משנה
המתנבא בשם עבודה זרה – שנשנה בהלכה א שחייב חנק, ואומר: "כך אמרה עבודה זרה" - אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור – שאינו אומר בשם עבודה זרה לעבור על מצווה שבתורה אלא לקיימה כהלכה - דינו בחנק (דינו של נביא זה נלמד מהכתוב בדברים יח,כ: "וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים" - זה המתנבא בשם עבודה זרה, "וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" - בידי בית דין, ומיתתו בחנק).
הבא על אשת איש – שנשנה בהלכה א שחייב חנק, - כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין – משיצאה מרשות האב ונכנסה לרשות הבעל לשם נישואין, אף על פי שלא נבעלה – עדיין על ידי בעלה, ובא עליה – הבועל, - הרי זה בחנק – שדינה כנשואה, ולא כארוסה, שהבא עליה חייב סקילה.
וזוממי בת כהן ובועלה – שנשנו בהלכה א שחייבים חנק, - הא – הרי (נמצא), כל הזוממין מקדמין לאותה המיתה – העדים הזוממים נהרגים באותה מיתה שרצו לחייב את זה שהעידו עליו, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה – שאין העדים הזוממים נהרגים באותה מיתה שרצו לחייב אותה, בשריפה, אלא הם נהרגים בחנק. ואף בועלה אינו נידון במיתתה, כשאר הבועלים שנידונים במיתתה של האישה הנבעלת, אלא דינו בחנק.
• • •
תלמוד
המתנבא לעקור דבר מן התורה
במשנה שנינו: "והמתנבא בשם עבודה זרה" כול'.
בדברים יג,ב-ו נאמר (בעניין נביא שהדיח לעבוד עבודה זרה): "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא... וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם... לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ...".
ובספרי דברים פסקה פו נאמר: "להדיחך מן הדרך" - נאמרה כאן הדחה, ונאמרה להלן (במסית - דברים יג,יא) הדחה. מה הדחה האמורה להלן - בסקילה, אף הדחה האמורה כאן - בסקילה. רבי שמעון אומר: אין מיתתו של זה אלא בחנק.
אמר רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): הכל היה בכלל "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ,טז) (משפט זה הוא העתקה בטעות מהירושלמי מכות א,א הסמוך לירושלמי כאן. סיבת ההעתקה היא שמסכת סנהדרין ומסכת מכות הן מסכת אחת. וכאן צריך לומר כהגהת "קורבן העדה": הכל היה בכלל "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" (דברים יח,כ) – כל נביאי השקר היו בכלל הכתוב הזה: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי" - זה המתנבא מה שלא שמע, "אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר" - זה המתנבא מה שלא נאמר לו, "וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים" - זה המתנבא בשם עבודה זרה, "וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" - בידי בית דין, ומיתתו בחנק). יָצָא – מן הכלל הזה נביא שהדיח, שכן דינו מפורש בדברים יג,ב-ו, לידון – ללמד על עצמו, שיש בו עונש מיתה, בין באות בין במופת – גם אם מתחילה נתן הנביא אות וגם אם מתחילה נתן מופת לשם ראיה שנבואתו אמת, ואפילו התקיים האות או המופת, בין בעבודה זרה בין בשאר כל המצות – גם אם אחר כך הדיח הנביא לעבוד עבודה זרה וגם אם אחר כך הדיח לעקור אחת משאר כל המצוות, אלא – יש הבדל בין עבודה זרה שנזכרה במפורש בעניין נביא שהדיח ובין שאר כל המצוות, שעבודה זרה בין שנתכוון לעקור את כל הגוף – לבטל את עיקר האיסור של עבודה זרה, בין שלא נתכוון לעקור את כל הגוף – אלא נתכוון לבטל מקצת האיסור ולקיים מקצת האיסור, - דברי רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) פוטרין אותו (צריך לומר 'חונקין אותו' ("קורבן העדה", "פני משה" וריצ"ד)) ודברי חכמים סוקלין אותו – לדברי רבי שמעון מיתתו בחנק, ולדברי החכמים החולקים על רבי שמעון מיתתו בסקילה, אבל בשאר כל המצות - דברי חכמים סוקלין אותו ודברי רבי שמעון יבין ליה פיונטייה (בקטע סבונה: 'פטטייה') (מפרשי הירושלמי הגיהו כאן בדרכים שונות. ונראה שצריך לומר: 'אבל בשאר כל המצות, נתכוון לעקור את כל הגוף - דברי חכמים סוקלין אותו ודברי רבי שמעון חונקין אותו, לא נתכוון לעקור את כל הגוף - דברי חכמים סוקלין אותו ודברי רבי שמעון יבין ליה פיונטייֵהּ' – לדברי רבי שמעון נותנים לו את עונשו (ופטור ממיתה. ולא נתברר מהו העונש). - כהגהה זו משמע מפשוטה של התוספתא, וכך עולה מפירושו של "פני משה". - המילה 'פוניטיו' בלטינית פירושה ענישה).
בתוספתא סנהדרין יד,יג שנו: המתנבא לעקור דבר מדברי תורה - חייב (מיתה לדברי הכול). רבי שמעון אומר: אם נתנבא לבטל מקצת ולקיים מקצת (בשאר כל המצוות) - פטור (ממיתה. והחכמים חולקים עליו). ובעבודה זרה, אפילו "קיימה היום ובטלה למחר" - חייב (מיתה לדברי הכול).
בבבלי סנהדרין פט,ב-צ,א אמרו: תנו רבנן: נביא שהדיח (לעבודה זרה) - בסקילה. רבי שמעון אומר: בחנק.
אמר רב חסדא: מחלוקת (החכמים ורבי שמעון בנביא שהדיח) בעוקר הגוף דעבודה זרה, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודה זרה... אבל עוקר הגוף דשאר מצוות - דברי הכול בחנק, וקיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצוות - דברי הכול פטור.
רב המנונא אמר: מחלוקת בעוקר הגוף בין בעבודה זרה בין בשאר מצוות, וקיום מקצת וביטול מקצת בעבודה זרה... אבל קיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצוות - דברי הכול פטור.
בבבלי פירשו את הברייתא שבתוספתא בין לפי דעת רב חסדא ובין לפי דעת רב המנונא. אלא שפירושיהם דחוקים קצת וקשה לקבלם (ראה "מקורות ומסורות", סנהדרין, עמוד 158).
דעות רב חסדא ורב המנונא בבבלי שונות מדעת רבי יוסי בן חנינה בירושלמי לפי הגהתנו.
ומביאים ברייתא: והנביא (בקטע סבונה: 'נביא') שנתנבא בתחילה (בקטע סבונה: 'כתחילה') – בהתחלה, בפעם הראשונה, אם נתן אות ומופת (בקטע סבונה כאן ולהלן: 'או מופת') – לשם ראיה שנבואתו אמת, והתקיים האות או המופת, - שומעין לו – צריכים לקבל את נבואתו, ואם לאו – אם לא נתן אות או מופת, או שנתן ועדיין לא התקיים, - אין שומעין לו – אין צריכים לקבל את נבואתו.
ומביאים מחלוקת אמוראים: שני נביאים שנתנבאו כאחת, שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד – בבת אחת, ושניהם התנבאו בפעם הראשונה והתנבאו אותה הנבואה (בקטע סבונה אין המילים 'שני נביאים שנתנבאו כאחת', ומזה נראה שהמילים האלו הן פירוש למילים 'שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד', שאולי נכתבו בתחילה על הגיליון ואחר כך נכנסו לתוך נוסח הירושלמי במסירה שלפנינו) - רבי יצחק (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) ורבי (צריך לומר: 'ורב') הושעיה (אמורא בדור השלישי) – נחלקו שני החכמים בדבר. חד אמר: – [חכם] אחד אומר: צריך ליתן אות ומופת – כל אחד משניהם צריך לתת אות, לשם ראיה שנבואתו אמת, אף ששניהם התנבאו אותה הנבואה, וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: אינו צריך ליתן אות ומופת – אין כל אחד משניהם צריך לתת אות, כיוון ששניהם התנבאו אותה הנבואה, והרי זה כמי שהוחזקו כנביאי אמת.
ומציעים קושיה מפסוק: מתיב מאן דאמר – משיב (מקשה) מי שאומר: "צריך" למאן דאמר – למי שאומר: "אינו צריך": והא כתיב: – והרי כתוב (במחלת חזקיהו מלך יהודה): "וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ: מָה אוֹת כִּי יִרְפָּא ה' לִי וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית ה'?" (מלכים ב כ,ח) – חזקיהו ביקש מישעיהו הנביא אות שיירפא מחוליו ויוכל לעלות לבית המקדש בעוד שלושה ימים, כמו שהתנבא לו! – לפי מי שאומר: אינו צריך, אם מי שהתנבא בפעם הראשונה אינו צריך לתת אות כשהוא ואחר התנבאו אותה הנבואה, כל שכן שנביא שהוחזק כנביא אמת, כמו ישעיהו, אינו צריך לתת אות, ואם כן, מדוע ביקש חזקיהו מישעיהו אות?
ומתרצים את הקושיה בהצעת הבדל בין המקרה הנידון לבין המקרה שהושווה לו: אמר ליה: – אמר לו (מי שאומר: "אינו צריך" למי שאומר: "צריך"): שנייא היא תמן – שונה הוא [הדבר] שם, דו עסק – שהוא (ישעיהו בנבואתו לחזקיהו) עוסק, בתחיית המתים: "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו" (הושע ו,ב) – ה' לא ימית אותנו, אלא ירפאנו לאחר יומיים, וביום השלישי יקימנו מערש הדווי ונעמוד לפניו בבריאותנו. ומעין זה אמר ישעיהו לחזקיהו בשם ה': "כֹּה אָמַר ה'... הִנְנִי רֹפֶא לָךְ, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה'" (מלכים ב כ,ה). לפי חז"ל, הכתוב בהושע מדבר בתחיית המתים. - בתחילה התנבא ישעיהו לחזקיהו שימות ולא יירפא מחוליו, ואחר כך התנבא לו שיירפא מחוליו, והרי זה כתחיית המתים, שהיא תופעה מופלאה ביותר, ולכן ביקש חזקיהו מישעיהו אות שיקום לתחייה מהמוות שהיה מיועד לו, אף שלא היה צריך לתת אות.
• • •
כניסה לחופה
במשנה שנינו: "הבא על אשת איש - כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין, אף על פי שלא נבעלה, ובא עליה - הרי זה בחנק".
ובמשנה כתובות ד,ה שנינו: לעולם היא (נערה, אפילו מאורסה שכבר הגיע זמן נישואיה) ברשות האב (לכל הזכויות של האב בבתו שנמנו במשנה כתובות ד,ד), עד שתיכנס לחופה (כך נוסח המשנה בכתבי היד של המשנה, וכך גרסו האמוראים בבבלי (כתובות מח,ב) ובירושלמי, וכן היה לפני כמה מן הראשונים. נוסח המשנה בדפוסים: 'עד שתיכנס לרשות הבעל לנישואין').
כאן התחלת מקבילה בירושלמי כתובות ד,ה.
מרחיבים את תחולת הקביעה: אמר רבי יהודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): לא סוף דבר לחופה – לא דבר זה בלבד שאמור במשנה כתובות, שנערה המאורסה היא ברשות הבעל משתיכנס לחופה, אלא אפילו לבית שיש בו חופה – היא ברשות הבעל גם משתיכנס לחדר שיש בו חופה, אף שעדיין לא נכנסה לחופה (החופה הוקמה בתוך חדר בבית הורי החתן. היה זה מבנה יציב אבל ארעי, העשוי מקנים וקורות עץ של ארז ושיטה ששימשו למחיצות, והיה לו גג מענפי הדס שהיה בצורת כיפה. היתה שם מיטה שמעליה פרשו כילת בד על מוט מאוזן שנתמך על גבי שני כלונסאות מאונכים לצידי המיטה, שהשתפלה כאוהל משני צידי המיטה).
ומציינים בעיה שלא נפשטה: בעיא הדא מילתא: – הדבר הזה מסופק (נשאל ולא נפשט (תרגום מילולי של 'בעייא' - מתבקשת)): טריקלין (חדר גדול. מקור המילה ביוונית ובלטינית, ופירושה: חדר אורחים, חדר אוכל ובו שלוש מיטות להסבה) וקיטון (חדר קטן. מקור המילה ביוונית, ופירושה: חדר מיטות) – בבית הורי החתן יש טריקלין וקיטון, חופה וקיטון (צריך לומר: 'בקיטון' ("על הירושלמי", עמוד 31; "שערי תורת ארץ ישראל", עמוד 384)) – החופה הוקמה בתוך הקיטון, נכנסה לטריקלין – הנערה המאורסה נכנסה לטריקלין שבו עושים את סעודת הנישואין, ועדיין לא נכנסה לקיטון שיש בו החופה? – מה דינו של מקרה זה? האם גם במקרה זה היא ברשות הבעל כמי שנכנסה לחופה או שהיא עדיין ברשות האב?
בירושלמי בבא בתרא ט,ג אמרו: רבי חגיי בעא [קומי] רבי יוסי: היתה חופתו בקיטון ועשה לו הסב בטריקלין, מהו?
אף על פי שהעניינים שונים לגמרי (העניין בבבא בתרא והעניין בכתובות ובסנהדרין), שורש השאלה אחד הוא ("תלמודה של קיסרין", עמוד 78, הערה a168).
במשנה כתובות ד,ה שנינו: מסר האב (את בתו) לשלוחי הבעל (ששלח שליחים לקבלה מידי האב, וכל שכן כשמסרה האב לבעל עצמו) - הרי היא ברשות הבעל... מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל.
שואלים: ליי דא מילה? – לאיזה דבר? (לעניין מה נאמרה ההלכה במשנה כתובות, שכשמסרו אותה לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל?)
ומשיבים בהבאת מחלוקת: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. - במקבילה: 'רבי לעזר') אמר: ליורשה – ההלכה שהיא ברשות הבעל נאמרה לעניין ירושתה, שאם מתה, בעלה יורש אותה, ולא אביה. אבל לכל שאר הזכויות של הבעל באשתו שנמנו במשנה כתובות ד,ד, אין היא ברשות הבעל אלא משתיכנס לחופה.
ריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: להפר נדריה – ההלכה שהיא ברשות הבעל נאמרה לעניין הפרת נדריה, שאם נדרה, אין אביה מפר עוד את נדריה ביום שומעו, שהיא יצאה מרשות האב להפרת נדרים (כפירושו של רבי זעירא להלן).
אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): אף על גב דרבי שמעון בן לקיש אמר: להפר נדריה, מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לחופה – לעניין הפרת נדריה, אם נדרה, עדיין אין בעלה מפר את נדריה ביום שומעו אלא משתיכנס לחופה.
ומציעים סיוע מפסוק ודרשתו לדעת רבי שמעון בן לקיש: אמר רבי הונא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): קרייא מסייע – הפסוק מסייע (במקבילה: 'מתניתא מסייעא') לרבי שמעון בן לקיש: נאמר בעניין נערה ארוסה שזינתה: "וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה, כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ" (דברים כב,כא) - פרט שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, שלא תהא בסקילה אלא בחנק – נערה ארוסה שזינתה כשהיא ברשות אביה - דינה בסקילה, אבל אם זינתה לאחר שמסרו אותה שלוחי האב לשלוחי הבעל - אין דינה בסקילה אלא בחנק, כדין אישה נשואה שזינתה. - לשון דומה נאמר בעניין הפרת נדרים: "וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ" (במדבר ל,ד), וכן נאמר: "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה... בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ" (במדבר ל,יז). ולכן גם בעניין הפרת נדרים, נערה ארוסה כשהיא ברשות אביה - אביה מפר את נדריה, אבל לאחר שמסרו אותה שלוחי האב לשלוחי הבעל - אין אביה מפר עוד את נדריה. ומכאן סיוע לדעת רבי שמעון בן לקיש.
עד כאן המקבילה בירושלמי כתובות.
הסוגיה מקורה בכתובות על המשנה שם, והיא הועתקה לכאן, משום שבמשנה כאן נאמר לשון של כניסה לרשות הבעל לנישואין, ובמשנה שם נאמרו לשונות דומים של כניסה לחופה (לשם נישואין) ושל רשות הבעל.
'קרייא מסייע' בסנהדרין מתחלף ב'מתניתא מסייעא' במקבילה בכתובות, ושתי הגרסאות ייתכנו, היות וכאן המונח מציע ברייתא המורכבת מפסוק ודרשה עליו, ומקור שכזה עשוי להיקרא 'מתניתא' ולא רק 'קרייא' (בשל הפסוק המצוטט בו). כמובן, אפשר שאין כאן חילוף אמיתי אלא שיבוש, והגרסה 'מתניתא מסייעא' נוצרה עקב 'אשגרה מעלמא', שכן מונח זה שכיח הרבה יותר מ'קרייא מסייע', ובמקרה שלפנינו המקור המובא אחרי המונח הוא אכן ברייתא ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 542 והערה 39).
• • •
זוממי בת כוהן ובועלה
במשנה שנינו: "וזוממי בת כהן ובועלה - הא כל הזוממין מקדמין לאותה המיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ז,א.
מביאים ברייתא: כיוצא בהם בשריפה, היא והן בשריפה (נראה שצריך לומר: 'כיוצא בה בשריפה, הן בשריפה') – כשהבועל בעילה אסורה נידון בשריפה כמו הנבעלת (כגון הבא על חמותו), גם העדים הזוממים נידונים בשריפה. כיוצא בהן בסקילה, היא והן בסקילה (נראה שצריך לומר: 'כיוצא בה בסקילה, הן בסקילה') – כשהבועל בעילה אסורה נידון בסקילה כמו הנבעלת (כגון הבא על נערה המאורסה), גם העדים הזוממים נידונים בסקילה. כיוצא בהן בחנק, היא והן בחנק (בקטע בודפשט: '[הן ב]שריפה והיא בחנק'. ובמקבילה: 'הן בשריפה והוא בחנק'. - נראה שצריך לומר: 'כיוצא בה בחנק, הן בחנק') – כשהבועל בעילה אסורה נידון בחנק כמו הנבעלת (כגון הבא על אשת איש), גם העדים הזוממים נידונים בחנק (זו סופה של ברייתא שמובאת בתוספתא, שמוסבת על המשנה כאן).
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין לעיל, וגם שם יש לגרוס כהגהתנו כאן.
בתוספתא סנהדרין יד,יז שנו: כל הזוממים והבועלים מקדימים לאותה מיתה, אם לסקילה - סקילה, אם לשריפה - שריפה. במה דברים אמורים? בזמן שהוא כיוצא בהם באותה מיתה, כיוצא בהם בסקילה - הוא והם בסקילה, כיוצא בהם בשריפה - הוא והם בשריפה, כיוצא בהם בחנק - היא בשריפה והם בחנק.
נראה שצריך לגרוס בתוספתא כהגהתנו בירושלמי: כל הזוממים מקדימים לאותה מיתה (נהרגים באותה מיתה שבה נידונים הבועל והאישה הנבעלת), אם לסקילה - סקילה, אם לשריפה - שריפה, [אם לחנק - לחנק]. במה דברים אמורים? בזמן שהוא (הבועל) כיוצא בה (האישה הנבעלת) באותה מיתה, כיוצא בה בסקילה - הם בסקילה, כיוצא בה בשריפה - הם בשריפה, כיוצא בה בחנק - הם בחנק.
הלשון בברייתא שבתוספתא "במה דברים אמורים? בזמן שהוא כיוצא בה באותה מיתה" מחייב את הגהתנו בהמשכה בתוספתא ובירושלמי.
• • •