משנה
שלשה מלכים וארבעה הדיוטות – בני אדם פשוטים, שלא היו מלכים, אין להם חלק לעולם הבא – לפי שהיו רשעים.
שלשה מלכים: ירבעם – הראשון למלכי ישראל, ואחאב – מלך ישראל, ומנשה – מלך יהודה.
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ" (דברי הימים ב לג,יג). אמרו לו – חכמים לרבי יהודה: למלכותו השיבוֹ, לא השיבוֹ לחיי העולם הבא.
וארבעה הדיוטות: בלעם – הקוסם, ודואג – האדומי, שסיפר לשון הרע על דוד והרג את נוב עיר הכוהנים, ואחיתופל – הגילוני, יועץ דוד, שיעץ רעה על דוד וסופו שחנק את עצמו, וגיחזי – משרת אלישע הנביא, שקיללו אלישע.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא".
וכולהם חידשו עבירות – כל אחד מהמלכים וההדיוטות שנזכרו במשנה עשה סוג של חטא שלא עשו לפניו, כמבואר בהמשך.
• • •
ירבעם אין לו חלק לעולם הבא
שואלים: וכי מה עשה ירבעם? – איזו עבירה חידש ירבעם מלך ישראל?
ומשיבים: על שעשה שני עגלי זהב – כמסופר במלכים א יב,כח.
ושואלים: והלא כמה עגלים עשו ישראל – כשהיו במדבר? – הרי שעבירה זו אינה דבר חדש! (אין משיבים לשאלה זו, ואפשר שנשמטה התשובה לשאלה) - ומציעים ברייתא המסייעת לקביעה שלפני כן: תני (צריך לומר: 'דתני' (כך כנראה הגיה ב"יפה מראה")) – ששונה רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): שלשה עשר עגלים עשו ישראל – שנים עשר עגלים לשנים עשר השבטים, עגל לכל שבט, ואחד דימוסיא לכולן – עוד עגל אחד עשו מממון של כל הציבור בשביל כל ישראל (המילה היוונית 'דימוסיא' משמעה כתואר השם: שייך לציבור). ומה טעמא? – ומה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) נאמר בחטא העגל: "וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב,ד) – העם, שראו את העגל שנעשה בידי אהרן הכריזו שהעגל מסמל את האלוהים שהוציא את בני ישראל ממצרים; ויש לדרוש את לשון רבים שבכתוב זה "אלה... העלוך": - הרי לשנים עשר שבטים – עשו עגלים רבים, עגל לכל שבט, - ונאמר בתפילה שהתפללו ראשי הלוויים, ובה הזכירו את הטובות שעשה ה' לישראל והתוודו על חטאות העם ועל עוונות אבותיהם, ובהן חטא העגל: "וַיֹּאמְרוּ: זֶה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם" (נחמיה ט,יח) – ויש לדרוש את לשון יחיד שבכתוב זה "זה... העלך": - הרי דימוסיא אחת לכולן – עשו עגל אחד בשביל כל ישראל.
במדרש תהילים ג,ג נאמר: אמר רבי שמעון בן יוחאי: שלושה עשר עגלים עשו, אחד לכל שבט ושבט, ואחד דימוסין לכולם.
• • •
אחאב אין לו חלק לעולם הבא
שואלים: וכי מה עשה אחאב? – איזו עבירה חידש אחאב מלך ישראל?
ומשיבים: כתוב – בעניין פשעי אחאב: "וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ" (מלכים א טז,לא) – הליכתו של אחאב בחטאות ירבעם, הם העגלים לכבוד ה', היתה דבר קטן בעיניו, והוסיף חטא על חטא בקחתו את איזבל ובעובדו עבודה זרה; ויש לשאול: - והלא קולותיו (חטאיו הקלים) של אחאב הם כחומרותיו (חטאיו החמורים) של ירבעם, ולמה נמנה ירבעם תחילה – במשנה קודם לאחאב במניין שלושה המלכים שאין להם חלק לעולם הבא? – שכיוון שחטאיו של אחאב היו חמורים מחטאיו של ירבעם, היה ראוי למנות את אחאב תחילה, אף על פי שירבעם קדם בזמן לאחאב! (בשלושת כתבי היד החשובים של המשנה ירבעם הוא הראשון ברשימת המלכים ואחריו אחאב) - ויש להשיב: שהוא התחיל בקלקלה (התנהגות רעה, מעשה רע) תחילה – ירבעם נמנה תחילה לפי שהיה הראשון שחטא. - הרי שעבירותיו החמורות של אחאב היו חמורות יותר מעבירותיו החמורות של ירבעם, ואם כן, אחאב חידש עבירות (העבירות שבכתוב הזה הן שתיים מהן, ולהלן מסופר על עבירות נוספות שעשה).
בבבלי סנהדרין קב,ב אמרו: "ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט" - אמר רבי יוחנן: קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם. ומפני מה תלה הכתוב (בכל מקום בחטאי מלכי ישראל) בירבעם? מפני שהוא היה תחילה לקלקלה.
בבבלי: ומפני מה תלה הכתוב בירבעם? - ובירושלמי: ולמה נמנה (במשנה) ירבעם תחילה?
ושואלים: מה הוה אחאב עביד? – מה היה אחאב עושה? (מה היו חטאיו?)
ומשיבים: הוה מקשט גרמיה בכל יום וקאים ליה קומי חיאל אסרטילטיה (צריך לומר: 'אסטרטילטיה') – היה מקשט (מייפה עם תכשיטים) את עצמו בכל יום ועומד לו לפני חיאל (האיש שבנה את יריחו בימי אחאב) קצין הצבא שלו (מקור המילה איסטרטליט ביוונית). והוא אמר ליה: – והוא (אחאב) אומר לו: בכמה אנא טב יומא דין? – בכמה אני טוב (שווה) היום הזה? והוא אמר ליה: – והוא (חיאל) אומר לו: כן וכן – כך וכך. והוא מפריש טימיתיה לעבודה זרה – והוא (אחאב) מפריש את ערכו לעבודה זרה (מקור המילה טימי ביוונית). הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במעשה כרם נבות): "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי י'י" (מלכים א כא,כ) – (אליהו הנביא אמר לאחאב:) מכרת את עצמך לעשות רע. - ויש לדרוש את הכתוב, שאחאב מכר את עצמו לעבודה זרה כמסופר כאן.
רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) עבד דרש הדין קרייא אשתה ירחין לגנאי – עשה (היה) דורש את המקרא (הפסוק) הזה שישה חודשים לגנאי (דרש דרשות בפסוק שלהלן במשך זמן רב לגנאו של אחאב): "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי י'י" (מלכים א כא,כה) – בין כל מלכי ישראל שהיו לפניו לא היה כאחאב שמכר את עצמו לעשות רע, - אתא לגביה בליליא – בא (אחאב) אצלו (אצל רבי לוי) בלילה (בחלום), אמר ליה – אמר לו (אחאב): מה חטית לך ומה סרחית קדמך? – מה חטאתי לך ומה סרחתי (חטאתי) לפניך? אית לך רישיה דפסוקא ולית לך סופיה – (וכי) יש לך ראשו של הפסוק ואין לך סופו: "אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ" (שם) – אחאב עשה מה שעשה מפני שאיזבל אשתו הסיתה (פיתתה) אותו?! (בתמיהה) – אתה מחזיק בראשו של הפסוק (שכתוב עליו לחובתו של אחאב) ולא בסופו (שכתוב עלי לזכותו)?! עבד דרש ליה שיתא ירחין לשבח – עשה (היה רבי לוי) דורש אותו שישה חודשים (נוספים) לשבח (דרש דרשות בפסוק שלהלן במשך זמן רב לשבחו של אחאב): "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב... אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ" – רבי לוי דרש שלא חטא אחאב אלא בגלל הסתת אשתו, וחזר בו מהדרשות שדרש לגנאי.
כתוב: "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ" (מלכים א טז,לד) – בימי אחאב בנה חיאל איש בית אל את יריחו מחדש; בשעה שהניח את היסודות לעיר מת בנו הבכור, ובשעה שסיים את בניינה מת בנו הצעיר, שכל בניו מהבכור ועד הצעיר מתו בשעת בניית העיר. חיאל מן יהושפט – חיאל בית האלי היה מצאצאי יהושפט מלך יהודה (חיאל מזוהה עם יחיאל בן יהושפט מלך יהודה (דברי הימים ב כא,ב)), ולא היה מממלכת ישראל (אין 'חיאל' אלא צורה אחרת ל'יחיאל' הרווח במקראות. - יהושפט סייע לאחאב במלחמה ברמות גלעד. הוא השיא ליהורם בנו את בת אחאב. ולפי חז"ל, יהושפט עצמו נשא את בת עומרי, אחות אחאב, לאישה. הרי שיהושפט היה גיסו של אחאב וגם מחותנו. לכן מובן שגם יחיאל בנו של יהושפט היה עם אחאב כמסופר לעיל ולהלן), יריחו מבנימן – יריחו היתה בנחלת בנימין (יהושע יח,כא), ולא היתה מממלכת ישראל, ולפיכך היה מן הראוי שייחס הכתוב את המעשה של בניית יריחו על ידי חיאל לא לאחאב ("בימיו" - בימי אחאב) אלא ליהושפט, שחיאל היה בנו ויריחו היתה מממלכתו, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב – מעשה טוב נעשה על ידי אדם טוב, ומעשה רע נעשה על ידי אדם רע. ולכן מייחסים את המעשה הרע של בניית יריחו לאחאב הרשע ולא ליהושפט הצדיק. וכן הוא – הפסוק, אומר: "בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ" (מלכים א טז,לד) - באבירם בכורו – שמת כשהניח חיאל את היסודות לעיר, לא היה [לו] – לחיאל, מאיין ללמוד – שבנו הבכור ימות בגלל קללת יהושע, שקילל את מי שיבנה את יריחו מחדש שכל בניו ימותו בשעת בניית העיר, ובשגוב – שמת כשסיים חיאל את בניינה של העיר, הרשע – חיאל (ראה בבלי להלן), היה לו מאיין ללמוד – שבנו הצעיר ימות בגלל קללת יהושע, שהרי כבר מת בנו הבכור, והיה יכול למנוע את מותו של הבן הצעיר אילו היה מפסיק את בניית העיר. לפי שרצו – חיאל ובניו, לרבות את ממונן – על ידי בניית יריחו, (ו)שלטה בהן מאירה (קללה) והיו מתמוטטין (נחלשים, נהרסים. - ובתוספתא: 'מתמעטין') והולכין, לקיים מה שנאמר: "כִּדְבַר י'י אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (מלכים א טז,לד) – כל בניו של חיאל מתו בהתאם לקללת יהושע (יהושע ו,כו) (לקטע זה מקבילה להלן י,ו).
בתוספתא סנהדרין יד,ז שנו: "בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה" (יהושע ו,כו), וכן הוא אומר: "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו" (מלכים א טז,לד) - והלא חיאל מיהושפט ויריחו משל בנימין, ולמה נתלה דבר באחאב? מלמד שתולים חובה בחייב.
ושם יד,ט שנו: "באבירם בכורו ייסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה" (מלכים א טז,לד) - באבירם לא היה לו ממי שילמד, שגוב רשע היה לו ממי שילמד. הם ביקשו להרבות את ממונם. מניין שנשתלחה בהם מאירה והיו מתמעטים והולכים? תלמוד לומר: "כדבר י'י אשר דיבר ביד יהושע בן נון" (שם).
בבבלי סנהדרין קיג,א אמרו: תניא: באבירם בכורו רשע לא היה לו ללמוד, בשגוב צעירו רשע היה לו ללמוד. - אבירם ושגוב מאי עבוד (שהם נקראים רשעים)? - הכי קאמר: באבירם בכורו לא היה לו לאותו רשע ללמוד, בשגוב צעירו היה לו לאותו רשע ללמוד. - ממשמע שנאמר: "באבירם בכורו", איני יודע ששגוב צעירו? מה תלמוד לומר: "שגוב צעירו"? מלמד שהיה מקבר והולך (כל בניו) מאבירם עד שגוב.
כתוב – במעשי אליהו הנביא: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב: חַי י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר, כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (מלכים א יז,א) – אליהו נשבע לאחאב, שלא יהיה בשנים האלה טל ומטר, עד שיאמר שיירד טל ומטר; ויש לשאול: - וכי מה עניין זה אצל זה? – מדוע סמך הכתוב את שבועת אליהו לשבועת יהושע שבגללה מתו בניו של חיאל (מלכים א טז,לד)? אלא אמר הקב"ה לאליהו: הדין חיאל גברא רבא הוא – חיאל הזה אדם גדול הוא, איזיל חמי ליה אפין – לך הראה לו פנים! (לך לנחם אותו על מות בניו!). אמר ליה: – אמר לו (אליהו לקב"ה): לי נה מיזל – איני הולך. אמר ליה: – אמר לו (הקב"ה לאליהו): למה? אמר ליה: – אמר לו (אליהו לקב"ה): דנא מיזל וינון אמרין מילין דמכעסין לך ולינה יכול מיסבול – שאם אני הולך והם (חיאל והנמצאים בביתו לנחמו) אומרים דברים שמכעיסים אותך, איני יכול לסבול. אמר ליה: – אמר לו (הקב"ה לאליהו): ואִין אמרין מילה דמכעסה לי, כל מה דאת גזר אנא מקיים – ואם הם אומרים דבר שמכעיס אותי, כל מה שאתה גוזר אני מקיים.
אזל ואשכחון עסיקין בהן קרייא – הלך (אליהו) ומצא אותם (את חיאל והנמצאים בביתו) עסוקים במקרא הזה: "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי י'י, אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת, אֶת יְרִיחוֹ, בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (יהושע ו,כו) – יהושע נשבע בגמר כיבוש יריחו, שמי שיבנה את יריחו מחדש ימותו בניו (בגלל קללה זו מתו בניו של חיאל). אמר – אליהו: בריך הוא אלההון דצדיקייא דמקיים מילי דצדיקא – ברוך הוא אלוהיהם של הצדיקים (הקב"ה) שמקיים דברים של הצדיק (יהושע, שמתו בניו של חיאל שבנה את יריחו בגלל קללת יהושע).
והוה תמן אחאב – והיה שם (בביתו של חיאל) אחאב. אמר לון אחאב: – אמר להם אחאב: וכי מי גדול ממי? משה או יהושע? – האם משה גדול מיהושע או שיהושע גדול ממשה? אמרין ליה: – אמרו לו (לאחאב): משה – גדול מיהושע. אמר לון: – אמר להם (אחאב): בתורתו של משה כתוב: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם" (דברים יא,טז), ומה כתיב בתריה: – ומה כתוב אחריו? "וְחָרָה אַף י'י בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא,יז). ולא הינחתי עבודה זרה בעולם שלא עבדתי אותה, וכל טבן ונחמן דאית בעלמא אתון בדרי – וכל הטובות והנחמות שיש בעולם באו בדורי (ואף על פי שעבדתי עבודה זרה לא נעצרו הגשמים). מילוי דמשה לא קמן, ומילוי דיהושע מקים?! (בתמיהה) – דבריו של משה לא קיימים, ודבריו של יהושע מקיים?! (מה ראה ה' לקיים את קללת יהושע, ולא לקיים את דברי משה על עצירת הגשמים? אלא אם דבריו של משה לא התקיימו, כל שכן שדבריו של יהושע הקטן ממשה לא התקיימו, ולכן לא מתו בניו של חיאל בגלל קללת יהושע. כך הקשה אחאב על דבריו של אליהו שאמר שמתו בניו של חיאל בגלל קללת יהושע)
אמר ליה – אמר לו אליהו – לאחאב: אם כדבריך – שאין הקב"ה מקיים את דבריו של משה, "חַי י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר, כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (מלכים א יז,א) – אליהו נשבע לאחאב, שלא יהיה בשנים האלה טל ומטר, עד שיאמר שיירד טל ומטר. - שבועת אליהו התקיימה, שכן אמר הקב"ה לאליהו, שכל מה שאליהו גוזר הקב"ה מקיים. כך הוכיח אליהו לאחאב שדבריו של משה קיימים.
(הכתוב המובא בקטע הזה נאמר במעשה כרם נבות ולא בסיפור עצירת הגשמים, ולכן הקטע הזה אינו המשך העניין שלעיל אלא תחילת עניין חדש. ונראה שהובאו כאן הכתובים במלכים א כא,יז-כד, שבהם מסופר שאליהו הנביא הוכיח קשה את אחאב ובישר לו ולאשתו ולזרעו אחרית רעה, אלא שהכתובים הללו נשמטו) כיון ששמע – אחאב, כן – את הגזירה הרעה שאמר לו אליהו, התחיל בוכה. הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במעשה כרם נבות): "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט" (מלכים א כא,כז).
וַיָּצוֹם - כמה נתענה – אחאב? שלש שעות נתענה. אם היה למוד (רגיל) לוכל (לאכול) – את סעודתו, בשלש – שעות ביום, אכל בשש. אם למוד לוכל בשש, אכל בתשע – ששהה מלאכול את סעודתו שלוש שעות, ובזה התענה.
"וַיְהַלֵּךְ אַט" (שם) – הלך לאט לכאן ולכאן, והיא צורת התנהגות המבטאת כניעה או צער, - מהו – מה פירוש "אַט"? רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: שהיה מהלך יחף (כמו שנאמר על דוד במרד אבשלום: "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף" (שמואל ב טו,ל)).
כתוב – במעשה כרם נבות: "וַיְהִי דְּבַר י'י אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי?" (מלכים א כא,כח-כט) - אמר הקב"ה לאליהו: ראה מנה (נראה שצריך לומר: 'מתנה') טובה שנתתי בעולמי. אדם חוטא לפניי כמה (הרבה) ועושה תשובה ואני מקבלו. הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במעשה כרם נבות): "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי?" - חמית אחאב עבד תשובה? – ראית את אחאב עשה תשובה? (שהתחרט על רצח נבות) - "יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו; בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ" (מלכים א כא,כט) – הרעה שגזרתי על ביתו של אחאב, והכוונה להשמדת ביתו, לא תתקיים בימיו אלא בימי בנו. - ולמדנו מכאן כוחה של תשובה.
בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: "ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק" וגו' (מלכים א כא,כז) - וכמה נתענה? אם היה רגיל לאכול בשלוש שעות, אכל בשש; ואם היה רגיל לאכול בשש, אכל בתשע. מה "ויהלך אט" (שם) - רבי יהושע בן לוי אמר: שהיה מהלך יחף.
מה כתיב תמן: "ויהי דבר י'י אל אליהו התשבי לאמור: הראית כי נכנע אחאב מלפניי? יען כי נכנע מפניי לא אביא הרעה בימיו" וגו' (מלכים א כא,כח-כט) - אמר הקב"ה לאליהו: חמית אחאב עביד תשובה?.
ובשיר השירים רבה א [ה] ב נאמר: "ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו ויצום ויהלך אט" (מלכים א כא,כז) - כמה נתענה? רבי יהושע בן לוי אמר: שלוש שעות. אם היה למוד לאכול סעודתו בשלוש שעות, אכל בשש; ואם היה אוכל בשש, אכל בתשע. "וישכב בשק ויהלך אט" (שם) - מהו "אט"? רבי יהושע בן לוי אמר: שהלך יחף.
• • •
אחז אין לו חלק לעולם הבא
שואלים: וכי מה עשה אחז? – איזו עבירה חידש אחז מלך יהודה? (במשנה לא נמנה אחז עם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא. אבל לפי דרשת בר קפרא בירושלמי לעיל י,א, אחז אין לו חלק לעולם הבא)
ומשיבים: על ידי שבנה כסא בעזרה – בנה לעצמו כיסא מלכות בחצר המקדש וישב עליו (במעשה זה יש התנשאות). הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): 'ואת אולם הכסא אשר בנו בבית' וגו' – פסוק זה איננו מצוי במקרא כלל. ונראה שהכוונה לכתוב בעניין חטאיו של אחז בתחום המקדש והקודש: "וְאֶת מוּסַךְ הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר בָּנוּ בַבַּיִת... הֵסֵב בֵּית ה' מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (מלכים ב טז,יח), כמו שגרס כאן בעל "יפה מראה" (וכן גרס "קורבן העדה"). אלא שלא נתברר מה עניינו של כיסא לכאן, ומסתבר שנתקשה בכך גם הסופר האלמוני של הירושלמי, אשר שרבב את 'אולם הכסא' ממקום אחר (ראה מלכים א ז,ז) אל תוך פסוקנו לצורך דרשת ה'כסא' של הירושלמי. תרגום השבעים גורס כאן: 'ואת יסוד הכסא'. לא 'מוּסַךְ הַשַּׁבָּת' היה לפני המתרגם, כי אם 'מַסַּד הַשֶּׁבֶת', דהיינו: כיסא. והוא הוא הנוסח אשר עמד לפני אבי הדרשה שבירושלמי. דרשן זה פירש את המקראות בכיסא מלכות שהכניס אחז לעזרה שלא כהלכה, ופינהו מפני מלך אשור. בין נוסחי המקרא העבריים לא מצאנו עד כה כל עדות למקור העברי שעקבותיו הוטבעו במדרש שבירושלמי ובתרגום השבעים ("מגילת תענית: הנוסחים, פשרם, תולדותיהם", עמוד 258).
רבי חוניה אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני): למה נקרא שמו אחז? שאחז (תפס בכוח, נעל, סגר) בבתי כניסיות ובבתי מדרשות – כמבואר להלן (בהשפעת 'אחד' הארמי דבקה במקבילו העברי 'אחז' גם ההוראה 'סגר'. - יש כאן משחק מילים בשמו של אחז).
למה היה אחז דומה – במעשה זה של נעילת בתי כנסיות ובתי מדרשות? למלך שהיה לו בן ומסרו לפידגוגו – למחנכו (מקור המילה פדגוג ביוונית, ומשמעה: עבד משכיל שטיפל וחינך את בני האצולה, והיא מורכבת משתי מילים שפירושן: להוליך ילד) והיה – הפדגוג, מבקש להורגו – את הבן. אמר – הפדגוג: אם אני הורגו, הרי אני מתחייב מיתה. אלא הרי אני מושך את מיניקתו ממנו – שלא תניק אותו, ומעצמו הוא מת – והנמשל: מלך זה הקב"ה, הבן אלו ישראל, הפדגוג זה אחז, משיכת המינקת זו נעילת בתי כנסיות ובתי מדרשות כדי לבטל את לימוד התורה, ומיתת הבן זה סילוק השכינה מישראל.
כך אמר אחז – בדרך משל: אם אין גדיים – קטנים לגדלם, אין תיישים. אם אין תיישים – זכרים להרביע את העיזים, אין צאן – שנולד. אם אין צאן, אין רועה – שצריך לרעות את הצאן. אם אין רועה, אין עולם – שמתקיים כתקנו. אם אין עולם כביכול (ארבע מילים אלו אינן במקבילות במדרשי האגדה). כך היה אחז סבור בדעתו לומר – זה הנמשל: אם אין קטנים – שלומדים מקרא, אין גדולים – שלומדים משנה ותלמוד. אם אין גדולים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין נביאים. אם אין נביאים, אין רוח הקודש. אם אין רוח הקודש, אין בתי כניסיות ובתי מדרשות. [אם אין בתי כניסיות ובתי מדרשות,] (הושלם על פי המקבילות במדרשי האגדה) כביכול אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל – לכן אחז נעל בתי כנסיות ובתי מדרשות כדי שלא יוכלו תלמידים ללמוד תורה, ועל ידי שלא יהיו תלמידים לא ישרה הקב"ה את שכינתו על ישראל (הלשון במקבילה בבראשית רבה: 'אם אין נביאים, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם', ולשון מקוצרת זו נוחה יותר, כיוון ש'אין בתי כנסיות ובתי מדרשות' אינה המסובב מכל הדברים שנמנו אלא היא הסיבה לכל הדברים שנמנו).
רבי יעקב בר אביי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) מייתי לה מן הדא – מביא אותה (דורש את מעשה אחז) מזאת (מן הפסוק הזה): "וְחִכִּיתִי לַי'י הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב, וְקִוֵּיתִי לוֹ" (ישעיהו ח,יז) – ישעיהו אמר: אני מצפה לישועת ה' ומקווה לו, אף על פי שה' מסתיר את פניו (מסיר את השגחתו) מישראל ומביא עליהם רעות רבות; ויש לדרוש את הכתוב על השעה שאחז נעל בתי כנסיות ובתי מדרשות: - אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר לו הקב"ה למשה: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא,יח) – הצרות יבואו על ישראל מפני שה' יסתיר את פניו מהם. מאותה השעה "וְקִוֵּיתִי לוֹ" (ישעיהו ח,יז) – ישעיהו אמר שבשעה הקשה הזו הוא סומך על הבטחתו של ה', שאמר לו – ה' למשה, בסיני (הכתוב שלהלן לא נאמר בסיני. ובמקבילות במדרשי האגדה יש רק 'שאמר' או מילה דומה אחרת): "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לא,כא) – השירה המתארת את עתידם של ישראל תהיה ידועה לזרע ישראל בכל הדורות; ויש לדרוש את הכתוב על התורה, שה' הבטיח שלימוד התורה לא ייפסק מעם ישראל לעולם. ומה את (אתה) מועיל? – מה הועיל לך, אחז, שנעלת בתי כנסיות ובתי מדרשות? "הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי י'י לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל" (ישעיהו ח,יח) – ישעיהו אמר, שהוא ובניו הם אות ומופת בישראל לנכונות קיומם של דברי נבואתו; ויש לשאול: - וכי ילדיו – של ישעיהו, היו?! והלא תלמידיו היו! ויש להשיב: אלא מלמד שהיו – תלמידיו, חביבין עליו והיה קורא אותם בניי – ויש לדרוש את הכתוב, שתלמידיו יהיו לאות ולמופת שתתקיים התורה בישראל על ידם, שאם יש תלמידים, יש הכול. הרי שלא הועיל לו לאחז, כיוון שישעיהו הקים תלמידים, והתורה נתקיימה ולא נעקרה מישראל.
בבראשית רבה מב,ג נאמר: "ויהי בימי אחז" (ישעיהו ז,א) - מה צרה היתה שם? "ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה" (ישעיהו ט,יא). לבן מלכים שנזדווג לו פידגוגו להמיתו. אמר: אם אהרוג אותו עכשיו, אני מתחייב מיתה למלך, אלא הריני מושך יונקתו ממנו ומעצמו ימות. כך אמר אחז: אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין תיישים, אין צאן. אם אין צאן, אין רועה. אם אין רועה, אין עולם. כך היה אחז סבור בדעתו לומר: אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין תלמידים. אם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין זקנים. אם אין זקנים, אין נביאים. אם אין נביאים, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם. הדא היא דכתיב: "צור תעודה, חתום תורה בלימודיי" (ישעיהו ח,טז). - רבי חוניה בשם רבי לעזר: למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כניסיות ובתי מדרשות. - רבי יעקב בר אבין בשם רבי אחא: אמר ישעיה: "וחיכיתי לי'י המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו" (ישעיהו ח,יז) - אין לך שעה קשה כאותה שעה שכתוב בה: "ואנוכי הסתר אסתיר פניי" וגו' (דברים לא,יח), ומאותה שעה "קיוויתי לו", שאמר: "לא תישכח מפי זרעו" (דברים לא,כא). ומה הועיל לו? "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי י'י לאותות ולמופתים" (ישעיהו ח,יח) - וכי ילדיו היו?! והלא תלמידיו היו! אלא מלמד שהיו חביבים עליו והיה קורא אותם בניו.
ובויקרא רבה יא,ז נאמר: "ויהי בימי אחז" (ישעיהו ז,א) - מה צרה היתה שם? "ארם מקדם ופלשתים מאחור" וגו' (ישעיהו ט,יא). למלך שמסר את בנו לפידגוג, והיה פידגוגו שונא אותו. אמר: אם אני הורג אותו עכשיו, נמצאתי מתחייב למלך, אלא הריני מושך את מניקתו ממנו והוא מת מאליו. כך אמר אחז: אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין תיישים, אין צאן. אם אין צאן, אין רועה. אם אין רועה, אין עולם. כך אמר אחז: אם אין קטנים, אין תלמידים. אם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין תורה. אם אין תורה, אין בתי כניסיות ובתי מדרשות. אם אין בתי כניסיות ובתי מדרשות, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם. מה עשה? עמד ונעל בתי כניסיות ובתי מדרשות. הדא היא דכתיב: "צור תעודה, חתום תורה בלימודיי" (ישעיהו ח,טז) (דורש "צור" מלשון נעילה). - רבי חוניא בשם רבי אלעזר: למה נקרא שמו אחז? על שום שאחז בתי כניסיות ובתי מדרשות. - רבי יעקב בר ביבי בשם רבי אחא שמע לה מן הדא: "וחיכיתי לי'י המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו" (ישעיהו ח,יז) - אין לך שעה קשה כאותה שעה שכתוב בה: "ואנוכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא" (דברים לא,יח), מאותה שעה "וקיוויתי לו", "כי לא תישכח מפי זרעו" (דברים לא,כא). ומה הועיל לו? "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי י'י" (ישעיהו ח,יח) - וכי ילדיו היו?! והלא תלמידיו היו! אלא מכאן לתלמידיו של אדם שנקראים בניו.
ובאסתר רבה פתיחתא יא נאמר: "ויהי בימי אחז" (ישעיהו ז,א) - ומה צרה היתה שם? דכתיב: "ארם מקדם ופלשתים מאחור" (ישעיהו ט,יא). למלך שמסר בנו לפדגוג, והיה פדגוגו שונא אותו. אמר: אם אני הורגו, הריני מתחייב מיתה למלך, אלא הריני מושך מניקתו ממנו והוא מת מאליו. כך אמר אחז: אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין תיישים, אין צאן. אם אין צאן, אין רועה. אם אין רועה, אין עולם מתקיים. כך היה אחז סבור ואומר: אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין תלמידים. אם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין זקנים. אם אין זקנים, אין תורה. אם אין תורה, אין בתי כנסיות ובתי מדרשות. אם אין בתי כנסיות ומדרשות, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם. מה עשה? עמד ונעל כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא להתעסק בתורה. הדא היא דכתיב: "צור תעודה, חתום תורה בלימודיי" (ישעיהו ח,טז). - רבי חונא בשם רבי אלעזר: למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. - רבי יעקב בר אבא בשם רבי אחא שמע לה מן הדין קרא דכתיב: "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו" (ישעיהו ח,יז) - אין לך שעה שהיתה קשה לישראל כאותה שעה, שנאמר: "ואנוכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא" (דברים לא,יח), ומאותה שעה "קיוויתי לו", דכתיב: "כי לא תישכח מפי זרעו" (דברים לא,כא). ומה את מועיל? "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל" (ישעיה ח,יח) - וכי ילדיו היו?! והלא לא היו אלא תלמידיו! אלא מכאן שתלמידו של אדם נקרא בנו.
וברות רבה א,ז נאמר: "ויהי בימי אחז" (ישעיהו ז,א) - מה צרה היתה שם? "ארם מקדם ופלשתים מאחור" (ישעיהו ט,יא). לבן מלכים שנזדווג פידגוגו להמיתו. אמר: אם אני הורגו, הריני מחוייב מיתה למלך, אלא הריני מושך מניקתו ממנו, ומעצמו הוא מת. כך אמר אחז: אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין תיישים, אין צאן. אם אין צאן, אין רועה. כך היה אחז סבור בדעתו לומר: אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין תלמידים. אם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין בתי כנסיות ובתי מדרשות. אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, כביכול אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם. אלא הריני אוחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. הדא היא דכתיב: "צור תעודה, חתום תורה בלימודיי" (ישעיהו ח,טז). - רבי הונא בשם רבי אלעזר: למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. - רבי יעקב בר רבי אבהו בשם רבי אחא שמע לה מן הדא: " וחיכיתי לי'י המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו" (ישעיהו ח,יז) - אין לך שעה קשה כאותה שעה שכתוב בה: "ואנוכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא" (דברים לא,יח), ומאותה שעה "קיוויתי לו", שנאמר:"כי לא תישכח מפי זרעו" (דברים לא,כא). ומה הועיל לו? "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי י'י לאות ולמופת בישראל" (ישעיהו ח,יח), וכי ילדיו היו?! והלא תלמידיו היו! אלא מלמד שתלמידו של אדם נקרא בנו.
בויקרא רבה נאמר: "מה עשה (המלך אחז)? עמד ונעל בתי כניסיות ובתי מדרשות. הדא היא דכתיב: "צור תעודה, חתום תורה בלימודיי" (ישעיהו ח,טז). - למה נקרא שמו אחז? על שום שאחז בתי כניסיות ובתי מדרשות". המפרשים לא עמדו על כוונתו של משחק המילים. 'אחז' מובנו להחזיק, לתפוס ולנעול. ואף 'צור' יש בה כל ההוראות האלה. האגדה כרכה את השם 'אחז' בנרדף שלו 'צור' ופירשה "צור תעודה": נעל את בית הכנסת ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 128-129).
• • •
מנשה אין לו חלק לעולם הבא
שואלים: וכי מה עשה מנשה? – איזו עבירה חידש מנשה מלך יהודה? (להלן מסופר על העבירות שעשה)
כתוב (במחלת חזקיהו מלך יהודה): "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (ישעיהו לח,א; מלכים ב כ,א) – חזקיהו חלה במחלה קשה העלולה לגרום מיתה, וישעיהו בא אליו בשליחות ה' שיערוך צוואה לביתו, שהרי ימות מחולי זה ולא יירפא. ויש לדרוש את כפל הלשון שבסוף הכתוב: "כִּי מֵת אַתָּה" - בעולם הזה, "וְלֹא תִחְיֶה" - לעתיד לבוא – שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. אמר ליה: – אמר לו (חזקיהו לישעיהו): ולמה – אמות בעולם הזה ולא אחיה לעתיד לבוא? – במה חטאתי שאענש כך? אמר ליה: – אמר לו (ישעיהו לחזקיהו): דלא בעית מיקמה לך בנין – שלא רצית להעמיד (להוליד) לך בנים. אמר ליה: – אמר לו (ישעיהו לחזקיהו): למא לא בעית מיקמה לך בנין? – למה לא רצית להעמיד לך בנים? אמר ליה: – אמר לו (חזקיהו לישעיהו): חמית דאנא מקים בר רשיע, בגין כן לא בעית מיקמה בנין – ראיתי (ברוח הקודש) שאני מעמיד בן רשע, בשביל כך לא רציתי להעמיד בנים. אמר ליה: – אמר לו (ישעיהו לחזקיהו): סב ברתי, דילמא מיני ומינך הוא מוקים בר נש טב – קח (שא) את בתי, שמא ממני וממך (שאנו טובים) הוא (ה') מעמיד אדם טוב.
אף על גב (צריך להוסיף: 'כן') לא קם אלא בר נש ביש – אף על פי כן (אף על פי שנשא חזקיהו את בתו של ישעיהו), לא עמד (לחזקיהו) אלא אדם רע (והוא מנשה בנו שהיה רשע). הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): "וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים" (ישעיהו לב,ז) – האמצעים שהכִּילַי (נוכל, רמאי) משתמש בהם רעים הם. ויש לדרוש, שחזקיהו קרא על עצמו את הכתוב הזה, שהיו לו מחשבות רעות, ולכן נולדו לו בנים רעים.
אמר ליה: – אמר לו (חזקיהו לישעיהו): לא לך אנא שמע – לא לך אני שומע (איני מקבל את דבריך שאמות ולא אחיה). איני קופץ (מזדרז ביותר) אלא למה שאמר לי זקיני – שלמה המלך, שאמר לי: אם ראית חלומות קשים או חזיונות (מראות) קשים, קפוץ לשלשה דברים ואת (ואתה) ניצול – שלא יתקיימו עליו החלומות הרעים, ואֵילּוּ הן: לתפילה ולצדקה (נדבה לעני) ולתשובה (חזרה מהדרך הרעה) – כך נדרש הכתוב שאמר שלמה: "כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה, כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא" (קוהלת ה,ו), ראה להלן קוהלת רבה. ולכן היה חזקיהו בטוח שבזכות הדברים האלה שיעשה יירפא מחוליו ולא ימות.
ושלשתן – תפילה וצדקה ותשובה, נאמרו בפסוק אחד – בדברי ה' לשלמה בתשובה על התפילה שהתפלל על עצירת גשמים ועל צרות ארבה ודבר: "וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ" (דברי הימים ב ז,יד) - זה תפילה; "וִיבַקְשׁוּ פָנַי" (שם) - זו צדקה – שעל ידי צדקה יזכו לבקש את פני ה', ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דת מר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (תהילים יז,טו) – בגלל צדקי אזכה לראות את פני ה'; ויש לדרוש את הכתוב, שבזכות צדקה לעני אזכה לראות את פני ה'; "וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים" (דברי הימים ב ז,יד) - זו תשובה. אם עשו כן – אם עשו ישראל את שלושת הדברים האלה, מה כתיב תמן: – מה כתוב שם (בהמשך הפסוק): "וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם" (שם) (קטע זה ישנו בירושלמי תעניות ב,א). מיד "וַיַּסֵּב",
מיד "וַיַּסֵּב", דכתיב: – שכתוב: "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל י'י" (ישעיהו לח,ב; מלכים ב כ,ב) – חזקיהו הפנה את פניו אל הקיר כדי להתרכז ולהתכוון בתפילתו, והתפלל אל ה' שיירפא מחוליו ולא ימות.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ד,ד.
לאי זה קיר נשא עיניו (שם ליבו, חשב) – חזקיהו כשהתפלל? – כיוון ששם העצם "קיר" שבכתוב שלעיל מופיע עם ה"א היידוע, יש לדרוש את הכתוב, שחזקיהו הזכיר בתפילתו קיר מסוים כדי לבקש שיחיה ולא ימות, ומהו אותו הקיר שהזכיר חזקיהו בתפילתו?
ומביאים דרשה אחת: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: לקירה של רחב נשא עיניו – חזקיהו כשהתפלל, - שנאמר (בשליחת המרגלים ליריחו): "כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת" (יהושע ב,טו) – קיר ביתה של רחב היה סמוך לחומת העיר, באופן שהחומה שימשה קיר לבית. אמר – חזקיהו, לפניו – לפני ה': רבון כל העולמים (קריאת פנייה אל ה'), רחב שתי נפשות הצילה לך – הם שני האנשים המרגלים ששלח יהושע, שרחב הסתירה אותם בביתה ולא מסרה אותם לידי שלוחי מלך יריחו, ראה כמה נפשות הצלת לה – הרבה נפשות ניצלו בזכותה של רחב, כאמור להלן. - הדא היא דכתיב: – זה הוא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בכיבוש יריחו): "וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים, וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ, וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ, וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" (יהושע ו,כג) – שני האנשים המרגלים הגיעו לביתה של רחב והוציאו משם אותה ואת כל קרוביה (כדי להצילם ממוות). תני – שונה רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): אפילו היה במשפחותיה מאתים אנשים והלכו ונדבקו במאתים משפחות, כולהן (כולם) – כל מאתים המשפחות, היו ניצלין בזכותה – של רחב (כך יש ללמוד מהלשון "ואת כל משפחותיה הוציאו", שלא כתוב 'משפחתה' שמשמעו משפחה אחת, אלא כתוב "משפחותיה" שמשמעו משפחות רבות), מפני שגדולה זכות הצלת נפשות ואפילו מועטים (מן "הדא היא דכתיב" עד כאן הוא מאמר מוסגר, שהוסיף מסדר התלמוד על דברי רבי יהושע בן לוי "כמה נפשות הצלת לה" ("פירושים וחידושים בירושלמי")). - אבותיי שקירבו לך כל הגרים הללו – דויד המלך קירב את הגבעונים שהתגיירו בימי יהושע, ובאותה שעה בימי דויד התגיירו מאה וחמישים אלף מאומות העולם (ראה מדרש שמואל כח,ה-ו וירושלמי סנהדרין ו,ד וקידושין ד,א, וראה דברי הימים ב ב,טז; ויש במדרשים שבימי שלמה התגיירו אותם מאה וחמישים אלף), ובכך כאילו ברא אותם (כל מי שמקרב את הגר כאילו בראו (בראשית רבה לט,יד ו-פד,ד))- על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי – בוודאי ובוודאי שתשאיר אותי בחיים, שאנצל בזכותם של אבותיי.
ומביאים דרשה שנייה: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: נשא את עיניו – חזקיהו כשהתפלל, בקירה של השונמית - שנאמר (במעשה אלישע הנביא והאישה השונמית): "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב ד,י) – השונמית אמרה לבעלה, שיבנו חדר קטן בקומה העליונה, וישימו לאלישע שם את הרהיטים הנחוצים ביותר לצורכי האדם. אמר – חזקיהו, לפניו – לפני ה': רבון כל העולמים, השונמית קיר אחד עשתה לאלישע והחייתה את בנה – כשמת בנה של השונמית, התפלל אלישע אל ה' והחיה אותו בזכות מעשיה של השונמית, אבותי שעשו לך את כל השבח הזה – שלמה המלך שבנה לכבודך את בית המקדש, וציפה את קירות האבן של הבית מבפנים בקורות ארזים מצופים זהב משובץ באבנים יקרות וחרוטים בצורות שונות (מלכים א פרק ו ודברי הימים ב פרק ג), - על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי – שאנצל בזכותם של אבותיי.
ומביאים דרשה שלישית: רבי חיננא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: נתן עיניו – חזקיהו כשהתפלל, בקירות בית המקדש - שנאמר (בסיור של יחזקאל בהר הבית): "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם" (יחזקאל מג,ח) – פתחי בתיהם של מלכי יהודה היו סמוכים לפתחי בית המקדש, ורק קיר היה בין ביתם ובין בית המקדש (כתוב זה נאמר בדברי ה' לנביא, שבעתיד לא יטמאו ישראל את בית המקדש בעבודת אלילים, שלא כמו שהיה בעבר שטימאו מלכי יהודה הרשעים את בית המקדש בעבודת האלילים שעשו בבתיהם שהיו סמוכים לבית המקדש). אמר חזקיהו לפני ה': בני אדם גדולים היו – אבותיי, והם מלכי יהודה הצדיקים, ולא היו יכולין לעלות ולהתפלל בבית המקדש בכל שעה (בכל זמן, תמיד) – מפני שהיו עסוקים בצורכי ישראל, והיו מתפללין בתוך בתיהם, והקב"ה מעלה עליהן (חשב להם, זקף לזכותם) כאִילּוּ נתפללו בבית המקדש – והיה מקבל את תפילותיהם, כיוון שבתיהם היו סמוכים לבית המקדש, ורק קיר היה בין ביתם ובין בית המקדש. אבותי שעשו לך את כל השבח הזה (במקבילה בכתב יד רומי אין מילים אלו, והנוסח הוא: 'ואני לא עשיתי כן', וכך צריך לומר) – אני לא הייתי מתפלל בתוך ביתי, אף על פי שביתי היה סמוך לבית המקדש, אלא הייתי עולה ומתפלל בבית המקדש בכל שעה, - על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי – שאנצל בזכות עצמי.
סוף הדרשה קשה לעמוד עליו, שהרי "בני אדם גדולים" הם הם אבותיו של חזקיהו, מלכי יהודה הצדיקים, ואם כן, מה זה שאמר בתפילתו: "אבותיי שעשו לך את כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה!", כאילו הוא בא להגדיל צדקת אבותיו מצדקת אלה בני אדם גדולים. ונראה שהמאמר "אבותיי..." אשגרה הוא מהמאמרים שלפניו ושלאחריו, וצריך לומר כמו שהוא בקוהלת רבה (ושם נתייחס לרבנן): "ואני אין קיר, כשאני מתפלל, ביני ובין המקדש (כך נוסח הדפוס, ואינו בכתבי היד). על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי!". ורמזו כאן על דרכו של חזקיהו להתפלל בבית המקדש ולא בביתו, כמו שנאמר במלכים ב יט,א וכן שם יט,יד-טו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
במקורות חיצוניים מימי חורבן בית שני ואילך ישנה מסורת אגדה על ביתו של חזקיהו בהר הבית סמוך למקדש, ויש סמך למסורת זו בדרשה שבירושלמי כאן.
ומביאים דרשה רביעית: ורבנין אמרין: – והחכמים אומרים: (לביטוי 'ורבנין אמרין' שימוש מיוחד באגדה, שהוא חותם מחלוקת קודמת בין חכמים יחידים בהבאת דעת רוב החכמים ("אוצר לשונות ירושלמיים")) נתן עיניו – חזקיהו כשהתפלל, בקירות לבו, שנאמר – בנבואה על בוא האויב להחריב את יהודה: "מֵעַי מֵעַי, אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי, הֹמֶה לִּי לִבִּי, לֹא אַחֲרִישׁ" (ירמיהו ד,יט) – בקרבי אני חש כאב, בדופנות ליבי מתנועע ליבי, אינני יכול לשתוק (אלה דברי הנביא. קירות הלב - כינוי פיוטי לחלל הלב ומה שבו). אמר – חזקיהו, לפניו – לפני ה': רבון העולמים, חיזרתי (סבבתי) על מאתים וארבעים ושמונה איברים שנתתה בי – בדקתי את כל האיברים שבגופי, ואפילו את ליבי, ולא מצאתי שהכעסתי אותך (גרמתי לך לכעס) באחד מהן. על אחת כמה וכמה [ש]תינתן לי נפשי – שאנצל בזכות עצמי (כאן הלשון "על אחת כמה וכמה..." יתירה, והיא אשגרה מהדרשות האחרות, כי בדרשה הזו אין קול וחומר).
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
בבבלי ברכות י,א-ב אמרו: "בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כה אמר ה': צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה" (ישעיהו לח,א). מאי "כי מת אתה ולא תחיה"? "מת אתה" - בעולם הזה, "ולא תחיה" - לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי / הא קאמרו לי ברוח הקודש דלא נפיק מיני זרע מעליא. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא / דמרי עלמא למה לך? מה דמפקדת (מצוות פריה ורביה) איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמי קודשא בריך הוא - ליהווי. אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר מיני ומינך תסתייעא מילתא ונפקי מינן זרעא דמעלי. אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה (ואין גזר דינך יכול להשתנות). אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך אני מקובל מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים.
אמר רבי חנין: אם בא בעל החלום לאדם ואומר לו: למחר הוא (כלומר: אתה) מת - אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלוהים ירא" (קוהלת ה,ו).
מיד: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" (ישעיהו לח,ב).
אמר ריש לקיש: שנתפלל מקירות ליבו, שנאמר: "מעיי מעיי, אוחילה קירות ליבי" וגו' (ירמיהו ד,יט).
רבי יהושע בן לוי אמר: שנתפלל על עסקי הקיר. אמר לפניו (לפני ה'): ריבונו של העולם, ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטנה - החייתה את בנה, אבי אבא (שלמה המלך) שחיפה את קיר ההיכל כולו בזהב - על אחת כמה וכמה (ראוי הוא שיחיו למענו את בן בנו)!
לבסוף יהב ליה ברתיה. נפק מיניה מנשה ורבשקה.
הדרשה שבבבלי: "אמר רבי שמעון בן לקיש: מקירות ליבו" פירושה שחזקיהו התפלל בכוונה, ואין זו הדרשה שבירושלמי ("ורבנן אמרין") ובקוהלת רבה (ראה להלן, ושם נתייחסה לרבי הונא) ("פירושים וחידושים בירושלמי").
כתוב (במחלת חזקיהו): "וַיְהִי דְּבַר י'י אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר י'י אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (ישעיהו לח,ד-ה). אמר ליה: – אמר לו (ישעיהו לה'): כדון אמרית ליה הכין – עכשיו אמרתי לו (לחזקיהו) כך (שימות מחוליו), וכדון אנא מימר (צריך לומר: 'אימר') ליה הכין – ועכשיו אני אומר לו (לחזקיהו) כך (שבטלה הגזירה ויירפא מחוליו). אמר ליה: (מילים אלו יתירות, כי גם ההמשך הוא מדברי ישעיהו לה') גברא רבה הוא ולית הוא מהימנתי – אדם גדול הוא (חזקיהו) ואין הוא מאמין לי (לנבואתי השנייה שסותרת את נבואתי הראשונה). אמר ליה: – אמר לו (ה' לישעיהו): עינוון סגין הוא והוא מהימן לך – עניו גדול הוא והוא מאמין לך. ולא עוד אלא (לא זה בלבד אלא) עדיין לא יצאת (יצאה) הברה בעיר – עדיין לא הגיעה השמועה לעיר על נבואת ישעיהו הראשונה שחזקיהו ימות, ולכן אין לישעיהו לחשוש שמהימנותו תיפגם, - שכתוב במחלת חזקיהו (בכתוב המקביל לכתוב לעיל): "וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא חָצֵר הַתִּיכֹנָה, וּדְבַר י'י הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר: שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי: כֹּה אָמַר י'י אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי רֹפֶא לָךְ... וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מלכים ב כ,ד-ו) – עדיין לא הספיק ישעיהו לצאת מבית המלך ולהגיע אל החצר התיכונה שבה נמצא בית המלך, היתה נבואת ה' לישעיהו על רפואת חזקיהו, "העיר" כתיב – הכתיב הוא: "וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא העיר הַתִּיכֹנָה" - לא הספיק ישעיהו להגיע אל הרובע התיכון של העיר; ויש לדרוש את הכתיב, שעדיין לא הספיקה נבואת ישעיהו הראשונה להגיע אל העיר.
בקוהלת רבה ה [ו] נאמר: "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלוהים ירא" - אמר רבי אלעזר: אם ראית חלומות קשים וחזיונות קשים ודברים הפוכים שאתה מתיירא מהם, קפוץ לשלושה דברים ואתה ניצול מהם. דאמר רבי יודן בשם רבי אלעזר: שלושה דברים מבטלים גזירות רעות, ואלו הם: תפילה וצדקה ותשובה. ושלושתם בפסוק אחד. הדא היא דכתיב: "וייכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פניי וישובו מדרכיהם הרעים, ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם" (דברי הימים ב ז,יד). "ויתפללו" - זו תפילה, "ויבקשו פניי" - זו צדקה, היך מה דאת אמר: "אני בצדק אחזה פניך" (תהלים יז,טו), "וישובו מדרכיהם הרעים" - זו תשובה, ואחר כך: "ואני אשמע מן השמים" וגו'.
וכן את מוצא בחזקיהו מלך יהודה. בשעה שחלה חזקיהו, אמר הקב"ה לישעיהו: לך אמור לו: "צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה" (ישעיהו לח,א). אמר לו חזקיהו לישעיהו: ישעיהו, בנוהג שבעולם, אדם שהולך לבקר את החולה אומר לו: מן השמים ירחמו עליך... ואפילו יראה אותו נטוי למות אינו אומר לו: "צו לביתך", שלא יחליש דעתו. ואתה אומר לי: "צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה". אוף אנא לא לך אנא ספין (מכבד, שם לב), ולא למיליך אנא שמע. איני תופש אלא מה שאמר זקיני: "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלוהים ירא".
מיד: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" (ישעיהו לח,ב).
לאי זה קיר נשא פניו? - רבי יהושע בן לוי אמר: בקירה של רחב נתן את עיניו. הדא היא דכתיב: "כי ביתה בקיר החומה" (יהושע ב,טו). אמר לפניו: ריבונו של העולם, רחב שתי נפשות היצילה לך, ראה כמה נפשות היצלת לה. - הדא היא דכתיב: "ויבואו הנערים המרגלים, ויוציאו את רחב ואת אביה ואת אימה ואת אחיה, ואת כל משפחותיה הוציאו" (יהושע ו,כג). תני רבי שמעון בן יוחאי: אפילו היו במשפחתה מאתיים אנשים והלכו ונדבקו במאתיים משפחות, כולם ניצולו בזכותה. 'ואת כל משפחתה הוציאו' אין כתוב כאן, אלא "ואת כל משפחותיה הוציאו". - אבותיי שכינסו לך כל הגרים הללו, על אחת כמה וכמה!
רבי שמואל בר נחמן אמר: בקירה של שונמית נתן עיניו. הדא היא דכתיב: "נעשה נא עליית קיר קטנה" (מלכים ב ד,י). אמר לפניו: ריבונו של העולם, שונמית קיר אחד עשתה לאלישע והחייתה את בנה. אבותיי שעשו לך כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה!
רבי הונא בשם רבי יוסי אמר: בקירות ליבו נתן עיניו, שנאמר: "מעיי מעיי, אוחילה קירות ליבי, הומה לי ליבי" (ירמיהו ד,יט). אמר לפניו: ריבונו של העולם, חזרתי על מאתיים ארבעים ושמונה איברים שיצרת בי ולא מצאתי שהכעסתיך באחד מהם. על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי!
ורבנן אמרין: בקירות בית המקדש נשא עיניו, דכתיב: "בתיתם סיפם את סיפי ומזוזתם אצל מזוזתי והקיר ביני וביניהם" (יחזקאל מג,ח). אמר לפניו: ריבונו של העולם, אבותיי בני אדם גדולים היו, ולא היו יכולים להתפלל בכל שעה בבית המקדש, אלא היו עומדים בתוך בתיהם ומתפללים, והקיר בינם ובין בית המקדש, ואני אין קיר כשאני מתפלל ביני ובין המקדש. על אחת כמה וכמה שתינתן לי נפשי!
מיד אמר לו הקב"ה: ישעיהו, "הלוך ואמרת אל חזקיהו: כה אמר י'י: שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך" וגו' (ישעיהו לח,ה). אמר ישעיהו לפני הקב"ה: ריבונו של העולם, בתחילה אמרת לי כן, ועכשיו אתה אומר לי כן, ואיך אלך ואומר כן? אמר לו: ענוותן הוא ומקבל ממך. ולא עוד אלא עדיין לא יצא הדיבור בעיר, דכתיב: "ויהי ישעיהו לא יצא חצר התיכונה" (מלכים ב כ,ד), 'העיר' כתיב.
כשהלך ישעיהו אצלו, אמר לו: לא כך אמרתי לך מתחילה: לא לך אנא ספין ולא למיליך אנא שמע, אלא למה שאמר זקני: "כי ברוב חלומות והבלים" וגו'.
כד דקם מנשה, הוה פרי חורי ישעיה – כאשר עמד (נעשה מלך) מנשה, היה רץ אחרי ישעיהו (הנביא). בעי מיקטלוניה והוא ערק מן קדמויי – רצה (מנשה) להרוג אותו (את ישעיהו), והיה (ישעיהו) בורח מפניו. ערק לארזא ובלעיה ארזא, חסר ציציתה דגולתיה – ברח (ישעיהו) לעץ ארז ובלע אותו הארז (בדרך נס, שלא יראה מנשה את ישעיהו), חסר (חוץ מ-) הציצית של מעילו (שלא נראתה מישעיהו אלא הציצית, שלא נבלעה בארז). אתון ואמרין קדמוי – באו ואמרו לפניו (למנשה שישעיהו נבלע בארז, שראו את הציצית וכך הכירו את מקומו של ישעיהו). אמר לון: – אמר להם (מנשה): אזלון ונסרון ארזא – לכו ונסרו את הארז. ונסרו לארזא ואיתחמי דמא נגד – וניסרו את הארז ונראה הדם (של ישעיהו שנהרג) נמשך (זורם).
במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא".
ומציעים קושיה מפסוק: [צריך להוסיף: 'והכתיב' – והרי כתוב:] "וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי, וְלֹא אָבָה י'י לִסְלֹחַ" (מלכים ב כד,ד) – מנשה רצח אנשים רבים חפים מפשע, ולכן לא רצה ה' לסלוח לבני ממלכת יהודה; ויש לדרוש את הכתוב "ולא אבה ה' לסלוח" על מנשה: - מיכן (מכאן) שאין לו חלק לעתיד לבוא – ה' לא סלח למנשה על מעשי הרצח, ולכן אין לו חלק לעולם הבא! – הרי שיש לפרוך את הקביעה של רבי יהודה שמנשה יש לו חלק לעולם הבא!
ומתרצים את הקושיה: [צריך להוסיף: 'נימר: – נֹאמר: עד שלא חזר בו' – הכתוב מדבר לפני שמנשה התחרט על מעשיו הרעים. אבל לאחר שחזר בו ממעשיו הרעים, יש לו חלק לעולם הבא]
ומציעים קושיה מפסוק נוסף: והא כתיב: – והרי כתוב: "וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם" (ירמיהו טו,ד) – כל ממלכות הארץ יהיו רועדות מרוב בהלה למשמע האסונות הגדולים שיגיעו לישראל בשל מנשה מחמת מה שעשה בירושלים! – הרי שיש לפרוך את הקביעה של רבי יהודה שמנשה יש לו חלק לעולם הבא! (בירושלמי שלפנינו צוטט הפסוק הזה בשיבוש. ואולי הכוונה לכתוב: "לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים ב כא,טז))
ומתרצים את הקושיה: נימר: – נֹאמר: עד דלא יחזור (צריך לומר: 'חזר') ביה – עד שלא חזר בו (הכתוב מדבר לפני שמנשה התחרט על מעשיו הרעים. אבל לאחר שחזר בו ממעשיו הרעים, יש לו חלק לעולם הבא).
ומציעים קושיה מפסוק נוסף: [צריך להוסיף: 'והכתיב' – והרי כתוב:] "אַךְ לֹא שָׁב י'י מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה" (מלכים ב כג,כו) – למרות צדקת יאשיהו מלך יהודה, ה' לא ביטל את גזירת החורבן שגזר כעונש על המעשים המכעיסים שעשה מנשה! – הרי שיש לפרוך את הקביעה של רבי יהודה שמנשה יש לו חלק לעולם הבא!
ומתרצים את הקושיה: נימר: – נֹאמר: עד שלא עשה תשובה – הכתוב מדבר לפני שמנשה שב לדרך הטובה. אבל לאחר שעשה תשובה, יש לו חלק לעולם הבא.
ומציעים קושיה מפסוק: והא כתיב: – והרי כתוב: "וְלֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי י'י כְּהִכָּנַע מְנַשֶּׁה אָבִיו, כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה" (דברי הימים ב לג,כג) – אמון מלך יהודה לא שב בתשובה כמו מנשה אביו, אלא חטא הרבה, יותר מכל קודמיו! – ולמה לא נזכר אמון במשנה עם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא!
ומתרצים את הקושיה: לא הוסיף אלא חידש (צריך לומר כמו שהגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל": 'לא חידש אלא הוסיף') – אמון לא עשה סוג של חטא שלא עשו לפניו אלא הוסיף לעשות חטאים שעשו לפניו, ואילו כל אחד מהמלכים שנזכרו במשנה עשה סוג של חטא שלא עשו לפניו.
והכתיב (צריך לומר: 'כתוב'): "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה" (מלכים ב כא,טז) – מנשה רצח אנשים רבים חפים מפשע, עד שמילא את ירושלים דם נקי מפתח העיר שבצד אחד עד הפתח שבצד האחר! וכי איפשר לבשר ודם למלאות את ירושלם דם נקי פה לפה?! (בתמיהה) אלא שהרג את ישעיהו שהיה שקול כמשה, דכתיב ביה – שכתוב בו (במשה): "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב,ח) – ה' דיבר עם משה זה מול זה, באין חציצה ביניהם. ויש לדרוש את הכתוב במעשי הרצח של מנשה "פה לפה", שהרג את ישעיהו שה' דיבר איתו "פה אל פה" (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הציע להעביר קטע זה לעיל לאחר המסופר על מנשה שהרג את ישעיהו).
בבבלי סנהדרין קג,ב אמרו: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד עד אשר מילא את ירושלים פה לפה" (מלכים ב כא,טז) - הכא (בבבל) תרגימו: שהרג את ישעיהו. - במערבא (בארץ ישראל) אמרי: שעשה צלם משוי אלף בני אדם, ובכל יום ויום היה הורג את כולם.
בירושלמי אמרו כמו "הכא תרגימו" ולא כמו "במערבא אמרי".
בבבלי יבמות מט,ב אמרו: מנשה הרג את ישעיהו. - אמר רבא: מידן דייניה וקטליה. אמר ליה: משה רבך אמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג,כ), ואת אמרת: "ואראה את ה' יושב על כיסא רם ונישא" (ישעיהו ו,א)! משה רבך אמר: "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז), ואת אמרת: "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיהו נה,ו)! משה רבך אמר: "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג,כו), ואת אמרת: "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה" (מלכים ב כ,ו)! אמר (ישעיהו): ידענא ביה דלא מקבל מאי דאימא ליה (להסביר את דבריי), ואי אמינא ליה אשווייה מזיד (כשיהרגני). אמר שֵׁם (של קודש) ואבלע בארזא. אתיוה לארזא ונסריה (כדי להורגו). כי מטא להדי פומיה נח נפשיה.
כתוב – בעניין עונשו ותשובתו של מנשה: "וַיְדַבֵּר י'י אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ, וַיָּבֵא י'י עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה" (דברי הימים ב לג,י-יא) – מנשה ועמו לא הקשיבו לדברי הנביאים ולא חזרו בתשובה, וה' גרם שיבואו עליהם שרי הצבא של מלך אשור, ולכדו את מנשה ואסרו אותו בשלשלאות של נחושת. מהו – מה פירוש "בַּחֹחִים"? בכירומניקיא – באזיקים (מקור המילה ביוונית).
אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מולא (פֶּרֶד) של נחושת עשו לו – למנשה, ונתנו אותו בתוכה והיו מסיקין תחתיו – והוא היה נשרף מבפנים (הסיפור על מולא של נחושת נדרש מהמילים "וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם", ראה להלן פסיקתא דרב כהנא. - הסיפור מושפע מהמסופר על פאלאריס, העריץ של העיר אקרגאס בסיציליה, שיזם מוות אכזרי באמצעות שור ארד, שלתוכו הוכנסו גברים דרך פתח עליון, ולאחר שסגרו אותו הדליקו אש מתחת לשור והקורבנות נצלו בחיים. זה היה כלי ההוצאה להורג הידוע העתיק ביותר, שהחלו להשתמש בו בסביבות 554-570 לפני הספירה. - בספר חזון ברוך הסורי, אחד מן הספרים החיצוניים, מובא סיפורו של מנשה, ושם מסופר שמנשה הוטל לתוך סוס נחושת (ראה להלן)).
כיון שראה – מנשה, שצרתו צרה, לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירה – שפנה לכל עבודה זרה שבעולם שתענה אותו מצרתו ותושיענו. כיון שלא הועיל לו כלום – שלא ענתה אותו אחת מהן, כיוון שאין בהן ממש, אמר: זכור אני שהיה אבי – חזקיהו, מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד י'י אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם י'י אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (דברים ד,ל-לא) – כשתהיו בצרה ותשובו אל ה', ה' יקבל את תשובתכם ולא יעזוב אתכם ולא ישמיד אתכם. הרי אני קורא אותו – קורא אל ה', אם עונה אותי - מוטב, ואם לאו - הא כל אפיא שוין – הרי כל הפנים שווים (אין הבדל בין האלילים ובין ה', וה' הוא כמו כל האלילים).
והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות – של הרקיע, שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה – דרך החלונות. והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה: רבונו של העולם, אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם (תבנית של אליל) בהיכל – ראה דברי הימים ב לג,א-ט; מלכים ב כא,ב-ט, אתה מקבלו בתשובה?! אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה - הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה – אני מונע מהרוצים לחזור בתשובה את האפשרות למלא את רצונם. מה עשה לו – למנשה, הקב"ה? חתר לו חתירה – חפר למנשה חפירה ברקיע, מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו – שעלתה תפילתו לפני הקב"ה דרך החתירה. ומציעים פסוק המסייע לאמור לפני כן: הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו, וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ" (דברי הימים ב לג,יג) – ה' נעתר למנשה וקיבל תפילתו. ודורשים "וַיֵּעָתֶר לו" - וַיֵּחָתֶר לו (יש ספרים שבהם הכתיב 'וַיֵּחָתֶר' והקרי 'וַיֵּעָתֶר'). אמר רבי לעזר בירבי שמעון (תנא בדור החמישי): בערבייא צווחין לחתירתה עתירתה – בערבייא (שמו של מחוז עבר הירדן המזרחי בימי שלטון הרומאים) קוראים (קריאה בשם) לָחתירה - הָעתירה (בחילוף ח' ל-ע'). ולכן דרשו לשון 'עתירה' כלשון 'חתירה'.
"וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ" (דברי הימים ב לג,יג) – ה' נתן בליבו של מלך אשור מחשבה לשחרר את מנשה ולהרשות לו לשוב לירושלים למלכותו, - במה השיבו? שמואל בר בינא (צריך לומר: 'בר אינא' - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): ברוח השיבו – דורש "וַיְשִׁיבֵהוּ" (משורש שוב) כאילו כתוב "וַיַּשִּׁיבֵהוּ" (משורש נשב בבניין הפעיל) - העיף על ידי נשיבת רוח, שה' הביא רוח שנשאה את מנשה מבבל לירושלים, ומציעים לשון תפילה כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דת מר (דאת אמר): – כמו שאתה אומר (בנוסח התפילה): מַשִּׁיב (משורש נשב בבניין הפעיל) הרוח – גורם שתהא הרוח נושבת.
"וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי י'י הוּא הָאֱלֹהִים" (דברי הימים ב לג,יג) – הפורענות והצלתו של מנשה ממנה לאחר שנכנע לפני ה' גרמו לו להכיר ולהבין שה' הוא האלוהים, - באותה שעה – שעשה לו ה' נס והשיבו ברוח, אמר מנשה: אית דין ואית דיין – יש דין ויש דיין (והוא עתיד להיפרע מן הרשעים וליתן שכר לצדיקים).
בבבלי סנהדרין קג,א אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב: "וישמע אליו וייעתר לו" (דברי הימים ב לג,יג)? - מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע מפני מידת הדין (שעיכבה ואמרה שאין לו תקנה), כדי לקבלו בתשובה.
ברות רבה פרשה ה נאמר: "וידבר י'י אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא י'י עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחוחים" (דברי הימים ב לג,י-יא) - מהו "בחוחים"? - רבי אבא בר כהנא אמר: כירומניקיא.
אמר רבי לוי בר חייתה: עשו לו מולה של נחושת והיו מסיקים את האור מתחתיו. והיה מצווח ואומר: צלם פלן, שיזבי! צלם פלן, שיזבי! כיוון שראה שלא הועילוהו כלום, אמר: זכור אני שהיה אבא מקריני פסוק זה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, באחרית הימים ושבת עד י'י אלוהיך ושמעת בקולו. כי אל רחום י'י אלוהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דברים ד,ל-לא). אנא צווח ליה, אין עני לי - הא טבאות, ואין לא - הא כל אפיא שווין.
באותה שעה עמדו כל מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלן. ואמרו לפניו: ריבונו של העולם, מי שהעמיד צלם בהיכל, אתה מקבלו בתשובה? אמר להם: אם איני מקבלו בתשובה, הריני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כיסא כבודו, מקום שאין מלאך יכול לשלוט בו. הדא היא דכתיב: "וייעתר לו י'י" (דברי הימים ב לג,יג). אמר רבי לוי: בערבייא צווחין לחתירה עתירה.
בפסיקתא דרב כהנא כד,יא נאמר: "וידבר י'י אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא י'י עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחוחים" (דברי הימים ב לג,י-יא). מהו "בחוחים"? - רבי אבא בר כהנא אמר: בכירומיניקייה.
"ויאסרוהו בנחושתיים" (שם) - מהו "בנחושתיים"? - אמר רבי לוי בר חיתה: עשה לו (מלך אשור למנשה) כמין מולי של נחושת ועשה אותה נקבים נקבים ונתנו לתוכה והתחיל מסיק תחתיו. וכיוון שראה צרתו צרה, לא הניח עבודה זרה בעולם שלא להזכירה: צלמא פלן, אתא שיזבי (הצל אותי). וכיוון שלא הועיל כלום, אמר: זכור אני שהיה אבא מקרא אותי את הפסוק הזה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, באחרית הימים ושבת עד י'י אלוהיך ושמעת בקולו. כי אל רחום י'י אלוהיך, לא ירפך ולא ישחיתך" (דברים ד,ל-לא). הרי אני קורא אותו, אם יענה אותי - הרי יפה, ואם לאו - הא כל אפיא שווין.
והיו מלאכי השרת מסתמים את החלונות של הרקיע שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה, והיו אומרים לפני הק' (הקב"ה): ריבון העולמים, אדם שהעמיד צלם בהיכל יש לו תשובה? אמר להם הקב"ה: אם איני מקבלו בתשובה - הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה? חתר לו כמין חתירה מתחת כיסא כבוד שלו ושמע את תחינתו. הדא היא דכתיב: "ויתפלל אליו, וייעתר לו", 'וייחתר לו' כתיב. "וישמע תחינתו" וג' (דברי הימים ב לג,יג) - אמר רבי לעזר ברבי שמעון: בערביא צווחין לעתירתא חתירתא.
"וישיבהו לירושלם למלכותו" (שם) - במה השיבו? רבי שמואל בר נחמן בשם רבי אחא: ברוח השיבו, כמה דאת אמר: משיב הרוח.
"ויידע מנשה כי י'י הוא האלוהים" (שם) - באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין.
בויקרא רבה ל,ג נאמר: "ויתפלל אליו, וייעתר לו" (דברי הימים ב לג,יג). מהו "וייעתר לו"? אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: בערביא צווחין לחתירתא עתירתא.
"וישיבהו ירושלם למלכותו" (שם) - במה השיבו? רבי שמואל בר איניא בשם רבי אחא: ברוח השיבו, כמה דאת אמר: משיב הרוח.
"וידע מנשה כי י'י הוא האלוהים" (שם) - באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין.
מקבילה מדרשית נוספת יש בדברים רבה ב,כ.
בספר חזון ברוך הסורי בפרקים 64 ו-65 מובא סיפורו של מנשה, של חטאיו ושל עונשו. חטאו הבולט של מנשה הוא בניית פסל בעל חמש פנים. רשעתו של מנשה כה גדולה עד שתפארת אלוהים עוזבת את בית המקדש. מנשה, מספר לנו המחבר, נקרא בשל כך רשע, וסופו היה באש. וכך, למרות שתפילתו נשמעת על ידי האל, בסופו של דבר הוא נופל לתוך סוס נחושת שנמס. מנשה לא חי בשלמות ולכן לא היה ראוי להיגאל, אולם באחריתו ידע למי יש כוח להענישו.
הקירבה בין הסיפור של ברוך לסיפור שמובא בפסיקתא ובירושלמי בולטת. סוס הנחושת מתייחס לנחושתיים התנ"כיים, והוא מקביל ככל הנראה ל"מולי של נחושת" בפסיקתא ובירושלמי. חמש הפנים של הפסל מזכירים את ה"אפיא", כלומר האלילים, שמנשה בפסיקתא ובירושלמי כולל את אלוהי ישראל בתוכם ("תשובותיו של מנשה").
"וכי מה עשה ירבעם?..." "וכי מה עשה אחאב?..." "וכי מה עשה אחז?..." "וכי מה עשה מנשה?..."
סוגיה זו באה על משנה סנהדרין י,ב: 'שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, ואחאב, ומנשה'. גרסה זו במשנה מקוימת על ידי כל עדי הנוסח העיקריים של המשנה, וכן על ידי התלמוד הבבלי, שמקשה (סנהדרין קד,א): 'ולמה לא מנו את אחז?'.
ברם הסוגיה דנה בארבעה מלכים, ולא בשלושה, כבמשנה. נראה כי הסוגיה אינה מוסבת על משנתנו, אלא על ברייתא הסמוכה למשנתנו, החולקת על המשנה, ומונה את אחז בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, מעין מה שמצאנו בדברי התוספתא כאן (סנהדרין יב,יא): 'ארבעה מלכים: ירבעם ואחאב אחז ומנשה - אין להם חלק לעולם הבא' ("עוד על הברייתות החסרות בירושלמי", PAAJR 61, עמודים 5-6).
• • •
בלעם אין לו חלק לעולם הבא
שואלים: וכי מה עשה בלעם הרשע? – איזו עבירה חידש בלעם?
ומשיבים: על ידי שנתן עצה לבלק בן צפור – מלך מואב, להפיל את ישראל בחרב. אמר לו – בלעם לבלק: אלוה של אומה הזו – של ישראל, הוא שונא את הזנות, אלא – אין עצה אלא העמידו בנותיכם בזימה ואתם שולטין בהן – בישראל, משום שלא יעמדו בפיתוי ויזנו עם בנותיכם וה' יכעס עליהם ויעניש אותם. אמר ליה: – בלק לבלעם: ומישמע לי אינון? – והאם ישמעו לי הם (אנשי מואב ומדין להפקיר את בנותיהם לזנות)? אמר ליה: – בלעם לבלק: אקים בנתך קומוי (נראה שצריך לומר: 'קומיהון') וינון חמיין ושמעין לך – העמד את בתך לפניהם והם רואים ושומעים לך (שיעשו כמוך). הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר, רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא" (במדבר כה,טו) – האישה המדינית שזנתה ונהרגה על ידי פינחס היתה הבת של ראש אחת המשפחות במדין. לפי חז"ל, היא היתה בתו של בלק, שהפקיר אותה תחילה לזנות, וכיוון שהוא היה אחד ממלכי מדין, נשמעו לו הכול ועשו כמוהו. - עצה זו היא העבירה שחידש בלעם, ולכן אין לו חלק לעולם הבא.
ומספרים: מה עשו – אנשי מואב ומדין כדי להחטיא את ישראל בזנות? בנו להן קנקלין – תאים, חדרים (מקור המילה ביוונית ובלטינית), מבית הישימון – בית הישימות, עיר בערבות מואב, ליד מחנה ישראל (במדבר לג,מט), עד הר השלג – הר חרמון, שכבשו משה, ושמו הארמי: טור תלגא, והושיבו שם נשים מוכרות מיני כיסנין – שם כולל לקליות, פירות וזרעונים. הושיבו את הזקינה מבחוץ ואת הנערה מבפנים. והיו ישראל אוכלין ושותין. והיה אחד מהן – מישראל, יוצא לטייל בשוק וליקח לו חפץ מן החנווני, והיתה הזקינה מוכרת לו את החפץ בשוייו, והנערה אומרת לו: "בא וטול לך – את החפץ, בפחות – משוויו!". כן ביום הראשון וכן ביום השני וכן ביום השלישי. והיתה – הנערה, אומרת לו – לאחר מכן: "מיכן והילך אתה כבן בית (כינוי למי שמקורב ביותר למשפחה), היכנס ובור (ברור, בחר) לך!".
וכיון שהיה נכנס, היה שם צרצור (כד) מלא יין מן היין העמוני שהוא קשה (חזק) והוא מפתה את הגוף לזנות, והיה ריחו מפעפע (מתפשט), ואדיין לא נאסר יינן של הגויים על ישראל (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'יינן של גויים' ומחק וכתב 'יין נסך'. הנוסח הראשון הוא הנכון. - המילים 'ואדיין לא נאסר...' הן הערה של בעל האגדה שבאה להסביר מדוע אדם מישראל שתה יין זה באותו הזמן). והיתה אומרת לו – הנערה: "רצונך לשתות כוס יין?", והוא אומר לה: "הין". והיא נותנת לו והוא שותה. וכיון שהיה שותה, היה היין בוער בו ככריסה (צריך לומר: 'כארסה') של חכינה – כארסו של נחש. והוא אומר לה: "הישמעי לי – לזנות!", והיא אומרת לו: "רצונך שאשָּמע לך?", והוא אומר: "הין". מיד היתה מוציאה לו טפוס (דפוס, תבנית) של פעור (אחד מאלילי מואב) מתוך חיקה שלה והיתה אומרת לו: "השתחוה לזה ואני נשמעת לך". והוא אומר לה: "וכי לעבודה זרה אני משתחוה?!", והיתה אומרת לו: "אין את (אתה) משתחוה אלא במגלה עצמך – חושף את גופך, לו – לפעור" – והוא אינו יודע שעבודתו של פעור בכך.
זו היא שאמרו חכמים (משנה סנהדרין ז,ו): הפוער עצמו לבעל פעור – המגלה את עצמו, שעומד ערום לפניו ועושה צרכיו בפניו, אף על פי שדרך ביזיון הוא, - זו היא עבודתו – וחייב סקילה, והזורק אבן למרקוליס – באליל מרקוריוס, - זו היא עבודתו – שהיו מעמידים את פסלו בצידי הדרכים על עמוד של אבן ומצידו מצבה, לפי שהיה נחשב למגן הדרכים והמסחר, ומי שהיה עובר על יד הפסל היה נותן אבן על המצבה (הציטוט מהמשנה היא הוספה הקוטעת את הסיפור. הלשון 'זו היא שאמרו חכמים' מקביל ללשון 'מיכן אמרו' שבמקבילה בספרי במדבר, ראה להלן).
והיה שם צרצור מלא יין מן היין העמוני שהוא קשה שהוא מפתה את הגוף לזנות, והיה ריחו מפעפע, ואדיין לא נאסר יין נסך על ישראל. והיתה אומרת לו: "רצונך לשתות כוס יין?" והוא אומר: "הין". והיא נותנת לו והוא שותה. כיון שהוא שותה, היה היין בוער בו ככריסה של עכנא (הקטע מ'והיה שם צרצור מלא יין' עד כאן הוא העתקה בטעות של הקטע הזהה שלעיל).
והוא אומר לה – לאחר שגילה עצמו לפעור: "הישמעי לי!", והיתה אומרת לו: "הינזר (הרחק עצמך) מתורת משה ואני נשמעת לך". הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת, וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם" (הושע ט,י) - עד שנעשו שיקוצים לאביהם שבשמים – כשבאו ישראל לבעל פעור (מקום בקרבת מקדשו של האליל פעור) שבערבות מואב, נפרדו מה' והלכו אחרי עבודה זרה, ונעשו משוקצים ומתועבים כמו האליל שאהבו. ויש לדרוש את הכתוב, שנזרו עצמם מהתורה כדי לזנות בבעל פעור, עד שנעשו משוקצים ומתועבים לה' (דרשו "אָהֳבָם" - אביהם שבשמים).
בספרי במדבר פסקה קלא נאמר: באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם קילין (תאים) מבית הישימות ועד הר השלג, והושיבו שם נשים מוכרות כל מיני כיסנים, והיו ישראל אוכלים ושותים. באותה שעה אדם יוצא לטייל בשוק ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה, והיתה מוכרת לו בשוויו, וקטנה קוראה לו ואומרה לו מבפנים: "בוא וקח לך בפחות!". והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני. וביום השלישי אמרה לו: "היכנס לפנים וברור לך לעצמך! אי אתה אלא בן בית". והוא נכנס אצלה, והצרצור מלא יין אצלה מיין העמוני, ועדיין לא נאסר יינן של גויים לישראל. אמרה לו: "רצונך שתשתה יין?". והוא היה שותה, והיה היין בוער בו, ואומר לה: "הישמעי לי!". והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקיא (חגורה) שלה ואומרת לו: "רצונך שאשמע לך? השתחווה לזה!". והוא אומר לה: "וכי לעבודה זרה אני משתחווה?!". אמרה לו: "וכי מה איכפת לך?! אינו אלא שתגלה עצמך לו". והוא מתגלה לו. - מיכן אמרו: המפעיר עצמו לבעל פעור - זו היא עבודתו, והזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו. - והיה היין בוער בו, ואומר לה: "הישמעי לי!". ואומרת לו: "רצונך שאשמע לך? הינזר מתורתו של משה!". והוא ניזור, שנאמר: "והמה באו בעל פעור ויינזרו לבושת, ויהיו שיקוצים כאהבם" (הושע ט,י).
בבבלי סנהדרין קו,א אמרו: "הנני הולך לעמי, לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך" (במדבר כד,יד) - 'עמך לעם הזה' מיבעי ליה! - אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו. אמר לו בלעם לבלק: "אלוהיהם של אלו (של ישראל) שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן. בוא ואשיאך עצה: לך ועשה להם קלעים (מסכים, יריעות עשויות מעשה קליעה) והושב בהם זונות, זקינה מבחוץ וילדה (צעירה) מבפנים, וימכרו להם כלי פשתן". הלך ועשה להם קלעים מהר השלג עד בית הישימות והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים. ובשעה שישראל אוכלים ושותים ושמחים ויוצאים לטייל בשוק, אומרות להם: "אי אתם מבקשים כלי פשתן?". נכנס. זקינה אומרת לו בשווה, וילדה אומרת לו בפחות. שתיים שלוש פעמים אומרת לו בפחות, מכאן ואילך אומרת לו: "הרי אתה כבן בית. ברור וטול לעצמך!".
וצרצור של יין העמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יינם של גויים. אומרת לו: "רצונך לשתות כוס של יין?". כיוון ששותה, בוער בו יצרו ואומר לה: "הישמעי לי!". מיד מוציאה יראתה (אליל שלה) מחיקה ואומרת לו: "איני נשמעת לך עד שתשתחווה לזה". והוא אומר לה: "והלא יהודי אני!". ואומרת לו: "ומה אכפת לך? כלום מבקשים ממך אלא פיעור (חשיפת הגוף לשם עשיית צרכים בפניו)". ועדיין אומרת לו: "איני נשמעת לך עד שתכפור בתורת משה", - שנאמר: "המה באו בעל פעור ויינזרו לבושת, ויהיו שיקוצים באהבם".
אמר רבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי): מה המסמר הזה אי איפשר לו לפרוש (להתרחק) מן הדלת בלא עץ – כשמוציאים מסמר שהוא תקוע בדלת של עץ, יוצא עימו קצת מן העץ, כך אי איפשר – לישראל, לפרוש מן הפעור – שעבדו אותו, בלא נפשות – בלי אובדן של חיים, שהרי החוטאים בחטא בעל פעור הוצאו להורג (המשל של מסמר בעץ שאינו מתפרש בלי חתיכת עץ נזכר בתרגום המיוחס ליונתן על הכתוב: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר כה,ג)).
ומספרים: מעשה בסובתה (שֵׁם אדם) מאולם (יישוב בגליל התחתון) – שהיה חַמָּר, שהשכיר חמורו לגויה אחת להשתחוות לפעור. כיון שהגיעו לביתו של פעור – למקדשו של האליל פעור, אמרה לו – הגויה לחמר: "המתן לי כאן עד שאיכנס ואשתחוה לפעור". כיון שיצאת, אמר לה – החמר לגויה: "המתיני לי כאן עד שאיכנס ואעשה כמות שעשית". מה עשה – החמר? נכנס ועשה את צרכיו וקינח (ניגב, ניקה) עצמו בחוטמו של פעור – שרצה לבזותו, והיו הכל מקלסין לפניו – משבחים את החמר על שקינח עצמו בחוטמו של פעור, ואומרים: "לא עשה אדם – לא עבד אדם את פעור, כשם שעשה זה" – שאף שהתכוון החמר לבזות את פעור, נמצא שעבד אותו כדרך עבודתו.
ומספרים עוד: מעשה במנחם איש גופתה אריח (בית ירח, בחוף ים כינרת) שהיה מגלגל בחביות – כבש זיתים במלח וגלגל אותם בחביות על הקרקע לשם שיפור הכבישה (חבית של זיתים מגולגלים נזכרת במשנה עדויות ד,ו), ובא אליו שרו של פעור בלילה. מה עשה – מנחם? נטל את השפוד ועמד עליו (התנפל עליו, תקף אותו) וברח – שרו של פעור, ממנו. בא – שרו של פעור, אליו בלילה השני, אמר לו: "מנחם, מה אתה מקלליני – מבזה אותי?" נתיירא – מנחם, ממנו ואמר לו: "עוד (שוב) איני מקללך".
ומספרים עוד: מעשה בשלטון (מושל) אחד שבא ממדינת הים (אחת מהארצות שמעבר לים) להשתחות לפעור. אמר להן – למשמשי הפעור: "הביאו לי פר אחד, איל אחד, כבש אחד להשתחות לפעור" – לזבוח אותם לפעור, כמקובל לעשות לכל עבודה זרה. אמרו לו: "אין אתה זקוק לכל אֵילּוּ. אין את (אתה) אלא כמגלה עצמך לו" – אתה זקוק רק לחשוף את גופך לפעור, שכך דרך עבודתו. מה עשה – המושל, שמאס בדרך עבודה מגונה זו? גירה (שיסה, עורר לתקוף) בהם – במשמשי הפעור, סניגורים (המילה משובשת, וצריך לומר: 'סנגלרים' - משמר פרשים (מקור המילה בלטינית)) והיו מכין אותן ומפצעין את מוחיהם בגיזירין – בגזרי עץ, ואומרים להן: "אי (אוֹי) לכם ולטעותכם" – רע למשמשי הפעור ולפעור שהם טועים אחריו.
בספרי במדבר פסקה קלא נאמר: רבי אלעזר בן שמוע אומר: כשם שאי אפשר לו למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ, כך אי אפשר להם לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות.
מעשה במנחם בן גובתא דאריח שהיה מעגיל בחביות, ובא עליו שרו של פעור. שמט עליו את השפוד וברח והלך לו. ובא עליו בלילה שני, אמר לו: "מנחם, אף אתה מקללני". נתיירא ממנו ואמר לו: "שוב איני מקללך מעתה".
שוב מעשה בסבטיא מאולם שהשכיר את חמורו לאישה גויה. כיוון שיצתה לפתחה של מדינה, אמרה לו: "המתן עד שתכנס לבית עבודה זרה שלה". לאחר שיצתה, אמר לה: "המתיני לי עד שאכנס ואעשה גם אני כדרך שעשיתה". אמרה לו: "אפשר?! אי אתה יהודי?!". אמר לה: "ומה איכפת לך?". נכנס וקינח עצמו בחוטמו של פעור, והיו כל הגויים משחקים לו ואומרים: "מעולם לא עשה אדם אחד כיוצא בזה".
שוב מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להם לעבדיו של פעור: "הביאו לי פר אחד שאנו מקריבים לו או איל אחד שאנו מקריבים לו". אמרו לו: "אין אנו נזקקים לו בכך, אלא שתגלה עצמך לו". גירה בהם סנגלרים והיו מפצעים את ראשיהם. אמר להם: "אי לכם ולטעותכם".
בבבלי סנהדרין סד,א אמרו: תנו רבנן: מעשה בסיבטא מן אולם שהשכיר חמורו לגויה אחת. כיוון שהגיעה לפעור, אמרה לו: "המתן לי עד שאכנס ואצא". לאחר שיצאת, אמר לה: "אף את המתיני לי עד שאכנס ואצא". אמרה לו: "ולא יהודי אתה?". - אמר לה: "ומה איכפת ליך?". נכנס, פער בפניו, וקינח בחוטמו, והיו כומרים מקלסים אותו ואומרים: "מעולם לא היה אדם שעבדו לזה בכך".
כתוב – בסיפור החטא בבעל פעור: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר אַף י'י בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר י'י אֶל מֹשֶׁה: קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַי'י נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" (במדבר כה,ג-ד) – בני ישראל התחברו לפולחן האליל בעל פעור, וה' התרגז והביא מגפה על החוטאים. וה' ציווה את משה שיאסוף את ראשי העם כדי שיתלו את החוטאים בגלוי לעין כול. - אמר לו – ה' למשה: "הושב את ראשיהם דיינים עליהם ויהיו הורגים בחַטָּאים (החוטאים) נגד השמש". הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר כה,ה) – משה ציווה את שופטי ישראל, שהם ראשי העם, שכל אחד מהם יהרוג את אנשי שבטו שחטאו בחטא בעל פעור.
ומביאים ברייתא: כמה הם שופטי ישראל? – כמה שופטים היו לעם ישראל במדבר? (מספרם של ישראל במדבר היה 600,000 גברים) - שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות – 78,600. שרי אלפים – שרים הממונים על אלף איש, - שש מאות – 600,000:1,000 = 600. שרי מאות – שרים הממונים על מאה איש, - ששת אלפים – 600,000:100 = 6,000. שרי חמשים – שרים הממונים על חמישים איש, - שנים עשר אלף – 600,000:50 = 12,000. שרי עשרות – שרים הממונים על עשרה אנשים, - ששים אלף – 600,000:10 = 60,000. נמצאו שופטי ישראל שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות – 600+6,000+12,000+60,000 = 78,600 (לקטע זה מקבילה בירושלמי סנהדרין א,ו).
אמר לון: – אמר להם (משה לשופטי ישראל): "כל חד מינכון יקטול תריי" – כל אחד מכם יהרוג שניים (כך יש ללמוד מלשון הכתוב: "הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו" - כל איש יהרוג שני אנשים, שמיעוט "אֲנָשָׁיו" שניים). נמצאו הרוגין חמש עשרה ריבוא ושבעת אלפים ומאתים – 2X78,600 = 157,200.
"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה" (במדבר כה,ו) – זמרי בן סלוא משבט שמעון בא והציג בפני בני ישראל את האישה המדינית שבחר לו מבנות מואב ומדין. מהו – מה פירוש "לְעֵינֵי מֹשֶׁה"? - כאינש דמר: – כאדם שאומר: הא גו עינך – זה בתוך עינך, משה – כלומר, הסתכל היטב באישה המדינית ובוש באשר לציפורה ("דרכי האגדה והמדרש", עמוד 317). אמר לו – זמרי למשה: "אין צפורה מדינית ואין טלפיה סדוקות?!" – הרי ציפורה אשת משה היא אישה מדינית והיא מותרת לו! (טלפיים סדוקות הוא סימן לבהמה טהורה) "זו טהורה וזו טמאה?!" – מדוע ציפורה מותרת למשה, והאישה המדינית שבחר זמרי אסורה לו?
והיה שם פינחס, אמר: "אין כאן אדם שיהרגנו ויהרג על ידיו – שיהרוג את זמרי, אף שייהרג בגללו על ידי בני שבטו?! איכן הם האריות – בני השבטים הגיבורים שנמשלו לאריות, שיהרגו את זמרי: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מט,ט), "דָּן גּוּר אַרְיֵה" (דברים לג,כב), "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף" (בראשית מט,כז)?" כיון שראה פינחס שאין אדם מישראל עושה כלום, מיד עמד פינחס מתוך סנהדרין שלו – שהיו נושאים ונותנים בדבר האם זמרי חייב מיתה אם לאו (במדבר רבה), ולקח את הרומח בידו – שנאמר: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (במדבר כה,ז), ודרשו "מִתּוֹךְ הָעֵדָה" - מתוך הסנהדרין, שאין 'העדה' אלא סנהדרין, ונתן את הברזל – של הרומח, תחת פסיקיא (חגורה, רצועה לכריכה מסביב לרגל או לשוק (מקור המילה בלטינית)) שלו – שלא יראו שיש לו רומח ויבינו שבא להרוג. התחיל מסתמך (נשען) על עץ שלה – של הרומח, עד שהגיע לפתחו – של האוהל של זמרי, שבו הוא בא על האישה המדינית. כיון שהגיע לפתחו, אמרו לו – בני שבטו של שמעון, שהגנו על זמרי נשיא שבטם: "מאיין ולאיין – מהיכן אתה בא ולהיכן אתה הולך, פינחס?" – שאלה זו היתה רגילה בפי בני אדם כשראו אדם שנוהג כמתמיה ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1292) אמר להן – פינחס: "אין אתם מודין לי ששבטו של לוי אצל שבטו של שמעון בכל מקום – שני השבטים האלה פעלו תמיד יחד?" – ואף עתה אני ואתם נפעל יחד (פינחס היה משבט לוי. בדבריו רמז פינחס להם שהוא רוצה להצטרף למעשה זמרי), אמרו – בני שבטו של שמעון: "הניחו לו – תנו לפינחס להיכנס, כדי לבוא ביחסי מין עם האישה המדינית, שמא התירו פרושים את הדבר" – נראה מדבריו של פינחס שהחכמים התירו לישראל לבוא על הנשים המדיניות (הד לראייתם של המוני העם את הפרושים כמקילים ומתירים נמצא בביטוי בספרי במדבר ובשני התלמודים: 'התירו פרושים את הדבר' ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמוד 64, הערה 205)).
כיון שנכנס – פינחס, עשה לו הקב"ה ששה ניסים – בהריגתם של זמרי והאישה המדינית.
הנס הראשון - דרכן – של איש ואישה, לפרוש (להתרחק) זה מזה – כשנכנס אדם למקום שבו הם באים ביחסי מין, והדביקן המלאך זה לזה – את זמרי והאישה המדינית ולא יכלו לפרוש זה מזה, מפני שאם לא היו נהרגים בשעת מעשה, היתה ההריגה רצח.
הנס השיני - כיוין – פינחס, את הרומח כנגד הקיבה (אבר המין של הנקבה) שלה – של האישה המדינית, כדי שתהא זכרותו (אבר המין של הזכר) – של זמרי, נראית מתוך הקיבה שלה – ויהיה ניכר לכול על מה נהרגו, שנאמר: "וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ" (במדבר כה,ח), מפני הנוקרנין (המדקדקים הרבה), שלא יהו אומרים: אף הוא – פינחס, בין כתיפיו (אין לגרוס שתי מילים אלו, והועתקו בטעות מלהלן) נכנס עמהן ועשה את צרכיו (בא ביחסי מין) – עם האישה המדינית.
הנס השלישי - סתם המלאך את פיהן – של זמרי והאישה המדינית, ולא היו יכולין לצווח (לצעוק) – שיבואו בני שבטו של זמרי להצילם.
הנס הרביעי - לא נשמטו (נעקרו) – זמרי והאישה המדינית, מן הזיין – מן הרומח של פינחס, אלא עמדו (נשארו) במקומן.
הנס החמישי - הגביה לו המלאך את השקוף (המשקוף) – שמעל לפתח האוהל, כדי שיצאו (צריך לומר כמו במקבילה בספרי במדבר: 'שיֵרָאו') שניהן – זמרי והאישה המדינית דרך הפתח, בין כתיפיו – של פינחס, שנשא את שניהם על כתפיו.
הנס השישי - [צריך להשלים כמו במקבילה בספרי במדבר: 'שהיה המלאך מחבל (משחית) לפניו ויוצא' – המלאך הרג בעם שהיו לפני פינחס, כדי שלא יהרגו אותו בני שבטו של זמרי].
כיון שיצא – פינחס מהפתח, את הנגף (אין לגרוס שתי מילים אלו, וצריך לומר כמו במקבילה בספרי במדבר: 'ראה פינחס את המלאך') שהוא מחבל בעם (במקבילה בספרי במדבר נוסף 'יותר מדאי'). מה עשה – פינחס? השליכן לארץ – את זמרי והאישה המדינית, ועמד ונתפלל. הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (בעניין המגפה בגלל החטא בבעל פעור): "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (תהילים קו,ל) – פינחס עמד והתחנן (התפלל) או שפט (עשה דין והרג את איש ישראל שחטא עם המדינית), והמגפה נעצרה (פלל משמעו במקרא: א. שפט; ב. התחנן (בניין פיעל); ג. התפלל (בניין התפעל)).
בספרי במדבר פסקה קלא נאמר: באותה שעה "וייחר אף ה' בישראל", "ויאמר ה' אל משה: קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש" - אמר לו: הושב ראשי העם דיינים ויהיו צולבים את החטאים נגד השמש.
"והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אהל מועד" - נענה פינחס באותה שעה ואמר: "אין אדם כאן שיהרוג וייהרג?! היכן הם אריות: "גור אריה יהודה" (בראשית מט,ט), "דן גור אריה" (דברים לג,כב)?". התחיל צווח. כיוון שראה שהיו הכול שותקים, עמד מתוך סנהדרי שלו ושמט את הרומח והניחה בפונדתו, והיה מסתמך במקלו והולך. אמרו לו: "פינחס, להיכן אתה הולך?". אמר להם: "אין לוי גדול משמעון בכל מקום". אמרו: "הניחו לו וייכנס. התירו פרושים את הדבר".
כיוון שנכנס, עשה לו המקום שישה ניסים. נס ראשון - שדרכם לפרוש זה מזה, ודבקם המלאך זה בזה. נס שני - שסתם המלאך את פיהם ולא היו יכולים לדבר. נס שלישי - שכיוון הרומח לתוך זכרות שלו ולתוך נקבות שלה והיו הכול רואים את זכרות שלו בקיבה שלה, בשביל הנוקרנים, שלא יהו אומרים: אף הוא נכנס לעשות צרכיו. נס רביעי - שלא נשמטו מן הרומח אלא עמדו במקומם. נס חמישי - שהגביה המלאך פתח השקוף, כדי שייראו על כתיפו. נס שישי - שהיה המלאך מחבל לפניו ויוצא.
כיוון שיצא וראה פינחס את המלאך שהיה מחבל בעם יותר מדאי, השליכם לארץ ועמד ופילל, שנאמר: "ויעמוד פינחס ויפלל ותיעצר המגפה, ותיחשב לו לצדקה" (תהילים קו,ל-לא).
בבבלי סנהדרין פב,א-ב אמרו: ...הביא אותה (זמרי את האישה המדינית) אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו מותרת או אסורה? ואם תאמר: אסורה - בת יתרו (שאתה נשוי לה) מי התירה לך?...
"ויקום מתוך העדה וייקח רומח בידו" (במדבר כה,ז) - ...שלף שננה (הוציא את חוד הרומח) והניחה באונקלו (בבגדו), והיה נשען והולך על מקלו (העץ של הרומח). כיוון שהגיע אצל שבטו של שמעון, אמר: "היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משבטו של שמעון?" (אם כל בני שבטכם עושים כך, גם לי מותר). אמרו: הניחו לו (להיכנס), אף הוא לעשות צרכיו הוא נכנס. התירו פרושים את הדבר.
אמר רבי יוחנן: שישה ניסים נעשו לו לפינחס באותה שעה (שהרג את זמרי): אחד - שהיה לו (לזמרי) לפרוש (מהאישה המדינית) ולא פירש, ואחד - שהיה לו לדבר (לצעוק לעזרה מבני שבטו) ולא דיבר, ואחד - שכיוון (את הרומח) בזכרותו של איש ובנקבותה של אישה, ואחד - שלא נשמטו מן הרומח, ואחד - שבא מלאך והגביה את השקוף, ואחד - שבא מלאך והשחית בעם.
בא (פינחס) וחבטם לפני המקום. אמר לפניו: ריבונו של העולם, על אלו ייפלו עשרים וארבעה אלף מישראל? והיינו דכתיב: "ויעמוד פינחס ויפלל ותיעצר המגפה" (תהילים קו,ל).
הנס השני והנס השלישי נמנו בירושלמי בשינוי סדר מן הספרי והבבלי.
כשבאו ישראל לנקום נקמת מדין – בגלל שהמדינים שלחו את בנותיהם כדי לפתות את בני ישראל לזנות ולעבוד את בעל פעור, ובשל כך גרמו למגפה בקרב עם ישראל (על מלחמת מדין מסופר בבמדבר פרק לא), מצאו שם בלעם בן בעור – שכן נאמר בבמדבר לא,ח שבלעם נהרג במלחמת מדין. ויש לשאול: וכי מה בא לעשות – בלעם במדין? – והלא כתוב: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ" (במדבר כד,כה), הרי ששב לארצו בארם נהריים! ויש להשיב: בא ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שמתו מישראל על ידו בשיטים – בלעם חזר אל מדין לבקש מהם שכרו על העצה שנתן למואב ולמדין להפקיר בנותיהם לזנות עם ישראל, ובשל כך מתו עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל במגפה. אמר ליה – אמר לו פינחס – לבלעם: לא דברייך עבדת ולא דבלק עבדת – לא של בוראך (כינוי לאלוהים יוצר העולם) עשית (לא קיימת את דבריו) ולא של בלק עשית. לא דברייך עבדת – לא של בוראך עשית, דמר לך – שאמר לך: לא תיזיל עם שלוחי בלק – לא תלך עם שליחי בלק (במדבר כב,יב), ואזלת – והלכת. ולא דבלק עבדת – ולא של בלק עשית, דאמר לך – שאמר לך: איזיל לייט ישראל – לֵךְ וקלל את ישראל (במדבר כב,יא), וברכתנון – ובירכת אותם. אף אני איני מקפחך שכרך – אני נותן לך את המגיע לך במלואו. והכוונה שיהרגו אותו בגלל שגרם את מותם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל. הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם" (יהושע יג,כב) – בלעם נהרג עם שאר החללים של מדין. ויש לדרוש את הכתוב "על חלליהם" - בגלל חלליהם של ישראל שמתו במגפה (נוסח המסורה: "אֶל חלליהם". והנוסח בספרים אחרים ובכמה דפוסים של התנ"ך: "עַל חלליהם", וכן בתרגום ארמי, וכמו בירושלמי שלפנינו. - בבמדבר לא,ח כתוב: "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם... וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב").
מהו – מה פירוש "עַל חַלְלֵיהֶם"? שהיה – בלעם, שקול כנגד (שווה בערכו ל-) כל חלליהם – חשוב כמו שאר החללים של מדין.
דבר אחר: – דרשה אחרת: "עַל חַלְלֵיהֶם" - מה חלליהם אין בהן ממש, אף הוא – בלעם, אין בו ממש.
דבר אחר: – דרשה אחרת: "עַל חַלְלֵיהֶם" - שהיה – בלעם, צף כנגד כל חלליהם – עלה למעלה מעל גופות חלליהם של מדין באמצעות כישוף שעשה, כדי שלא יהרגוהו, והיה פינחס מראה לו את הציץ – ששמו של ה' חרות עליו, והוא – בלעם, שוקע ויורד – נופל על החללים, והרגו אותו כשהוא עליהם, וזהו שכתוב "על חלליהם".
דבר אחר: – דרשה אחרת: "עַל חַלְלֵיהֶם" - אלא מלמד שנתנו לו ישראל שכרו מִשָּׁלם (בשלמות) ולא קיפחוהו – נתנו לו את המגיע לו במלואו. והכוונה שהרגו אותו בגלל שגרם את מותם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, כאמור לעיל. ויש לדרוש את הכתוב "על חלליהם" - בגלל חלליהם של ישראל שמתו במגפה.
בספרי במדבר פסקה קנז נאמר: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" - נתנו לו ישראל שכרו משלם ולא קיפחוהו, לפי שבא ליתן להם (לישראל) עצה. אמר להם: "כשהייתם שישים ריבוא לא יכולתם להם (למדינים), ועכשיו (אחרי המגפה) אתם יכולים להם?!". לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קיפחוהו.
• • •
דואג אין לו חלק לעולם הבא
דואג אדם גדול בתורה – בלימוד תורה, היה.
באו ישראל ושאלו את דוד – כשבא לעיר נוב ואחימלך הכוהן נתן לו מלחם הפנים שסולק מן השולחן באותו היום שהיה שבת: "לחם הפנים – שעורכים בכל שבת על השולחן שבהיכל, מהו שידחה את השבת?" אמר להם: "סידורו – על השולחן, דוחה את השבת – שמצוות סידורו בשבת, לא לישתו ולא עריכתו דוחין את השבת" – בלילת הקמח במים וגלגול הבצק אינם דוחים את השבת, שעבודות אלו אפשר לעשותן מערב שבת (משנה מנחות יא,ב). והיה שם דואג – במקדש של נוב, באותה שבת שהגיע דוד לנוב (שמואל א כא,ח), ואמר: "מי הוא זה שבא להורות לפניי (בנוכחותי, כשאני נמצא במקום)?" – שכן אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו, ודואג היה ראש הסנהדרין בדור ההוא (ראה מדרש תהילים נב,ג)! אמרו לו – לדואג: "דוד בן ישי הוא". מיד הלך ונתן עצה לשאול מלך ישראל להמית את נוב עיר הכהנים – על ששאלו הלכה את דוד בפני דואג.
הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו: סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י'י, כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי" (שמואל א כב,יז) – שאול המלך אמר למשרתיו שיהרגו את כוהני נוב, כי עזרו לדוד, ואף שידעו שדוד ברח מפני שאול לא הודיעו לשאול על כך, - מי היו – הרצים הניצבים על שאול? - אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): אבנר ועמשא היו – אבנר שר צבאו של שאול, ועמשא בן אחותו של דוד. אמרו ליה: – אמרו לו (אבנר ועמשא לשאול): "כלום אית לך עלינן אלא הדין זונרה והדין כלינירין (צריך לומר: 'כלינידין') – כלום יש לך עלינו אלא החגורה הזאת והמעיל הזה (מקור המילים 'זונרה' ו'כלינידין' ביוונית)?! – הרי אנו חייבים לך רק את החגורה ואת המעיל שנתת לנו! הא טריפין לך" – הנה מושלכים לך (החגורה והמעיל מוטלים לפניך. כלומר, אין אנו חפצים לא במתנותיך ולא בעבודתך). שכתוב: "וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י'י" (שמואל א כב,יז) – עבדי המלך לא רצו להרוג את כוהני נוב.
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג" (שמואל א כב,יח) - אמר רבי יהודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): 'לדויג' כתוב – הכתיב של שמו של דואג כאן הוא 'דויג' (חילוף אל"ף ביו"ד). אמר לו – שאול לדואג: "נתפשתה כדג – דורשים את שינוי שמו מלשון דייג. אתה עברתה רבתה (צריך לומר כמו הגרסה שנשתמרה ב"בתי מדרשות" חלק ב, מדרש חסרות ויתרות, שמואל א, אות קמז: 'אמר לו: נתפשת כדג, את עברת דֵּבתָה, את קום בה' – אתה הרגזת (הפירוש של 'עברת' מסופק) את הזאבה, אתה התייצב כנגדה. לפנינו משל הדיוט, פתגם שהיה ידוע להם, שהדרשן הביאו כתיאור למצבו של דואג. המשמעות של הפתגם ברורה: מי שהכניס את עצמו לצרה הוא שצריך להתמודד איתה. הפתגם שאול מחיי השדה: המהלך בדרך ורואה זאבה רבוצה עם גוריה, אַל לו להיטפל לה, ואם עשה כך, שלא יצפה לעזרה מאחרים. במדרש שבירושלמי רבי יהודה בר פזי שם בפיו של שאול שתי מליצות עממיות: האחת, 'נתפסת כדג'; והשנייה, 'את עברת דבתה, את קום בה' - אינך יכול להימלט מגורלך; אתה עוררת את הבעיה, אתה צריך לפתור אותה ("שלוש הערות לנוסח הירושלמי ולפירושו", "לשוננו" עד, עמודים 199-203). - אולי במקום 'עברת' צריך לומר: 'עכרת' - הפרעת, הרגזת). שכתוב: "סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים" (שמואל א כב,יח) – (שאול אמר לדואג:) אתה תהרוג את כוהני נוב. - בשני חלקיו של המשפט 'את עברת דבתה, את קום בה' מודגש הכינוי 'את', ובזה הוא קשור אל המילה המודגשת בפסוק הזה "אתה".
"וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים, וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד" (שמואל א כב,יח) – דואג הרג שמונים וחמישה כוהנים שלבשו אפוד עשוי בד, - ויש להציע קושיה מברייתא על הפסוק: לא כן תני – לא כך שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת?! (בתמיהה) – כל זמן שיש כוהן גדול ראוי לעבודה אין ממנים אחר. ואם כן, איך ייתכן שהיו באותו זמן שמונים וחמישה כוהנים גדולים? (לבישת אפוד בד הוא סימן לגדולה, וכוהן הלובש אפוד בד הוא כוהן גדול) - ויש לתרץ: אלא מלמד שהיו כולם ראויין להיות כהנים גדולים – לא בא הכתוב אלא ללמד, שכל אחד מהכוהנים האלה היה ראוי להיות כוהן גדול (לפי התירוץ, כוהן הלובש אפוד בד ראוי להיות כוהן גדול).
כיצד נתרחק – דואג ממעמדו כגדול בתורה וראש הסנהדרין? - רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים. חד אמר: – [חכם] אחד אומר: אש יצאה מבית קודש הקדשים – שבמקדש של נוב, וליהטה סביבותיו – ולכן התרחקו בני אדם ממנו. וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: תלמידים וותיקים (חריפים ומפולפלים) נזדווגו (התחברו, הצטרפו) לו והיו למידים והוא שָׁכֵחַ – כל דבר שהיה דואג מלמד אותם, הם היו קולטים אותו והוא היה שוכח אותו, עד ששכח כל תורתו, לקיים מה שנאמר: "חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ, מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל" (איוב כ,טו) – הרשע יקיא את הרכוש שבלע, שרכש ברשע, והאל יגרש ויוציא את הרכוש מבטנו. ויש לדרוש את הכתוב על דואג, שהוא הקיא את התורה שבלע, שה' השכיח ממנו את התורה שלמד.
• • •
אחיתופל אין לו חלק לעולם הבא
אחיתופל אדם גיבור בתורה – בלימוד תורה, היה.
כתוב – בהעלאת ארון ה' לעיר דוד: "וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אָלֶף" (שמואל ב ו,א) – נוסף על צבאו שהיה איתו מלפני כן, דוד אסף את כל אנשי המלחמה הנבחרים שבישראל, שלושים אלף. - רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): תשעים אלף זקינים מינה – לדיינים, דוד ביום אחד ולא מינה אחיתופל עמהן – אף שהיה גיבור בתורה. הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אָלֶף" (שמואל ב ו,א) - "וַיֹּסֶף" תלתין – דורש "ויוסף" - הוסיף, שמינה שלושים אלף נוסף על שלושים אלף שנאמרו במפורש בפסוק, "עוֹד" תלתין – דורש "עוד", שמינה עוד שלושים אלף נוסף על שלושים אלף שהוסיף, ופשוטיה דקרייה – ופשוטו של הפסוק, תלתין – שלושים אלף שנאמרו במפורש בפסוק, הרי תשעין – נמצא שדוד מינה תשעים אלף זקנים (דורש "בחור" - המובחרים בתורה, והם הזקנים).
במדרש שמואל כה,ה נאמר: "ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל, שלושים אלף" (שמואל ב ו,א) - רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא: תשעים אלף בחורים מינה דוד באותו היום. הדא היא דכתיב: "בחור", "כל בחור", "את כל בחור".
את (אתה) מוצא, בשעה שבא דוד לשאת את ארון ברית י'י, לא נשאו כתורה – לא נשא את הארון כמו שצריך לשאת אותו לפי התורה: "וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה" (שמואל ב ו,ג) – נשאו את הארון על עגלה חדשה (בדבר הזה טעה דוד, שהכוהנים נושאים את הארון בכתף ולא על עגלה). והוה ארונא טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא – והיה הארון מרים את הכוהנים (שהלכו עם העגלה שעליה נשאו אותו) לגובה ומשליך אותם לארץ, טעין כהנייא לרומא וטריף לון לארעא – (ושוב) מרים את הכוהנים לגובה ומשליך אותם לארץ. שלח דוד ואייתי לאחיתופל – שלח דוד והביא את אחיתופל. אמר ליה: – אמר לו (דוד לאחיתופל): "לית את אמר לי – (האם) אין אתה אומר לי, מה לדין ארונא דו טעין כהנייא לרומא וטריף לון לארעא – מה לארון הזה שהוא מרים את הכוהנים לגובה ומשליך אותם לארץ, טעין כהנייא לרומא וטריף לון לארעא – (ושוב) מרים את הכוהנים לגובה ומשליך אותם לארץ?" אמר ליה: – אמר לו (אחיתופל לדוד): "שלח שאול לאילין חכימיא דמתניתא" (צריך לומר: 'דמנית'. ראה במדבר רבה ד,כ) – שְׁלח וּשְׁאל לחכמים האלה שמינית (אחיתופל אמר לדוד כך כדי לקנטרו על שלא מינה אותו עם תשעים אלף הזקנים שמינה). אמר דוד: "מאן דידע למיקמתה ולא מקימה – מי שיודע להעמיד אותו (את הארון יציב על העגלה) ולא מעמיד אותו, יהא סופיה מתחנקא" – יהיה סופו נחנק (יתלה את עצמו וימות בחנק. - דוד כיוון בדבריו אלה לאחיתופל שידע להעמיד את הארון). אמר – אחיתופל: "דבר (צריך לומר: 'דבח') קומוי והוא קאים" – זְבַח לפניו (הקרב לפני הארון קורבנות) והוא עומד.
הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (בהעלאה השנייה של הארון): "וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן י'י שִׁשָּׁה צְעָדִים, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא" (שמואל ב ו,יג) – לאחר כל שישה צעדים שהלכו נושאי הארון, דוד זבח שור ומריא (בהמה טהורה ממין הבקר). ובפסוק המקביל בדברי הימים א טו,כו כתוב: "וַיְהִי בֶּעְזֹר הָאֱלֹהִים אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית י'י, וַיִּזְבְּחוּ שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים". - ולכן זבח כשהעלה את הארון בשנייה, שלא יבוא לידי מה שאירע כשהעלהו בראשונה.
רבי חנינה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) ורבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים (בפירוש שני הכתובים הסותרים). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: על כל צעידה (צעד) וצעידה שור ומריא, ובסוף – לאחר כל שישה צעדים, שבעה פרים ושבעה אלים. וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: על כל צעידה וצעידה שבעה פרים ושבעה אלים, ובסוף שור ומריא.
אמר הקב"ה לאחיתופל: "מילה דמיינקייא אמרין בכנישתא בכל יום לא אמרת ליה – דבר שתינוקות (ילדים) אומרים בבית הכנסת בכל יום לא אמרת לו (לדוד): "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז,ט) – ללוויים בני קהת לא היה צורך בעגלות להסעת המשכן, כי הם נשאו את הכלים המקודשים ביותר (ובהם הארון) על כתפם, ודא אמרת ליה – וזאת אמרת לו?!" – היה לך לומר לדוד שחייבים לשאת את הארון בכתף, ולא היה לך לומר לו שיקריב לפניו קורבנות! (ה' נזף באחיתופל על שלא אמר לדוד שטעה ועשה שלא כהלכה, שאסור לשאת את הארון בעגלה)
בבבלי סוטה לה,ב אמרו: "ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' שישה צעדים ויזבח שור ומריא" (שמואל ב ו,יג), וכתיב: "שבעה פרים ושבעה אילים" (דברי הימים א טו,כו)! - אמר רב פפא בר שמואל: על כל פסיעה ופסיעה - שור ומריא, ועל כל שש פסיעות - שבעה פרים ושבעה אילים. - אמר ליה רב חסדא: אם כן, מילאת את כל ארץ ישראל במות! (שהיו צריכים לבנות מזבח בכל פסיעה) - אלא אמר רב חסדא: על כל שש פסיעות - שור ומריא, ועל כל שישה סדרים של שש פסיעות - שבעה פרים ושבעה אילים.
דעת החכם הראשון בירושלמי כדעת רב פפא בר שמואל בבבלי.
וכן את (אתה) מוצא, בשעה שבא דוד לחפור תימליוסים (יסודות (מקור המילה ביוונית)) של בית המקדש, חפר חמש עשר מאוון דאמין ולא אשכח תהומא – חפר חמש עשרה מאות (1,500) אמות ולא מצא את התהום, ובסופא אשכח חד עציץ ובעא מירמיתיה (צריך לומר: 'מרמייה') – ובסוף מצא עציץ אחד ורצה להרים אותו. אמר ליה: – אמר לו (העציץ לדוד): "לית את יכיל" – אין אתה יכול (להרים אותי). אמר ליה: – אמר לו (דוד לעציץ): "למה?" אמר ליה: – אמר לו (העציץ לדוד): "דנא הכא כביש על תהומא" – (מפני) שאני כאן כבוש (לחוץ) על התהום (מכסה את פי התהום ומונע ממנו מלעלות ולהציף את העולם). אמר ליה: – אמר לו (דוד לעציץ): "ומן אימת את הכא?" – ומאימתי אתה כאן? אמר ליה: – אמר לו (העציץ לדוד): "מן שעתא דשמע (צריך לומר: 'דאשמע') רחמנא קליה בסיני "אָנֹכִי י'י אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ,ב), ורעדת ארעא ושק(ו)עת, (ו)אנא יהיב הכא כביש על תהומא" – מהשעה שהשמיע הרחמן (כינוי לה') את קולו בסיני "אנוכי ה' אלוהיך", ורעדה הארץ ושקעה, אני נתון כאן כבוש על התהום (חז"ל דרשו את הכתוב "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה" (תהילים עו,ט), שבשעה שבא הקב"ה לתת תורה לישראל ולהשמיע להם את הדינים, בתחילה הארץ יראה שמא לא יקבלו ישראל את התורה ויחזור העולם לתוהו ובוהו, וכיוון שקיבלוה מיד שקטה).
אף על גב כן לא שמע ליה – אף על פי כן לא שמע לו (דוד לעציץ, שלא ירים אותו). כיון דרימיה – כיוון שהרים אותו, סליק תהומא ובעא מטפא עלמא – עלה התהום ורצה להציף (לשטוף במים) את העולם. והוה אחיתופל קאים תמן – והיה אחיתופל עומד שם. אמר – אחיתופל לעצמו: "כדון דוד מתחנק ואנא מליך" – עכשיו דוד נחנק (ימות בחנק מחמת מי התהום) ואני מולך (שולט במקומו). אמר דוד: "מאן (דחכם) דידע מק(י)מתיה ולא מקים ליה – מי שיודע להעמיד אותו (את התהום שלא יציף את העולם) ולא מעמיד אותו, ייא סופיה מתחנקא" – יהיה סופו נחנק (יתלה את עצמו וימות בחנק). אמר מה דאמר ואוקמיה – אמר (אחיתופל) מה שאמר (לחש של כישוף) והעמיד אותו (את התהום, שירד התהום 1,500 אמות וחזר למקומו. - אחיתופל חשש מהקללה של דוד ולכן העמיד את התהום).
התחיל דוד אומר שירה: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" (תהילים קכ,א) - שיר למאה עולות – שיר למאה אמות שהתהום עולה, שהעלה דוד את התהום לאחר שירד, כדי שמימיו יהיו סמוכים לפני הקרקע (דורש "מעלות" - מאה עולות). על כל מאה אמה – שהיה התהום עולה, היה אומר שירה – וכך אמר דוד חמישה עשר שירי מעלות על 1,500 אמות שהתהום עלה.
אף על גב כן הוה סופיה מתחנקה – אף על פי כן (אף שהעמיד אחיתופל את התהום) היה סופו נחנק (תלה את עצמו ומת בחנק).
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא היא דמתלא אמרה (צריך לומר: 'אמר', כי 'מתלא' הוא לשון זכר): – זה הוא [הדבר] שהמשל אומר: צריך בר נש חשיש על לווטייה דרבה אפילו על מגן – צריך אדם לחשוש (לדאוג) על הקללות של הגדול, אפילו על חינם (אף שלא היה מקום לקללה שקילל דוד את אחיתופל לחול, שהרי העמיד את התהום, מכל מקום כיוון שיצאה קללה עליו מפי דוד, נתקיימה בו הקללה).
בבבלי סוכה נג,א-ב אמרו: בשעה שכרה דוד שיתים, קפא תהומא ובעא למשטפיה לעלמא. אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ומשדי בתהומא ומחתיה לדוכתיה? ליכא דאמר ליה מידי. אמר דוד: כל היודע לומר ואינו אומר - ייחנק בגרונו. נשא אחיתופל קול וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו - על אחת כמה וכמה. כתב שם ושדא בתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כיוון דחזא דנחית טובא, אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמיה באלפא גרמידי.
ובבבלי מכות יא,א אמרו: אמר רב יהודה: קללת חכם אפילו בחינם היא באה. מנא לן? מאחיתופל. שבשעה שכרה דוד שיתים, קפא תהומא ובעא למשטפיה לעלמא, אמר: מהו למכתב שם אחספא ומישדא בתהומא ומיקם בדוכתיה? ליכא דאמר ליה מידי. אמר: כל היודע ואינו אומרו - ייחנק בגרונו. נשא אחיתופל קול וחומר בעצמו, אמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים, לכל העולם כולו - לא כל שכן?! אמר ליה: שרי. כתב דוד שם אחספא ושדא בתהומא, נחת וקם אדוכתיה. ואפילו הכי כתיב: "ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו וייחנק" (שמואל ב יז,כג).
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר יצחק (אמורא בדור השלישי): מגילה שמסר שמואל לדוד – שהיתה כתובה בה תוכנית בניין בית המקדש, אמרה אחיתופל – לדוד, ברוח הקודש (כינוי לנבואה) (בירושלמי מגילה א,א יש מימרה נוספת של רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק על המגילה שמסר שמואל לדוד. ולמדו שם מפסוקים שמגילה זו נאמרה לדוד ברוח הקודש).
ומה הוה אחיתופל עביד? – ומה היה אחיתופל עושה? כד הוה בר נש אזל ממלך ביה במילה – כאשר היה אדם הולך להימלך (להתייעץ) בו בדבר, הוה אמר ליה – היה (אחיתופל) אומר לו: "איזיל עביד כן והכן – לֵךְ ועשה כך וכך. ואין לית את מהימן לי – ואם אין אתה מאמין לי, אזל ושאיל – לֵךְ וּשְׁאל באורים ותומים" – שבחושן של הכוהן הגדול. והוה אזל שאל ומשכח ליה כן – והיה (אותו אדם) הולך ושואל ומוצא לו כך (כמו שאמר לו אחיתופל). הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב (בסיפור מרד אבשלום): "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים" (שמואל ב טז,כג) – החשיבו את העצות של אחיתופל כמו דברי תשובה שמשיב האלוהים לשואלים אותו באורים ותומים; ויש לדרוש את הכתוב, שהעצה שיעץ אחיתופל היתה זהה לתשובת האלוהים באורים ותומים, "אִישׁ" קרי ולא כתיב – המילה "איש" שבפסוק זה נקראת ולא נכתבת, - לא יכלו הכתובים לקרותו – את אחיתופל, איש – מפני שלא היה כאיש אלא כמלאך (מדרש תהילים ג,ד) בשל חוכמתו הרבה.
כיצד נתרחק – אחיתופל ממעמדו כגיבור בתורה? - כתוב (בסיפור מרד אבשלום): "וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת" (שמואל ב יז,כג) – מאחר שלא נעשתה עצתו הטובה שיעץ לאבשלום, הלך אחיתופל לביתו וערך צוואה לאנשי ביתו ותלה את עצמו ומת בחניקה.
וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ - שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו – לפני מותו, לאחר שראה שמרד אבשלום בדוד נכשל. אמר להם: "אל תמרדו במלכות בית דוד, דאשכחנן דקודשא בריך הוא נסיב לון אפין אפילו בפרהסיא – (מפני) שמצאנו שהקב"ה נושא להם פנים (מטה את הכף לטובתם שלא כדין, מעדיף אותם על אחרים) אפילו בפרהסיה (אף אם חטאו בגלוי, כמו במעשה דוד ובת שבע), ואל תשאו ותתנו (תעסקו במסחר) (צריך להוסיף: 'אלא' ("שערי תורת ארץ ישראל", על פי בבלי פסחים, ראה להלן)) עם מי שהשעה משחקת לו – שהוא מצליח במעשיו, שהנושא ונותן עם מי שהוא מצליח גם הוא מצליח, ואם היתה העצרת (כינוי לחג השבועות) ברורה – יום בהיר, לא מעונן, - זִרעו (בקטע גניזה נוסף 'לכם') חיטים יפות" – שהוא סימן שהחיטים שתזרעו בעונת הזריעה הבאה יצליחו ויהיו משובחות (אפשר שהסימן לחיטים קשור לעצרת מפני שבעצרת מקריבים את מנחת שתי הלחם מן החיטים).
ומסתפקים: ולא ידעין – ולא יודעים (מה הסיבה שהעצרת ברורה), אם ברורה בטל – היה יום בהיר כי היה באותו יום טל, ואם – או אם ברורה בשרב – היה יום בהיר כי היה באותו יום שרב.
בבבלי בבא בתרא קמז,א אמרו: תנו רבנן: שלושה דברים ציווה אחיתופל את בניו: אל תהיו (שותפים) במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור - זרעו חיטים.
בבבלי פסחים קיב,א אמרו: תנו רבנן: שבעה דברים ציווה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: ...(כשתרצה לשאת ולתת) הווי משתדל (מצטרף ומתחבר) עם מי שהשעה משחקת לו.
ושם קיג,א אמרו: שלושה דברים אמר רבי יוחנן משום אנשי ירושלים: ...הווי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו.
בתוספתא ערכין א,ט שנו: אבא שאול אומר: כל זמן שיום טוב של עצרת ברור - סימן יפה לעולם.
• • •
גיחזי אין לו חלק לעולם הבא
מידותיו הרעות של גיחזי
גיחזי אדם גיבור בתורה – בלימוד תורה, היה, אלא שהיו בו שלשה דברים: עין צרה – קנאה, ופרוץ בערוה – שחרג מגבולות ההתנהגות המינית המותרת, ולא היה מודה בתחיית המתים – שהוא אחד מן הדברים שהחוטא בהם אין לו חלק לעולם הבא.
מניין שהיו בו שלושה דברים אלה? -
עין צרה - בשעה שהיה אלישע יתיב בתינוייה – יושב בבית מדרשו, הוה גיחזי יתיב ליה על תרעא – היה גיחזי (תלמידו המובהק של אלישע) יושב לו על השער (ולא נכנס לבית המדרש, כדי שהתלמידים האחרים של אלישע שיבואו יראו אותו ויימנעו מלהיכנס, מפני שהיתה עינו של גיחזי צרה באחרים שלא ייהנו מתלמודו של אלישע), ותלמידייא חמיין ליה ואמרין – והתלמידים (של אלישע) רואים אותו (את גיחזי יושב לו על השער) ואומרים: "גיחזי לא עאל, ואנן עלון (צריך לומר: 'עלין')?!" – גיחזי (שהוא גיבור בתורה) לא נכנס (לבית המדרש לשמוע את תלמודו של אלישע), ואנחנו נכנסים?! (בקטע גניזה: 'מן עלל?' - מי נכנס?) והוה תנייו (צריך לומר: 'תנייה' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1442)) מתאמר ובר נש לא מיתהני כלום – והיה תלמודו (של אלישע) נאמר, ואדם לא נהנה כלום (שלא היה אדם שהיה שומע את אלישע כשהיה אומר את תלמודו). כיון שנתרחק – גיחזי ממעמדו, שנצטרע ונדחה על ידי אלישע (ראה להלן), מה כתיב תמן: – מה כתוב שם (בפתיחת הסיפור על נס הצפת הברזל): "וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע: הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ" (מלכים ב ו,א) – המקום צר מלהכיל את כולנו, - לא אסחין אוכלוסייא דתלמידייא דהוון תמן – לא נשא (לא החזיק, לא הכיל) את האוכלוסים (המספר הרב) של התלמידים שהיו שם (שהמוני תלמידים נהרו לבית מדרשו של אלישע. פסוק זה נאמר מיד לאחר שגיחזי נצטרע, ומכאן שעד עכשיו נמנע מהתלמידים להיכנס. - מקור המילה אוכלוסייא ביוונית. - בני הנביאים מוצגים כאן כתלמידים הלומדים תורה מאלישע).
בבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב אמרו: רבנן דחה מקמיה דאלישע (גיחזי דחה את התלמידים מבית מדרשו של אלישע), שנאמר: "ויאמרו בני הנביאים אל אלישע: הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו" (מלכים ב ו,א), מכלל דמעיקרא לא הווה צר.
ופרוץ בערוה - (כאן התחלת מקבילה בירושלמי יבמות ב,ד) שכן השונמית אומרת לאישה – לבעלה (בסיפור אלישע והשונמית): "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד" (מלכים ב ד,ט) – אלישע העובר אלינו תמיד הוא פרוש מכל עבירה. - אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הוא קדוש ואין תלמידו קדוש – כך יש לדייק מהמילה היתירה "הוא". - אלישע נקרא קדוש משום שגדר עצמו מן הערוה, אבל גיחזי היה פרוץ בערווה.
מניין ידעה השונמית שאלישע הוא קדוש? - אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שלא הביט בה מימיו – אלישע לא הביט מעולם בפניה של השונמית (אבל גיחזי הביט בה). ורבנין דקיסרין אמרין: – וחכמי קיסריה אומרים: שלא ראת (ראתה) טיפת קרי על בגדיו מימיו – השונמית לא ראתה מעולם טיפה של פליטת זרע מקרית על בגדיו של אלישע (אבל ראתה על בגדיו של גיחזי).
ומספרים סיפור דומה: אמתיה ד- – אמתו (משרתתו) של רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) אמרה: "אנא הוינא משזגה מנוי דמרי – אני הייתי רוחצת (מכבסת) את הבגדים של אדוני (רבי שמואל בר רב יצחק). מן יומוי (צריך לומר: 'יומי') לא חמית מילה בישא במאנוי דמרי" – מימיי לא ראיתי דבר רע (טיפת קרי) בבגדיו של אדוני (כמו שאמרו לעיל על אלישע).
כתוב – בסיפור אלישע והשונמית: "וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ" (מלכים ב ד,כז) – גיחזי ניגש לדחוף ולהרחיק את השונמית מאלישע (שהשתטחה על הקרקע ואחזה ברגליו כדי לבקש ממנו על בנה שמת). - מהו – מה פירוש "לְהָדְפָהּ"? אמר רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): שנתן ידו בהוד שביופיה, בין דדיה – גיחזי שם את ידו בפטמות השדיים של השונמית. ודורש את המילה "הודפה" בדרך נוטריקון - הוד יופיה. - מכאן שגיחזי היה פרוץ בערווה (כוונת הביטוי "בהוד שביופיה" מתפרשת: בין דדיה. יש לפרש את "הוד" במובן חוד (דד). הצורה "הוד" בה"א חיונית ליצירת הנוטריקון של "להודפה", אך יש לה גם ערך סגנוני: כפל המשמעות של "הוד" מאפשר להשתמש בצירוף "הוד יופיה" גם כלשון נקייה המטשטשת את חריפות הביטוי ("גנזי הירושלמי", עמוד 787)).
עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות.
בירושלמי יבמות ב,ד אמרו: אמר רבי יודה בן פזי: ולמה סמך הכתוב פרשת עריות לפרשת קידושין? ללמדך, שכל מי שהוא פורש מן העריות נקרא קדוש. שכן שונמית אומרת לאישה...
בויקרא רבה כד,ו נאמר: אמר רבי יהודה בן פזי: כל מי שהוא גודר עצמו מן הערווה (שנזהר בענייני ערווה) נקרא קדוש. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי מייתי לה מן שונמית. הדא היא דכתיב: "ותאמר אל אישה: הנה נא ידעתי כי איש אלוהים קדוש הוא" (מלכים ב ד,ט). אמר רבי יונה: הוא קדוש, ואין משרתיו קדושים. הדא היא דכתיב: "וייגש גיחזי להודפה" (מלכים ב ד,כז). אמר רבי יוסי בר חנינה: שדחפה בהוד יופיה, בין דדיה. רבי אבין אמר: מלמד שלא הביט בה מימיו. ורבנין אמרין: שלא ראתה טיפת קרי מימיה על סדינו.
אמתיה דרב שמואל בר רב יצחק אמרה: אנא הווינא משמשא (משמשת, כלומר, מסדרת) למנוי דמרי ולא מן יומי חמית מילא בישא על מאנוי דמרי.
בבבלי ברכות י,ב נאמר: "ותאמר אל אישה: הנה נא ידעתי כי איש אלוהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד" - אמר רבי יוסי בר חנינא: מכאן שהאישה מכרת באורחים יותר מן האיש.
מנא ידעה? - רב ושמואל. חד אמר: סדין של פשתן הציעה לו תחתיו / על מיטתו ולא ראתה קרי עליו, וחד אמר: שלא ראתה זבוב על שולחנו.
"קדוש הוא" - אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא קדוש, ואין משרתיו קדושים.
"וייגש גיחזי להודפה" - אמר ריש לקיש / רבי יוסי בר חנינא: מלמד שדחפה בהוד יופיה.
ולא היה מודה בתחיית המתים - את (אתה) מוצא, בשעה שבא אלישע להחיות את בנה של השונמית, אמר לו – אלישע לגיחזי: "וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ" (מלכים ב ד,כט) – קח את מקלי בידך ולך לבית השונמית, אם תמצא איש בדרכך - לא תברכנו בברכת שלום, ואם יקדים האיש שימצאך בדרכך ויברכך - לא תענה לו, כדי שלא תתעכב בדרך אף לרגע אחד, ולא תאחר להגיע לבית השונמית. והוא לא עבד כן – והוא (גיחזי) לא עשה כך (כמו שאמר לו אלישע. דורשים כך מהכתוב במלכים ב ד,לא: "וְגֵחֲזִי עָבַר", שעבר על דברי אלישע), אלא כד פגע בר נש ביה ואמר ליה – כאשר פגע (פגש) אדם בו ואמר לו (לגיחזי): "מאיין ולאיין – מהיכן אתה בא ולהיכן אתה הולך, גיחזי?" ווּ אמר ליה – והוא (גיחזי) אמר לו: "אנא אזיל מחיה מתים" – אני הולך "מחיה מתים" (להחיות את המת), ווּ אמר ליה– והוא (האדם) אמר לו: "לית דמחיה מתים – אין ש"מחיה מתים", אלא הקב"ה", דכתיב ביה – שכתוב בו (בתפילת חנה): "י'י מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" (שמואל א ב,ו) – ה' ממית ומשיב לחיים, הוא מוריד לקבר ומעלה ממנו (לפי מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דעמלק פרשה א ומכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יז,ט, אמר לו גיחזי: "אף רבי (אלישע) ממית ומחיה (כמו הקב"ה)"). אזל ליה ולא עבד כלום – הלך לו (גיחזי לבית השונמית) ולא עשה כלום (לא הצליח להחיות את בן השונמית שמת. ראה מלכים ב ד,לא). חזר לגביה – חזר (גיחזי) אצלו (אצל אלישע), אמר ליה – אמר לו (גיחזי לאלישע): "אנא ידע, אִילּוּ הוה דמיך, לא הוה מיתער על ידך" – אני יודע, שאילו היה (בנה של השונמית) מת, לא היה מתעורר על ידך (באמצעותך. גיחזי ייחס לעצמו או לאלישע את הכוח להחיות מת ולא לקב"ה, ומשנכשל הכריז שגם אלישע לא מסוגל היה להחיות את הבן, אילו היה מת באמת). - מכאן שגיחזי כפר בתחיית המתים.
תאוות הבצע של גיחזי
את (אתה) מוצא, בשעה שבא נעמן שר צבא מלך ארם אצל אלישע – שירפאנו מצרעתו, בא אליו בסוסו וברכבו – שנאמר: "וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע" (מלכים ב ה,ט). - אמר רבי יוחנן (בקטע גניזה: 'רבי אחא'): 'בסוסו' כתיב (בקטע גניזה: 'כתב'. - ראה "גנזי הירושלמי" עמוד 766 על ההבחנה בין התבנית 'כתיב כך כך' לבין 'כך וכך כתב') – צורת הכתיב היא 'בסוסו' בלי יו"ד, ויש לדרוש שבא נעמן אל אלישע בסוס אחד. - ב"בתי מדרשות" חלק ב, מדרש חסרות ויתרות, מלכים ב, אות קעז נאמר: "וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ", 'בסוסו' כתב. ולמה? שאף על פי שהיה גוי, נהג באלישע הנביא כבוד, והשפיל את עצמו ולא בא לפתח אלישע בכל מרכבתו ובכל סוסיו אלא בסוס אחד בלבד. בעא מיתן ליה דהב וכסף – רצה (נעמן) לתת לו (לאלישע) זהב וכסף, אסטלוון ולבושין – אצטלאות (בגדים עליונים מיוחדים לאנשים רמי מעלה. מקור המילה אסטלוון ביוונית) ובגדים (ראה מלכים ב ה,ה, ושם נזכרו כסף וזהב וחליפות בגדים. אולי צריך לומר: 'אסטלוון דלבושין', כמו בתרגום המיוחס ליונתן למילים "חליפות בגדים"), אבנים טובות ומרגליות (לא נזכרו בכתוב), ולא קיבל – אלישע ממנו, עליו (מילה זו יתירה, ואינה בקטע גניזה). הדא היא דכתיב: – זה הוא [הדבר] שכתוב: "וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן" (מלכים ב ה,טז) – נעמן ביקש הרבה מאלישע שייקח את מתנתו, ואלישע סירב.
אתא גיחזי ואמר – בא גיחזי ואמר: "חַי י'י כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה" (מלכים ב ה,כ) – גיחזי נשבע שירוץ אחרי נעמן וייקח ממנו משהו ממה שלא רצה אלישע לקחת, 'מומה' כתיב (בקטע גניזה: 'כתב') – צורת הכתיב היא 'מומה' - מום, ויש בזה רמז שגיחזי לקח מנעמן את מומו שהיה בו, את צרעתו, שצרעת נעמן דבקה בגיחזי, כאמור להלן (כתיב כזה אינו קיים בנוסח המסורה. דרשה זו מעידה על קיומו של נוסח אחר שלא השתמר). אזל ומטא ביה ונסב מה דנסב ואטמרון בעיליתיה – הלך (גיחזי) והגיע אליו (אל נעמן) ולקח מה שלקח והסתיר אותם בעלייתו (בקומה העליונה. - ראה מלכים ב ה,כג-כד). אתא גבי אלישע, אמר ליה – בא (גיחזי) אצל אלישע, אמר לו (אלישע): "מאיין ולאיין – מהיכן אתה בא ולהיכן אתה הולך, גיחזי? (במלכים ב ה,כה נאמר: "וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: מֵאַיִן, גֵּחֲזִי?". - אומנם הביטוי "מאיין ולאיין, גיחזי?" מצוי לעיל, אך בשל הדמיון הרב ללשון הפסוק נראה שלפנינו ציטוט מקראי משובש) מיאנתה מתן שכרן של הצדיקין" (בקטע גניזה נוסף 'לעתיד לבוא') – אינך ראוי לשכרם של הצדיקים, ואיבדת את חלקך לעולם הבא (דורשים כך מצורת הכתיב 'מאן' - לשון מיאון, במקום צורת הקרי "מֵאַיִן"). אמר לו – גיחזי לאלישע: "לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה" (מלכים ב ה,כה) – לא הלכתי למקום זה או אחר. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא לִבִּי הָלַךְ, כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ; הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף...?" (מלכים ב ה,כו) – וכי לא הלך ליבי (מחשבתי) אחריך, כשנעמן ירד מעל מרכבתו ללכת לקראתך (אלישע ראה ברוח הקודש מה שעשה גיחזי); וכי זו העת לקחת מתנות? (כי הדבר עלול להתפרש שריפאתי את נעמן למען בצע כסף, ולא להביא רפואה לאדם סובל) - "העת לקחת אבנים טובות ומרגליות? (לא נזכרו בכתוב) לפיכך צרעת נעמן תדבק בו (צריך לומר: 'בך')" – שנאמר: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (מלכים ב ה,כז) - אלישע קילל את גיחזי שעליו ועל בניו תבוא הצרעת שהוסרה מנעמן (בבמדבר רבה ז,ה נאמר, שאלישע שלא רצה ליטול מנעמן כלום קידש שמו של הקב"ה, וגיחזי חילל שמו של הקב"ה, ולכן באה עליו צרעת).
במסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מג נאמר: גיחזי נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר: "ויאמר גיחזי נער אלישע איש האלוהים: ...ולקחתי ממנו מאומה" (מלכים ב ה,כ) - מומה דהווה ביה. נתנבא שהוא עתיד ללבוש הצרעת.
ובויקרא רבה יז,ג נאמר: על עשרה דברים נגעים באים: על חילול השם... מניין? מגיחזי, שנאמר: "ויאמר גיחזי נער אלישע איש האלוהים: ...כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאיתו מאומה" (מלכים ב ה,כ) - מהו "מאומה"? / 'מומא' כתיב - מומא דהווה ביה. ומניין שלקה בצרעת? שנאמר: "וצרעת נעמן תדבק בך" (מלכים ב ה,כז).
כתוב – בסיפור על המצור והרעב בשומרון ונבואת אלישע על הרווחה שתבוא: "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר" וגו' (מלכים ב ז,ג) – ארבעה אנשים היו מצורעים וישבו פתח השער (מחוץ לחומת העיר שומרון, כדרך המצורעים). - ומי היו – ארבעה המצורעים? רבי (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'רב') יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): גיחזי ושלשת בניו היו – שהתקיימה קללתו של אלישע, וגיחזי ובניו נצטרעו.
בבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב אמרו: "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער" (מלכים ב ז,ג) - מאן נינהו? - אמר רבי יוחנן: גיחזי ושלושת בניו.
ניסיונו של אלישע להחזיר את גיחזי בתשובה
כתוב: "וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק, וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם חֹלֶה" וגו' (מלכים ב ח,ז). - מה אזל בעי מיעבד תמן? – מה הלך (אלישע) ורצה לעשות שם (בדמשק)? אזל בעא מקרבא לגיחזי ואשכחיה מוחלט – הלך ורצה לקרב את גיחזי (לאחר שענש את גיחזי בצרעת ודחה אותו, שבאותה שעה היה גיחזי בדמשק) ומצא אותו (את גיחזי) מוחלט (אפשר לפרש שמצאו מצורע מוחלט, והוא מצורע שטימא אותו הכוהן באופן מוחלט. ואפשר לפרש שמצאו מוחלט ברשעות או מוחלט בעבירות, ולכן לא עלה בידו של אלישע לקרב את גיחזי, וכן יוצא מן הבבלי. - במדרש תהילים א,כב נאמר: כל מי שהוא מוחלט בעבירות אינו יכול לחזור בו. - לפי פשוטו של מקרא, אלישע בא לדמשק להודיע לחזאל שהוא עתיד למלוך במקום בן הדד). מיכן שדוחין בשמאל ומקרבין בימין – ממה שעשה אלישע, שדחה את גיחזי תלמידו בשתי ידיו ובשל כך ריחק אותו לעולם, שהרי נכשל לקרב אותו, יש ללמוד שאין לרב לדחות תלמיד שחטא בשתי ידיים אלא רק ביד אחת, כדי שיוכל אחר כך לקרב אותו (פירוש הלשון "דוחים בשמאל ומקרבים בימין", שכוח הדחייה יהיה פחות מכוח הקירוב, כשם שיד שמאל חלשה מיד ימין).
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): "בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר, דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח" (איוב לא,לב) – איוב אמר, שלא נתן לגר ללון בחוץ אלא אסף אותו לביתו, ופתח את דלתי ביתו לאורח; ויש לדרוש את הכתוב לעניין גוי שבא להתגייר ולקבל דת ישראל, שיש לקרב אותו ולא להרחיק אותו. - מיכן שדוחין בשמאל ומקרבין בימין. לא כשם שעשה אלישע שדחה את גיחזי בשתי ידיו.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דעמלק פרשה א ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יח,ו נאמר: כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ואל תרחקהו. מכאן אתה למד, שיהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין, לא כשם שעשה אלישע לגיחזי שדחאו לעולם.
דרשתו של רבי יוחנן בירושלמי היא עיבוד לברייתא שבמכילתות. הדרשה כוללת את דברי הברייתא, וכך נכפל בקטע שבירושלמי המשפט "מיכן שדוחין בשמאל ומקרבין בימין".
בבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב אמרו: "וילך אלישע דמשק" (מלכים ב ח,ז) - להיכן הלך? - אמר רבי יוחנן: שהלך להחזיר גיחזי בתשובה, ולא חזר. אמר לו (אלישע): חזור בך. אמר לו (גיחזי): כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים - אין מספיקים בידו לעשות תשובה.
תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידיו.
במלכים ב יג,יד נאמר: "וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ".
ומביאים ברייתא: שני חלאים חלה אלישע, אחד כדרך הארץ – שחלה כמנהג העולם בחולי שגרם את מותו, ואחד שדחה את גיחזי – שנענש אלישע על כך וחלה.
בבבלי סוטה מז,א וסנהדרין קז,ב אמרו: תנו רבנן: שלושה חולאים חלה אלישע: אחד - על שגירה דובים בתינוקות (ואכלום, כמסופר במלכים ב פרק ב), ואחד - שדחפו לגיחזי בשתי ידיו. ואחד - שמת בו.
• • •
כולם יש להם חלק לעולם הבא
רבי חנניה (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'רבי חנינה' - בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – שני החכמים אמרו דבר אחד: בשעה שנמנו (נספרו קולותיהם בהצבעה לשם החלטה בעניין מסוים) – החכמים, ואמרו: שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא – כמו ששנינו במשנה הלכה ב (המסורת של שני האמוראים האלה קובעת שהרחקתם של שבעת האישים מן העולם הבא לא היתה עונש משמים על חטאיהם אלא החלטה של בית דין שהתקבלה באסיפה ובמניין), יצתה (יצאה) בת קול (קול מן השמים) ואמרה: "הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ?" – אליהוא אמר לאיוב: האם אתה חושב, שמכיוון שמאסת את המשפט שכבר חרץ עליך אלוהים, הוא ישלם את מעשיך לפי דבריך?, אלא "כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי? וּמַה יָדַעְתָּ דַבֵּר" (איוב לד,לג) – האם אתה חושב שאלוהים יאמר לך שאתה תקבע את גורלך ולא הוא? ומה אתה יודע להשיב על דבריי? - ויש להפנות את דברי הגערה והנזיפה של הכתוב כלפי החכמים שבאותה אסיפה, שלא היה להם לקבוע את גמולם לעולם הבא של המלכים וההדיוטות האלה, אלא רק ה' הוא הקובע מי יש לו חלק לעולם הבא ואין הדבר תלוי בבני אדם. ביקשו – החכמים שבאותה אסיפה, לצרף את שלמה – המלך, עמהן – עם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, בשל חטאיו של שלמה המפורסמים במקרא. בא דוד – אביו של שלמה, ונשתטח (שכב מלוא קומתו) לפניהן – כדי לבקש מהם על בנו שלא יצרפו אותו עימהם, ויש אומרים: אש יצאת מבית קודש הקדשים וליהטה סביבותיהם – ואיימה לכלות את הנאספים (אין מובן לסדר הדברים במסירה שלפנינו, שכן לא ייתכן שלאחר שיצאה בת קול ואמרה "המעמך ישלמנה...?", ביקשו לצרף את שלמה. ונראה שהנוסח הנכון הוא כמו בקטע גניזה: בשעה שנמנו ואמרו: שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא, ביקשו לצרף את שלמה עמהן, ובא דוד ונשתטח לפניהן. יצתה בת קול ואמרה: "המעמך ישלמנה?". ויש אומרים: אש יצאת מבית קודש הקדשים וליהטה את סביבותיהם. - סדר הדברים בקטע הגניזה דומה לזה שבמקבילה בבבלי. יש אומרים מציעים מסורת חלופית למסורת שבא דוד ונשתטח לפניהם. כוונת הדברים לפי הנוסח שבקטע הגניזה, שכשביקשו לצרף את שלמה, לא השגיחו בדוד ולא השגיחו באש, אלא בבת קול שאמרה "המעמך ישלמנה...?", ולכן לא צירפו את שלמה, כמו שאמרו בפירוש בבבלי. - לקטע זה מקבילה בבמדבר רבה יד,א, ושם נאמר כמו בבבלי).
בבבלי סנהדרין קד,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: ביקשו למנות עוד אחד (את שלמה המלך בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא). באת דמות דיוקנו של אביו ונשתטחה לפניהם, ולא השגיחו עליה. באת אש מן השמים וליחכה בספסליהם, ולא השגיחו עליה. יצתה בת קול ואמרה להם: "חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתייצב, בל יתייצב לפני חשוכים" (משלי כב,כט) - מי שהקדים ביתי (המקדש) לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלוש עשרה שנה, "לפני מלכים יתייצב, בל יתייצב לפני חשוכים" (אין ראוי למנותו עם הרשעים), ולא השגיחו עליה. חזרה ואמרה להם: "המעימך ישלמנה כי מאסת? כי אתה תבחר ולא אני? ומה ידעת דבר" (איוב לד,לג) (האם אתם משלמים שכר, שאתם בוחרים למי יש חלק לעולם הבא ולמי אין חלק?!).
בשיר השירים רבה א [א] ה נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שנמנו וגמרו: שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, ביקשו לצרף שלמה עימהם. יצתה בת קול ואמרה להם: "אל תיגעו במשיחיי" (תהילים קה,טו).
ובפסיקתא רבתי פסקה ו נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: ראוי היה שלמה להימנות עם שלושה מלכים וארבעה הדיוטות ששנו חכמים שאין להם חלק לעולם הבא. למה? "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו היטו את לבבו" (מלכים א יא,ד), ועל שנזדרז במלאכת בית המקדש לא נתייחס עימהם, עם אלו המלכים החשוכים, ירבעם ואחאב ומנשה, אלא זכה להתייחס עם המלכים הצדיקים.
ומספרים: הדר עילה (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'חד ר' עילה' - חכם אחד ששמו רבי עילה (עלאי, אלעי). - בכתב יד ליידן התיבות 'חד ר'' נדבקו ונוצרה 'הדר' ("גנזי הירושלמי", עמוד 770, הערה 69). - הלשון 'חד רבי פלוני' בא להדגיש שאין זה החכם הידוע שכך שמו) הוה יליף מצלי ומתענה – היה רגיל להתפלל (על הגשמים) ולהיענות (להיות נענה מן השמים). כיון שנמנה עמהן – עמד למניין עם החכמים בעניין המלכים וההדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, צלי ולא איתעני – התפלל ולא נענה (זה היה סימן מן השמים שלא היה ראוי לחכמים לקבוע את גמולם לעולם הבא של המלכים וההדיוטות. - על סיפור זה ראה "שלוש הערות לנוסח הירושלמי ולפירושו", "לשוננו" עד, עמודים 195-199).
ומביאים ברייתא: דורשי רשומות – תנאים שעסקו בפירוש מקראות סתומים, אמרו: כולהם (כולם) יש להם חלק לעולם הבא – שלושת המלכים, ושלושה מתוך ארבעת ההדיוטות, חוץ מבלעם. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) "לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה, וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, יְהוּדָה מְחֹקְקִי. מוֹאָב סִיר רַחְצִי, עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי" (תהילים ס,ט-י; תהילים קח,ט-י) – לי תהיה ארץ גלעד וארץ מנשה לנחלה, ארץ אפרים תהיה מצודתי הראשית, ארץ יהודה תהיה משענת שלטוני, ארץ מואב שתיכבש תהיה כעבד הנוטל סיר ובו מים כדי לרחוץ את אדונו, ארץ אדום שתיכבש תהיה כעבד המנקה את נעלי אדונו. ויש לדרוש את הכתוב כדברי הקב"ה על אלה שיש להם חלק לעולם הבא: "לִי גִלְעָד" - זה אחאב מלך ישראל שנפל ברמות גלעד. "לִי מְנַשֶּׁה" - כשמועו – זה מנשה מלך יהודה, כמשמעו הפשוט של השם. "אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי" - זה ירבעם בן נבט אפרתי – משבט אפרים (מלכים א יא,כו). "יְהוּדָה מְחֹקְקִי" - זה אחיתופל – שהיה משבט יהודה, שכן היה מהעיר גילה שהיתה בנחלת יהודה. "מוֹאָב סִיר רַחְצִי" - זה גיחזי – שלקה בצרעת, בעקבות ריפויו של נעמן מצרעתו על ידי רחיצה בירדן. "עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי" - זה דואג האדומי – כך הוא נקרא (שמואל א כא,ח. ראה מדרש תהילים נב,ד).
אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבון כל העולמים, מה נעביד ודוד מלכא דישראל מיקל לון – מה נעשה, ודוד מלך ישראל מקלל אותם (את אחיתופל ודואג): "וְאַתָּה, אֱלֹהִים, תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה, לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם" (תהילים נה,כד) – דוד קילל את אויביו הרשעים, שהם שופכי דמים ובוגדים, שה' יוריד אותם לשאול ולאבדון, ולא יגיעו אף למחצית ימיהם? – הרי שקילל דוד את אחיתופל ודואג שלא יהיה להם חלק לעולם הבא! (חז"ל דרשו את הכתוב הזה על אחיתופל ודואג, ראה בבלי סנהדרין סט,ב ו-קו,ב) אמר לון: – אמר להם (הקב"ה לישראל): עלי לעשותן רֵעים אֵילּוּ לאֵילּוּ – כמו שנדרש להלן סופו של הכתוב שלעיל. "עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע" (תהילים קח,י), "עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי" (תהילים ס,י) – אחבר לארצות ממשלתי את ארץ פלשת שאכבוש ("אֶתְרוֹעָע", "הִתְרֹעָעִי" - מלשון רֵע וחבר); ויש לדרוש את הכתוב: - עלי לפלש (לחדור, לבקוע) להם מעשים טובים – עליי לפתוח (להציע דרכים) לאחיתופל ולדואג לעשות מעשים טובים (דורש "פלשת" - לפלש), ולעשותן – את דוד ואחיתופל ודואג, ריעים אֵילּוּ לאֵילּוּ (לקטע זה מקבילה בבמדבר רבה יד,א) – כדי שדוד יבטל את הקללה שקילל אותם.
בבבלי סנהדרין דף קד,ב-קה,א אמרו: דורשי רשומות אומרים: כולם באים לעולם הבא, שנאמר: "לי גלעד ולי מנשה, ואפרים מעוז ראשי, יהודה מחוקקי, מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי, עליי פלשת התרועעי" (תהילים ס,ט-י). "לי גלעד" - זה אחאב שנפל ברמות גלעד, "ולי מנשה" - כמשמעו, "אפרים מעוז ראשי" - זה ירבעם דקא אתי מאפרים, "יהודה מחוקקי" - זה אחיתופל דקא אתי מיהודה, "מואב סיר רחצי" - זה גיחזי שלקה על עסקי רחיצה, "על אדום אשליך נעלי" - זה דואג האדומי, "עליי פלשת התרועעי" - אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אם יבוא דוד שהרג את הפלשתי והוריש לבניך גת, מה אתה עושה לו (אם אתה מקבל לעולם הבא את אלה שהיו אויביו)? אמר להם: עליי לעשותם ריעים זה לזה.
בבבלי: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה. ובירושלמי: אמרו ישראל לפני הקב"ה.
• • •