משנה
"הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב" (דברים יג,טז) - החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום – שיירה של נוהגי חמורים ושל נוהגי גמלים מעיר אחרת ששהו בעיר הנידחת, והודחו עם בני העיר לעבוד עבודה זרה, - הרי אלו מצילין אותה – את העיר שמיעוטה הודח לעבוד עבודה זרה, שאין הם מצטרפים עם המיעוט להיות עימהם רוב ולדון את העיר בדין עיר הנידחת, אלא הם והמיעוט נידונים כיחידים, שנאמר: "יושבי העיר ההיא" - ולא יושבי עיר אחרת (ספרי דברים פסקה צד).
"הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב" (דברים יג,טז) - מיכן אמרו – למדו החכמים: נכסי צדיקים שבתוכה – בזמן שנכסי אלו שלא הודחו הם בתוך העיר, - אובדין – שנאמר: "ואת כל אשר בה" - לרבות נכסי צדיקים שבתוכה, ושבחוצה לה - פליטין – ניצולים מן החרם, שנאמר: "החרם אותה" - פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה (ספרי דברים פסקה צד), ושל רשעים בין מתוכה ובין מחוצה לה - אובדין – שנאמר: "ואת כל שללה" - לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה (ספרי דברים פסקה צה).
• • •
תלמוד
עיר הנידחת (המשך)
במשנה שנינו: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב"... "הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב" (דברים יג,טז)....
מביאים ברייתא: רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: "בְּהֶמְתָּהּ" - לא בכורות ולא מעשרות שבתוכה – בהמה שבעיר הנידחת שהיא בכור או מעשר בהמה אינה נחשבת בהמה של העיר ואינה נהרגת, "שְׁלָלָהּ" - לא כסף הקדש ומעשר שיני שבתוכה – כסף שבעיר הנידחת שהוא של הקדש או של פדיון מעשר שני אינו נחשב שלל העיר אלא שלל שמים ואינו נשרף.
ומציעים שאלה: רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) בעי – שואל (מסתפק): שיער הצדקניות שבתוכה, מהו? – מה דינה של פיאה נוכרית של הנשים שבעיר הנידחת שלא הודחו? האם הפאה נחשבת נכס והיא אובדת, כדין נכסי צדיקים שבתוכה, או שמא הפיאה אינה נחשבת נכס אלא חלק מגופה ואינה אובדת? (פאה נוכרית היא מקלעת של שערות זרות ששמים על הראש. - לפי הבבלי, השאלה היא במקרה של פאה שתלויה ביתד ואינה קשורה לשיער האישה אלא שהאישה קושרת אותה לשיערה לעיתים קרובות, אבל במקרה שהפאה קשורה לשיער היא נחשבת כגופה. יש שפירש בבבלי, שהשאלה היא במקרה של פאה שמחוברת לשיער בסיכה ואינה מחוברת לשיער בחומר דביק, אבל במקרה שהפאה מחוברת לשיער בחומר דביק היא נחשבת כגופה)
ופושטים את השאלה: נישמעינה מהדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מברייתא): רבי שמעון אומר: "בְּהֶמְתָּהּ" - לא בכורות ומעשרות שבתוכה, "שְׁלָלָהּ" - לא כסף הקדש ומעשר שיני שבתוכה. (ריצ"ד כתב: נראה ברור שחסרה כאן המשנה או הברייתא או המימרה שפשטו ממנה את הבעיה של רבי יוסי בן חנינה, כי המימרה של רבי שמעון אין לה שום שייכות עם הבעיה, וקרוב לאמת שמעתיקי הירושלמי שגגו וכתבו כאן שוב את המימרה של רבי שמעון. - עוד אפשר שפשיטת השאלה מוסבת על שאלה נוספת שהציע הירושלמי אלא שהשאלה הנוספת נשמטה בטעות)
בתוספתא סנהדרין יד,ה שנו: רבי שמעון אומר: "בהמתה" - פרט לבכורות ולמעשרות, "שללה" - פרט לכסף הקדש ולכסף מעשר שני.
בבבלי סנהדרין קיב,א אמרו: בעי רבי יוסי בר חנינא: שיער נשים צדקניות, מהו? - אמר רבא: הא דרשעניות - ליתסר? "ואת כל שללה תקבוץ ושרפת" אמר רחמנא, מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא זה (השיער) שמחוסר תלישה קביצה ושריפה (ואם כן, שיער נשים אינו נאסר כלל!). - אלא אמר רבא: בפיאה נוכרית מיבעיא ליה.
היכי דמי? אי דמחובר בגופה - כגופה דמי. - לא צריכה, דתלי בסיכתא (שתלויה הפאה ביתד). כנכסי צדיקים שבתוכה דמי ואבד, או דלמא כיוון דעיילא ביה ונפקא ביה (שלבושה בפאה לעיתים קרובות) כגופה דמי? - תיקו.
בשני התלמודים הסתפק רבי יוסי בר חנינא בשיער נשים צדקניות. בבבלי העמידו את השאלה בפאה נוכרית, ולא פשטו את השאלה. וראה גם בבלי ערכין ז,ב. אפשר שאף בירושלמי במקורו לא פשטו את השאלה, ונוסח הירושלמי שלפנינו משובש.
ומביאים מחלוקת אמוראים: קדשי עיר הנידחת – בהמות המוקדשות לצורך קורבנות, שהקדישו אנשי עיר הנידחת, - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אין מועלין בהן – הנהנה מהם לא מעל, שהואיל ודינם שימותו, יצאו מקדושתם, ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: מועלין בהן – הנהנה מהם מעל, שהואיל ודינם שירעו עד שייפול בהם מום ויימכרו ויביאו בדמיהם אחרים, לא יצאו מקדושתם.
ומציעים קושיה: מתיב – משיב (מקשה) רבי יוחנן לריש לקיש (צריך לומר: 'ריש לקיש לרבי יוחנן'): על דעתך דת מר: – על דעתך שאתה אומר: מועלין (צריך לומר: 'אין מועלין') בהן, ניתני: – נשְׁנה (במשנה תמורה ד,א): שש חטאות מיתות! – המשנה שם מונה את חמש החטאות המתות, שאינן ראויות להיקרב על המזבח, ודינן הוא שהן מתות ואין מועלים בהן, ולדעת רבי יוחנן שקודשי עיר הנידחת מתים ואין מועלים בהם, היתה המשנה שם צריכה למנות שש חטאות מתות, החמש שנמנו שם וחטאת של עיר הנידחת! (כך הגיהו ב"קורבן העדה" וב"מראה הפנים" וב"נועם ירושלמי". - אין להקשות, שחטאת של עיר הנידחת היא חטאת שמתו בעליה כיוון שבעליה נהרגים, והרי היא בכלל חמש חטאות המתות ואין צורך למנות אותה במשנה שם, שכן יש לומר שמדובר כאן בחטאת של צדיקים שבתוך עיר הנידחת, שאין היא חטאת שמתו בעליה ("מראה הפנים"). - ברם אין לומר כך, כי קודשים של צדיקים שבתוכה קריבים, ורק קודשים של רשעים ימותו לרבי יוחנן, אבל חטאת של עיר הנידחת אינה חטאת שמתו בעליה, כיוון שנדחית מתחילה קודם שמתו בעליה, ולכן מקשה ריש לקיש לרבי יוחנן שיש למנות אותה במשנה שם ("נועם ירושלמי")).
ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לריש לקיש): שכֵּן אפילו עולה בדא (שמא צריך לומר: 'כהדא' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 215, הערה 103)) מתה – המשנה שם אינה מונה חטאת של עיר הנידחת, משום שאין היא מונה אלא חטאות שאין כיוצא בהן בקורבנות אחרים, אבל חטאת של עיר הנידחת יש כיוצא בה בעולה ובשאר קורבנות של עיר הנידחת, שכן כולם מתים.
רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: מועלין בהן משום קדשי משומד – דינם של קודשי עיר הנידחת הוא כדין קודשים של מומר, שאינם קריבים אבל מועלים בהם.
ושואלים: ויקרבו! – מדוע אין אומרים שקודשי עיר הנידחת קריבים?
ומשיבים: על שם "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה" (משלי כא,כז) – קורבן שרשעים מביאים שנוא לה'. ומכאן יש ללמוד שקודשים של רשעים שבתוך עיר הנידחת אינם קריבים.
בבבלי סנהדרין קיב,ב אמרו: תנו רבנן: היו בה קודשים, קודשי מזבח - ימותו, קודשי בדק הבית - ייפדו...
אמאי ימותו? ירעו עד שיסתאבו (ייפול בהם מום) ויימכרו וייפלו דמיהם לנדבה (לקורבן נדבה למזבח)!
רבי יוחנן אמר: "זבח רשעים תועבה" (משלי כא,כז) (ואף מממון רשעים אין מקריבים קורבן).
וריש לקיש אמר: "שללה" הוא. - אימא: "שללה" ולא שלל שמים! - ...בקודשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר: קודשים קלים ממון בעלים הם. - אבל קודשי קודשים מאי? ירעו. אי הכי, אדתני סיפא: קודשי בדק הבית - ייפדו, ליפלוג וליתני בדידה: במה דברים אמורים? בקודשים קלים, אבל קודשי קודשים - ירעו! - כיוון דאיכא (בין קודשי הקודשים) חטאת שמתו בעליה (שהבעלים שהפרישו אותה נהרגים) דלמיתה אזלא, לא פסיקא ליה (ההלכה אינה קבועה בכל קודשי הקודשים, ולכן נקט דבר שההלכה פסוקה בו).
בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, דמוקים לה למתניתא כדברי הכול, אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? - אמר לך ריש לקיש: כי אמרינן "זבח רשעים תועבה", הני מילי היכא דאיתיה בעיניה (כשמקריב אותו עצמו), אבל היכא דליתיה בעיניה לא אמרינן, הואיל ואשתני (ששוב אינו בעינו) אישתני (ואינו תועבה).
לפי הבבלי - לדעת רבי יוחנן, קודשי מזבח - ימותו, משום "זבח רשעים תועבה". ולדעת ריש לקיש, קודשים קלים - ימותו, אבל קודשי קודשים - ירעו עד שיסתאבו וייפלו דמיהם לנדבה, חוץ מחטאת שתמות.
ולפי הירושלמי - לדעת רבי יוחנן, קודשי מזבח - ימותו, ולדעת ריש לקיש, ירעו עד שיסתאבו וייפלו דמיהם לנדבה. בירושלמי לא חילקו לדעת ריש לקיש בין קודשים קלים לקודשי קודשים.
בירושלמי אמרו, שקודשי מזבח לא יקרבו, משום "זבח רשעים תועבה". והוא כמו שאמרו בבבלי לפי ריש לקיש, שאומרים "זבח רשעים תועבה" רק כשמקריב אותו עצמו, ולא כשמקריב את פדיונו.
אמר רבי עוקבה (בקטע סבונה: 'רבי אבהוא'): אוף בהדא איתפלגון: – אף בזאת נחלקו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש): (כאן התחלת מקבילות בירושלמי בבא קמא ד,ח וסנהדרין ו,א) שור שהוא יוצא ליסקל – שנפסק דינו לסקילה משום שהעידו עליו שהרג אדם, ונמצאו עידיו זוממין – שבאו עדים והזימו את העדים שהעידו על השור, - רבי יוחנן אמר: כל הקודם בו – להחזיק בשור, זכה – לפי שכשנגמר דינו לסקילה נתייאש בעל השור ממנו ונעשה הפקר (והעדים הזוממים משלמים לבעל השור דמי שורו). רבי שמעון בן לקיש אמר: ייאוש של טעות היה – שלא ידע בעל השור שיימצאו העדים זוממים, והפקר טעות אינו הפקר, והוא של בעל השור. וכן העבד שהוא יוצא ליהרג ונמצאו עידיו זוממין - רבי יוחנן אמר: זכה לעצמו – העבד זכה בעצמו ויצא לחירות, לפי שכשנגמר דינו לסקילה נתייאש בעל העבד ממנו. רבי שמעון בן לקיש אמר: ייאוש של טעות היה – ואינו יאוש.
עד כאן המקבילות בירושלמי בבא קמא וסנהדרין לעיל.
הסוגיה בעניין שור היוצא להיסקל ובעניין עבד היוצא ליהרג מקורה בבבא קמא על הפסקה במשנה שם ד,ח: "שור שהוא יוצא ליסקל...".
נראה שבירושלמי כאן במקורו הובאה מחלוקת דומה של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בעניין עיר הנידחת בלשון זה:
עיר הנידחת שנמצאו עידיה זוממין - רבי יוחנן אמר: כל הקודם בה זכה. רבי שמעון בן לקיש אמר: ייאוש של טעות היה.
בעקבות מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בעניין עיר הנידחת, הובאו כאן בשל הדמיון מחלוקות רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שבמקבילה בעניין שור היוצא להיסקל ובעניין עבד היוצא ליהרג, וזהו שאמר רבי עוקבה / רבי אבהוא: 'אוף בהדא איתפלגון:...' (כך נכתב ב"שיירי קורבן", וכן כתב ריצ"ד). אלא שהמחלוקת בעניין עיר הנידחת נשמטה בירושלמי כאן בטעות, ורק בבבלי כריתות נשאר זכר לדעת רבי יוחנן בעניין שור היוצא להיסקל ולדעת ריש לקיש בעניין עיר הנידחת ולקשר בין העניינים הדומים.
בבבלי כריתות כד,א אמרו: אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו - כל המחזיק בו זכה בו.
אמר רבה בר איתי אמר ריש לקיש: עיר הנידחת (שכל רכושה נידון לשריפה) שהוזמו עדיה (הוזמו העדים שהעידו באנשי העיר שעבדו עבודה זרה) - כל המחזיק בה (ברכוש שבה) זכה בה.
בבבלי מובאות רק דעת רבי יוחנן בעניין שור היוצא להיסקל ודעת ריש לקיש בעניין עיר הנידחת, ומשמע שם שריש לקיש כרבי יוחנן, שלא כבירושלמי.
• • •