משנה
משנתנו באה ללמד, אלו דברים אינם נידונים או אינם נעשים אלא בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד דיינים (בית דין הגדול שבירושלים).
אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד.
ואין מוציאין – אין מצווים את העם לצאת, למלחמת הרשות – שעושים כדי להרחיב את גבולה של ארץ ישראל, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד – על פי הכרעתם והחלטתם.
ואין מוסיפין על העיר – על ירושלים, להרחבת תחומיה, ועל העזרות – שבבית המקדש, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ואין עושין סנהדריות לשבטים – סנהדרין של עשרים ושלושה לכל שבט ובכל עיר, אלא בבית דין של שבעים ואחד (מקור המילה 'סנהדרין' ביוונית, ופירושה: מועצה, ועד).
ואין עושין עיר הנידחת אלא בבית דין של שבעים ואחד – עיר שעבדה עבודה זרה דנים את אנשיה בבתי דין של עשרים ושלושה, ואם מתברר שרובם עבדו עבודה זרה, מביאים אותם לבית דין של שבעים ואחד ודנים אותם ואת עירם בדין עיר הנידחת ושורפים אותה כליל.
אין עיר נידחת בסְפָר – בגבול ארץ ישראל, שמא יבואו גויים למלחמה ויכבשו את ארץ ישראל, ולא שלש עיר נידחת – שלא להחריב את ארץ ישראל, אבל עושין אחת או שתים.
• • •
תלמוד
השבט נידון בסנהדרין גדולה
במשנה שנינו: "אין דנין לא את השבט... אלא בבית דין של שבעים ואחד".
מציעים תמיהה על המשנה: איתא חמי: – בוא [ו]ראה: שנים אין דנים, לא כל שכן שבט?! – אם שני אנשים אין דנים אותם בדיני נפשות בבית דין אחד ביום אחד (משנה להלן ו,ד; תוספתא סנהדרין ז,ב ונגעים א,יא; ספרי דברים פסקה רכא), אלא דנים זה היום וזה למחר, מפני שאינם יכולים להפוך בזכותו של כל אחד מהנידונים, בוודאי ששבט אין דנים את אנשיו בדיני נפשות בבית דין אחד ביום אחד! וכיצד המשנה אומרת שדנים את כל אנשי השבט בבית דין אחד ביום אחד? (כך פירש את התמיהה ב"קורבן העדה". - אף שאין המשנה מדברת בדין ביום אחד, אלא היא באה ללמד שהשבט נידון בסנהדרין גדולה, מכל מקום, מהמשנה משמע דרך אגב שדנים את השבט ביום אחד כמו נביא השקר ("ככר לאדן"). - לפי פירוש זה של התמיהה, הירושלמי שאמר "שנים אין דנים" קיצר בלשונו, והיה צריך להוסיף "ביום אחד" או "כאחד")
ומתרצים (בהבאת מחלוקת אמוראים בנוגע למקרה שבו יש להעמיד את המשנה): אמר רבי מתנייה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): בנשיא שבטים היא מתניתא – היא המשנה (המשנה מתייחסת למקרה של נשיא של שבט שדנים אותו, שיש בדינו עניין ציבורי, ולכן הוא נידון בבית דין של שבעים ואחד. לפי זה אין כוונת המשנה במילה "השבט" לכל אנשי השבט).
אמר רבי ליעזר (בירבי יוסי, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): בחורש (יער קטן) שבין שני שבטים היא מתניתא – היא המשנה (המשנה מתייחסת למקרה ששני שבטים דנים זה עם זה בעניין חורש שבין נחלותיהם, האם הוא שייך לשבט זה או לשבט זה, ולמי הזכות לרעות בו את מקנהו, ואף שהוא עניין ממוני, הוא נידון בבית דין של שבעים ואחד, כיוון שהוא עניינם של שבטים. לפי זה כוונת המשנה במילה "השבט" לדבר של השבט. - שני האמוראים האלה נזכרים בירושלמי ביצה א,ה שבו מובא מעשה ברבי ליעזר ורבי אבא מרי ורבי מתניה).
בבבלי סנהדרין טו,ב-טז,א אמרו: "אין דנים לא את השבט". - האי שבט דחטא במאי?...
אמר רב מתנה: הכא בנשיא שבט שחטא (בחטא שעונשו מוות) עסיקינן...
עולא אמר רבי אלעזר: בבאים (שני שבטים להידון) על עסקי נחלות...
רבינא אמר: לעולם בשבט שהודח (לעבודה זרה, ודנים דינו של כל אחד בסנהדרין גדולה)...
בבבלי: רב מתנה (הראשון, אמורא בבלי בדור השני) ועולא (אמורא בדור השני והשלישי) בשם רבי אלעזר (אמורא בדור השני). ובירושלמי: רבי מתניה ורבי ליעזר (אמוראים ארץ ישראלים בדור החמישי). נראה שהבבלי החליף את שמות שני האמוראים שבירושלמי, שאינם מובאים בבבלי ואינם ידועים לבבלי, בשמות אמוראים דומים שידועים לבבלי.
בבבלי סנהדרין מו,א מבואר, שלא שנו שאין דנים שניים ביום אחד אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות, כגון שתי עבירות (שיש להן אותו עונש מיתה, כגון חילול שבת ועבודה זרה, ששתיהן בסקילה, וכל שכן שתי מיתות ממש), אבל במיתה אחת ועבירה אחת - דנים. ואין כן דעת הירושלמי לקמן ד,ב: "ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד - אמר רבי אבין: ואפילו נואף ונואפת" (אפילו במיתה אחת ועבירה אחת אין דנים שניים ביום אחד), ואין הביאור שמדובר בבת כוהן ובועלה (שבת כוהן כשהיא ארוסה או נשואה וזינתה עונשה בשריפה, ובועלה נידון כשאר בועל בת ישראל, שאם היא ארוסה בסקילה ואם היא נשואה בחנק) כמו שמבארים בבבלי סנהדרין מו,א. ובדבריי אלה אפשר לבאר מדוע בבבלי סנהדרין טו,ב מבארים את משנתנו בשלושה אופנים, ואחד מהם הוא שבט שהודח, ובירושלמי רק בשני אופנים, או בנשיא שבטים או בחורש שבין שני שבטים: הבבלי לשיטתו הוא שבמיתה אחת ועבירה אחת דנים שניים ביום אחד, ולכן אפשר לבאר שדנים שבט שלם אם הודח, אבל הירושלמי סובר שאין דנים שניים ביום אחד לעולם, ולכן אי אפשר לו לבאר בשבט שהודח אלא או בנשיא שבטים או בחורש שבין שני שבטים ("חומת ירושלים" חלק א, עמוד 16).
גרעינן של שתי הסוגיות שלפנינו (בירושלמי ובבבלי) הוא באוקימתות למשנה מפי רב מתנה ומפי עולא בשם רבי אלעזר. גרעין זה השתמר בסוגיית הירושלמי בצורתו הראשונית, ואילו בסוגיה בבבלי נארגו אוקימתות אלו אל תוך מבנה סוגייתי מפורט. בשלב מאוחר יותר נוספו בכל אחד מהתלמודים קושיות (בירושלמי: 'איתא חמי...', ובבבלי: 'האי שבט דחטא במאי?...') המקשרות את האוקימתות הללו למשנה ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמוד 127).
• • •
נביא השקר נידון בסנהדרין גדולה
במשנה שנינו: "אין דנין... לא את נביא השקר... אלא בבית דין של שבעים ואחד".
מניין למדים שנביא השקר נידון בבית דין של שבעים ואחד? -
אמר רבי זירא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): נאמר כאן – בזקן ממרא, 'זדון' – "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן" (דברים יז,יב), ונאמר להלן – בנביא השקר, 'זדון': "בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא" (דברים יח,כב). מה 'זדון' שנאמר להלן - בנביא השקר הכתוב מדבר, אף 'זדון' שנאמר כאן - בנביא השקר הכתוב מדבר – מכאן למדים שנביא השקר דינו כזקן ממרא שנידון בבית דין של שבעים ואחד (אף שזקן ממרא נידון למיתה בבית דין של עשרים ושלושה דיינים שבעירו, כמו שאר דיני נפשות, אבל אינו נהרג אלא בבית הדין הגדול שבירושלים (משנה להלן יא,ד). הלימוד של נביא השקר לפי רבי זירא הוא מביצוע עונשו של זקן ממרא).
אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): נאמר כאן – בזקן ממרא, 'דיבר' (צריך לומר כאן ולהלן: 'דבר' ("שערי תורת ארץ ישראל")) – "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים יז,י), ונאמר להלן – בנביא השקר, "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם י'י" (צריך לומר: '"אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי... וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא"' (דברים יח,כ)). מה 'דיבר' שנאמר להלן - בנביא השקר הכתוב מדבר, אף 'דיבר' שנאמר כאן - בנביא השקר הכתוב מדבר – מכאן למדים שנביא השקר דינו כזקן ממרא שנידון בבית דין של שבעים ואחד (זקן ממרא הוא חכם שממרה את פי בית דין הגדול שבירושלים ומורה לעשות דבר בניגוד לפסק דינם. הלימוד של נביא השקר לפי רבי חזקיה הוא מהמרייתו של זקן ממרא).
הלשון בשתי הדרשות: 'נאמר כאן... ונאמר להלן... מה... שנאמר להלן - בנביא השקר הכתוב מדבר, אף... שנאמר כאן - בנביא השקר הכתוב מדבר' - קשה, שבתחילה 'כאן' הוא בזקן ממרא ו'להלן' הוא בנביא השקר, ובסוף הם היפוך הדברים, ועוד קשה, שאיך אפשר לומר שהכתוב כאן והכתוב להלן מדברים בנביא השקר, והרי כתוב אחד נאמר בזקן ממרא וכתוב שני נאמר בנביא השקר. ונראה שבמקום הלשון הזה צריך לומר בשתי הדרשות: 'נאמר להלן (בזקן ממרא)... ונאמר כאן (בנביא השקר)... מה... שנאמר להלן - בשבעים ואחד הכתוב מדבר, אף... שנאמר כאן - בשבעים ואחד הכתוב מדבר'. וראה "דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין" עמוד 46.
בבבלי סנהדרין טז,א אמרו: "לא את נביא השקר". - מנהני מילי?
אמר רבי יוסי ברבי חנינה: אתיא 'הזדה' (דברים יח,כ: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי... וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא") 'הזדה' מזקן ממרא (דברים יז,יב: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן... אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא"). מה להלן (בזקן ממרא) בשבעים ואחד, אף כאן (בנביא השקר) בשבעים ואחד.
והא 'הזדה' כי כתיבא (בזקן ממרא) - בקטלא הוא דכתיבא, וקטלא בעשרים ושלושה הוא!
אלא אמר ריש לקיש: גמר 'דבר' (דברים יח,כ: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי... וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא") 'דבר' מהמראתו (של זקן ממרא - דברים יז,י: "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ"). מה המראתו בשבעים ואחד (ממרה פיו של בית דין של שבעים ואחד), אף כאן (בנביא השקר) בשבעים ואחד.
דרשת רבי יוסי ברבי חנינה בבבלי היא דרשת רבי זירא בירושלמי, ודרשת ריש לקיש בבבלי היא דרשת רבי חזקיה בירושלמי.
• • •
תוספת על העיר ועל העזרות
במשנה שנינו: "אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד".
ובמשנה שבועות ב,ב שנינו: אין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ובתומים ובסנהדרין של שבעים ואחד (על פיהם של כל אלו, שכולם יסכימו לכך) ובשתי תודות ובשיר (כפי שעשה נחמיה בזמנו). ובית דין מהלכים ושתי תודות אחריהם.
התנאי הנדרש לקידוש שטח שנוסף לעיר או לעזרה הוא עריכת טקס שנעשה בהסכמה של מלך, נביא, אורים ותומים וסנהדרין גדולה של שבעים ואחד חברים. קידוש התוספת לעיר נעשה בתהלוכה לאורך החומה החדשה. בתהלוכה נישאו שתי חלות חמץ של קורבן תודה ואחריהן הלכו חברי הסנהדרין כשהם מלווים בשירת הלוויים ואחריהם הלך העם. כשהגיעו לסוף המקום שאותו קידשו נאכלה שם אחת החלות והחלה השנייה נשרפה.
במשנה בסנהדרין לא נזכרו מלך ונביא ואורים ותומים, משום שהמשנה הזו אינה עוסקת אלא בדברים הנעשים בסנהדרין גדולה ("תוספות", בבלי שבועות טו,א ד"ה 'שאין').
במשנת שבועות מדובר על טכס מעשה ההוספה. משום זה לא: "על פי בית דין", אלא: "בסנהדרין של שבעים ואחד". הסנהדרין כמוסד המייצג העליון השתתפה בטכס ההוספה. במשנת סנהדרין קובעים את פעולות בתי הדין השונים וביניהן גם אלה של בית דין של שבעים ואחד, כמו הכרעה האם להוסיף על העיר, היינו מציעים לפניהם שאלה ועל פי תשובתם עושים את המעשה. משום זה במשנת סנהדרין: "אין מוסיפין... אלא על פי בית דין של שבעים ואחד", ולא: "בסנהדרין של שבעים ואחד" ("על המשנה", עמוד 191).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבועות ב,ב.
מניין למדים שמוסיפים על העיר ועל העזרות במלך ובנביא ובאורים ובתומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר? -
רבי יהודה אומר (צריך לומר כמו במקבילה: 'רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר' ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, מבוא, עמוד כא, הערה 40), משום שהשימוש בלשון 'כתחילה' בתוספת פסוק כמו כאן מצוי בפיו של רב. - או שצריך לומר: 'רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר', וכן צריך לומר במקבילה, ואין לגרוס 'רב אמר', שכן להלן מובא בשם רב לימוד אחר ("יפה עיניים")): כתחילה – כמו שהיה בתחילה, כמעשה קדמונים בזמן המקרא (יש לנהוג כמו שנהגו בימים הקדומים, בשעה שנבנה המקדש בימי דויד ושלמה ובשעה שנחנכה חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה, כמפורט להלן).
"וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד" (שמואל ב כד,יט) / "וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר גָּד" (דברי הימים א כא,יט) – דויד עלה לגורן אורנן שבהר המוריה כדבר גד הנביא במצוות ה' אליו (כדי לבנות מזבח בגורן אורנן ולהניח את היסוד לבית ה'), - זה מלך ונביא – דויד זה מלך, וגד זה נביא. הרי שמקומו של המקדש נבחר על פי מלך ונביא;
"ויחל שלמה לבנות את בית י'י אלהי ישראל בהר המוריה אשר נראה לו" (צריך לתקן כמו במקבילה: '"וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית י'י בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ, אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי"') (דברי הימים ב ג,א) – שלמה התחיל לבנות את בית ה' בגורן אורנן שבהר המוריה, במקום שנראה ה' לדויד אביו; ויש לדרוש את המילים "אשר נראה": - אֵילּוּ אורים ותומים (חפצי קודש שנקבעו בחושן של הכוהן הגדול, שלפיהם הגיד הכוהן את תשובת ה' על כל שאלה שנשאל) – שנראה לדויד באורים ובתומים שיש לבנות את בית ה' במקום הזה. הרי שמקומו של המקדש נבחר על פי אורים ותומים, "לְדָוִיד אָבִיהוּ" (דברי הימים ב ג,א) – יש לדרוש את המילה היתירה "אביהו": - זה סנהדרין – שסנהדרין נקראת אב, כמו שלמדים מהכתוב שלהלן, "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב,ז) – שאל את אביך ואת זקני עמך כדי שיספרו לך את קורות התקופות הקודמות; ויש ללמוד מכתוב זה שכשם שזקנים הם סנהדרין, כך אב זה סנהדרין. הרי שמקומו של המקדש נבחר על פי סנהדרין;
השיר – כשמוסיפים על העיר, הלוויים המלווים את התודות שמוליכים מסביב למקום המתקדש מנגנים בכלי נגינה ושרים מזמורים (בחנוכת חומת ירושלים ובקידושה נאמר: "וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בִּקְשׁוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכָּל מְקוֹמֹתָם לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלִָם, לַעֲשֹׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר, מְצִלְתַּיִם, נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת" (נחמיה יב,כז)), - "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה; וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת...; וְאֶחָיו... בִּכְלֵי שִׁיר דָּוִיד" (נחמיה יב,לב-לו) – חצי השרים הלכו מעל לחומה אחרי התודה הראשונה והתהלוכה הראשונה; והכוהנים הריעו בחצוצרות; והלוויים שרו וניגנו בכלי שיר שהנהיג דויד המלך, תודות – כשמוסיפים על העיר, מוליכים שני קורבנות תודה מסביב למקום המתקדש, - "וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת" (נחמיה יב,לא) – "תודות" הן מקהלות משוררים ששרו שירי תודה, ו"תהלוכות" הן קבוצות של המון חוגג (אפשר ש"תהלוכות" הוא פירוש ל"תודות"). תודה אחת הלכה מעל לחומה לימין (דרומה), בכיוון לשער האשפות שהיה בקרן דרומית מזרחית. לפי חז"ל, "שתי תודות גדולות" הן שתי חלות לחם חמץ של קורבן תודה, ובהן היו הולכים מסביב לעיר לקדשה.
ב"חידושי הריצ"ד" כתב שיש בלימוד בעניין השיר והתודות ערבוביה וחיסרון, והציע לגרוס כסדר המשנה שבועות ב,ב: בשתי תודות - "וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת", ובשיר - "וּבְשִׁיר, מְצִלְתַּיִם, נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת", ובית דין מהלכים אחריהם - "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה".
בבבלי שבועות טו,ב למדו מן הפסוק "וילך אחריהם הושעיה..." (אחרי "שתי תודות" הנזכרות בפסוק הקודם) שבית דין מהלכים אחרי שתי התודות ולא לפניהן. הצעת הריצ"ד בזה היא על פי הבבלי. אולם ההלכה שבמשנה מייצגת שיטה הפוכה: "ובית דין מהלכים ושתי תודות אחריהם".
אמר רבי שמואל בר יודן (אמורא בדור השלישי): מה כתוב 'מהלכות'?! (בתמיהה) – וכי כתוב 'וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת מְהַלְּכוֹת לַיָּמִין', שמשמעו שהתודות עצמן הלכו?! ('תהלוכה' היא יחידאית במקרא, והיה צריך לומר: "והתודה האחת הולכת לימין" בדומה לנחמיה יב,לח: "והתודה השנית ההולכת למואל" (כנראה "לשמאל")) לא "תַהֲלֻכֹת"?! (בתמיהה) – וכי לא כתוב "וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין"?! (במקבילה בשבועות העתיקו הסופרים מסנהדרין את תחילת הסוגיה (עד כאן) ואת סופה ("על הירושלמי", עמוד 23)) אלא בניטלות על ידי אחר – משמעו של הכתוב שאחרים נשאו בידיהם את התודות והוליכו אותן מסביב למקום המתקדש. ומכאן שהתודות הן חלות של קורבן תודה, ואין הן בהמות של קורבן תודה שיכולות להלך בעצמן.
רב הונא בר חייה (אמורא בבלי בדור השני והשלישי. - חכם זה מוזכר בכמה מקומות בירושלמי במסירה שלפנינו בלא תואר רבנות ובכמה מקומות עם תואר רבנות. מתקבל על הדעת שהסופר הוסיף מדעתו תואר לחכם זה המוכר מן הבבלי עם תואר רבנות (ראה "מסורות ונוסחאות בתלמוד", עמוד 58)) בשם רב מייתי לה דבר תורה – מביא (לומד) אותה (את ההלכה בעניין תוספת על העיר ועל העזרות במלך ובנביא ובאורים ובתומים ובסנהדרין) [מ]דבר תורה (ולא מדברי נביאים כדברי רב לעיל): "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כה,ט) – אתה, משה, וישראל תעשו את המשכן וכליו לפי צורתם שאני מראה אותך; והיה לו לכתוב לומר "כן תעשו" בלא וי"ו, וכיוון שאמר "וכן תעשו" יש לדרוש: - כן תעשו לדורות – כך צריך לעשות גם בדורות הבאים.
"משה" - זה מלך ונביא, "אהרן" - אֵילּוּ אורים ותומים – אהרן היה כוהן גדול שלבש את האורים ואת התומים;
"אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא,טז) – (ה' אמר למשה:) אסוף בשבילי שבעים אנשים מנכבדי העם, - זה סנהדרין – לפי חז"ל, שבעים הזקנים נבחרו לסנהדרין הגדולה (ועם משה הם שבעים ואחד). הרי שבימי משה היו מלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין. וכשם שבימי משה נתקדש המשכן בכל אלה, כך יהיה לדורות (הכתוב בבמדבר יא,טז נאמר לאחר מעשה המשכן, אבל המוסד של שבעים זקנים היה עוד לפני מעשה המשכן (ראה שמות פרק כד), והירושלמי מביא את הכתוב בבמדבר משום שממנו למדים בסוף פרק זה שסנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד. - אפשר שצריך לתקן את נוסח הירושלמי ולגרוס: '"מֹשֶׁה" - זה מלך ונביא, "וְאַהֲרֹן" - אֵילּוּ אורים ותומים, "וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" - זה סנהדרין', וכולם על פי הכתוב בשמות כד,ט: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל", שנאמר לפני מעשה המשכן), "שאל אביך ויגדך" וגו' (דברים לב,ז) (אין לגרוס את המילים ״שאל אביך ויגדך" וגו' ("קורבן העדה"). - המילים הללו מיותרות וצריכים למחוק אותן, ואפשר שנשתרבבו המילים הללו בשגרת הלשון מלמעלה, ששם הלימוד שצריכים סנהדרין הוא מהכתוב "אביהו", ואב הוא לשון סנהדרין כמו שנאמר "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך", אבל כאן הלימוד שצריכים סנהדרין הוא מהכתוב "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", ואין שום טעם לגרוס אחר זה "שאל אביך ויגדך" וגו׳ ("זהב הארץ", סנהדרין, עמוד ט));
השיר - "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה" (נחמיה יב,לב), תודות - "וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת" (נחמיה יב,לא) – השיר והתודות נלמדים מהכתוב בנחמיה, כמו שאמר רב / רב יהודה לעיל.
אמר רבי שמואל בר יודן: מה כתוב 'מהלכות'?! (בתמיהה) לא "תַהֲלֻכֹת"?! (בתמיהה) אלא בניטלות על ידי אחר.
המילים "שאל אביך ויגדך וגו'" והלימוד בעניין השיר והתודות שבדברי רב הונא בר חייה הועתקו בטעות מדברי רב / רב יהודה לעיל ואין לגרוס אותם שנית, כיוון שלא בא רב הונא בר חייה אלא לומר לימוד שונה מהלימוד הראשון בעניין תוספת על העיר ועל העזרות במלך ובנביא ובאורים ובתומים ובסנהדרין. גם דברי רבי שמואל בר יודן שמובאים לאחר דברי רב הונא בר חייה הועתקו בטעות מלעיל ואין לגרוס אותם שנית. וכן כתב בחידושי הריצ"ד.
ואולי אין לגרוס את הלימוד בעניין השיר והתודות בדברי רב / רב יהודה, אלא יש לגרוס אותו לאחר דברי רב הונא בר חייה, ולימוד זה הוא מסתם הירושלמי ואינו מדברי האמוראים הללו, ולאחריו יש לגרוס את דברי רבי שמואל בר יודן. לפי זה, הלימוד בעניין השיר והתודות ודברי רבי שמואל בר יודן הועתקו בטעות לעיל מכאן.
בטקס חנוכת חומות ירושלים שאורגן על ידי נחמיה, שתי תהלוכות, עזרא הסופר בראש אחת מהן ונחמיה בראש השנייה, הקיפו את חומות ירושלים. דומה שהתהלוכות יצאו מ'שער הגיא'. עזרא הלך בתחילה דרומה (לימין) על החומה המערבית ל'שער האשפות' ול'שער העין'. משם המשיכה תהלוכתו צפונה על החומה המזרחית, הגיעה אל 'שער המים מזרח' וממנו פנתה למקדש. ואילו נחמיה הלך מאזור 'שער הגיא' צפונה (לשמאל), עבר את 'מגדל התנורים' ו'החומה הרחבה', הקיף את המקדש מצפון ונפגש עם עזרא ב'שער המטרה', שהיה ככל הנראה השער הדרומי של המקדש ("ירושלים בימי שלטון פרס: מתאר העיר והרקע ההיסטורי", "ספר ירושלים - תקופת המקרא", עמוד 336).
בספרי דברים פסקה סב נאמר: מניין שלא עשה (דויד) אלא על פי נביא? שנאמר: "ויבוא גד אל דויד ביום ההוא ויאמר לו: עלה הקם לה' מזבח בגורן ארוונה היבוסי" (שמואל ב כד,יח), ואומר: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו" (דברי הימים ב ג,א).
בבבלי סנהדרין טז,ב ושבועות יד,ב אמרו: "ואין מוסיפים על העיר...". - מנא הני מילי? - אמר רב שימי בר חייא: אמר קרא: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן... וכן תעשו" - לדורות (כפי שנעשה במשכן, כך יש לעשות לדורות).
בתוספתא סנהדרין ג,ב שנו: שתי תודות שאמרו - בלחמן אבל לא בבשרן.
ובבבלי שבועות טו,א אמרו: "ובשתי תודות". - תנא: שתי תודות שאמרו, בלחמן (בלחמי התודה) ולא בבשרן (של קורבנות התודה). - מנהני מילי? - אמר רב חסדא: אמר קרא: "ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה" - מאי "גדולות"? ...גדולות שבתודה (לגדולים שבלחמי התודה), ומאי ניהו? חמץ (חלות החמץ שהן גדולות מחלות המצה הבאות עם קורבן התודה, ובהן היו מקדשים את תוספת העיר).
ושואלים: כיצד היו מהלכות? – כיצד היו נושאים את שתי התודות (לחמי התודה) מסביב למקום המתקדש?
ומשיבים בהבאת מחלוקת: רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ורבי שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) – נחלקו שני החכמים. חד אמר: – [חכם] אחד אומר: זו כנגד זו – שתי התודות היו מהלכות מסביב למקום המתקדש זה בצידו האחד וזה בצידו השני (כמו שהיה בחנוכת חומת ירושלים ובקידושה בימי עזרא ונחמיה), וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: זו אחר זו – שתי התודות היו מהלכות מסביב למקום המתקדש זה אחרי זה.
ומציעים הסברים לדעות החולקות המתבססים על פסוקים: ושניהן – רבי חייה ורבי שמעון ברבי, מקרא אחד – פסוק אחד מסוים, הן דורשין: "וְהַתּוֹדָה הַשֵּׁנִית הַהוֹלֶכֶת לְמוֹאל וַאֲנִי אַחֲרֶיהָ" (נחמיה יב,לח) – התודה השנייה הלכה ממול הראשונה, ונחמיה הלך אחריה (לצורה 'למואל' אין חבר במקרא, ואולי עיקרה: אל מול. ויש מפרשים: לשמאל (במקום "למואל" יש לקרוא "לִ[שְׂ]מֹואל"), שתודה אחת היתה הולכת לימין (דרומה) והתודה השנייה היתה הולכת לשמאל (צפונה)). מאן דמר: – מי שאומר: זו כנגד זו – יש לפרש את המילה "למואל" (=מול) כמו שהוא בכתוב שלהלן בפרשת בלק ובלעם: - "וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כב,ה) – (בלק מלך מואב אמר:) בני ישראל יושבים כנגד ארצי, בצד השני של נחל ארנון (נחל ארנון נשפך לים המלח ממזרח. בני ישראל ישבו בערבות מואב שמצפון מזרח לים המלח, לאחר שכבשו מידי סיחון מלך האמורי את חצי ארץ מואב שמצפון לנחל ארנון, והמואבים ישבו בחצי ארץ מואב שמדרום לנחל ארנון), ומאן דמר: – ומי שאומר: זו אחר זו – יש לפרש את המילה "למואל" (=מול) כמו שהוא בכתוב שלהלן בקורבן חטאת העוף: - "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ" (ויקרא ה,ח) – הכוהן חותך בציפורן אגודלו את ראשו של העוף אחרי עורפו, בתחתית עורפו.
ומפרטים את עמדותיהם של בעלי הדעות החולקות: (ו)מאן דמר: – מי שאומר: זו כנגד זו - נמצא כל מקום ומקום – מסביב השטח המתקדש, מתכפר – מתקדש, בתודה אחת – שכן תודה אחת מהלכת בצידו האחד של השטח המתקדש והתודה השנייה מהלכת בצידו השני, ומאן דמר: – ומי שאומר: זו אחר זו - נמצא כל מקום ומקום מתכפר בשתי תודות – שכן שתי התודות מהלכות מסביב השטח המתקדש כולו.
ומציעים שאלה לפי דעה אחת: מאן דמר: – מי שאומר: זו אחר זו - יאות – יפה (נכון, דעתו מובנת), ויש להציע משנה המסייעת לכך: דתנינן: – ששנינו (משנה שבועות ב,ב): הפנימית נאכלת – בגמר ההליכה מסביב למקום המתקדש אוכלים את חלת התודה שנישאה בצד פנים, והחיצונה נשרפת – שורפים את חלת התודה שנישאה בצד חוץ. ולדעת מי שאומר: זו אחר זו - הפנימית היא הראשונה שנישאה בין בית דין שמהלכים לפני שתי התודות ובין התודה השנייה שנישאה אחרי הראשונה, והחיצונה היא השנייה, ומאן דמר: – ומי שאומר: זו כנגד זו – אין דעתו מובנת, ויש לשאול על דעתו: - אי זו היא הפנימית? – לדעתו אין ראוי לקרוא לאחת פנימית ולשנייה חיצונית, שכן אין הצד האחד פנימי ואין הצד השני חיצון!
ומשיבים: זו שסמוכה לבית – הפנימית היא זו שמהלכת בצידו של השטח המתקדש הסמוך לבית המקדש. והחיצונה היא זו שמהלכת בצידו של השטח המתקדש הרחוק מבית המקדש.
רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): על פי נביא נאכלת – הנביאים שהיו בחנוכת חומת ירושלים ובקידושה בימי עזרא ונחמיה הם שהורו שהפנימית נאכלת, אף שמן הדין היא נשרפת כמו החיצונה, שכן שתיהן נפסלו לאכילה מדין יוצא, שכן יצאו מהתחום המקודש הקודם של העיר ועדיין התחום הנוסף לא התקדש על ידיהן.
בבבלי שבועות טו,ב אמרו: כיצד מהלכות? - רבי חייא ורבי שמעון ברבי. חד אמר: זו כנגד זו, וחד אמר: זו אחר זו. מאן דאמר: זו כנגד זו - הפנימית - הך דמקרבא לחומה / דלהדי חומה (זו הקרובה לחומה של העיר); מאן דאמר: זו אחר זו - הפנימית - הך דמקרבא לבית דין / דלהדי בית דין (השנייה שבין הראשונה (החיצונה) לבין בית הדין, שהרי בית הדין הולכים אחרי התודות).
תנן: הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. בשלמא למאן דאמר: זו אחר זו - אמטול הכי פנימית (שהיא השנייה) נאכלת, משום דקדשה לה (את התוספת) חיצונה (שהיא הראשונה קידשה את המקום בקדושת ירושלים, ונמצאת התודה השנייה מהלכת במקום מקודש ולא נפסלה ביוצא, ולכן היא נאכלת, והתודה הראשונה נשרפת כי נפסלה ביוצא); אלא למאן דאמר: זו כנגד זו - תרוייהו בהדי הדדי קא מיקדשן! (ומדוע הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת?) - ...אלא אמר רבי יוחנן: על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת (הנביאים שהיו בזמן הבית השני הם שאמרו כיצד לעשות, ואין טעם בדבר).
אפשר לפרש את דעות רבי חייא ורבי שמעון ברבי בבבלי כמו שפירשנו אותן בירושלמי.
בבבלי פירשו 'פנימית' ו'חיצונה' לדעה האומרת "זו אחר זו" לפי שיטת הבבלי שבית דין מהלכים אחרי שתי התודות ולא לפניהן. אפשר לפרש 'פנימית' ו'חיצונה' לדעה האומרת "זו כנגד זו" בבבלי מעין מה שפירשו בירושלמי, שהפנימית היא זו שמהלכת בצידו של השטח המתקדש הסמוך לחומה הישנה, והחיצונה היא זו שמהלכת בצידו של השטח המתקדש הרחוק מהחומה הישנה.
בבבלי השתמשו בדברי רבי יוחנן כדי לתרץ קושיה על אחת מהדעות שנחלקו כיצד מהלכות, ולכן הוסיפו לדבריו שעל פי נביא נשרפת. אבל לפי הירושלמי נאמרו דברי רבי יוחנן במקורם ללא כל קשר לדעות שנחלקו כיצד מהלכות, ולא בא רבי יוחנן לומר אלא מדוע הפנימית נאכלת.
בספרא "ויקרא" דיבורא דחובה פרשה י נאמר: "ומלק את ראשו ממול עורפו" (ויקרא ה,ח) - ממול הרואה את העורף, וכן הוא אומר: "והוא יושב ממולי" (במדבר כב,ה).
ובבבלי חולין יט,ב אמרו: תנו רבנן: "ממול עורפו" (ויקרא ה,ח) - ממול הרואה את העורף, וכן הוא אומר: "והוא יושב ממולי" (במדבר כב,ה).
בספרא ובבבלי חולין פירשו "ממול" שבשני הכתובים הללו - 'בצד של', שלא כרבי חייא ורבי שמעון ברבי.
ומציעים ברייתא בבלית (שנמסרה על ידי אמורא בבלי שעלה לארץ ישראל): אמר רבי זירא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): תניי תמן: – שונים שָׁם (שונים בבבל): נביא יש כאן, אורים ותומים למה אני צריך? – כשמוסיפים על העיר ועל העזרות, די בנביא ואין צריך גם אורים ותומים, שהרי גם נביא וגם אורים ותומים מוסרים את דבר ה'.
ומציעים ברייתא המכריעה בעניין שלגביו שורר חוסר וודאות: אשכח תני: – נמצא [תנא ש]שונה: רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: צריך אורים ותומים – כשמוסיפים על העיר ועל העזרות, אין די בנביא וצריך גם אורים ותומים.
בבבלי שבועות טז,א נחלקו אמוראים, רב הונא אמר שמוסיפים על העיר ועל העזרות בכל אלו ששנינו במשנה (מלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין), ורב נחמן אמר שמוסיפים באחד מכל אלו. ואמרו שם, שלרב הונא כל מה שעשו עזרא ונחמיה לא היה אלא זכר בלבד לקידוש בימי דויד ושלמה, כי בימי עזרא ונחמיה לא היו אורים ותומים, ולרב נחמן עזרא ונחמיה קידשו קידוש גמור, אף שבימיהם לא היו אורים ותומים.
הברייתות שבירושלמי ("תניי תמן" ו-"אשכח תני") לא נחלקו אלא בנביא ואורים ותומים, האם די באחד מהם או שצריך שניהם, אבל לדברי הכול צריך גם מלך וסנהדרין.
ומציעים מחלוקת אמוראים: אמר רבי אבהו: אתפלגון – נחלקו רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) וריש לקיש (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: בונין ואחר כך מקד(י)שין – כשרוצים להוסיף על העיר ועל העזרות, תחילה בונים את החומה של המקום שמוסיפים ואחר כך מקדשים את המקום (כמו שהיה בחנוכת חומת ירושלים ובקידושה בימי עזרא ונחמיה), וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: מקד(י)שין ואחר כך בונין – תחילה מקדשים את המקום שמוסיפים ואחר כך בונים את החומה של המקום.
ומפרטים את עמדותיהם של בעלי הדעות החולקות: מאן דמר: – מי שאומר: בונין ואחר כך מקד(י)שין - אין רואין את המחיצות כילו (=כאילו) הן עולות – לפני בניית המחיצות (הכתלים או החומות) של המקום שמוסיפים, אין רואים את המחיצות כאילו הן קיימות ונמשכות ועולות למעלה, ולכן צריכים תחילה לבנות את המחיצות ואחר כך לקדש את המקום שהוקף במחיצות. צריך להוסיף: ומאן דמר: – ומי שאומר: מקד(י)שין ואחר כך בונין - רואין את המחיצות כילו (=כאילו) הן עולות – לפני בניית המחיצות של המקום שמוסיפים, רואים את המחיצות כאילו הן קיימות ונמשכות ועולות למעלה, ולכן יכולים תחילה לקדש את המקום שיוקף במחיצות ואחר כך לבנות את המחיצות (לפעמים היקרות אחת של הלשון 'מאן דאמר' נשמטה בטעות, אולם מדובר בטעות ברורה ומוכחת ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 380, הערה 31)).
בתחילת תיאור בניית חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה נאמר: "וַיָּקָם אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וַיִּבְנוּ אֶת שַׁעַר הַצֹּאן, הֵמָּה קִדְּשׁוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו, וְעַד מִגְדַּל הַמֵּאָה קִדְּשׁוּהוּ, [ו]עַד מִגְדַּל חֲנַנְאֵל" (נחמיה ג,א). הרי שהיו בונים ואחר כך מקדשים.
אבל אפשר שיש לקרוא "קֵרוּהוּ" במקום "קִדְּשׁוּהוּ", כמו בהמשך תיאור בניית החומה (נחמיה ג,ג; ג,ו). "קדשוהו" הוא תיקון במקום הרשום בטעות "קדוהו" שבא תחת "קרוהו" בחילוף של ר' - ד'.
ושואלים: ביקשו להוסיף על היכל – על העזרות של בית המקדש, להרחבת תחומן, במה מוסיפין? – באיזה קורבן הנאכל מקדשים את המקום שמוסיפים? שכן אין מקדשים מקום אלא בדבר הנאכל בו, ושאם הוא יוצא ממנו - נפסל (כדי להודיע שזהו תחום אכילת אותו סוג של קודשים. כשמוסיפים על העיר ירושלים מקדשים בלחמי תודה הנאכלים בכל העיר).
ומשיבים: בשתי הלחם – מקדשים בשתי חלות הלחם שמביאים בחג השבועות, ונאכלים בעזרה.
ומקשים: ומקד(י)שין ביום טוב? – הרי שתי הלחם נאכלות ביום טוב ולא למחר, וביום טוב אין מקדשים את המקום שמוסיפים!
וחוזרים מן הדברים שנאמרו קודם לכן ומשיבים: אלא בלחם הפנים – מקדשים בלחם הפנים שמסירים בכל שבת מעל השולחן שבהיכל, ונאכל בעזרה.
ומקשים: ומקד(י)שין בשבת? – הרי לחם הפנים נאכל בשבת ולא למחר, ובשבת אין מקדשים את המקום שמוסיפים!
וחוזרים מן הדברים שנאמרו קודם לכן ומשיבים: אלא בלילה – מקדשים בשתי הלחם שנאכלים גם בלילה שלאחר יום טוב של חג השבועות, או שמקדשים בלחם הפנים שנאכל גם בלילה שלאחר שבת.
ומקשים: ומקד(י)שין בלילה? – הרי בלילה אין מקדשים את המקום שמוסיפים!
ומשיבים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): במנחת מאפה – כשמוסיפים על העזרות, מקדשים ביום חול ביום בשיירי מנחת מאפה תנור (מנחת נדבה הנאפית בתנור), שנאכלים בעזרה (אין ברור מדוע הוזכרה מנחת מאפה יותר משאר המנחות. - מה ששנינו במשנה שבועות שמוסיפים בשתי תודות, לא אמרו אלא בתוספת על העיר, אבל תוספת על העזרות היא בשיירי מנחה).
ומציעים בעיה: ניחא – [הדבר] נוח, בעלייתן מן הגולה – הדין במקרה הזה מובן, שהקריבו ואחר כך קידשו – בחנוכת חומת ירושלים ובקידושה בימי עזרא ונחמיה הקריבו קורבן תודה במקדש שכבר היה קיים בימיהם ואחר כך קידשו בשני לחמי תודה את החומה. בהכנסתן לארץ במה קידשו? – במה קידשו את ירושלים בימי דוד ושלמה, והרי המקדש עוד לא היה קיים בימיהם?
ופושטים את הבעיה: אמר רבי יוסי בירבי בון: בשתי תודות הבאות מנוב וגבעון – בימי דוד ושלמה הקריבו קורבן תודה במשכן שהיה בימיהם בגבעון, ואחר כך הביאו שני לחמי תודה לירושלים וקידשו בהם את העיר (לחמי תודה אלה לא נפסלו בהבאתם מגבעון לירושלים מדין יוצא, כי כשהמשכן היה בגבעון היו קודשים קלים נאכלים בכל ערי ישראל (משנה זבחים יד,ז). - נוב וגבעון נזכרים יחד בכל מקום בהקשר למשכן, משום שהתקופה שבה היה המשכן תחילה בנוב ואחר כך בגבעון נחשבת תקופה אחת לעניין היתר הבמות).
בבבלי שבועות טו,א-ב אמרו: אמר רמי בר חמא: אין העזרה מתקדשת אלא בשיירי מנחה (ולא בלחמי תודה).
מאי טעמא? - כירושלים (כמו בקידוש תוספת על ירושלים), מה ירושלים - דבר הנאכל בה (לחם תודה הנאכל בכל העיר) מקדשה, אף עזרה - דבר הנאכל בה מקדשה. - אטו לחמי תודה מי לא מתאכלי בעזרה? - אלא כירושלים, מה ירושלים - דבר הנאכל בה, ויצא ממנה - נפסל, אף עזרה - דבר הנאכל בה, ויצא ממנה - נפסל (והוא שיירי מנחה).
אי מה להלן (בקידוש תוספת על ירושלים) חמץ (חלות של חמץ), אף כאן (בקידוש תוספת על העזרה) חמץ (שיירי מנחה של חמץ)! - ותסברא? מנחת חמץ מי איכא? (הרי מנחה היא תמיד מצה!)
אלמה לא לקדשו בשתי הלחם בעצרת (שהן מנחה והן חמץ)? - משום דלא אפשר (לקדש בשתי הלחם). היכי נעביד? נבנייה (את חלק העזרה הנוסף) במעלי יומא טבא (בערב חג השבועות) וניקדשיה - שתי הלחם בשחיטת כבשים (שבאים עם שתי הלחם) הוא דקדשי (ביום טוב ולא קודם לכן)! נבנייה במעלי יומא טבא וניקדשיה ביומא טבא - בעינן קידוש בשעת בניין / סמוך לבניין! נבנייה ביומא טבא ונקדשיה - אין בניין בית המקדש דוחה יום טוב! נשבקינהו (את שתי הלחם) לבתר הכי (עד לאחר החג) ונבנייה (ביום שלאחר החג) ונקדשיה - אפסילי להו בלינה! נבנייה במעלי יומא טבא (בערב החג) ונשייר ביה פורתא (שאינו בנוי עד לאחר החג), ועם דקדיש יומא (שיוצא החג) נגמריה (את הבניין) ונקדשיה (קודם שייפסלו שתי הלחם בלינה, שהרי הן נאכלות ליום ולילה) - אין בניין בית המקדש בלילה!... הלכך לא אפשר (לקדש בשתי הלחם, ולכן מקדשים בשיירי מנחה של מצה).
לפי שני התלמודים, קידוש תוספת על העזרה נעשה ביום חול ביום בשיירי מנחה.
לפי הבבלי, הקידוש נעשה סמוך לשעת גמר הבניין, ולכן אמרו שאין לקדש ביום טוב ובלילה משום שאין בניין בית המקדש ביום טוב ובלילה. בירושלמי אמרו שאין לקדש ביום טוב ובלילה משום שאין קידוש ביום טוב ובלילה, ולא הוזכר בניין כלל, אבל נראה שיש לפרש את הירושלמי כמו שאמרו בבבלי. ואם כן, מה שאמרו כאן הוא לפי הדעה לעיל שבונים ואחר כך מקדשים.
ומביאים ברייתא: אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) אומר: שתי בצים (=בצעים) היו שם – שני חלקים נוספו לתחומי העיר ירושלים, התחתונה והעליונה – הראשונה באיזור נמוך, והשנייה גבוהה ממנה, וכל אחת מהן הוקפה חומה ונתקדשה. [התחתונה קדושתה גמורה – יש בה קדושת ירושלים לכל דבר, והעליונה] אין קדושתה גמורה (במסירה שלפנינו נשמט מ-'והעליונה' הראשון עד 'והעליונה' השני, והושלם על פי התוספתא והבבלי). התחתונה נתקדשה בכולן – התחתונה נתקדשה בימי בית המקדש הראשון על פי מלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד, ולכן קדושתה גמורה, והעליונה בעלייתן מן הגולה – בבבל, לא במלך ולא באורים ותומים – העליונה נתקדשה בימי בית המקדש השני שלא על פי מלך ואורים ותומים, שבבית השני לא היו מלך (מבית דויד) ואורים ותומים, ולכן אין קדושתה גמורה. לפיכך, התחתונה - עם הארץ – שאינם נזהרים בהלכות טומאה וטהרה ובתרומות ומעשרות, אוכלין שם קדשים קלין ומעשר שיני, וחבירים – שנזהרים בהלכות טומאה וטהרה ובתרומות ומעשרות, אוכלין שם קדשים קלין אבל לא מעשר שיני, והעליונה - עם הארץ אוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שיני, וחבירים אוכלין שם קדשים קלין ומעשר שני (צריך לומר כמו בתוספתא ובבבלי: 'וחבירים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שיני'). מפני מה לא קידשוה? – מדוע הקיפו את העליונה חומה אם לא קידשוה קדושה גמורה? מפני שהיתה תורפת (רפיון, חולשת) ירושלם שם והיתה יכולה ליכבש (להיכבש) משם – הקיפו אותה חומה מפני הסכנה שבה.
בתוספתא סנהדרין ג,ד שנו: אבא שאול אומר: שתי בצעים היו בירושלם, התחתונה והעליונה. התחתונה נתקדשה בכל אלו, והעליונה לא קידשוה אלא כשעלו בני הגולה שלא במלך ושלא באורים ושלא בתומים. התחתונה שהיתה קדושתה גמורה עמי הארץ אוכלים בה קודשים קלים ומעשר שני וחברים קודשים קלים אבל לא מעשר שני, והעליונה שלא היתה קדושתה גמורה עמי הארץ אוכלים בה קודשים קלים אבל לא מעשר שני וחברים לא קודשים קלים ולא מעשר שני. ומפני מה לא קידשוה? מפני שתורפה של ירושלם משם ונוחה ליכבש משם.
בבבלי שבועות טז,א אמרו: אבא שאול אומר: שני בצעים היו בהר המשחה (בהר הזיתים), תחתונה ועליונה. תחתונה נתקדשה בכל אלו, ועליונה לא קידשוה אלא כשעלו בני הגולה שלא במלך ושלא באורים ותומים. תחתונה שהיתה קדושתה גמורה - עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קודשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אוכלים שם קודשים קלים ומעשר שני / חברים ועמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קודשים קלים ומעשר שני. עליונה שלא היתה קדושתה גמורה - חברים אין נכנסים לשם / חברים אין אוכלים שם לא קודשים קלים ולא מעשר שני, ועמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קודשים קלים אבל לא מעשר שני. ומפני מה לא קידשוה? מפני שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ובתומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר. ולמה קידשוה? - למה קידשוה? והא אמרת: לא קידשוה! - אלא למה הכניסוה (לתוך העיר והקיפוה בחומה)? מפני שתורפה של ירושלים היתה, ונוחה ליכבש משם.
בצים - בצעים
בלשון חכמים: שטחים מבוצעים, מבותרים על ידי נחל או גיא. בברייתא שלנו: גאיות או בקעות קטנות ("בימי שיבת ציון", "בית מקרא" כה, עמוד 107).
המילה 'בצעים' פורשה במשמעות שדומה ל'בצעי מים' - מקומות מים עומדים ובלתי עמוקים. קשה להלום הסבר זה בהקשר שבו נאמרים הדברים לגבי ירושלים, ועל כן נראה שיש להעדיף את הפירוש הרואה ב'בצעים' חלקים של העיר, ואולי אף חלקים מבותרים ("המדרון המזרחי של עיר דוד בימי הבית השני ותחומי החומה השנייה", "מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה" 3, עמוד 82).
התחתונה והעליונה
התוספת "התחתונה" היא המדרון המזרחי של עיר דוד, שהיה מחוץ לחומות העיר של ימי הבית השני אך נחשב כולו כתוספת לעיר מימי הבית הראשון. "התחתונה" צמודה ל"עיר התחתונה" של ימי הבית השני, ומכאן כינויה. שיפועו התלול של המדרון המזרחי מתאים לכינוי "בצעים" המעיד על מקום מבותר.
חכמי התלמוד הבבלי, שלא הכירו את תחומה של ירושלים, קישרו את הידיעה על האזור שנוסף לעיר במהלך ימי הבית הראשון ושהיה מוכר בימי הבית השני - "התחתונה" - עם השם בית פאגי, שהוא שמו של היישוב בית פַּגֵּי, שהיה בהר הזיתים. בית פאגי של התלמוד הבבלי הוא המדרון המזרחי של עיר דוד ונראה כי הוא כלל את השכונה שהיתה ממזרח להר הבית.
התוספת "העליונה" היא השטח שהוקף בחומה השנייה בימי החשמונאים. תוספת זאת לא היתה קדושה בקדושת ירושלים, וכך היה גם דינה של "העיר החדשה" שהוקפה בחומה השלישית.
"העליונה" נוספה לעיר "כשעלו בני הגולה". לא ניתן לייחס ביטוי זה לימי עזרא ונחמיה, שהרי נחמיה שיקם את החומות הקיימות ולא הגדיל את שטח העיר, אלא יש לייחסו לשטח שנוסף לעיר במהלך ימי הבית השני. הנימוק הבטחוני שניתן לבניית חומה ל"עליונה": "שתורפה של ירושלם משם ונוחה ליכבש משם", מתקשר לצפון העיר, משם נעשו ההתקפות על העיר בימי הבית השני. יש אפוא לאתר את "העליונה" בצפון העיר. בימי הבית השני נוספו בצפון העיר שטחים בעקבות בנייתן של שתי חומות: החומה השנייה והחומה השלישית ("המדרון המזרחי של עיר דוד בימי הבית השני ותחומי החומה השנייה", "מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה" 3, עמודים 72-88).
מכיוון שבבבלי קישרו את ה"תחתונה" עם הר הזיתים, אמרו שם ש"שני בצעים היו בהר המשחה" (בהר הזיתים).
עד כאן המקבילה בירושלמי שבועות.
סוגיית הירושלמי מוסבת מעיקרה על משנת שבועות, אלא שנכפלה בסנהדרין ונתקצרה דווקא בשבועות ("מגילת תענית", עמוד 379).
מקורה של סוגיית הירושלמי הוא במסכת שבועות, מכיוון שהיא מוסבת באופן ישיר ופרטני על המשנה שם. בשלב מאוחר יותר הועברה סוגיה זו גם למסכת סנהדרין בשל ההקשר המשותף של דברים הנעשים בסנהדרין של שבעים ואחד ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמוד 51).
הסוגיות המקבילות נתקצרו לפעמים במקומן העיקרי ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 13).
• • •
סנהדריות לשבטים
במשנה שנינו: "ואין עושין סנהדריות לשבטים אלא בבית דין של שבעים ואחד".
מביאים ברייתא: (צריך להוסיף כמו בספרי דברים: 'מניין שממנים בית דין לכל שבט ושבט? -') תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "שֹׁפְטִים... תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם" (דברים טז,יח) – אתם מצווים למנות דיינים בערים של כל שבט כדי שידונו את בני השבט. מכאן למדים שיש לעשות סנהדרין של עשרים ושלושה לכל שבט ובכל עיר (המונח "תלמוד לומר" משמש כפתיחת תשובה לשאלה. בברייתא כאן חסרה השאלה, והיא הושלמה על פי ספרי דברים. ב"שערי תורת ארץ ישראל" הציע להוסיף על פי לשון המשנה: 'מניין שעושין סנהדריות לשבטים?'. וראה "דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמוד 48).
בספרי דברים פסקה קמד נאמר: ומניין שממנים בית דין לכל שבט ושבט? תלמוד לומר: "שופטים... לשבטיך".
בבבלי סנהדרין טז,ב אמרו: תנו רבנן: ...שופטים לכל שבט ושבט מניין (שצריכים למנות)? - תלמוד לומר: "שופטים... לשבטיך". שופטים לכל עיר ועיר מניין? - תלמוד לומר: "שופטים... בכל שעריך".
• • •
עיר הנידחת
במשנה שנינו: "אין עושין עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד. אין עיר נידחת בספר ולא שלש עיר נידחת, אבל עושין אחת או שתים".
מציעים מחלוקת חכמים שזהותם אינה ידועה: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): תלתא אמורין – שלושה אמוראים (נחלקו בפירוש דברי המשנה "ולא שלש עיר נידחת, אבל עושין שתים").
חד אמר: – [חכם] אחד אומר: אחת עושין, שתים אין עושין (נראה שצריך לומר: 'אחת שתים עושין, שלש אין עושין') – עושים עיר נידחת אחת או שתי ערים נידחות, אבל אין עושים שלוש ערים נידחות, ואין הבדל בין ערים הסמוכות זו לזו ובין ערים המרוחקות זו מזו (אפשר שכך דעת רבי שמעון בירבי לעזר בתוספתא).
וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: הסמוכות עושין, המפוזרות אין עושין (צריך לומר: 'המפוזרות עושין, הסמוכות אין עושין', וכך הוגה ב"קורבן העדה", ב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"מחקרים בספרות התלמוד" ב עמוד 395) – עושים שלוש ערים נידחות המרוחקות זו מזו, אבל אין עושים שלוש ערים נידחות הסמוכות זו לזו (אבל עושים שתי ערים נידחות אפילו הסמוכות זו לזו. אפשר שכך דעת רבי שמעון בירבי לעזר בתוספתא. "המפוזרות" בירושלמי הוא "אחת ביהודה ואחת בגליל" בתוספתא).
וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: המפוזרות (נראה שצריך לומר: 'הסמוכות') אין עושין כל עיקר – אין עושים כלל ערים נידחות הסמוכות זו לזו, ואין הבדל בין שתי ערים ובין שלוש ערים (אבל עושים שתי ערים נידחות המרוחקות זו מזו. כך דעת רבי שמעון בתוספתא).
(נראה שצריך להוסיף: 'הסמוכות לסְפָר אין עושין כל עיקר' – בספר אין עושים עיר הנידחת כלל. נראה שמילים אלו נשמטו בשל הדמיון למשפט שלפני כן), שמא יפוצו (יפרצו ויתפשטו) גוים – דרך העיר הנידחת החרבה שבספר, ויבואו לארץ ישראל – ייכנסו לתוך הארץ ויכבשו אותה (משפט זה עם ההוספה שנוספה לו, שמובא לאחר דעות שלושת החכמים, מקביל לאמור בתוספתא לאחר דברי רבי שמעון בירבי לעזר ורבי שמעון: "ובסמוך לספר אפילו אחת לא יעשו, כדי שלא יפוצו / יפרצו גויים ויחריבו את ארץ ישראל". - לשון דומה יש בתוספתא שביעית ד,ז: "עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבים עליהן שומר, כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית").
ומציעים מסורת חלופית עלומת שֵׁם: ואית דבעי מימר: – ויש [מי] שרוצה לומר: שמא יפוצו האויבים ויבואו לידי קרחה (מקום חרב, שממה) – יחריבו ערים נוספות בספר, ויהיה הספר מקום בלתי מיושב, ולכן בספר אין עושים עיר הנידחת כלל.
בתוספתא סנהדרין יד,א שנו: רבי שמעון בירבי לעזר אומר: אין עושים שלוש עיירות נידחות בארץ ישראל, כדי שלא יחריבו את ארץ ישראל, אבל עושים אחת שתיים / אחת או שתיים. - רבי שמעון אומר: אף שתיים לא יעשו, אלא אחת ביהודה ואחת בגליל. - ובסמוך לספר אפילו אחת לא יעשו, כדי שלא יפוצו / יפרצו גויים ויחריבו את ארץ ישראל.
ובתוספתא נגעים א,יג שנו: אין עושים שלוש עיירות הנידחות בארץ ישראל, שלא להחריב את ערי ישראל, אבל עושים אחת או שתיים.
הקרבה בין הברייתא שבתוספתא למקבילה שבירושלמי גדולה, ונראה כי לפני עורך הירושלמי עמדה ברייתא הדומה לברייתא שבתוספתא, וממנה שאב הירושלמי את דבריו וערך אותם בסגנון של שלוש דעות בשינויי נוסח שונים ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמוד 312).
בבבלי סנהדרין טז,ב אמרו: אמר ריש לקיש: לא שנו (שאין עושים שלוש ערים נידחות) אלא במקום אחד, אבל בשניים ושלושה מקומות - עושים.
רבי יוחנן אמר: אין עושים (שלוש ערים נידחות כלל), משום קורחה (שלא לעשות מקומות בלתי מיושבים בתוך ארץ ישראל).
ריש לקיש בבבלי סובר כחכם השני בירושלמי לפי פירושנו, ורבי יוחנן בבבלי סובר כחכם השלישי בירושלמי לפי פירושנו.
בבבלי מביאים ראיה לרבי יוחנן מברייתא. דברי רבי שמעון בתוספתא הם כמו הברייתא בבבלי. נראה שברייתת הבבלי קוצרה מן הברייתא שבתוספתא והושמטה מפני הדומות (ראה "מקורות ומסורות", סנהדרין, עמודים 25-26).
תלתא אמורין
"תרין / תלתא אמורין" נאמר בירושלמי כמה פעמים גם על תנאים, כלומר, שני / שלושה שונים של משניות וברייתות ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמוד 394).
רבי יוחנן מביא בשם רבו, רבי הושעיה, שלושה פירושים למשנה, ששמע מפי שלושה אמוראים (מתורגמנים, מפרשים) שישבו לפני רבם. אין הכוונה לאמוראים השייכים לתקופה מסוימת. קרוב לוודאי שהם חיו בתקופת המעבר, מאחר ורבי הושעיה רובה מדור ראשון לאמוראים ("מוסדות ותארים בספרות התלמוד", עמוד 101).
• • •