משנה
סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד – דיינים, וקטנה של עשרים ושלשה – דיינים.
מניין לגדולה – לסנהדרין גדולה, שהיא של שבעים ואחד? שנאמר: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא,טז), ומשה על גביהן – בראשם, ולא היה במניין השבעים, הרי שבעים ואחד. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: שבעים – בלבד, שאף משה במניין השבעים (כך מפורש בתוספתא ג,ט).
ומניין לקטנה – לסנהדרין קטנה, שהיא של עשרים ושלשה? שנאמר – בדינו של רוצח: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה" "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה" (במדבר לה,כד-כה), עדה שופטת – "ושפטו העדה" - עדה שהיא עשרה בני אדם מחייבת את הנידון, ועדה מצלת – "והצילו העדה" - וכנגדה עדה שהיא עשרה בני אדם אחרים מזכה את הנידון, הרי עשרים – עשרה מחייבים ועשרה מזכים. ומניין לעדה שהיא עשרה? שנאמר – במרגלים: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" (במדבר יד,כז), יצאו יהושע וכלב – המרגלים היו שנים עשר איש, ויצאו מכללם יהושע וכלב שלא הוציאו דיבת הארץ רעה כשאר המרגלים, ונשארו עשרה והם נקראו 'עדה'. ומניין להביא עוד שלשה – לרבות עוד שלושה לעשרים הללו? ממשמע שנאמר: – ממשמעות הכתוב שנאמר: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" (שמות כג,ב) – ונדרש: אל תכריע לחובה על פי רוב דעות, שומע אני שאמר: היה עמהן לטובה – לומד אני שהכתוב אמר שהולכים אחרי רבים לטובה. ואם כן, למה נאמר: – למה צריך הכתוב לחזור ולומר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שם)? לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה – לומר לך שאין הכרעתך לחובה כהכרעתך לזכות. הטייתך לטובה על פי עד אחד – אפילו אין המזכים יתירים על המחייבים אלא בדיין אחד, ולרעה על פי שנים – דווקא אם המחייבים יתירים על המזכים לכל הפחות בשני דיינים. וזהו שנאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעות" - אין מכריעים לרעה על פי רבים היתירים על המזכים בדיין אחד; ו"אחרי רבים להטות" - על פי שני דיינים מכריעים אפילו לרעה. והואיל וצריכים לעשרה מזכים, שאין עדה בפחות מזה, על כורחנו צריכים עוד לשנים עשר דיינים כדי שיהא אפשר להכריע לרעה על פי שניים. הרי כאן עשרים ושניים דיינים (בשני כתבי יד של המשנה: 'הטותך' במקום 'הטייתך'. - בשלושה כתבי יד של המשנה: 'לטובה על פי עד אחד', וכן הוא במקבילה בתוספתא סנהדרין ג,ז. כן הוא גם במשנה להלן ד,א בכתב יד אחד ובין השורות בכתב יד שני: 'דיני ממונות מטים על פי עד אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטים על פי עד אחד לזכות ועל פי שנים לחובה'. וכן הוא גם בתוספתא י,יא בכתב יד אחד בעניין מסית: 'מטין על פי עד אחד בין לזכות בין לחובה'. נראה שהלשון 'על פי עד אחד' הוא אשגרה ממקומות אחרים, ואין לגרוס 'עד' בכל המקומות שנזכרו, כי מדובר בהם בדיינים ולא בעדים. - וראה "בבלי סנהדרין פרק שלישי", עמוד 692, הערה 35). אין בית דין שקול – אין עושים בית דין במניין המתחלק שווה בשווה, שאם ייחלקו דעותיהם בשווה לא תהיה הכרעה, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי עשרים ושלשה.
וכמה יהא – תושבים, בעיר ותהא ראויה לסנהדרין – של עשרים ושלושה דיינים? מאה ועשרים. רבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) אומר: מאתים ושלשים כדי שרי עשרות – שיהא כל אחד מן העשרים ושלושה שר על עשרה בני אדם לפחות.
• • •
תלמוד
מניין לעדה שהיא עשרה?
במשנה שנינו: "סנהדרין גדולה... ומניין לעדה שהיא עשרה? שנאמר: "עד מתי לעדה הרעה הזאת", יצאו יהושע וכלב".
ובמשנה ברכות ז,ג שנינו, שמזמנים בשם בעשרה ויותר.
ובמשנה מגילה ד,ג שנינו: אין פורסים את "שמע" ואין עוברים לפני התיבה... ואין מזמנים בשם פחות מעשרה.
כאן התחלת מקבילות בירושלמי ברכות ז,ג ומגילה ד,ג.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר כאן – בעניין הרוצח בשגגה והגנתו מפני גואל הדם, 'עדה': "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם" (במדבר לה,כד), "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם" (במדבר לה,כה) - השופטים ישפטו בין גואל הדם המבקש שיימסר לידו ההורג להמיתו ובין ההורג האומר שהרג בלי כוונה, ואם יקבעו שהרג שלא בכוונה יצילוהו השופטים מידי גואל הדם, ונאמר להלן – בפרשת המרגלים: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי?" (במדבר יד,כז) – עד מתי אסלח לעדה הרעה הזאת על שהם מתלוננים עליי? (הכוונה במילה 'עדה' היא לכל העם. אבל לפי הלימוד כאן, הכוונה במילה זו היא למרגלים). מה "לעדה" (במקבילות: 'עדה') האמורה להלן - עשרה – המרגלים היו שנים עשר אנשים, ומכיוון שנאמר "לעדה הרעה", הוצא מהם את יהושע וכלב שלא הוציאו דיבת הארץ רעה, הרי שלעשרת האנשים האחרים קורא הכתוב "עדה", אף כאן – גם 'עדה' האמורה כאן, - עשרה – מכאן למדים, ש'עדה' היא עשרה אנשים לפחות.
אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): נאמר כאן – בהלכות כוהנים וקורבנות, 'תוך': "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב) - אתם חייבים לקדש את שמי בתוך עם ישראל על ידי קיום מצוותיי, ונאמר להלן – בירידת בני יעקב לשבור שבר במצרים, 'תוך': "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (בראשית מב,ה) - בני יעקב באו למצרים בין שאר הבאים לקנות תבואה. מה 'תוך' שנאמר להלן - עשרה – שהרי בני יעקב היו עשרה אנשים - "וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם" (בראשית מב,ג), אף כאן – גם 'תוך' שנאמר כאן, - עשרה – מכאן למדים, שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה אנשים לפחות.
אמר ליה – אמר לו רבי יסא בירבי בון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 273)): אם מ'תוך' את יליף לה, סגין אינון! – אם מ'תוך' אתה לומד אותה, מרובים הם! (אם אתה לומד מהגזירה השווה 'תוך' 'תוך' שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה אנשים לפחות, הרי 'תוך' האמור בירידת בני יעקב מוסב לא אל "בני ישראל" אלא אל "הבאים", והרי רבים היו הבאים לקנות תבואה ואין לסיימם במספר! - הגרסה בקטע גניזה בברכות ובמקבילה בבראשית רבה: 'אם מ"בתוך הבאים", אפילו כמה!') אלא – אין ללמוד מגזירה שווה זאת, אלא יש ללמוד מגזירה שווה אחרת, נאמר כאן "בני ישראל": "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב), ונאמר להלן "בני ישראל": "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (בראשית מב,ה). מה "בני ישראל" שנאמר להלן - עשרה – שהרי בני יעקב היו עשרה אנשים, אף כאן – גם "בני ישראל" שנאמר כאן, - עשרה – מכאן למדים, שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה אנשים לפחות.
עד כאן המקבילות בירושלמי ברכות ומגילה.
בירושלמי ברכות לפני תחילת המקבילה באה שאלה: "מניין ל'עדה' שהיא עשרה?" - מהיכן יש ללמוד ש'עדה' היא עשרה אנשים לפחות?
השאלה "מניין ל'עדה' שהיא עשרה?" והלימוד של רבי יוחנן ש"עדה" היא עשרה מתייחסים למשנה בסנהדרין שנזכר בה "עדה", ואינם מתייחסים למשנה בברכות ובמגילה שלא נזכר בהן "עדה" (גם אין שום כתוב בעניין הזכרת השם וקדושתו שנאמר בו "עדה"). ואילו הלימודים של רבי סימון ושל רבי יוסי בירבי בון שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה מתייחסים למשנה במגילה שעוסקת בהזכרת השם ובאמירת דברים שבקדושה.
לכן נראה שהשאלה "מניין לעדה שהיא עשרה?" והמימרה של רבי יוחנן נאמרו בסנהדרין ומשם הועתקו לברכות ולמגילה (בזמן מאוחר נשמטה השאלה בסנהדרין - כנראה משום שהיא מופיעה במשנה שם - ובמגילה), והמימרות של רבי סימון ושל רבי יוסי בירבי בון נאמרו במגילה ומשם הועתקו לברכות ולסנהדרין. השאלה ושלוש המימרות הועתקו גם לבראשית רבה צא,ג על הכתוב בבראשית מב,ה, ולא שינו את המימרות אף שהיה צריך לומר בבראשית רבה להיפך: 'נאמר להלן תוך ונאמר כאן תוך. מה תוך האמור כאן...'. נוסח השאלה בבראשית רבה הוא: 'ומניין לעשרה?', ונראה שהנוסח בירושלמי כאן הוחלף בבראשית רבה בנוסח הזה כדי להתאים את השאלה לכל שלושת הלימודים (בבראשית רבה הועתקו לאחר הסוגיה הזו גם כל הסוגיות שבירושלמי ברכות לעיל ז,ב).
ונראה שלפני רבי יוחנן לא היו במשנה בסנהדרין השאלה "מניין לעדה שהיא עשרה?" והלימוד מעדת המרגלים ש"עדה" היא עשרה, וכפי שאין השאלה והלימוד האלה בתוספתא סנהדרין ג,ז המקבילה למשנה בסנהדרין. השאלה והלימוד של רבי יוחנן הם הוספה שהוכנסה למשנה בסנהדרין על פי התלמוד הירושלמי (תוך עיבוד לשון הלימוד).
בבבלי ברכות כא,ב אמרו: אמר רב אדא בר אהבה / רבי יהושע בן לוי: מניין שאין היחיד אומר "קדוש"? - שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב) - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. - מאי משמע? / מנהני מילי? - דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא קמיה דרבי חייא בר אבא: אתייא "תוך" "תוך". כתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב), וכתיב התם: "היבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז), מה להלן עשרה, אף כאן עשרה.
ובבבלי מגילה כג,ב אמרו: "אין פורסים את שמע...". - מנא הני מילי? - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב) - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? - דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתייא "תוך" "תוך". כתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב), וכתיב התם: "היבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז), מה להלן עשרה, אף כאן עשרה.
בבבלי למדו שהזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה בגזירה שווה "תוך" "תוך" מעדת קורח. ובירושלמי למד רבי סימון בגזירה שווה "תוך" "תוך" מבני יעקב. בבבלי לא למדו מבני יעקב, כנראה בשל הקושיה שהקשה רבי יוסי בירבי בון. ובירושלמי לא למדו מעדת קורח, כנראה משום שפירשו את הכתוב "היבדלו מתוך העדה הזאת" שהוא מכוון על כל עדת ישראל ולא על עדת קורח (גם מפרשי התורה נחלקו בכוונת הכתוב הזה), ועוד קשה שמניין לבבלי שבעדת קורח היו עשרה אנשים ולא יותר (בשל קושי זה נוסף בדפוסים של הבבלי לימוד של עדת קורח מעדת המרגלים בגזירה שווה "עדה" "עדה" שעדה היא עשרה אנשים, ואינו בכתבי היד של הבבלי).
• • •
תהליך פסיקת ההלכה בבתי הדין ובסנהדרין הגדולה
במשנה שנינו: "ומניין להביא עוד שלשה" כול'.
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי): בראשונה (בתחילה) – בדורות ראשונים, לא היו חותמין – בתורת עדים, על כתובת נשים כשירות – נשים שבדקו אחריהן ונמצאו שהן כשרות לכהונה, אלא כהנים לויים וישראלים משיאין לכהונה – וחתימתם שימשה כעדות שהאישה שהכתובה שלה כשרה לכהונה. ולא מן הדין הוא, שהרי אף בלתי מיוחסים (כמו גרים) כשרים לעדות, אלא סלסול (חשיבות) נהגו בעצמם.
וממשיכים את הברייתא: אמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): בראשונה – בדורות ראשונים (קודם שרבו תלמידי שמיי והלל שלא שימשו רביהם כל צורכם), לא היתה מחלוקת בישראל – בשל תהליך פסיקת ההלכה המתואר להלן. אלא סנהדרין של שבעים ואחד היתה יושבת בלשכת הגזית – אחת מהלשכות בעזרה שבמקדש, ושני בתי דינין של שלשה שלשה היו יושבין – במקדש שבירושלים, אחד בחֵיל (כינוי למקום פנוי בהר הבית לפני חומת העזרה ברוחב של עשר אמות) ואחד בהר הבית, ובתי דינין של עשרים ושלשה היו יושבין בכל עיירות ארץ ישראל.
צרך (היה חייב) אחד מהן – אחד מהחכמים שבעיירות ארץ ישראל, לשאול דבר הלכה – שלא היה ברור ומקובל, היה בא ושואלה בבית דין – של עשרים ושלושה, שבעירו. אם שמעו – בית הדין מפי רבותיהם את ההלכה בדבר זה וידעו אותה, - אמרו לו, ואי לא – אם לא שמעו את ההלכה, - היה הוא – בעל השאלה, ומופלא שלהן – של בית הדין שבעירו (המופלא של בית דין הוא החכם שהיה בקי בהלכות ומרצה אותן לפני חברי בית הדין ("ששה סדרי משנה", נזיקין, עמודים 503-504); או שהוא כל דיין שבבית הדין ולמעט תלמיד (הראשונים) ("הוריות: מחקרים במשנה ובתלמודים", עמודים 195-212), באין ושואלין אותה בבית דין – של עשרים ושלושה, הסמוך לעירו. אם שמעו - אמרו להן, ואי לא - הוא ומופלא שלהן – של בית הדין הסמוך לעירו, באין ושואלין אותה בבית דין שבהר הבית. אם שמעו - אמרו להן, ואי לא - היה הוא ומופלא שלהן – של בית הדין שבהר הבית, באין ושואלין אותה בבית דין שבחיל. אם שמעו - אמרו להן, ואם לאו - היו אֵילּוּ ואֵילּוּ – הוא והמופלא של בית הדין שבהר הבית וכל בית הדין שבחיל, מתכנסין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית – הוא הסנהדרין הגדולה (להלן מתוארת דרך הכרעת ההלכה של הסנהדרין הגדולה), שמשם – מלשכת הגזית, תורה יוצאה ורווחת (נפוצה, מתפשטת) לכל ישראל, שנאמר – בעניין בית הדין הגדול: "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר י'י" וגו' (דברים יז,י) – מצווה להתנהג לפי הוראות בית הדין הגדול היושב סמוך למקדש (הכתובים שם קובעים שתפקיד בית הדין הגדול הוא להחליט בבעיות משפטיות שבתי הדין המקומיים לא היו מסוגלים לפתור. - מילות הסיום "שמשם תורה יוצאה..." אינן במקבילה שבתוספתא. ולהלן, לאחר תיאור דרך הכרעת ההלכה של הסנהדרין הגדולה, מופיעות שוב מילות הסיום הללו, ושם ישנן במקבילה שבתוספתא. ולהלן כתבנו שאין לגרוס כאן את מילות הסיום הללו. - בחלק ראשון זה של הברייתא מתוארים מערכת בתי הדין בירושלים ובערי ארץ ישראל, וכן תהליך פסיקת ההלכה, החל מבית הדין העירוני וכלה בבית הדין הגדול).
סנהדרין שבלשכת הגזית, אף על פי שהיתה של שבעים ואחד, לא היו פחותין מעשרים ושלשה – דיינים. צרך אחד מהן – מהדיינים שבסנהדרין הגדולה, לצאת – לדבר הרשות, כגון לאכול, היה מסתכל, אם יש שם עשרים ושלשה – דיינים לפחות, מלבדו, - היה יוצא, ואם לאו - לא היה יוצא – אלא היה ממתין עד שיהיו שם עשרים ושלושה.
והיו יושבין – בדין בלשכת הגזית, מתמיד של השחר עד תמיד של בין הערבים – כיוון שהסנהדרין הגדולה היתה עוסקת בעיקר בכל העניינים הנוגעים לכשרות הכוהנים והלוויים (משנה מידות ה,ד וכן בהמשך המקבילה שבתוספתא), היו יושבים משעת הקרבת תמיד של השחר שהוא תחילת עבודת היום במקדש עד שעת הקרבת תמיד של בין הערביים שהוא סוף עבודת היום. ובשבתות ובימים טובים – שאין דנים בהם, היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית – ומורים הלכה, ולא היו יושבים בלשכת הגזית, שלא ייראו כיושבים בדין בשבת וביום טוב.
נשאלה הלכה – בפני הסנהדרין הגדולה, אם שמעו – מפי רבותיהם את ההלכה בדבר זה וידעו אותה, - אמרו להן – לשואלים, ואי לא – אם לא שמעו את ההלכה, - עומדין על המיניין – משתתפים בהצבעה לשם החלטה ברוב דעות. רבו המזכין - זיכו, רבו המחייבין - חייבו – זהו בהלכה שנשאלה בדיני ממונות, רבו המטהרין - טיהרו, רבו המטמין (המטמאים) - טימאו – זהו בהלכה שנשאלה בדיני טומאה וטהרה. שמשם (צריך לומר כמו במקבילה שבתוספתא: 'ומשם') תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל (בחלק שני זה של הברייתא מתוארים ההרכב וזמני הפעילות ודרך הכרעת ההלכה של הסנהדרין הגדולה).
משרבו תלמידי שמיי והלל שלא שימשו רביהן כצורכן (צריך לומר כמו בתוספתא: 'כל צורכן') – לא קיימו מגע אישי מתמיד עם רבותיהם ולא שמעו לפעמים את ביאוריהם ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 219, הערה 71); לא למדו כהלכה את תורת רבותיהם, ולא התעמקו במידה מספקת בתלמודם ("יד לגילת", עמוד 158), רבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות – שני בתים, בית שמיי ובית הלל, שחלקו זה על זה בנושאים רבים ולא יכלו להגיע להכרעה בהם בסנהדרין הגדולה (משפט זה מתאר את המצב הנוכחי שהשתנה לעומת המצב שהיה בראשונה כפי שהברייתא מתארת אותו לעיל).
ומשם – מלשכת הגזית, היו שולחין בכל עיירות שבארץ ישראל, וכל מי שהיו מוצאין אותו חכם, עניו, שפוי (נעים, נוח ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1299)), עין טובה (נדיבות), נפש שפלה (ענווה), רוח נמוכה (ענווה, צניעות), לב טוב (יחס נוח ואהבה לבריות), יצר טוב (נטייה לעשות מעשים טובים), חלק (אופי, תכונה, מידה, הנהגה (ראה "יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 55-56)) טוב (בעל "חלק טוב" הוא הניחן בתכונות טובות וגורל רוחני מאושר (ראה "פרקו נאה", "לשוננו" עו, עמודים 391-403)), היו מושיבין אותו – ממנים אותו למשרת דיין, (יש כאן השמטה על ידי הדומות ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1299), וצריך להשלים על פי המקבילה שבתוספתא: 'בבית דין שבעירו, ואחר כך') בבית דין שבהר הבית – כשנתפנה מקום לדיין, ואחר כך בבית דין שבחיל, ואחר כך בבית דין הגדול שבלישכת הגזית (בחלק אחרון זה של הברייתא מתוארים התכונות הנדרשות לבחירת הדיינים ומסלול קידומם במערכת בתי הדין).
בתוספתא סנהדרין ז,א שנו: אמר רבן שמעון בן גמליאל: בראשונה לא היו חותמים על כתובת נשים אלא או כוהנים או לוויים או ישראל המשיאים לכהונה.
ובתוספתא סנהדרין ז,א וחגיגה ב,ט שנו: אמר רבי יוסי: בראשונה / כתחילה לא היו מחלוקות בישראל. אלא בית דין של שבעים ואחד היה בלשכת הגזית, ושאר בתי דינים של עשרים ושלושה היו בעיירות של ארץ ישראל, ושני בתי דינים של שלושה שלושה היו בירושלם, אחד בהר הבית ואחד בחיל.
נצרך אחד מהם הלכה, הולך אצל בית דין שבעירו. אין בית דין בעירו, הולך לבית דין הסמוך לעירו. אם שמעו - אמרו לו, אם לאו - הוא ומופלא שבהם באים לבית דין שבהר הבית. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - הוא ומופלא שבהם באים לבית דין שבחיל. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית.
בית דין שבלשכת הגזית, אף על פי שהוא של שבעים ואחד, אין פחות מעשרים ושלושה. נצרך אחד מהם לצאת, רואה, אם יש שם עשרים ושלושה - יוצא, ואם לאו - אינו יוצא עד שיהו שם עשרים ושלושה.
ושם היו יושבים מתמיד של שחר ועד תמיד של בין הערביים. בשבתות ובימים טובים לא היו נכנסים אלא לבית המדרש שבהר הבית.
נשאלה שאלה / הלכה, אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - עומדים למניין. רבו המטמאים - טימאו, רבו המטהרים - טיהרו. ומשם הלכה יוצאה ורווחת בישראל.
משרבו תלמידי שמיי והלל שלא שימשו כל צורכם, הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות.
ומשם שולחים ובודקים, כל מי שהוא חכם ועניו ושפוי וירא חטא ופרק טוב ורוח הבריות נוחה הימנו - עושים אותו דיין בעירו. משנעשה דיין בעירו, מעלים ומושיבים אותו בהר הבית. ומשם מעלים ומושיבים אותו בחיל. ומשם מעלים ומושיבים אותו בלשכת הגזית.
'חלק טוב' שבירושלמי הוא 'פרק טוב' שבתוספתא ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1299).
כמה מהמעלות השונות שמנו בתוספתא ובירושלמי באדם הראוי להתמנות דיין נזכרו בתפילת היחיד שבירושלמי ברכות ד,ב: "יהי רצון מלפניך, י'י אלהי ואלהי אבותי, שתתן לי לב טוב וחלק טוב ופרק טוב ויצר טוב ושם טוב ועין טובה ונפש שפלה ורוח נמוכה".
במשנה סנהדרין יא,ב שנינו: זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט" וגו' (דברים יז,ח). שלושה בתי דינים היו שם, אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית. באים (הזקן וחבריו שנחלקו דעותיהם בדברי תורה) לזה שעל פתח הר הבית, ואומר (הזקן שלימד הלכה כנגד דברי חבריו): כך דרשתי וכך דרשו חביריי, כך לימדתי וכך לימדו חביריי. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באים לזה שעל פתח העזרה, ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חביריי, כך לימדתי וכך לימדו חביריי. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - אלו ואלו (הזקן וחבריו וחברי בית הדין שלא שמעו את ההלכה בדבר זה) באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר: "מן המקום ההוא אשר יבחר י'י" (דברים יז,י).
בבבלי סנהדרין פח,ב אמרו: תניא: אמר רבי יוסי: כתחילה לא היו מחלוקות בישראל. אלא בית דין של שבעים ואחד יושבים בלשכת הגזית, ושני בתי דינים של עשרים ושלושה, אחד יושב בפתח הר הבית ואחד יושב בפתח העזרה, ושאר בתי דינים של עשרים ושלושה יושבים בכל עיירות ישראל.
הוצרך דבר לשאול - שואל מבית דין שבעירו. אם שמעו - אומרים להם, ואם לאו - באים לבית דין הסמוך לעירם. אם שמעו - אומרים להם, ואם לאו - באים לבית דין שבפתח הר הבית. ואומר (אחד החכמים שלא הסכימו כל חבריו עימו): כך דרשתי (את הכתוב) וכך דרשו חביריי, כך לימדתי וכך לימדו חביריי. אם שמעו - אומרים להם, ואם לאו - אלו ואלו באים לבית דין שבפתח העזרה. ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חביריי, כך לימדתי וכך לימדו חביריי. אם שמעו - אומרים להם, ואם לאו - אלו ואלו באים לבית הדין הגדול שבלשכת הגזית.
ושם סנהדרין יושבים מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערביים. ובשבתות ובימים טובים יושבים בחיל.
נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו - אומרים להם, ואם לאו - עומדים למניין. רבו מטמאים - טימאו, רבו מטהרים - טיהרו.
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכם, רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.
משם כותבים ושולחים לכל המקומות: כל מי שהוא חכם ועניו ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו - יהא דיין בעירו. משם מעלים אותו להר הבית, ומשם מעלים אותו לעזרה, ומשם מעלים אותו ללשכת הגזית.
לפי הירושלמי והתוספתא היו במקדש שבירושלים שני בתי דינים של שלושה שלושה, אחד בהר הבית ואחד בחיל. ולפי הבבלי היו שם שני בתי דינים של עשרים ושלושה עשרים ושלושה, אחד יושב בפתח הר הבית ואחד יושב בפתח העזרה. מקום ישיבתם לפי הבבלי הוא כמו במשנה סנהדרין יא,ב.
בירושלמי ובבבלי מתואר שיש בית דין בעירו / בעירם, ובתוספתא מתואר שאין בית דין בעירו.
לפי הירושלמי והתוספתא, הוא (בעל השאלה) ומופלא שבבית דין שלא שמעו באים לבית דין אחר. ובבבלי לא נזכר כלל המופלא, אלא נאמר שבאים (כל חברי בית הדין שלא שמעו באים) לבית דין אחר. אבל לפי הירושלמי והתוספתא, המופלא שבבית דין בלבד הולך עם השואל ולא כל בית הדין (ראה "ששה סדרי משנה", נזיקין, עמוד 458).
לשון הברייתא בבבלי "באים לבית דין שבפתח הר הבית. ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חביריי, כך לימדתי וכך לימדו חביריי. אם שמעו - אומרים להם, ואם לאו - אלו ואלו באים לבית דין שבפתח העזרה. ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חביריי, כך לימדתי וכך לימדו חביריי. אם שמעו - אומרים להם, ואם לאו - אלו ואלו באים לבית הדין הגדול שבלשכת הגזית" הוא העתקה מהמשנה סנהדרין יא,ב בעניין זקן ממרא (ראה לעיל), שעליה הובאה הברייתא בבבלי. לפי הבבלי, מקום ישיבתם של שניים משלושה בתי הדין שהיו במקדש, אחד בפתח הר הבית ואחד בפתח העזרה, הוא כמו במשנה זו ולא כמו הירושלמי והתוספתא, ומזה מוכח שגרסת הברייתא הבבלי יסודה במשנה זו.
אפשר שהלשון בתוספתא "ואם לאו - אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית" הוא אשגרה מהמשנה סנהדרין יא,ב בעניין זקן ממרא, וכאן צריך לומר כמו לפני כן: "ואם לאו - הוא ומופלא שבהם באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית".
כמו כן, אפשר שאף הלשון המקביל בירושלמי "ואם לאו - היו אילו ואילו מתכנסין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל, שנאמר: 'מן המקום ההוא אשר יבחר י'י' וגו'" הוא אשגרה מהמשנה סנהדרין יא,ב בעניין זקן ממרא, שבה מופיע הסיום "שמשם תורה יוצאה...", וכאן צריך לומר כמו לפני כן: "ואם לאו - היה הוא ומופלא שלהן באין ושואלין אותה בבית דין הגדול שבלשכת הגזית", ובלי הסיום "שמשם תורה יוצאה...".
בברייתא שבבבלי לא נזכר "נצרך אחד מהם לצאת", אבל ישנו בבבלי במקומות אחרים.
לפי הירושלמי והתוספתא היו סנהדרין יושבים בשבת וביום טוב בבית המדרש שבהר הבית, ולפי הבבלי היו יושבים בחיל.
בירושלמי נאמר: "רבו המזכין - זיכו, רבו המחייבין - חייבו", אבל לא בתוספתא ובבבלי.
בברייתא שבבבלי לא נזכר "ומשם תורה / הלכה יוצאה ורווחת בישראל".
הוא ומופלא שלהן באין ושואלין אותה בבית דין
בדברים יז,ח-ט נאמר: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּו. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט".
בספרי דברים פסקה קנב נאמר: "כי ייפלא" - מלמד שבמופלא הכתוב מדבר (בכל ספק בדין, אם ייפלא הדבר מבית דין, אין כל בית הדין צריך לעלות לירושלים ולשאול על הספק, אלא המופלא שואל).
עניינו של כתוב זה הוא בכל אדם שנעלמה ממנו הלכה, שהוא מצווה לעלות לבית הדין הגדול ולשאול מה היא ההלכה. לפי ספרי דברים עניינו של כתוב זה הוא במופלא של בית דין. לפי הברייתא שבירושלמי ובתוספתא השואל והמופלא עולים לבית הדין הגדול.
לא היו פחותין מעשרים ושלשה. צרך אחד מהן לצאת היה מסתכל, אם יש שם עשרים ושלשה
בבבלי סנהדרין לז,א וסוטה מה,א אמרו: "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג" (שיר השירים ז,ג) - "שררך" - זו סנהדרין... "אל יחסר המזג" (שיהיו כמזיגה של יין במים, שיש בו שליש אחד יין) - שאם הוצרך אחד מהם (מחברי הסנהדרין) לצאת, רואים, אם יש שם עשרים ושלושה - יוצא, ואם לאו - אינו יוצא.
בפסיקתא רבתי פסקה י נאמר: "אל יחסר המזג" - כשהאומן נותן שלישו של כוס יין ושני חלקים של מים, כן לא היתה סנהדרין חסירה לעולם מעשרים ושלושה (שהוא בקירוב שליש ממספר סנהדרין גדולה). כיצד? שבעים זקנים היו יושבים בה, וכיוון שהיו מבקשים לילך ולאכול, לא היו כולהם נפנים כאחד, אלא מהם היו הולכים ואוכלים ומהם היו משתיירים עד שהיו אותם באים ואחר כך היו הולכים. ולא חסרה מן ימיה מן עשרים ושלושה.
מושיבין אותו בבית דין שבעירו, ואחר כך בבית דין שבהר הבית...
בתוספתא שקלים ג,כז שנו: זקן אין מושיבים אותו בלשכת הגזית אלא אם כן נעשה דיין בעירו. משנעשה דיין בעירו מעלים ומושיבים אותו בהר הבית. משם מעלים ומושיבים אותו בחיל. משם מעלים ומושיבים אותו בלשכת הגזית.
• • •
אופן הישיבה של הסנהדרין
מביאים ברייתא: סנהדרין – של עשרים ושלושה הדנה דיני נפשות, וכן סנהדרין של שבעים ואחד, היתה כחצי גורן עגולה – שהיו יושבים בחצי עיגול, כדי שיהא כל דיין רואה את כולם. אופן הישיבה של הסנהדרין נועד לאפשר משא ומתן יעיל בין כל הדיינים. ואין יושבים בעיגול שלם, לפי שצריכים בעלי הדין והעדים לדבר בפני כולם, ואם היו יושבים בעיגול שלם, היו פני בעלי הדין והעדים לחלק מהדיינים ואחוריהם לחלק מהם ולא היו כל הדיינים רואים אותם (צורת הגורן היתה בדרך כלל עגולה, משום שהבהמות שדשו את התבואה היו הולכות במעגל), והנשיא היה יושב באמצע – של חצי העיגול, והדיינים יושבים מימינו ומשמאלו של הנשיא, כדי שיהו – הדיינים, רואין אותו ושומעין קולו.
אמר רבי לעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני): כשהיה רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) יושב – בבית הדין, ביבנה, היה אבא – רבי צדוק (תנא בדור הראשון), ואחיו (נראה שצריך לומר כמו בתוספתא: 'ואחד') יושבין מימינו וזקנים משמאלו – רבי צדוק ועוד אחד מימינו של רבן גמליאל, והזקנים משמאלו של רבן גמליאל (נראה ש"זקנים" כאן הם אלה שמכונים כך בהקשר לרבן גמליאל גם במקומות אחרים (-"רבן גמליאל וזקנים"), והם רבי יהושע ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה. "רבן גמליאל וזקנים" הם "רבן גמליאל ובית דינו" הנזכרים במספר מקורות תנאיים), מפני כבוד הזקן – רבי צדוק שהיה זקן בשנים לא היה יושב לבדו מימינו של רבן גמליאל, אלא היו מושיבים עוד אחד מימינו של רבי צדוק, כדי שאותו אחד ייראה כחולק לו כבוד (ראה מקבילה בתוספתא. - יש מציעים לגרוס: 'היה אבא אחיו יושב מימינו'. אבא היה אחיו של רבן גמליאל. בבבלי יבמות טו,א אמרו: "מעשה בבתו של רבן גמליאל שהיתה נשואה לאבא אחיו". אחיו של רבן גמליאל היה יושב מימינו מפני שכבודו של רבן גמליאל הוא שאחיו יושב מימינו. ב"זקן" (-"מפני כבוד הזקן") התכוונו לרבן גמליאל, ורק אחד ישב לימינו של הנשיא ("גליוני הש"ס"; "הדיינים היהודים בארץ ישראל משנת 70 עד 500", "שנתון המשפט העברי" כ, עמוד 431, הערה 11). אם כהצעה זו, יש לגרוס בתוספתא 'אבא אחיו' במקום 'אבא ואחד', ולשון יחיד 'יושב' לפי כתב יד אחד מסייע לכך).
במשנה סנהדרין ד,ג שנינו: סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואים זה את זה.
בתוספתא סנהדרין ח,א שנו: סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהו רואים זה את זה. הנשיא (ראש בית הדין) יושב באמצע וזקנים יושבים מימינו ומשמאלו. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כשהיה רבן גמליאל יושב בבית דין ביבנה, אבא ואחד יושב מימינו / אבא ואחד מימינו וזקנים משמאלו. ומפני מה אחד יושב מימינו של זקן? מפני כבודו של זקן.
• • •
כמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין?
במשנה שנינו: "וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין? מאה ועשרים. רבי נחמיה אומר: מאתים ושלשים כדי שרי עשרות".
יתרו יעץ למשה למנות כשופטים שרי אלף, שרי מאה, שרי חמישים ושרי עשרה שישפטו את העם.
מביאים ברייתא: כמה הן שופטי ישראל? – כמה שופטים היו לעם ישראל במדבר? (מספרם של ישראל במדבר היה 600,000 גברים) - שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות – 78,600. שרי אלפים – שרים הממונים על אלף איש, - שש מאות – 600,000:1,000 = 600. שרי מאות – שרים הממונים על מאה איש, - ששת אלפים – 600,000:100 = 6,000. שרי חמשים – שרים הממונים על חמישים איש, - שנים עשר אלף – 600,000:50 = 12,000. שרי עשרות – שרים הממונים על עשרה אנשים, - ששים אלף – 600,000:10 = 60,000. נמצאו שופטי ישראל שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות – 600+6,000+12,000+60,000 = 78,600.
קטע זה מובא כאן משום שבדברי רבי נחמיה במשנה נזכרו שרי עשרות.
לקטע זה מקבילה בירושלמי סנהדרין י,ב, ושם הוא מובא בהקשר לכתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר כה,ה).
במכילתא דרבי ישמעאל "יתרו" מסכתא דעמלק פרשה ב ובמכילתא דרבי שמעון בן יוחאי יח,כא נאמר: "ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות" (שמות יח,כא) - שרי אלפים - שש מאות; שרי מאות - ששת אלפים; שרי חמישים - שנים עשר אלף; שרי עשרות - שישים אלף / שש ריבוא. נמצאו כל שרי ישראל שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות.
בבבלי סנהדרין יח,א אמרו: תנו רבנן: "ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות" (שמות יח,כא) - שרי אלפים - שש מאות, שרי מאות - ששת אלפים, שרי חמישים - שנים עשר אלף, שרי עשרות - ששת ריבוא. נמצאו דייני ישראל שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות.
מה טעמא דרבי נחמיה? והוא שיהא שם בית דין של עשרים ושלשה, והנידונין והעדים וזוממיהן וזוממי זוממיהן וחזן וסופריהן ושמש.
מה טעמא דרבנן? והוא שיהא שם שתים עשרה סנהדריות של שנים עשר שבטים.
קשיים בסוגיית הירושלמי כפי שהיא לפנינו:
א. בדרך כלל, כשהירושלמי שואל "מה טעמא" של דעות חולקות, סדר השאלות הוא כסדר הדעות החולקות, ולכן כאן הסדר היה צריך להיות "מה טעמא דרבנן?" (תנא קמא במשנה) ואחר כך "מה טעמא דרבי נחמיה?".
ב. טעמו של רבי נחמיה מפורש במשנה: "כדי שרי עשרות", ומדוע הירושלמי שואל: "מה טעמא דרבי נחמיה?"? ואכן בבבלי לא נתנו טעם לדעת רבי נחמיה.
ג. הטעם שהירושלמי נותן לדעת רבי נחמיה שאומר מאתיים ושלושים, שהוא הטעם המובא בתוספתא בשם רבי יהודה, הוא מעין הטעם המובא בבבלי לדעת חכמים (תנא קמא) במשנה שאומרים מאה ועשרים.
ד. הטעם שהירושלמי נותן לדעת חכמים (תנא קמא) במשנה שאומרים מאה ועשרים, אינו מתאים לדעתם, כי לפי הטעם עולה שיהיו בעיר מאתיים ושבעים ושישה (276 = 23 x 12).
סוגיית הירושלמי בנוסח מוגה:
ומציעים את טעמו של תנא אחד: מה טעמא דרבנין? (כך הגיהו ב"פני משה" וב"קורבן העדה" וב"זהב הארץ") – מה הטעם של החכמים (תנא קמא במשנה שאומר מאה ועשרים)? - והוא שיהא שם בית דין של עשרים ושלשה [ושלש שורות של עשרים ושלשה – תלמידי חכמים היושבים לפני הסנהדרין של עשרים ושלושה], והנידו(ני)ן והעדים וזוממיהן – שני עדים המזימים את העדים, וזוממי זוממיהן – שני עדים המזימים את העדים הזוממים, וחזן (חזן הכנסת הוא משגיח בבית כנסת, והוא שליח בית דין להלקות את החייב. מקור המילה באכדית, אולי מן השורש 'חזה') וסופרי(ה)ן – שני סופרי הדיינים העומדים לפני הסנהדרין וכותבים את דברי המזכים ודברי המחייבים (ב"ככר לאדן" מגיה 'וסופר'), ושמש (משרת).
ומציעים את טעמו של תנא אחר: מה טעמא דרבי? (כך הגיהו ב"קורבן העדה" וב"אור שמח" סנהדרין א,י וב"זהב הארץ". - כך הגיה ר"ש ליברמן ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 957, הערה 583)) – מה הטעם של רבי (בתוספתא שאומר מאתיים ושבעים ושישה)? - והוא שיהא שם שתים עשרה סנהדריות של שנים עשר שבטים – כדי שתים עשרה סנהדריות קטנות לשנים עשר שבטים, אחת לכל שבט, ובכל אחת מהן עשרים ושלושה, הרי מאתיים ושבעים ושישה.
לפי הגהה זו, הירושלמי נותן טעם לדעת חכמים במשנה ולדעת רבי בתוספתא, ואינו נותן טעם לדעת רבי נחמיה. נראה שלפני סופרי הירושלמי ששיבשו את נוסח הירושלמי היה כתוב: "מה טעמא דרבנ'... מה טעמא דר'...", וכיוון שלא ידעו מה הוא "ר'", שהרי 'רבי' לא נזכר בירושלמי כאן, תיקנו "מה טעמא דרבנן", וכיוון שסברו ש"דרבנ'" הוא קיצור של 'דרבי נחמיה', שהרי טעמם של 'רבנן' כבר אמור, תיקנו "מה טעמא דרבי נחמיה".
רשימת המנויים בטעמם של חכמים בירושלמי היא רשימת המנויים בדברי רבי יהודה בתוספתא. המנויים בדברי רבי יהודה בתוספתא נזכרים גם בתוספתא סנהדרין ח,ב. המנויים בדברי רבי יהודה בתוספתא הם בנוסף לבית דין של עשרים ושלושה עצמו, כמו שנזכר בירושלמי. בירושלמי נשמט 'שלש שורות של עשרים ושלשה' בשל שוויון סופות, ויש להשלים כמו בתוספתא. אפשר שלדעת רבי יהודה, עיר שיש בה מאה ושלושה אנשים, שהוא סך המנויים בדבריו, ראויה לסנהדרין, והרי זו דעה רביעית. ברם, לפי הירושלמי, רשימת המנויים בדברי רבי יהודה היא הטעם לדעתם של חכמים במשנה שאומרים מאה ועשרים. אפשר שהחסרים ברשימת המנויים בתוספתא ובירושלמי להשלמת סך מאה ועשרים הם הקהל (ראה משנה סנהדרין ד,ד) / העם (ראה תוספתא סנהדרין ח,ב) שהיו נמצאים בסנהדרין של עשרים ושלושה. לפי זה אין צורך למה שאמרו בבבלי להשלמת סך מאה ועשרים שהוא כנגד עשרה בטלנים ועוד כמה בעלי תפקידים בעיר.
שני סופרי הדיינים נזכרים במשנה סנהדרין ד,ג; בתוספתא סנהדרין ט,א; בירושלמי סנהדרין ה,ה.
החזנים נזכרים בתוספתא סנהדרין ט,א; בירושלמי סנהדרין ה,ה; במשנה מכות ג,יב; בתוספתא מכות ה,יב-יג.
"חזן וסופר ושמש" נזכרים גם באגדה שבירושלמי קידושין ד,א ובמקבילה סנהדרין ו,ד.
לפי הנוסח שבתוספתא, רבי אומר מאתיים ושבעים ושבעה. אבל לפי הטעם שהירושלמי נותן לדעת רבי, הוא אומר מאתים ושבעים ושישה (276 = 23 x 12). בירושלמי שלפנינו לא הובאה דעת רבי, אך כידוע יש ברייתות חסרות בירושלמי.
יש להסביר את הטעם שהירושלמי נותן לדעת רבי על פי דברי "תוספות" (בבלי סנהדרין טז,ב ד"ה 'שופטים לכל שבט ושבט') ורמב"ן (על התורה דברים טז,יח), שאם יש בעיר אחת משנים עשר שבטים עושים בה שנים עשר בתי דינים של עשרים ושלושה, סנהדרין לכל שבט ושבט.
מה עומד מאחורי טעמיהם של חכמים, של רבי נחמיה ושל רבי? - לפי חכמים, המספר הקטן ביותר של תושבים בעיר כדי שתהיה ראויה לסנהדרין קטנה צריך להיות המספר הגדול ביותר של אנשים הנחוצים לדיון בסנהדרין קטנה. לפי רבי נחמיה, המספר הקטן ביותר של תושבים בעיר כדי שתהיה ראויה לסנהדרין קטנה צריך להיות המספר הקטן ביותר של אנשים הראויים למנות עליהם דיינים בסנהדרין קטנה. ולפי רבי, המספר הקטן ביותר של תושבים בעיר כדי שתהיה ראויה לסנהדרין קטנה צריך להיות המספר הגדול ביותר של דיינים הנחוצים למנות בסנהדריות לעיר.
בתוספתא סנהדרין ג,ט שנו: וכן היה רבי יהודה אומר: כל עיר שיש בה כדי שלוש שורות של עשרים ושלושה (תלמידי חכמים שיושבים לפני הסנהדרין) ושוטרי הדיינים והנידון / והמדין (שני בעלי הדין) והעדים וזוממיהם וזוממי זוממיהם ראויה לעשות סנהדרין. רבי נחמיה אומר: מאתיים ושלושים. והלכה כדבריו. רבי אומר: מאתיים ושבעים ושבעה.
בבבלי סנהדרין יז,ב-יח,א אמרו: "וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין? מאה ועשרים". - הני מאה ועשרים מאי עבידתייהו? - עשרים ושלושה כנגד סנהדרי קטנה, ושלוש שורות של עשרים ושלושה (תלמידים היושבים לפניהם ללמוד) - הא תשעין ותרין. ועשרה בטלנים של בית הכנסת (אנשים הפנויים מעבודות דוחקות ויושבים תמיד בבית הכנסת ודואגים לצורכי הציבור) - הא מאה ותרין. ושני סופרים (בסנהדרין), ושני חזנים, ושני בעלי דינים (שבאים להתדיין), ושני עדים, ושני זוממים (שמזימים את העדים הראשונים), ושני זוממי זוממים (שמזימים את העדים המזימים) - הא מאה וארביסר. והינך שיתא כדתניא: כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו - אין תלמיד חכמים רשאי לדור בתוכה: בית דין מכים וחובשים, וקופה של צדקה נגבית בשניים ומתחלקת בשלושה, ובית הכנסת, ובית המרחץ, ובית הכיסא, ורופא, וטבח (שוחט), ואומן (מקיז דם), ולבלר (סופר), ומלמד תינוקות.
"רבי נחמיה אומר: מאתיים ושלושים כנגד שרי עשרות". - תניא: רבי אומר: מאתיים ושבעים ושבעה. - והתניא: רבי אומר: מאתיים ושבעים ושמונה!...
אי אפשר לכוון את המספרים שרבי אומר בשתי הברייתות שבבבלי לפי הטעם שהירושלמי נותן לדעת רבי.
במדרש הגדול לשמות יח,כא נוסח שונה של הבבלי: 'תניא: רבי אומר: מאתיים ושלוש וחמישים' - על מאתיים ושלושים רבי מוסיף בית דין של עשרים ושלושה, שיהא כל אחד מהם שר על עשרה.
• • •
פדיית הבכורים ומינוי הזקנים במדבר
במשנה שנינו: "מניין לגדולה שהיא של שבעים ואחד? שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", ומשה על גביהן".
קטעי האגדה שלפנינו שבאים בסוף הפרק מספרים על שני דברים שעשה משה, שאחד מהם הוא שמשה העמיד סנהדרין גדולה במדבר. נראה שקטעים אלה הן תוספת מאוחרת לירושלמי שנוספו בשל הזכרת מעשה זה של משה במשנה, שכן קטעים אלה באים לאחר סיומם של דברי הירושלמי לפרק ואינם באים לעיל בתחילת הלכה זו בהתאם לסדר הדברים השנויים בה.
דבר תקנה עשה משה – בעניין פדיית בכורי ישראל במדבר. בשעה שאמר לו הקב"ה: "פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה..." (במדבר ג,מ) – ה' ציווה לספור את הבכורים הזכרים, כיוון שיבואו הלוויים לשרת בקודש במקום הבכורים. המספר הכללי של הלוויים הזכרים היה 22,000 והמספר הכללי של הבכורים הזכרים היה 22,273. כל אחד מהבכורים נפדה על ידי לוי אחד, ומאחר ש-273 בכורים נשארו בלי פדיון, נצטוו בני ישראל לפדות את הבכורים העודפים בכסף, חמישה שקלים לכל אחד, אמר – משה: אי זה מקבל עליו ליתן חמשת שקלים לגולגולת? – שכל בכור יכול לומר שהוא מפדויי הלוויים ולא מהעודפים על הלוויים. מה עשה – משה? נטל עשרים ושנים אלף פיטקין (פתקים, פיסות נייר או קלף. מקור המילה ביוונית) וכתב עליהן "בן לוי", ומאתים ושבעים ושלשה – נטל עוד 273 פתקים, כמספר הבכורים העודפים על הלוויים, וכתב עליהן "חמשת שקלים", והטילן לקלפי (תיבה שמטילים בה גורלות או פתקים להגרלה. מקור המילה ביוונית). אמר להן – משה לכל הבכורים: בואו וטלו פיטקיכם – מן הקלפי, כדי לקבוע על פי הגורל מי הם 273 הבכורים שחייבים לתת חמישה שקלים. כל מי שעלה בידו "בן לוי" – פתק שכתוב עליו "בן לוי", היה אומר לו: כבר פדאך בן לוי, וכל מי שהיה עולה בידו "חמשת שקלים" – פתק שכתוב עליו "חמשת שקלים", היה אומר לו: מה אעשה לך, מן השמים הוא – שאתה חייב לתת חמישה שקלים.
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) ורבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) – נחלקו שני התנאים בעניין פדיית הבכורים (בירושלמי לא פירשו מי אמר כך ומי אמר כך).
מתיב תנייא לחברייא (צריך לומר: 'לחברֵיהּ'): – משיב התנא את חברו (מקשה עליו על מה שאמר לעיל שמשה נטל 22,000 פתקים של "בן לוי" ו-273 פתקים של "חמשת שקלים"): אִילּוּ כתבתני "לוי" ס(י)לקית – עליתי! – אם אירע שעלו ביד 22,000 הראשונים כל הפתקים של "בן לוי", הרי נשארו בקלפי רק 273 פתקים של "חמשת שקלים" ל-273 האחרונים, וכל אחד מהם יכול לומר שאילו היה משה כותב בפתק שעלה בידו "בן לוי" (כלומר, אילו נשארו בקלפי פתקים שכתוב עליהם "בן לוי") לא היה חייב לתת חמישה שקלים (הלשון 'אילו כתבתני "לוי" סלקית' הוא כביכול דבריו של הפתק של "חמשת שקלים" למשה). אלא כך עשה – משה: נטל עשרים ושנים אלף [ומאתים ושבעים ושלשה] (הסופר השמיט מילים אלו בהשגרה מלעיל, וההוספה היא כפי שעולה מן הוויכוח שבין רבי יהודה לרבי נחמיה, וכפי שמפורש בוויכוח השני שביניהם להלן. המגיה (במסירה שלפנינו) הוסיף תוספת דומה, ולמרות הצורה המסורבלת שהיא משווה לנוסח, היא מתקנת את הנוסח ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 582)) פיטקין וכתב "לוי", ומאתים ושבעים ושלשה – נטל עוד 273 פתקים, וכתב עליהן "חמשת שקלים", והטילן לקלפי – ועכשיו אם אירע שעלו ביד 22,000 הראשונים פתקים של "בן לוי", הרי נשארו עוד 273 פתקים של "בן לוי" ל-273 האחרונים ולא רק פתקים של "חמשת שקלים". אמר להן – משה לכל הבכורים: בואו וטלו פיטקיכם – מן הקלפי. כל מי שעלה בידו "לוי" – פתק שכתוב עליו "בן לוי", אמר לו: כבר פדאך בן לוי, וכל שעלה בידו "חמשת שקלים" – פתק שכתוב עליו "חמשת שקלים", היה אומר לו: מה אעשה, ומן השמים הוא – שאתה חייב לתת חמישה שקלים.
מתיב תנייא לחברייא (צריך לומר: 'לחברֵיהּ'): – משיב התנא את חברו (מקשה עליו על מה שאמר שמשה נטל 22,273 פתקים של "בן לוי" ו-273 פתקים של "חמשת שקלים"): הגע עצמך – שער בנפשך, שעלו כולם "לוי" – שאירע מקרה שעלו ביד כל הבכורים פתקים שכתוב עליהם "בן לוי", והרי הלוויים היו רק 22,000 ואינם פודים את כל הבכורים!. אמר לו – התנא לחברו בתשובה לקושייתו: מעשה נס היה – אירע נס, שלא עלו ביד כל הבכורים פתקים שכתוב עליהם "בן לוי" אלא עלו ביד 22,000 בכורים פתקים של "בן לוי" וביד 273 בכורים עלו פתקים של "חמשת שקלים", ומסורגין עלו (שתי מילים אלו יתירות והן העתקה מדברי רבי אבהו להלן. וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל").
אמר רבי שמואל (לפי קטע גניזה להלן: 'רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): (צריך להוסיף כמו להלן: 'קשייתה קומי רבי אבהו:' – הקשיתי אותה (את הקושיה שלהלן) לפני רבי אבהו:) על דעתיה דתנייא אחורייא (צריך לומר: 'אחרייא') – על דעתו של התנא האחרון (שאמר שמשה נטל 22,273 פתקים של "בן לוי" ו-273 פתקים של "חמשת שקלים"), מעשה ניסין – כאמור לעיל. על דעתיה דתנייא קדמייא – על דעתו של התנא הראשון (שאמר שמשה נטל 22,000 פתקים של "בן לוי" ו-273 פתקים של "חמשת שקלים"), אינו מעשה ניסין – שהרי לדעתו מספר הפתקים הכולל הוא כמספר כל הבכורים שהשתתפו בגורל, ולא היה צורך בנס (נראה שהקושיה היא, האם נכון הדבר שזו הנפקות בין שתי הדעות?).
אמר ליה: – אמר לו (רבי אבהו לרבי שמואל): כולהון – כולם (לדעת הכול, גם לדעת התנא הראשון), מעשה ניסין היו ומסורגין (לסירוגין, בדילוגים) עלו – אירע נס, שלא עלו ביד 22,000 הראשונים פתקים של "בן לוי" ונשארו 273 פתקים של "חמשת שקלים" ל-273 האחרונים, אלא שני סוגי הפתקים עלו בידי הבכורים לסירוגין, ועכשיו אין אחד מ-273 האחרונים יכול לומר: אילו כתבתני "לוי" עליתי!.
אנטונינוס הגמון (שליט, מושל. מקור המילה ביוונית. - הגמון זה היה מרקוס אנטוניוס יוליינוס, הפרוקורטור (מושל הפרובינקיה) של יהודה סמוך לחורבן הבית. שמו בא במקורות בצורות שונות ("משמעותם ההיסטורית של הדיאלוגים בין חכמים לגדולי רומי", "דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות" ד, עמוד 274)) שאל את רבן יוחנן בן זכאי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) – בדבר מפקד הכוהנים והלוויים במדבר: בכלל – בסך הכולל, חסירין, ובפרט – לפי סך פרטי החשבון, יתירין! – בסיכום של מפקד הלוויים הזכרים נאמר שמניינם היה 22,000 (במדבר ג,לט), ואילו לפי סיכום המספרים החלקיים של משפחות הלוויים, בני גרשון (7,500), בני קהת (8,600) ובני מררי (6,200), מניינם היה 22,300 (במדבר ג,כב; כח; לד). הרי שהכלל והפרט סותרים זה את זה! (ההגמון התכוון בשאלתו לשאול, שמכיוון שלפי הסך הכולל היו הלוויים עודפים על הבכורים, מפני מה לא פדו הלוויים את כל הבכורים? ומדוע 273 בכורים היו צריכים לפדות את עצמם בכסף?) אמר ליה: – אמר לו (השיב רבן יוחנן בן זכאי להגמון): אותן שלש מאות יתירין – שנמנו בפרט, בכורי כהונה – בכורי כהונה ולווייה, היו, ואין קודש מוציא קודש – קדושת הבכורה חלה דווקא על לוי שאינו בכור שלא היתה בו קדושה מתחילה. אבל לוי בכור יש בו כבר קדושה, ואין קדושת הבכור של ישראל מוציאה אותה ממנו וחלה עליו במקומה (כדרך שלא ניתן לפדות דבר מיד ההקדש על ידי מעות של הקדש, אלא דווקא על ידי מעות חולין) (בחשבון הכללי של מפקד הלוויים לא נמנו שלוש מאות לוויים בכורים, כי בהיותם קדושים בקדושת בכורה בעצמם אינם יכולים להיות קדושים בקדושת בכורה של בכורים מבני ישראל, ולכן 273 מבכורי ישראל העודפים על הלוויים שאינם בכורים בעצמם היו צריכים לפדות את עצמם בכסף).
כיוצא בו (כדומה לו, כמוהו) – כמו הדבר הקודם, שנחלקו בו תנאים כיצד עשה משה: "וַיֹּאמֶר י'י אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא,טז) – ה' אמר למשה שיאסוף בשבילו שבעים אנשים מנכבדי העם. לפי חז"ל, שבעים הזקנים נתמנו לסנהדרין הגדולה. - אמר משה: אם אטול ששה – אנשים מכל שבט - הרי שבעים ושנים – נמצאו שניים יתירים. עשרה מששה ושנים מחמשה (צריך לומר: 'ששה מעשרה וחמשה משנים') – אם אטול שישה אנשים לשבט מעשרה שבטים ועוד חמישה אנשים לשבט משני שבטים אחרים - הרי שבעים, - אי זה שבט מקבל עליו להיות פגום – שיתמנו ממנו רק חמישה זקנים ולא שישה כשאר השבטים? מה עשה – משה? נטל שבעים פיטקין וכתב עליהן "זָקֵן", ושנים חָלָק (בקטע גניזה: 'חלקים') – נטל עוד שני פתקים שלא נכתב עליהם כלום, והטילן לקלפי. אמר להן – משה לשבעים ושניים הזקנים, שישה מכל שבט: בואו וטלו פיטקיכם – מן הקלפי, כדי לקבוע על פי הגורל מי הם שני הזקנים שלא יהיו מן המתמנים. כל מי שעלה בידו "זקן" – פתק שכתוב עליו "זקן", היה אומר לו: מינוך מן השמים, וכל מי שעלה בידו חלק – פתק שלא נכתב עליהם כלום, היה אומר לו: ומה אעשה (בקטע גניזה: 'מה אעשה לך'), ומן השמים הוא – שאינך ראוי להתמנות.
רבי יודה ורבי נחמיה – נחלקו שני התנאים בעניין מינוי הזקנים (בירושלמי לא פירשו מי אמר כך ומי אמר כך).
מתיב תנייא לחברייא (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'לחברֵיהּ'): – משיב התנא את חברו (מקשה עליו על מה שאמר לעיל שמשה נטל שבעים פתקים של "זקן" ושני פתקים חלקים): אִילּוּ כתבתני "זקן" סלקית – עליתי! – אם אירע שעלו ביד שבעים הראשונים כל הפתקים של "זקן", הרי נשארו בקלפי רק שני פתקים חלקים לשני האחרונים, וכל אחד מהם יכול לומר שאילו היה משה כותב בפתק שעלה בידו "זקן" (כלומר, אילו נשארו בקלפי פתקים שכתוב עליהם "זקן") היה זוכה להיות זקן (הלשון 'אילו כתבתני "זקן" סלקית' הוא כביכול דבריו של הפתק החלק למשה). אלא כך עשה – משה: נטל שבעים ושנים פיטקין וכתב עליהן "זקן", ושנים חלקין – נטל עוד שני פתקים שלא נכתב עליהם כלום, והטילן לקלפי – ועכשיו אם אירע שעלו ביד שבעים הראשונים פתקים של "זקן", הרי נשארו עוד שני פתקים של "זקן" לשני האחרונים ולא רק פתקים חלקים. אמר להן – משה לשבעים ושניים הזקנים: בואו וטלו פיטקיכם – מן הקלפי. כל מי שעלה בידו "זקן" – פתק שכתוב עליו "זקן", אמר לו: כבר מינוך מן השמים, וכל מי שעלה בידו חלק – פתק שלא נכתב עליהם כלום, היה אומר לו: ומה אעשה, ומן השמים הוא – שאינך ראוי להתמנות.
מתיב תנייא לחברייא (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'לחברֵיהּ'): – משיב התנא את חברו (מקשה עליו על מה שאמר שמשה נטל שבעים ושניים פתקים של "זקן" ושני פתקים חלקים): הגע עצמך – שער בנפשך, שעלו כולם "זקן" – שאירע מקרה שעלו ביד כל שבעים ושניים הזקנים פתקים שכתוב עליהם "זקן", והרי רק שבעים זקנים ראויים להתמנות!. אמר ליה: – אמר לו (התנא לחברו בתשובה לקושייתו): מעשה ניסין היה (בקטע גניזה: 'היו') – אירע נס, שלא עלו ביד כל שבעים ושניים הזקנים פתקים שכתוב עליהם "זקן" אלא עלו ביד שבעים זקנים פתקים של "זקן" וביד שני זקנים עלו פתקים חלקים, ומסורגין עלו (שתי מילים אלו יתירות והן העתקה מדברי רבי אבהו להלן. וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל").
אמר רבי שמואל (בקטע גניזה: 'רבי שמואל אח[וי דרבי ברכיה]'): קשיתיה (בקטע גניזה: 'קשייתה'. - כתיב הכינוי לנקבה בא לעיתים בירושלמי '-יה' תחת '-ַהּ' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1269, הערה 126)) קומי – הקשיתי אותה (את הקושיה שלהלן) לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): על דעתיה דתנייא אחרייא – על דעתו של התנא האחרון (שאמר שמשה נטל שבעים ושניים פתקים של "זקן" ושני פתקים חלקים), מעשה ניסים – כאמור לעיל. על דעתיה דתנייא קדמייא – על דעתו של התנא הראשון (שאמר שמשה נטל שבעים פתקים של "זקן" ושני פתקים חלקים), אינו מעשה ניסים – שהרי לדעתו מספר הפתקים הכולל הוא כמספר כל הזקנים שהשתתפו בגורל, ולא היה צורך בנס (נראה שהקושיה היא, האם נכון הדבר שזו הנפקות בין שתי הדעות?).
אמר ליה: – אמר לו (רבי אבהו לרבי שמואל): (צריך להוסיף כמו בקטע גניזה וכמו שהוא לעיל: 'כול[הון]' – כולם (לדעת הכול, גם לדעת התנא הראשון)) מעשה ניסין היו ומסורגין (לסירוגין, בדילוגים) עלו – אירע נס, שלא עלו ביד שבעים הראשונים פתקים של "זקן" ונשארו שני פתקים חלקים לשני האחרונים, אלא שני סוגי הפתקים עלו בידי הזקנים לסירוגין, ועכשיו אין אחד משני האחרונים יכול לומר: אילו כתבתני "זקן" עליתי!.
בספרי במדבר פסקה צה נאמר: "ויישארו שני אנשים במחנה" (במדבר יא,כו) - יש אומרים: בקלפי נשתיירו. לפי שאמר לו הקב"ה למשה לבור לו שבעים זקנים. אמר משה: מה אני עושה? הרי הם נופלים שישה ושישה לכל שבט ושבט וחמישה חמישה לשני שבטים, איזה שבט מקבל עליו לבור ממנו חמישה? עשה משה תקנה. נטל פיתקים וכתב עליהם "זקן", ונטל פיתקים חלקים, ובללם והטילם לתוך קלפי, ואמר להם: בואו וטלו פיתקיכם. כל מי שנטל פיתק וכתוב עליו "זקן" היה משה אומר לו: כבר קידשך המקום, וכל מי שנטל פיתק חלק היה משה אומר לו: מן השמים הוא, מה אני יכול לעשות לך?
כיוצא בו אתה אומר: "ואת פדויי השלושה והשבעים והמאתיים" (במדבר ג,מו) - אמר משה: מה אני עושה? עכשיו כל אחד ואחד אומר: כבר פדאני לוי. עשה משה תקנה. נטל פיתקים וכתב עליהם "לוי", ונטל פיתקים וכתב עליהם "כסף חמשת שקלים", ובללם והטילם בקלפי, ואמר להם: בואו וטלו פיתקיכם. כל מי שנטל פיתק וכתוב עליו "בן לוי" היה משה אומר לו: כבר אתה פדוי, ומי שנטל פיתק וכתוב עליו "כסף חמשת שקלים" היה משה אומר לו: צא ותן פדיונך.
תיאור אופן הכנת הפתקים בספרי בעניין מינוי הזקנים ובעניין פדיית הבכורים עמום במקצת: 'נטל פיתקים וכתב עליהם "זקן" ונטל פיתקים חלקים'; 'נטל פיתקים וכתב עליהם "לוי" ונטל פיתקים וכתב עליהם "כסף חמשת שקלים"'.
בבבלי סנהדרין יז,א אמרו: תנו רבנן: "ויישארו שני אנשים במחנה" (במדבר יא,כו) - יש אומרים: בקלפי נשתיירו (אלדד ומידד עלו בידם פתקים חלקים ולא התמנו). שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא,טז), אמר משה: כיצד אעשה? אברור שישה מכל שבט - נמצאו שניים יתירים, אברור חמישה מכל שבט - נמצאו עשרה חסירים, אברור חמישה משבט זה ושישה משבט זה - הריני מטיל קנאה בין השבטים. מה עשה? בירר שישה מכל שבט, והביא שבעים ושניים פיטקים, על שבעים כתב "זקן" ושניים חלק, ובללם ונתנם בקלפי, ואמר להם: בואו וטלו פיטקיכם. מי שעלה בידו "זקן" אמר לו: כבר קידשך המקום, ומי שעלה בידו חלק אמר לו: המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך?
כיוצא בדבר אתה אומר: "ואת פדויי השלושה והשבעים והמאתיים ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת" (במדבר ג,מה-מז) - אמר משה: כיצד אעשה? מי שאני אומר לו: תן לי פדיונך וצא, אומר לי: כבר פדאני בן לוי. מה עשה? הביא עשרים ושניים אלף פיטקים וכתב עליהם "בן לוי", ומאתיים ושבעים ושלושה כתב עליהם "חמשת שקלים", ובללם ונתנם בקלפי, ואמר להם: בואו וטלו פיטקיכם. מי שעלה בידו "בן לוי" אמר לו: כבר פדאך בן לוי, ומי שעלה בידו "חמשת שקלים" אמר לו: תן פדיונך וצא.
בבבלי סנהדרין נקטו בעניין מינוי הזקנים ובעניין פדיית הבכורים את דעת התנא הראשון בירושלמי.
בבבלי בכורות ה,א אמרו: שאל קונטרוקוס ההגמון את רבן יוחנן בן זכאי: בפרטם של לוויים אתה מוצא עשרים ושניים אלף ושלוש מאות, בכללם אתה מוצא עשרים ושניים אלף. אותם שלוש מאות להיכן הלכו? אמר לו: אותם שלוש מאות בכורות היו, ואין בכור מפקיע בכור (אין בכור לוי מפקיע קדושת בכור ישראל).
מאי טעמא? - אמר אביי: דיו לבכור שיפקיע את עצמו (את קדושת עצמו).
בבבלי: אין בכור מפקיע בכור. ובירושלמי: אין קודש מוציא קודש.
לפי הבבלי, קדושת הלווייה של לוי שאינו בכור הפקיעה את קדושת הבכורה של אחד מבכורי ישראל, וקדושת הלווייה של לוי בכור הפקיעה את קדושת הבכורה שלו.
לעניין פדיית הבכורים יש מקבילה בבמדבר רבה ד,י. לשיחה של ההגמון ורבן יוחנן בן זכאי יש מקבילה בבמדבר רבה ד,ט. ולעניין מינוי הזקנים יש מקבילה בבמדבר רבה טו,יט.
בבמדבר רבה הביאו בעניין פדיית הבכורים את שתי דעות התנאים שבירושלמי. לפי במדבר רבה, התנא הראשון בירושלמי בעניין פדיית הבכורים הוא רבי יהודה והתנא האחרון בירושלמי הוא רבי נחמיה.
בבמדבר רבה נקטו בעניין מינוי הזקנים את דעת התנא האחרון בירושלמי.
אין קודש מוציא קודש
בבראשית רבה ע,ז נאמר: הבכור קודש ואין קודש מוציא קודש.
ובפסיקתא דרב כהנא י,ו נאמר: אין הבכור מתעשר, למה? שהוא קודש ואין הקודש מוציא קודש.
• • •
משה היה גזבר נאמן ובקי בחשבונות
שאל אנטיגנס הגמון (הוא ההגמון הנזכר לעיל, ששמו בא במקורות בצורות שונות) לרבן יוחנן בן זכאי – בדבר חשבון תרומת מחצית השקל במדבר: משה רבכם או גנב היה – נטל מהתרומה לעצמו, או שלא היה בקי בחשבון (בקטע גניזה כאן ולהלן: 'בחשבונות') – וטעה בחשבון התרומה, דכתיב: – שכתוב (בפירוט החומרים שמהם נעשה המשכן ופירוט כמויותיהם): "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת" (שמות לח,כו-כז) – כל אדם נתן מחצית השקל, והכסף שנתקבל במפקד עלה לסכום של: 301,775 שקלים = 603,550 אנשים x 0.5 שקל לאיש. ב-100 כיכר כסף השתמשו לצקת את האדנים של קרשי המשכן ושל עמודי הפרוכת (ב-1,775 שקלי כסף השתמשו לעשות את ווי העמודים). אין תעביד – אם תעשה (תחשב) קינטרא (יחידת משקל. כינוי לכיכר המקראי. מקור המילה ביוונית) מאה ליטרין (משקל רומי קדום - 320-360 גרם. מקור המילה ביוונית) – אם תחשב: 1 כיכר = 100 מנה, הרי: 100 כיכר לאדנים = 10,000 מנה = 250,000 שקלים (לפי: 1 מנה = 25 שקלים), - חד מן אישתא – (יוצא מכך ש)אחד משישה (שישית) גנב – משה, שכן הכסף שנתקבל היה 300,000 שקלים (ללא השקלים שהשתמשו לווים), וב-250,000 שקלים השתמשו לאדנים, ומשה נטל לעצמו את שאר הכסף - 50,000 שקלים (50,000 = 250,000 - 300,000), שהם שישית מהכסף שנתקבל, ואין תעבדיניה – אם תעשה (תחשב) אותו שיתין (בקטע גניזה: 'אישתין') – שישים ליטרין – אם תחשב: 1 כיכר = 60 מנה, הרי: 100 כיכר לאדנים = 6,000 מנה = 150,000 שקלים, - פלגא – (יוצא מכך ש)חצי גנב – משה, שכן הכסף שנתקבל היה 300,000 שקלים (ללא השקלים שהשתמשו לווים), וב-150,000 שקלים השתמשו לאדנים, ומשה נטל לעצמו את שאר הכסף - 150,000 שקלים (150,000 = 150,000 - 300,000), שהם מחצית מהכסף שנתקבל (היו באותו הזמן מקומות שהיה הכיכר שלהם מאה ליטרין ומקומות שהיה הכיכר שלהם שישים ליטרין (רבנו חננאל)).
אמר ליה: – אמר לו (רבן יוחנן בן זכאי להגמון): משה רבן (בקטע גניזה: 'רבינו') גיזבר נאמן היה – ולא היה גנב, ובקי בחשבון היה – כפי שיש להוכיח מהכתובים להלן.
אמר ליה: – אמר לו (רבן יוחנן בן זכאי להגמון): והכתיב: – והרי כתוב: "וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל" (שמות לח,כט), והיידא לון (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'והיידילון') סלקין תשעין ושית ליטרין ואית (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'ואת') עביד ליה (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'לון') פרוטרוט! – והרי הם (2,400 שקלים העודפים על 70 הכיכר) עולים תשעים ושש ליטרין (96 מנה = 25 שקלים למנה / 2,400 שקלים) ואתה עושה (מחשב) אותם פרוטרוט (מטבעות קטנים)! (הכתוב מונה את 2,400 השקלים העודפים בשקלים ולא בכיכרים, משום שאינם מגיעים לכדי כיכר אחד. הרי שאין לחשב כיכר 60 מנה, משום שלפי חישוב זה הם מגיעים ליותר מכדי כיכר אחד, ולא היה לו לחשב אותם פרוטרוט)
אמר ליה: – אמר לו (ההגמון): משום דלא סליק – שלא עולה קינטירא (נראה שצריך לומר: 'קינטירין') – משום ש-96 מנה אינם מגיעים לכדי כיכרות (שתי כיכרות לפחות, לכן הוא מחשב אותם פרוטרוט. הרי שאפשר לחשב כיכר גם 60 מנה). ואין תימר – ואם תאמר, דסלק קינטירא (אין מובן למילים אלו, ונראה שצריך לומר: 'דשיתין ליטרין קינטרא') - פלגא – חצי גנב – אם תחשב: 1 כיכר = 60 מנה, הרי שמשה גנב חצי, כאמור לעיל (אולי השיבוש נוצר כך: דשיתין ליטרין קינטרא > דס' ל' קינטרא > דסל' קינטרא > דסלק קינטרא).
אמר ליה: – אמר לו (רבן יוחנן בן זכאי להגמון): והכתיב: – והרי כתוב: "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים" (שמות לח,כח) – מ-1,775 שקלי הכסף העודפים על 100 הכיכר (= 300,000 השקלים) עשו ווים לעמודי החצר, והיידא לון (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'והיידילון') סלקין שבעין וחד (בקטע גניזה: 'שובעין וחדה') ליטרין ואת עביד ליה (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'לון') פרוטרוט! – והרי הם (1,775 שקלים העודפים על 100 הכיכר) עולים שבעים ואחת ליטרין (71 מנה = 25 שקלים למנה / 1,775 שקלים) ואתה עושה (מחשב) אותם פרוטרוט (מטבעות קטנים)! (הכתוב מונה את 1,775 השקלים העודפים בשקלים ולא בכיכרים, משום שאינם מגיעים לכדי כיכר אחד. הרי שאין לחשב כיכר 60 מנה, משום שלפי חישוב זה הם מגיעים ליותר מכדי כיכר אחד, ולא היה לו לחשב אותם פרוטרוט)
אמר ליה: – אמר לו (ההגמון): משום דלא סליק – שלא עולה קינטירא. (בקטע גניזה נוסף כמו לעיל: 'אין תימר דסלק קינטירא -') פלגא – חצי גנב (יש להגיה ולפרש משפטים אלה כמו לעיל).
אמר ליה: – אמר לו (רבן יוחנן בן זכאי להגמון): והכתיב: – והרי כתוב: "וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה; עֶשְׂרִים שְׁקָלִים, חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים, עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל, הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם" (יחזקאל מה,יב) – משקל של 20 שקלים, של 25, של 10 ושל 5 ביחד הם מנה, הרי שהמנה הוא 60 שקל. ערך המנה של חול הוא 25 שקל, ואילו מנה של קודש ערכו כפול - 50 שקל, ויחזקאל הוסיף שישית על ערכו של השקל, ולכן המנה של קודש לפי יחזקאל הוא 60 שקל! ככרו של הקב"ה (צריך לומר: 'של הקודש'. השיבוש נוצר כך: שלקודש > שלק' > שלהקב"ה) כפול היה (בקטע גניזה: 'הוא') – כיכר של קודש שהשתמשו בו לצורך המשכן היה ערכו כפול מכיכר של חול, משום חשיבות הקודש. ואם תחשב: 1 כיכר = 60 מנה, הרי: 100 כיכר לאדנים = 6,000 מנה = 300,000 שקלים (לפי: 1 מנה של קודש = 50 שקלים), שהוא הכסף שנתקבל ללא השקלים שהשתמשו לווים.
אמר ליה: – אמר לו (ההגמון): [צריך להוסיף כמו בקטע גניזה: משה רבכם] גיזבר נאמן היה – ולא היה גנב, ובקי בחשבון היה – בזה חזר בו ההגמון והסכים לדבריו של רבן יוחנן בן זכאי.
בבבלי בכורות ה,א-ב אמרו: ועוד שאלו (השר את רבן יוחנן בן זכאי): בגיבוי הכסף (כשגבה משה כסף לצורך המשכן) אתה מוצא מאתיים ואחת כיכר ואחת עשרה מנה, דכתיב: "בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש... ל-603,550" (שמות לח,כו) (שהם 301,775 שקלים, וסכום זה מגיע ל-201 כיכר ו-11 מנה. בכל כיכר 1,500 שקלים, ובכל מנה 25 שקלים). בנתינת הכסף (לצורך המשכן) אתה מוצא מאת כיכר, דכתיב: "ויהי מאת כיכר הכסף לצקת" וגו' (שמות לח,כז). משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס (משחק בקובייה) היה או אינו בקי בחשבונות. נתן מחצה (לצורך המשכן) ונטל מחצה (לעצמו), ומחצה שלם לא החזיר (נתן לצורך המשכן פחות ממחצית).
אמר לו: משה רבנו גזבר נאמן היה ובקי בחשבונות היה, ומנה של קודש כפול היה (בכל מנה של קודש 50 שקלים).
הווי בה רב אחאי: מאי קא קשיא ליה (לרבן יוחנן בן זכאי, שהוצרך להידחק)? "ויהי מאת כיכר הכסף לצקת" וגו'? (האם הכתוב הזה? - והרי אפשר לומר:) הנך (100 כיכר) לצקת (את האדנים), ואינך (האחרים) בי גזא (באוצר)!
כתיב קרא אחרינא: "וכסף פקודי העדה מאת כיכר ו-1775 שקל בשקל הקודש" (שמות לח,כה) (ושם אי אפשר לומר שמדובר רק במחצית הסכום).
ודקאמר ליה (רבן יוחנן בן זכאי): מנה של קודש כפול היה - מנא ליה?
אילימא מיניה (מפסוק זה עצמו: "וכסף פקודי העדה מאת כיכר" וגו'), שהרי כאן (בנוסף ל-100 כיכר של קודש) שבעים ואחד מנה (של חול = 1,775 שקלים) ולא מנאם הכתוב (במניין של כיכרות) אלא בפרוטרוט (במניין של מטבעות קטנים, בשקלים), ואם איתא (שמנה של קודש רגיל היה), מאת[יים] ואחת כיכר ואחת עשרה מנה (של חול) מיבעי ליה! אלא מדלא מנאם הכתוב אלא בפרוטרוט, שמע מינה: מנה של קודש כפול היה (ולכן לא הגיע מספר השקלים לכדי כיכר שלם).
ודילמא כללי (100 כיכר ויותר) - קחשיב בככרי, פרטי (פחות מ-100 כיכר) - לא קא חשיב בככרי (אלא בשקלים)?
אלא מהכא: "ונחושת התנופה שבעים כיכר ואלפיים וארבע מאות שקל" (שמות לח,כט), שהרי כאן (בנוסף ל-70 כיכר) תשעים ושישה מנה (של חול = 2,400 שקלים), ולא מנאם הכתוב (במניין של כיכרות) אלא בפרוטרוט, ואם איתא (שמנה של קודש רגיל היה), שבעים ואחת כיכר ושלושים ושישה מנה (של חול) מיבעי ליה! אלא מדלא מנאם הכתוב אלא בפרוטרוט, שמע מינה: מנה של קודש כפול היה.
ודילמא פרטא רבה (10 כיכרות ויותר) - קא חשיב בככרי, פרטא זוטא (פחות מ-10 כיכרים) - לא קחשיב בככרי?
אלא אמר רב חסדא: מהכא: "והשקל עשרים גרה; עשרים שקלים, חמישה ועשרים שקלים, עשרה וחמישה שקל, המנה יהיה לכם" (יחזקאל מה,יב) (20+25+10+5 = 60 שקלים = 1 מנה; 1 מנה = 100 דינרים), מנה מאתן וארבעין הוו (1 שקל = 4 דינרים; 1 מנה = 60 שקלים = 240 דינרים)! אלא שמע מינה: מנה של קודש (האמור ביחזקאל) כפול היה (1 מנה של קודש = 50 שקלים = 200 דינרים), ושמע מינה: מוסיפים על המידות (שיעור המנה האמור ביחזקאל הוא לאחר ההוספה), ואין מוסיפים יתר על שתות (שישית. 1 מנה של קודש = 60 שקלים = 240 דינרים), ושמע מינה: שתותא מלבר (שישית לאחר ההוספה, שהוא חמישית מהסכום שלפני ההוספה).
בבבלי קיצרו את המשא והמתן שבין ההגמון ורבן יוחנן בן זכאי כפי שהוא בירושלמי והביאו ממנו רק את שאלת ההגמון ותשובתו האחרונה של רבן יוחנן בן זכאי, אך השתמשו בבבלי בתשובותיו הקודמות של רבן יוחנן בן זכאי ובקושיותיו של ההגמון עליהן ויצרו מהן משא ומתן תלמודי סתמי.
• • •