעלה ממש; ושמואל אמר: למטה - למטה מקמי שפה, למעלה - למעלה מקמי שפה, וזה וזה מן הצוואר.
מיתיבי (על שיטת שמואל): על כל המתים כולם (כשקורע עליהם) - רצה מבדיל (מחלק לשניים) קמי שפה, רצה אינו מבדיל, על אביו ועל אימו - מבדיל. כיוון דבעלמא הווי קרע (גם אם לא מבדיל), קרי כאן (בכוהן גדול) "ובגדיו לא יפרום"! - שמואל סבר לה כרבי יהודה, דאמר: כל קרע שאינו מבדיל שפה שלו - אינו אלא קרע של תפלות (ואינו נחשב כקרע, ויכול כוהן גדול לפרום ולא להבדיל).
ומי אית ליה לרבי יהודה קריעה בכוהן גדול? והתניא: אילו נאמר 'ראש לא יפרע ובגד לא יפרום', הייתי אומר: בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר (שאין הכוהן הגדול פורע את ראש האישה ופורם את בגדה, כדרך שכוהן הדיוט עושה לסוטה). תלמוד לומר: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא,י) - לימד על כוהן גדול שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אינו פורם כדרך שבני אדם פורמים, אלא הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה! - שמואל סבר לה כרבי יהודה בחדא (בדיני קריעה בכלל) ופליג עליה בחדא (שסבור שכוהן גדול צריך לקרוע).
רב בבבלי סבור כרבי יוחנן בירושלמי, ושמואל בבבלי סבור כרבי אלעזר בשם כהנא בירושלמי.
מה ששאלו בירושלמי: "אין כרבי יודה, לא יפרום כל עיקר!", הוא מה ששאלו בבבלי: "ומי אית ליה לרבי יהודה קריעה בכוהן גדול? והא תניא: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" - לימד על כוהן גדול שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר; דברי רבי יהודה!". בבבלי השיבו: "סבר לה כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא", ובירושלמי השיבו: "לא אתייא דלא על אביו ועל אימו כרבי מאיר" ("יפה עיניים").
הקורע מלמטה
במסכת שמחות ט,יח שנו: הקורע למטה (בשולי חלוקו) ומן הצדדים - לא יצא. רבי יהודה אומר: יצא.
בבבלי מועד קטן כו,ב אמרו: הקורע מלמטה ומן הצדדים - לא יצא. אלא שכוהן גדול (שאסור לו לקרוע באבלו) פורם מלמטה (משום עוגמת נפש על מתו).
• • •
כוהן גדול מקריב אונן
מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליו הוא אונן מן התורה באותו יום שמת.
במשנה הוריות ג,ה שנינו: כוהן גדול מקריב אונן (באנינות) ולא אוכל (מן הקורבן), וההדיוט לא מקריב ולא אוכל.
כאן המשך מקבילה בירושלמי הוריות ג,ה.
מביאים ברייתא: כהן גדול מקריב אונן – מקריב קורבנות כשהוא אונן, ביום שמת אחד מקרוביו, ולא אוכל – מן הקורבנות כשהוא אונן; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי). רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: כל אותו היום – הוא מקריב קורבנות כל אותו היום כשהוא אונן. רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: גומר כל העבודה שיש בידו – שהתחיל בה לפני שמת לו מת, ובא לו – יוצא מן המקדש לאחר שגמר את העבודה, ואינו חוזר למקדש באותו היום.
ומבררים את ההבדלים בין שלוש הדעות: בין רבי מאיר לרבי שמעון (צריך לומר: 'לרבי יודה', כגרסת רמב"ן בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שורש ה) - חדא – אחת (דבר אחד שהם חלוקים בו, וכמו שהתלמוד מפרש בהמשך). בין רבי יודה (צריך לומר: 'רבי מאיר') לרבי שמעון - חדא – אחת (שלדעת רבי מאיר עובד כל היום, ואילו לדעת רבי שמעון עובד רק את העבודה שיש בידו).
ומפרשים: בין רבי מאיר לרבי יודה - הכנסה – שנחלקו בדינו של כוהן גדול אונן שהיה מחוץ למקדש בשעת מיתת קרובו, האם מותר לו להיכנס ולעבוד אם לאו, וכמו שהתלמוד מפרש בהמשך.
ומציעים מקרה נפקות אחר: אמר רבי יעקב בן דסאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מפסיק – האם הוא יכול לחזור לעבוד אחרי שהפסיק לעבוד (וסיים את אותה עבודה כדין) כשהוא במקדש, אם לאו (כפירושו של רמב"ן), ביניהון – ביניהם (בין רבי מאיר לרבי יהודה, שלדעת רבי מאיר, אם הפסיק - שוב אינו עובד, ולדעת רבי יהודה, גם אם הפסיק - מותר לו לחזור ולעבוד כל היום כולו. - מאמר רבי יעקב בן דסאי הוא מאמר מוסגר שמפסיק את רצף הסוגיה).
וחוזרים ומסבירים מה בין רבי מאיר ורבי יהודה בדין ההכנסה: רבי מאיר אומר: היה בפנים – במקדש, - היה יוצא – מן המקדש, היה בחוץ – מחוץ למקדש, - [לא] (כך צריך לומר, כגרסה במקבילה וכגרסת רמב"ן) היה נכנס – למקדש. רבי יהודה אומר: היה בפנים - היה נכנס (צריך לומר: 'לא היה יוצא'), היה בחוץ - לא היה נכנס (צריך לומר: 'היה נכנס', כגרסת רמב"ן).
רבי שמעון אומר: גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו – נמצא עכשיו שיש בין רבי יהודה לרבי שמעון שתיים: לרבי שמעון גומר כל העבודה שבידו ויוצא, ואין צריך לומר שאם היה בחוץ - אינו נכנס. ואילו לרבי יהודה עובד כל אותו היום, ואם היה בחוץ - הוא יכול להיכנס ולעבוד (כך גורס ומפרש את הסוגיה ב"אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 225, הערה 193).
קשיים בגרסה ובפירוש של הקטע הזה לפי "אוצר לשונות ירושלמיים": לא ייתכן שרבי מאיר אומר שאם היה בפנים היה יוצא, שהרי לדעת רבי מאיר עובד כל היום; ועוד שאם כן, אין בין רבי מאיר לרבי יהודה אחת אלא שתיים, הוצאה והכנסה. ולכן נראה שב"אוצר לשונות ירושלמיים" נשמט תיקון אחד של הגרסה, וכך צריך לומר: 'רבי מאיר אומר: היה בפנים - לא היה יוצא...', שבזה אין רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים.
קשיים נוספים בגרסה ובפירוש של הקטע הזה לפי "אוצר לשונות ירושלמיים": המשפט 'רבי יעקב בן דסאי: מפסיק ביניהון' מפסיק בין המשפט 'בין רבי מאיר לרבי יודה - הכנסה' למשפטים 'רבי מאיר אומר... רבי יהודה אומר...'; ועוד שבמשפט 'רבי יעקב בן דסאי: מפסיק ביניהון' חסרה המילה 'אמר'.
הנוסח במקבילה בהוריות: 'רבי יעקב בר דסיי מפשׂק ביניהון', ונראה לפרש: מרחיב את המחלוקת ביניהם. ולפי זה נראה להציע נוסח ופירוש אחרים לקטע הזה:
בין רבי מאיר לרבי יודה - הכנסה. רבי מאיר אומר: היה בחוץ - לא היה נכנס. רבי יהודה אומר: היה בחוץ - היה נכנס. - רבי יעקב בן דסאי מפשק ביניהון. רבי מאיר אומר: היה בפנים - היה יוצא, היה בחוץ - לא היה נכנס. רבי יהודה אומר: היה בפנים - לא היה יוצא, היה בחוץ - היה נכנס.
לפי סתם הירושלמי, רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים בהכנסה של כוהן גדול אונן. אבל לפי רבי יעקב בן דסאי, רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים הן בהוצאה והן בהכנסה של כוהן גדול אונן. נמצא לפי רבי יעקב בן דסאי, שיש בין רבי מאיר לרבי יהודה שתיים, ואילו רבי מאיר ורבי שמעון מסכימים זה לזה, ו"מקריב אונן" שאמר רבי מאיר זהו "גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו" שאמר רבי שמעון.
נראה שהשיבוש בנוסח הירושלמי שלפנינו נוצר בשל הדמיון במשפטים הבאים לפני המשפט 'רבי יעקב בן דסאי...' ולאחריו על פי הנוסח שהצענו.
וקובעים שהמשנה הסתמית משקפת את שיטתו של תנא מסוים: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני): מתניתא לריש לקיש (צריך לומר כמו במקבילה: 'מתניתא דרבי שמעון'. במסירה שלפנינו החליפו כאן את רבי שמעון ברבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש)) – המשנה [היא] של רבי שמעון (משנת הוריות בעניין כוהן גדול אונן היא בשיטתו של רבי שמעון).
אף על פי שלשון הרישא במשנת הוריות היא כלשונו של רבי מאיר בברייתא שבאה לעיל, הנה הניגוד בין הכוהן הגדול ובין הכוהן ההדיוט הבא בסיפא מלמד לדעתו של רב הונא שהכוהן הגדול גומר את העבודה שיש בידו ולא יותר, ואילו רבי מאיר סבור שהוא יכול להמשיך להקריב כל עוד הוא במקדש. ומהוריות הועתק סיום זה לסנהדרין עם כל סוגיית הוריות. וההמשך "ומן המקדש לא יצא" וכו' מתייחס למשנת סנהדרין כאן, והועתק מסנהדרין להוריות, כדרכן של המקבילות ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1117, הערה 1939).
לפי הנוסח והפירוש שהצענו לעיל לדברי רבי יעקב בן דסאי, רבי מאיר ורבי שמעון מסכימים זה לזה, ולכן מובן היטב שהמשנה שהיא כלשונו של רבי מאיר היא בשיטתו של רבי שמעון.
בתוספתא זבחים יא,ג שנו: כוהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל אותו היום. רבי שמעון אומר: גומר את העבודה שבידו ובא לו.
בבבלי יומא יג,ב אמרו: תנו רבנן: כוהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל. רבי יהודה אומר: כל היום.
מאי "כל היום"? - אמר רבה: לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו (לא רק שמותר לו לעבוד במקדש באותו יום, אלא אף מצווה היא להביאו כל אותו יום מביתו אל המקדש כדי לעבוד בו).
פירושו של רבה בבבלי לדברי רבי יהודה הוא כמו שאמרו בסתם הירושלמי לדעת רבי יהודה.
צריך עיון למה נקט התלמוד (הירושלמי) לשון "הכנסה" ולא "כניסה" ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 225, הערה 193).
גם הבבלי נקט לשון "הבאה" ולא "ביאה". גם במשנה יומא ג,ב שנינו "הורידו כוהן גדול לבית הטבילה" ולא 'ירד', וכן שם ג,ו שנינו "הביאוהו לבית הפרווה" ולא 'בא'. כל הלשונות האלה הם משום שכוהן גדול אינו הולך לבדו אלא מלווים אותו בהליכתו מפני כבודו.
בבבלי הוריות יב,ב אמרו: ...תניא: דברים שבין כוהן גדול לכוהן הדיוט:... ומקריב אונן ואינו אוכל... ופטור מטומאת מקדש וקודשיו... - והאי (ברייתא זו) ממאי דרבי שמעון היא? - אמר רב פפא: מאן שמעת ליה דאמר: פטור מטומאת מקדש וקודשיו? רבי שמעון.
בבבלי העמידו כרבי שמעון את הברייתא שנאמר בה שכוהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, כמו שבירושלמי העמידו כרבי שמעון את המשנה שנאמר בה כך.
ומביאים ברייתא: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" (ויקרא כא,יב) – הכתוב מדבר על כוהן גדול שמת לו מת שהוא אחד הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, שאסור לו לעזוב את המקדש כדי ללוות את המת; ויש לצמצם את הדין שלמדים מהכתוב: - עמהן אין יוצא – אינו יוצא עם נושאי המיטה של המת, אבל יוצא הוא אחריהן. הן ניכסין והוא נגלה (צריך להוסיף כמו במשנה ובספרא: 'הן נגלין והוא נכסה') – כשנושאי המיטה מתכסים מעיניו, הוא מתגלה לבריות, וכשהם חוזרים ומתגלים לעיניו, הוא מתכסה מן הבריות שלא יראוהו, ויוצא עמהן (במקבילה: 'אחריהן') עד פתח העיר – ולא ייצא משם ואילך; דברי רבי מאיר. רבי יודן (רבי יהודה) אומר: אינו יוצא מן המקדש – כשמת לו מת, כלומר, שאינו מלווה את המת כלל, שנאמר: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" (ויקרא כא,יב).
ומציעים דיוק: (במקבילה נוסף 'למד אלא "לֹא יֵצֵא"', ובמקום 'למד' צריך לומר: 'למר' = לא מר (לא אמר)) יצא - לא היה חוזר – לא אמרה התורה אלא שכוהן גדול לא ייצא מן המקדש אם היה בפנים כשמת לו מת, אבל אם יצא - אסור לו להיכנס (הדבר מסופק האם המאמר הוא סופה של הברייתא הקודמת במסורת הירושלמי או דברי התלמוד. גם פירושו של המאמר מסופק. וייתכן שהכוונה היא שלא אמרה התורה 'ובמקדש יישב' אלא "ומן המקדש לא ייצא", לכן אם יצא - לא היה חוזר. ועדיין לא ברור לדעת מי נאמר דיוק זה. ואולי נאמרו הדברים לדעת רבי מאיר כדי לדחות את דרשתו של רבי יהודה, וחסרה כאן הקושיה, כגון: 'מה עבד לה רבי מאיר?' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 797, הערה 92). - לפי מה שכתב ב"אוצר לשונות ירושלמיים" כאן, רבי מאיר אומר: היה בפנים - לא היה יוצא, היה בחוץ - לא היה נכנס. וזהו כמו שכתבנו לעיל שכך צריך לתקן ב"אוצר לשונות ירושלמיים").
בספרא 'אמור' פרשה ב נאמר: "ומן המקדש לא ייצא" - עימהם אינו יוצא, יוצא הוא אחריהם. אחריהם?! אלא הם נכסים והוא נגלה, הוא נכסה והם נגלים, ויוצא עימהם עד פתח העיר; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: "ומן המקדש לא ייצא" - אינו יוצא כל עיקר.
• • •
זמן אנינות למת
כאן המשך מקבילה בירושלמי הוריות ג,ה והתחלת מקבילה גם בירושלמי פסחים ח,ח.
אונן אסור לאכול קודשים (משנה זבחים יב,א) ומעשר שני (משנה מעשר שני ה,יב). בווידוי מעשר שני נאמר: "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד).
מניין שאנינות זו היא על מת ולא על צרות אחרות? -
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר, אמורא בדור השני): אין אנינה אלא למת בלבד – אנינות (לעניין איסור אכילת קודשים) היא רק על אדם שמת, ואין אנינות על צרות אחרות, דכתיב: – שכתוב: "וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ" (ישעיהו ג,כו) – הפתחים של חומת העיר או של בתי העיר יהיו שרויים באנינות ובאבל על האנשים שייהרגו בידי האויב.
ומציעים קושיה מפסוק כדי לפרוך את האמור לפני כן: התיב – השיב (הקשה) (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'רבי') חייה בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): והכתיב: – והרי כתוב: "וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה" (ישעיהו יט,ח) – הדייגים וכל המשליכים חכה ביאור לדוג בה דגים יהיו שרויים באנינות ובאבל, משום שלא ימצאו דגים ביאור! – הרי שיש אנינות גם על צרות אחרות מלבד על מת!
ומציעים פירוש למקור האמוראי: אמר רבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): כיני מתניתא – כך היא המשנה (צריך לומר 'כיני' במקום 'כיני מתניתא'), שאין אנינת טומאה אלא למת בלבד – אנינות שהיא כטומאה (לעניין איסור אכילת קודשים) היא רק על אדם שמת, אבל לא על צרות אחרות (האנינות על מות אחד הקרובים מטילה באונן טומאה כלשהי (מובן שאין הדברים אמורים בנוגע בגופת מת) ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 273, הערה 8)).
'כיני מתניתא' - המילה 'מתניתא' היא באשגרה מהלשון הרגילה בירושלמי, וצריך לומר: 'כיני'. ואולי דברי רבי לעזר לקוחים מברייתא ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 505; וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל").
בא כאן הביטוי 'כיני מתניתא' על מימרה ("הגהות ופירושים בירושלמי שבת", 48 HUCA, עמוד ו, הערה 33).
אין למחוק 'מתניתא', והשגירו כאן את המונח 'כיני מתניתא' גם על דברי אמוראים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 714, הערה 365).
בשני מקומות נראה שהמונח 'כיני מתניתא' מוסב על דברי אמוראים, אולם לאור נדירותו של שימוש זה, ייתכן מאוד שהנוסח במקומות אלה משובש, וכי צריך לומר 'כיני' במקום 'כיני מתניתא', ולפי זה הנוסח שלפנינו נובע מ'אשגרא מעלמא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 277).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אי זו היא אנינה? – מה זמנה של אנינות מן התורה? - משעת מיתה עד שעת קבורה – הוא אונן מן התורה, אבל לאחר שנקבר המת אינו אונן מן התורה; דברי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי). וחכמים אומרים: כל אותו היום – כל אותו היום שמת המת עד הערב הוא אונן מן התורה, אבל לאחר אותו היום אינו אונן מן התורה.
ומציעים מסקנה העולה מתוך עיון בברייתא: אשכחת מר: – נמצאת אומר: קולת וחומרת על דעתיה דרבי (במקבילות: 'על דרבי') – קַל [הדבר] וחָמַר על דעתו של רבי (רבי מקל במקרה אחד ומחמיר במקרה אחר), קולת וחומרת על דעתהון דרבנין (במקבילות: 'על דרבנן') – קל [הדבר] וחמר על דעתם של החכמים (החכמים מקלים במקרה אחד ומחמירים במקרה אחר, כמבואר להלן). ומציעים שני מקרי נפקות בין שתי הדעות: מה מפקה מביניהון? – מה יוצא מביניהם? (מה ההבדל המעשי בין רבי והחכמים?) (במקבילה בפסחים המונח חסר) (במקבילה בפסחים נוסף 'קלת על דרבי:' - קל [הדבר] על [שיטתו] של רבי:) מת ונקבר בשעתו – מיד, - ומפרטים מה יסבור כל צד במחלוקת: על דעתהון דרבנין – על דעתם של החכמים, אסור כל אותו היום – כיוון שהוא אונן מן התורה כל היום שמת המת, הוא אסור באכילת קודשים כל היום, על דעתיה דרבי – על דעתו של רבי, אינו אסור אלא אותה שעה בלבד – כיוון שהוא אונן מן התורה עד שעת קבורה, אינו אסור באכילת קודשים אלא באותה השעה שמת בלבד. הרי שבמקרה זה רבי מקל והחכמים מחמירים. (במקבילה בפסחים נוסף 'קלת על דרבנין:' - קל [הדבר] על [שיטתם] של החכמים:) מת ונקבר לאחר שלשה ימים – ולא נקבר באותו היום שמת, - ומפרטים מה יסבור כל צד במחלוקת: על דעתהון דרבנין – על דעתם של החכמים, אסור כל אותו היום – כיוון שהוא אונן מן התורה כל היום שמת המת, הוא אסור באכילת קודשים באותו היום שמת בלבד, על דעתיה דרבי – על דעתו של רבי, אסור עד שלשה ימים – כיוון שהוא אונן מן התורה עד שעת קבורה, הוא אסור באכילת קודשים עד שנקבר המת לאחר שלושה ימים. הרי שבמקרה זה החכמים מקלים ורבי מחמיר.
'קולת וחומרת' - יש כאן עבר מבניין קל לנסתרת, מן השורשים 'חמר' ו'קלל'. והנושא הנעלם כאן הוא 'מילתא'. הוי"ו השנייה של 'וחומרת' מייצגת תנועת o או u תחת פתח, ובאה בהשפעת השפתית מי"ם. ו'קולת' באה בוי"ו מתוך גרירה ל'חומרת' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1261, הערה 57).
ומציעים מסורת אמוראית שדוחה את הדברים שלפני כן: אתא – בא רבי אבהו [ואמר] (רבי אבהו הביא מסורת) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי. - במקבילה בפסחים: 'ורב חונה') תרויהון (צריך לומר כמו במקבילות: 'תריהון') מרין (אמרין) – [ש]שניהם (רבי יוחנן ורב חסדא) אומרים: מודה רבי לחכמים – רבי שאמר שהוא אונן מן התורה עד שעת קבורה מסכים לדברי החכמים, שאין אסור אלא אותו היום בלבד – מת ונקבר לאחר שלושה ימים - אסור כל אותו היום שמת בלבד, שלא כמו שאמרו לעיל לדעתו של רבי, שאסור עד שלושה ימים.
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: כהדא דתני: – (מה שאמרו רבי יוחנן ורב חסדא הוא) כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: (במקבילה בפסחים: 'ותני כן:') רבי אומר: תדע לך שאין אנינות לילה - תורה – מכאן תוכל להסיק ולדעת שהאנינות בלילה שלאחר יום המיתה אינה מן התורה אלא מדברי חכמים, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל פסחו לערב (משנה פסחים ח,ח) – מותר לאונן לאכול מקורבן הפסח בערב, אבל שאר הקודשים אסור לאונן לאכול אפילו בערב, שגזרו חכמים שלא יאכל אונן בקודשים אפילו בלילה, ודווקא בשאר הקודשים גזרו, שכן אכילתם אינה אלא מצוות 'עשה', אבל בקורבן הפסח לא גזרו, שהואיל ומניעת אכילתו עונשו בכרת, לפיכך לא העמידו חכמים את דבריהם בקורבן הפסח. ואילו היתה האנינות אף בלילה מן התורה, היה אסור לאונן לאכול בערב אפילו מקורבן הפסח (טבילה שתיקנו חכמים באונן היא לכל אכילת קודשים, ומפורשת במשנה חגיגה ג,ג). והרי אמרו: (בניחותא) אנינות (במקבילה בהוריות נוסף 'יום') - תורה (במקבילה בפסחים: 'והרי אנינות יום עשו אותה תורה'. - צריך לומר: 'הא אנינות יום - תורה'. כך הגיהו ב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"הירושלמי כפשוטו" עמוד 572, אך הם פירשו אותה בדרכים אחרות) – יש לדייק מהברייתא שמזכירה רק לילה ולא קבורה, שלדעת רבי האנינות כל אותו היום שמת היא מן התורה. והנה, אילו היתה הברייתא הזו מדברת במקרה שנקבר המת באותו היום שמת, הרי לדעת רבי אינו אונן מן התורה באותו היום שמת לאחר הקבורה, אלא על כורחך הברייתא הזו מדברת במקרה שלא נקבר המת באותו היום שמת, ומכאן שלדעת רבי במקרה זה אינו אונן מן התורה אלא אותו היום שמת בלבד, כמו שאמרו רבי יוחנן ורב חסדא.
ומציעים פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא כדי לדחות את ההצעה שהובאה לפני כן: רבי יסא (יוסי) ברבי בון אמר בשם רבי חונה (במקבילה בהוריות: 'רב הונא', ובמקבילה בפסחים: 'רב חסדא'): תיפתר – תתפרש (הברייתא), שנקבר בדמדומי חמה (בשעת שקיעת השמש) – הברייתא הזו מדברת במקרה שנקבר המת בסוף אותו היום שמת, וכיוון שלדעת רבי הוא אונן מן התורה עד שעת קבורה, הרי שבמקרה זה הוא אונן מן התורה כל אותו היום שמת, ולכן הברייתא הזו מזכירה לילה ולא קבורה (במקבילות: 'תיפתר בשניקבר עם דימדומי החמה, ולית שמע מינה כלום' - ואין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (אין הכרח לדייק מהברייתא הזו מה שדייקו לעיל, ולכן אפשר שבמקרה שנקבר המת לאחר שלושה ימים הוא אונן מן התורה עד שלושה ימים). - במקומות רבים נדחות טענות בלשון 'תיפתר' בלי 'ולית שמע מינה כלום' בהמשך. מסתבר שאפשר לראות את 'ולית שמע מינה כלום' כמונח נשמט, אף על פי שמצאנו תיעוד לכך רק בסוגיה אחת: כאן בלי 'ולית שמע מינה כלום', לעומת מקבילותיו בפסחים והוריות עם המונח ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 361 והערה 428)).
עד כאן המקבילות בירושלמי הוריות ופסחים.
במקבילה בפסחים בא הקטע שתחילתו "רבי אבהו בשם רבי לעזר" אחרי הקטע שתחילתו "תני: אי זו היא אנינה".
נראה שהסוגיה בעניין זמן אנינות למת מקורה בירושלמי פסחים על המשנה שם "אונן טובל ואוכל פסחו לערב, אבל לא בקודשים" או בירושלמי זבחים (שנראה שנערך אלא שאבד) על המשנה שם יב,א "אונן אינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב". הסוגיה הזו הועתקה להוריות משום משנת הוריות העוסקת בעניין כוהן גדול מקריב אונן, ומהוריות הועתקה הסוגיה הזו לסנהדרין עם כל סוגיית הוריות שלעיל.
במסכת שמחות ד,ד שנו: איזוהי אנינה? מיום מיתה ועד יום קבורה; כדברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין לך אסור באנינה אלא יום אחד בלבד.
בספרא "שמיני" פרשה א נאמר: רבי אומר: אין אונן אסור לוכל בקודשים לערב / בלילה אלא מדברי סופרים. תדע לך שהוא כן, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל פסחו לערב.
בבבלי זבחים צט,ב אמרו: מאן תנא דאמר אנינות לילה (שלאחר יום המיתה) מדרבנן? - רבי שמעון היא, דתניא: אנינות לילה מדברי תורה; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. תדע, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקודשים (ואם אנינות לילה מן התורה היא, אף קורבן פסח יהיה אסור לאכול).
בבבלי זבחים ק,ב אמרו: תניא: עד מתי מתאונן עליו? (עד מתי הוא נחשב לאונן על מתו ואסור באכילת קודשים?) כל היום. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר (המת).
במאי עסיקינן? אילימא ביום מיתה, מי איכא דלית ליה (האם יש תנא שאינו סבור) יום מיתה תופס לילו (גורר אחריו את לילו) מדרבנן (על כל פנים)?! ותו, רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, הא קבריה - אישתרי ליה (אף ביום המיתה), מי איכא דלית ליה (האם יש תנא שאינו סבור כהלכה הנלמדת מהפסוק) "ואחריתה כיום מר" (עמוס ח,י) (שאנינות נמשכת כל יום המיתה, ואף לאחר שנקבר המת)?!
אמר רב ששת: איום קבורה (שאינו יום המיתה) קאי (הברייתא שאמרה: "עד מתי מתאונן עליו?", ובכך נחלקו, האם הוא אונן רק עד הקבורה כדברי רבי, או עד סוף יום הקבורה כדברי התנא הראשון).
מתקיף לה רב יוסף: אלא הא דקתני (במשנה פסחים): השומע על מתו והמלקט עצמות - טובל ואוכל בקודשים לערב. מכלל דיום קבורה - אפילו לערב נמי לא אכיל. הא מני? אלא תריץ הכי: עד מתי מתאונן עליו (ואסור באכילת קודשים)? כל היום (יום הקבורה) ולילו (והמשנה פסחים כדברי התנא הזה). רבי אומר: כל זמן שלא נקבר בלא לילו.
אמרוה (לשמועה זו של רב יוסף) קמיה דרבי ירמיה, אמר: גברא רבה כרב יוסף לימא הכי / כי הא מילתא? למימרא דרבי לקולא? והתניא: עד מתי מתאונן עליו? כל זמן שלא נקבר, אפילו מכאן (משעת המיתה) ועד עשרה ימים; דברי רבי. וחכמים אומרים: אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד! (הרי שרבי הוא המחמיר וחכמים הם המקלים!) אלא תריץ הכי: עד מתי מתאונן עליו? כל אותו היום (יום הקבורה) בלא לילו. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר (אפילו עד עשרה ימים) תופס לילו.
אמרוה (לשמועה זו של רבי ירמיה) קמיה דרבא: מדקאמר רבי: יום קבורה (שאנינות שבו מדברי חכמים) תופס לילו מדרבנן, מכלל דיום מיתה (שהוא מדברי תורה) תופס לילו מדאורייתא (שהרי בוודאי לא החמירו חכמים בדבריהם יותר מדין תורה). וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא? והתניא: ...רבי אומר: אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים! - לעולם דרבנן היא (אנינות ליל יום מיתה, גם לדעת רבי, ומן התורה יום מיתה אינו תופס את לילו), וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה (יותר ממה שעשתה התורה לדבריה, ולכן יום קבורה שהוא מדברי חכמים תופס את לילו).
לפי הבבלי, ביום המיתה, בין אם נקבר המת באותו היום ובין אם לאו, הוא אונן מן התורה כל אותו היום לדברי הכול, ולא נחלקו רבי וחכמים אלא כשלא נקבר המת ביום שמת עד מתי הוא אונן מדבריהם. אבל לפי הירושלמי, נחלקו רבי וחכמים בין כשנקבר המת ביום שמת ובין כשלא נקבר ביום שמת עד מתי הוא אונן מן התורה, ולפי רבי יוחנן ורב חסדא בירושלמי, נחלקו רבי וחכמים רק כשנקבר המת ביום שמת, וכשלא נקבר ביום שמת הוא אונן מן התורה כל יום המיתה לדברי הכול.
לפי רב ששת ורב יוסף בבבלי, רבי מקל וחכמים מחמירים, ולפי רבי ירמיה בבבלי, רבי מחמיר וחכמים מקלים. אבל לפי הירושלמי, יש שרבי מקל וחכמים מחמירים, ויש שרבי מחמיר וחכמים מקלים, ולפי רבי יוחנן ורב חסדא בירושלמי, יש שרבי מקל וחכמים מחמירים.
• • •