עשרת השבטים – שהגלה אותם מלך אשור (מלכים ב יז,ו), אינן עתידין לחזור – מן הגולה לארץ ישראל, שנאמר: "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט,כז) - מה היום הולך ואינו חוזר – שהיום שהלך ועבר אינו חוזר לעולם, אף הן הולכין ואינן חוזרין; דברי רבי עקיבה. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל – בערב, ומאיר – למחרתו, אף הן כשהיא אפילה להן עתידה ליאור להן – לעתיד לבוא, שיחזרו מן הגולה.
• • •
עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא
במשנה שנינו: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר: "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" - מה היום הולך ואינו חוזר, אף הן הולכין ואינן חוזרין; דברי רבי עקיבה".
מביאים ברייתא: עשרת השבטים – שהגלה אותם מלך אשור ואבדו בגויים, אין להן חלק לעולם הבא, ואינן רואין לעתיד לבוא – אינם חיים בתחיית המתים להיות נידונים על מעשיהם. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר בתנאי כריתת הברית בין ה' ובין בני ישראל: "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט,כז) – ה' (שכעס על בני ישראל שעבדו עבודה זרה) הגלה אותם מארצם, כמו שהם בגלות היום; ויש לדרוש את הכתוב על עשרת השבטים וללמוד מהמילים "כיום הזה": - מה היום הולך ואינו חוזר – שהיום שהלך ועבר אינו חוזר לעולם, אף הן – עשרת השבטים, הולכין ואינן חוזרין – לא ישובו לעתיד לבוא, וגם לא יהיה להם חלק לעולם הבא; דברי רבי עקיבה (הכתוב הזה נדרש על עשרת השבטים כיוון שגלו לארץ אחת, לפנים מנהר סמבטיון, אבל שבטי יהודה ובנימין מפוזרים בכל הארצות (בראשית רבה עג,ו)).
רבי שמעון בן יהודה (תנא בדור החמישי) איש כפר אכוס (יישוב בגליל התחתון המזרחי ("כפר איכו - חוקוק", "קתדרה" 39, עמודים 37-43)) אמר משום רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי): יש ללמוד מהמילים "כיום הזה": אם היו מעשיהן כיום הזה – שהם ממשיכים לחטוא כמו שחטאו בשעה שגלו, - אינן חוזרין – לעתיד לבוא, ואם לאו – שהם שבים בתשובה, - חוזרין הן – לעתיד לבוא.
בתוספתא סנהדרין יג,יב שנו: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, ואינם חיים לעולם הבא, שנאמר: "וייתשם י'י מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול" - בעולם הזה, "וישליכם אל ארץ אחרת" - לעולם הבא.
רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכוס אומר: "כיום הזה" - אם מעשיהם כיום הזה - אינם באים, ואם לאו - באים הם.
בבבלי סנהדרין קי,ב אמרו: תנו רבנן: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וייתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול". "וייתשם ה' מעל אדמתם" - בעולם הזה, "וישליכם אל ארץ אחרת" - לעולם הבא; דברי רבי עקיבא.
רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון: אם מעשיהם כיום הזה - אינם חוזרים, ואם לאו - חוזרים.
כאן התחלת מקבילות בירושלמי מגילה א,י ו-ג,א.
רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני): אם באים הן גירי צדק (כינוי לגויים שקיבלו את דת ישראל מתוך הכרה) לעתיד לבוא – אם יבואו גויים לעתיד לבוא להתגייר ולהיות גרים גמורים, - אנטולינוס – אנטונינוס, קיסר רומי, בא בראש כולם – יבוא להתגייר לפני כולם, כי היה מיראי שמים (כינוי לגרים למחצה).
מה את שמע מינה? שראו אותו יוצא במנעל פחות ביום הכיפורים. את שמע מינה, שכן אפילו יריאי שמים יוצאין בכך. (מקומו של קטע זה אינו כאן אלא להלן, כמו שהוא במקבילות במגילה)
אית מילין אמרין (צריך לומר: 'אמרן', שהוא לשון נקבה, כי 'מילה' בארמית הוא שם ממין נקבה) דלא איתגייר אנטולינוס – יש דברים אומרים (יש דברים שנוכל ללמוד מהם), שלא התגייר אנטונינוס, ואית מילין אמרין (צריך לומר: 'אמרן') שנתגייר אנטולינוס – ויש דברים אומרים (ויש דברים שנוכל ללמוד מהם), שהתגייר אנטונינוס.
מה את שמע מינה? (אין גורסים מילים אלו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 936))
ומביאים מעשה אחד: (ש)ראו אותו – את אנטונינוס, יוצא – חוץ לבית (ברשות הרבים או בחצר), במנעל פחוּת (גרוע) – קרוע, שבור, ביום הכיפורים – ולא נעל נעליים ביום הכיפורים, שאסור בנעילת הסנדל. יש ללמוד ממעשה זה שהתגייר אנטונינוס (הפירוש המקובל הוא שהחכמים למדו ממעשה זה שאנטונינוס לא נתגייר. שום אדם הרגיל אצל התלמוד לא יקבל פירוש זה, מאחר והירושלמי יומא ח,א מביא כמה מעשים בגדולי החכמים שנעלו סנדלים ביום הכיפורים מפני שהיו אסטניסים ולא היו יכולים להלך יחפים. טענת אסטניסות בפי הקיסר הרומי היתה מתקבלת יפה על דעת החכמים, ומעולם לא היה עולה על דעתם להסיק שלא נתגייר מפני שנעל נעליים ביום הכיפורים. זרות הפירוש תתחוור עוד יותר אם נשים אל ליבנו, שהקיסר נעל מנעל פחות, והיא ממש על פי ההלכה ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 60, הערה 92)).
ותמהים: את (צריך לומר כמו במקבילות: 'מה את') שמע מינה? – מה (איך) אתה שומע (לומד זאת) ממנה? (כיצד אפשר להסיק ממעשה זה שהתגייר אנטונינוס?) ומחזקים את התמיהה: שכֵּן אפילו יריאי שמים – שהניחו את עבודת האלילים ואחזו במקצת מן המצוות, אבל לא נימולו ולא עברו ליהדות כגירי הצדק, ואינם גרים אמיתיים, יוצאין בכך – במנעל פחות, ואינם נועלים נעליים ביום הכיפורים. ולכן אין ללמוד ממעשה זה שהיה אנטונינוס גר גמור.
ומביאים מעשה שני: אנטולינוס אתא גבי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – אנטונינוס בא אצל רבי, אמר ליה – אמר לו (לרבי): חמי מיכלתי לי מן ליויתן בעלמא דאתי – ראה להאכיל אותי מן לוויתן (תן לי חלק בסעודת לוויתן) בעולם הבא. אמר ליה: – אמר לו (רבי): אין – הן. אמר ליה: – אמר לו (אנטונינוס): מן אימר פיסחא לא אוכלתני (צריך לומר: 'איכלתני'), ומן ליויתן את מיכלתי לעלמא דאתי?! (בתמיהה) – מטלה הפסח (קורבן הפסח) לא האכלתני (לא הזמנת אותי להשתתף בסעודת הפסח בעולם הזה), ומן לוויתן אתה מאכיל אותי לעולם הבא?! (בעניין קורבן הפסח שאמר אנטונינוס לרבי, אפשר שהקריבו באותם הימים, שכן מותר להקריב קורבן פסח בזמן הזה, ואפשר שלא הקריבו באותם הימים, וכוונת הדברים אילו היו מקריבים קורבן פסח) אמר ליה: – אמר לו (רבי): ומה נעביד לך – ומה אעשה לך, ובאימר פיסחא כתיב – ובטלה הפסח כתוב: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב,מח) – מי שלא נימול אינו רשאי לאכול מן הפסח.
הדא אמרה, דלא איתגייר אנטולינוס. (משפט זה אינו במקבילות, ואין לגרוס אותו, כיוון שהמעשה המובא כאן נמשך להלן)
כיון דשמע כן, אזל וגייר (צריך לומר: 'וגזר') גרמיה – כיוון ששמע (אנטונינוס) כך (שלא יקבל חלק בפסח רק לכשיתגייר גירות שלימה), הלך ומל את עצמו. אתא גבי רבי – בא (אנטונינוס) אצלו (אצל רבי), אמר ליה – אמר לו (לרבי): חמי גזירתי – ראה את מילתי (איבר הזכרות של נימול). אמר ליה: – אמר לו (רבי): בדידי לא איסתכלית מן יומוי – בשלי (במילתי) לא הסתכלתי מימיי (מחמת צניעות), ובדידך אנא מסתכלא – ובשלך (במילתך) אני מסתכל?! (בתמיהה) (רבי נמנע מלהסתכל במילתו של אנטונינוס)
ומציעים היסק: הדא אמרה – זאת אומרת (יש להסיק ממעשה זה), דאיתגייר אנטונינוס – שהתגייר אנטונינוס (שהרי מל את עצמו לשם גירות).
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי עבודה זרה ג,א.
ולמה נקרא (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'שמו') – של רבי, רבינו הקדוש? שלא הביט במילתו מימיו.
ולמה נקרא שמו – של נחום בירבי סימאי (רבי מנחם בר סימאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), נחום איש קדוש קדושים (צריך לומר כמו במקבילות: 'קודש קדשים')? שלא הביט בצורת מטבע מימיו – לא היה מסתכל בצורות האלילים הטבועות במטבעותיהם של גויים.
עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה.
במקבילות במגילה אמרו כאן: מיליהון דרבנין אמרין: – דבריהם של החכמים אומרים (יש מאמר של החכמים שנוכל ללמוד ממנו): לא אתגייר אנטונינוס, דאמר רבי חזקיה, רבי אבהו בשם רבי לעזר: אם באין הן גירי צדק לעתיד לבוא, אנטונינוס בא בראשם – יש ללמוד מהמאמר האמוראי הזה שאנטונינוס לא נתגייר בימי חייו.
בירושלמי סנהדרין הובא המאמר האמוראי הזה לעיל, בשל דמיונו למאמרו של רבי שמעון בן יהודה בברייתא בעניין עשרת השבטים, ולכן לא הובא כאן קטע זה שבו המאמר האמוראי הזה.
לא מצאנו בשום מקום בדברי חז"ל שחכם מן החכמים יפקפק בתחיית המתים של גרי צדק, וכיצד אפשר לומר: אם באין הן גרי צדק לעתיד לבוא, וכי יש להטיל ספק בדבר?! לפיכך ברור ש"באים" פירושו כאן "באים להתגייר", ואמר רבי אלעזר כמסתפק, שאם באין הן גרי צדק לעתיד לבוא, כלומר, אם יבואו גרי צדק להתגייר לימות המשיח, אנטונינוס יהיה בראשם, ולפי זה ברור שאנטונינוס לא התגייר בחייו ("שוב על כתב יד ליידן של הירושלמי", "תרביץ" כ, עמודים 108-109. וכן כתב ב"יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 59-61).
משני המעשים לעיל הוכיחו שאנטונינוס התגייר (אלא שדחו את ההוכחה מהמעשה הראשון), ועל כך אמרו בתחילה: "אית מילין אמרין דאתגייר אנטונינוס". ומהמאמר של החכמים הוכיחו שאנטונינוס לא התגייר, ועל כך אמרו בתחילה: "אית מילין אמרין דלא אתגייר אנטונינוס".
עד כאן המקבילות בירושלמי מגילה.
יריאי שמים
החכמים החשיבו ביותר גרים למחצה, והם מכונים בספרות התלמודית "יראי ה'", "יראי שמים". הם נטשו עבודה זרה שלהם וקיבלו את אמונת אחדותו של אלוהים, אך לא נתגיירו ליהדות, ורק מקצת מצוות נתחבבו עליהם ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 59-61).
בויקרא רבה ג,ב ובמדרש תהילים כב,כט נאמר: "יראי י'י הללוהו" (תהילים כב,כד) - רבי יהושע בן לוי אמר: אלו יראי שמים (הם גרים למחצה). רבי שמואל בר נחמן אמר: אלו גרי הצדק. - רבי חזקיה ורבי אבהו בשם רבי אלעזר: אם באים הם גרי צדק לעתיד לבוא, אנטונינוס בא בראש כולם. - מה תלמוד לומר: "כל זרע יעקב כבדוהו" (שם)? - אלו עשרת השבטים.
נראה שהמסורת של ארץ ישראל השוותה את גורל "יראי שמים" לגורלם של עשרת השבטים. רבי אלעזר הביע, לפי הנראה, את דעתו על הגרים למחצה אגב הדיון בעניין חלקם של עשרת השבטים בעולם הבא ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 63, הערה 114).
ומספרים עוד על אנטונינוס ורבי: אנטולינוס אתא גבי רבי – אנטונינוס בא לפני רבי, אמר ליה – אמר לו (לרבי): צלי עלי – התפלל עליי! (שהיה צריך להלך בדרך). אמר ליה – אמר לו (רבי): ישיזבינך מן הדא צינתא – (יהי רצון ש-) יציל אותך (ה') מן הצינה (הקור) הזאת, דכתיב: – שכתוב: "לפני קרתו מי יעמוד?" (תהילים קמז,יז) – אין אדם היכול לעמוד בפני הקור. אמר ליה – אמר לו (אנטונינוס): רבי, לית הדא צלו – אין זאת תפילה (אין צורך בה), יתיר כסיתיך (צריך לומר: 'כסותך') תכסה (מילה זו יתירה) והא צינתא אזלה – הוסף את בגדך (לבש בגד נוסף) והצינה הזו הולכת. אמר ליה – אמר לו (רבי): ישזבינך מן הדין שורבא דנפק בעלמא – (יהי רצון ש-) יציל אותך (ה') מן החום הזה שיוצא בעולם. אמר ליה – אמר לו (אנטונינוס): הא צלו כדון – זו תפילה עכשיו (יש צורך בה), תשתמע צלותך – (יהי רצון ש-) תישמע תפילתך, דכתיב: – שכתוב: "ואין נסתר מחמתו" (תהילים יט,ז) – אין מקום להיסתר מחומו של השמש.
בויקרא רבה טז,ח נאמר: אנטונינוס אמר לרבנו הקדוש: צלי עליי. אמר ליה: תישתזיב מן צינתא. אמר ליה: לית הדא צלו, יתיר חד כסו, אזלא צינתא. אמר ליה: תישתזיב מן שרבא. אמר ליה: הא כדו צלית עליי, דכתיב: "ואין נסתר מחמתו" (תהילים יט,ז).
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: עדתו של יוחנן בן קרח – משרי החיילים ליהודה, שסירב לשמוע לדבר ה' וירד עם שארית יהודה למצרים (ירמיהו פרקים מב-מג), אין להן חלק לעולם הבא. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "בַּי'י בָּגָדוּ, כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ, עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם" (הושע ה,ז) – הפרו בריתם עם ה', ילדו ילדים מבנות הגויים או מניאוף, עתה יאכל האויב בזמן מועט את נחלותיהם. ויש לדרוש את הכתוב על עדתו של יוחנן בן קרח שירדו עימו למצרים, שכיוון שבגדו בה' ועבדו לאלילים במצרים (כמסופר בירמיהו פרק מד), ייענשו גם בעולם הזה וגם לעולם הבא ("חלקיהם" - שני חלקים, בזה ובבא). ומכאן שאין להם חלק לעולם הבא.
רבי לעזר (אמורא בדור השני) ורבי (צריך לומר: 'ורב') יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) – נחלקו שני החכמים (בעניין עשרת השבטים שגלו). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: לא גלו עד שנעשו ערילים. וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: לא גלו עד שנעשו ממזירים.
ומציעים פרשנות למחלוקת האמוראים: מאן דאמר: – מי שאומר: לא גלו עד שנעשו ערילים - למילה ולמצות – שהאבות לא קיימו מצוות מילה ושאר המצוות בבניהם, והבנים נעשו ערלים, ומאן דאמר: – ומי שאומר: לא גלו עד שנעשו ממזירים - מאבותיהם – שהאבות נשאו נשים האסורות להם, והבנים שילדו מהן נעשו ממזרים (שני החכמים דורשים את הכתוב שלעיל "בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו..." על עשרת השבטים. - לדעה הראשונה יש מקור דומה בשמות רבה א,ח: "'בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו' - ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה", ומקור דומה נוסף ברות רבה פתיחתא ג / פרשה א (לרנר): "'הפכפך דרך איש וזר' (משלי כא,ח) - זה עשו הרשע... 'וזר' - שעשה עצמו זר למילה ולמצוות". - לדעה השנייה יש מקור דומה במסכת כלה רבתי ב,ב: "'בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו", אין 'בגדו' אלא זנות, ואין 'זר' אלא ממזר").
בבבלי יבמות יז,א אמרו: כי אמריתה קמיה דשמואל (כשאמר רב יהודה לפני שמואל את ההלכה, שגוי שקידש בזמן הזה בת ישראל, אף על פי שקידושי גוי אינם כלום, חוששים לקידושין, שמא מעשרת השבטים הוא שנתערבו בין הגויים וקידושיו קידושין), אמר לי: לא זזו משם עד שעשאום (את בני עשרת השבטים) גויים גמורים (ואין חוששים לקידושיהם), שנאמר: "בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו" (הושע ה,ז).
בשני התלמודים דרש רב יהודה (בבבלי - בשם שמואל) את הכתוב בהושע על עשרת השבטים.
אמר רבי יוחנן: לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי, הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל ב,ג) – יחזקאל הנביא נשלח על ידי ה' אל שבטי ישראל שהם ואבותיהם מרדו בה'. 'אל גוי המורד' – בלשון יחיד, אין כתוב כאן, אלא "אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי, הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" – יש לדרוש את המילים "אל גויים המורדים" בלשון רבים, שבני ישראל נעשו כיתות רבות של גויים (אפשר שרבי יוחנן מתכוון לריבוי הכיתות בסוף תקופת הבית השני. מינים הם כיתות יהודיות שכפרו).
רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם (ו)רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): לשלש גליות גלו ישראל – לשלושה מקומות גלו עשרת השבטים מארץ ישראל: אחת לפנים מנהר סנבטיון – וסגר הנהר בפניהם, ואחד (צריך לומר: 'ואחת', כי 'גלות' היא לשון נקבה) לדפני של אנטוכיא (דפני היא עיר בירכתי סוריה הצפונית, בקרבת העיר אנטיוכיה) – ונבלעו שם (פסיקתא רבתי פסקה לא), ואחת שירד עליהם הענן – של חושך (במדבר רבה טז,כה), וכיסה אותם.
כשם שגלו – עשרת השבטים, לשלש גליות, כך גלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה לשלש גליות (משפט זה תמוה, שכן שני השבטים וחצי השבט הללו הם מעשרת השבטים, ועוד תמוה, שהכתוב המובא כמקור לדבר זה משווה את גלות שבטי יהודה ובנימין לגלות עשרת השבטים, ואינו משווה את גלות שני השבטים וחצי השבט הללו לגלות עשרת השבטים. לכן נראה שיש לגרוס כאן בדומה לנאמר במדרש תנחומא (ראה להלן): כשם שגלו ישראל שלש גליות: ראשונה - שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה (שבטי עבר הירדן המזרחי הוגלו על ידי תגלת פלאסר מלך אשור, ראה דברי הימים א ה,כו), שניה -שבט זבולון ונפתלי (הוגלו על ידי תגלת פלאסר מלך אשור, ראה מלכים ב טו,כט וישעיהו ח,כג), ושלישית - שאר השבטים (הוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור, ראה מלכים ב יז,ו), כך גלו שבט יהודה ושבט בנימין שלוש גליות: ראשונה - יהויקים, שניה - יהויכין, שלישית - צדקיהו. - כך הגיה גם ב"קורבן העדה": כשם שגלו לשלש גליות, כך גלו שבט יהודה ובנימין לשלש גליות. - נראה שהנוסח בירושלמי שלפנינו נוצר מקיצורו ושיבושו של הנוסח המתוקן שהצענו). מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - "בְּדֶרֶךְ אֲחוֹתֵךְ הָלָכְתְּ, וְנָתַתִּי כוֹסָהּ בְּיָדֵךְ" (יחזקאל כג,לא) – מלכות יהודה שחטאה הלכה בדרכה של מלכות ישראל, וה' יחריב את מלכות יהודה ויגלה את תושביה כמו שעשה למלכות ישראל. ויש לדרוש מן הכתוב, שכשם שעשרת השבטים של מלכות ישראל גלו שלוש גליות, כך שני השבטים של מלכות יהודה גלו שלוש גליות (המובן של 'שלוש גליות' בקטע הזה שונה ממובנו בקטע הקודם ובקטע הבא).
וכשהן – עשרת השבטים, חוזרין – לארץ ישראל, הן חוזרין משלש גליות – שגלו אליהן. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר בעניין שיבת כל נדחי ישראל אל ארצם: "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים: צֵאוּ" (ישעיהו מט,ט) – ה' אומר למי שהיו בגלות המשולה לבית אסורים, שייצאו מן הגולה וישובו לארץ ישראל; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ שגלו לפנים מנהר סנבטיון – שהיו כלואים לפנים מהנהר, "לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ: הִגָּלוּ" (שם) – ה' אומר למי שהיו בגלות המשולה לחושך, שייצאו ויהיו נראים; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ שירד עליהן הענן – של חושך, וכיסה אותם – ולא היו נראים, "עַל דְּרָכִים יִרְעוּ, וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם" (שם) – היוצאים מן הגולה והולכים לארץ ישראל ימצאו בדרכים ובהרים מזון; ויש לדרוש את הכתוב: - אֵילּוּ שגלו לדפנא של אנטוכיא.
באיכה רבה (בובר) פרשה ב ובאיכה רבה (וילנא) ב,ט נאמר: רבי ברכיה, רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני אמר: לשלושה מקומות גלו ישראל: אחד לפנים מנהר סמבטיון, ואחד שירד עליהם הענן והקיפם, ואחד בדפני של אנטוכיא. ושלושתם בפסוק אחד: "לאמור לאסורים: צאו" (ישעיהו מט,ט) - אלו שגלו לפנים מנהר סמבטיון, "לאשר בחושך: היגלו" (שם) - אלו שירד עליהם הענן וכיסה אותם, "על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם" (שם) - אלו שגלו לדפני של אנטוכיא.
במדרש תנחומא (בובר) פרשת "מסעי" סימן י ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת "מסעי" סימן יג נאמר: את מוצא, סנחריב הגלה את ישראל שלוש גליות: ראשונה הגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי, השנייה שבט זבולון ונפתלי, שנאמר: "כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי" (ישעיהו ח,כג), והשלישית הגלה לשאר שבטים, שנאמר: "והאחרון הכביד" (שם). נבוכדנצר אף הוא הגלה שלש גליות מן שבט יהודה ובנימין: בראשונה הגלה יהויקים, בשנייה הגלה יהויכין, ונבוזראדן הגלה לצדקיהו, הרי שלוש גליות.
• • •