משנה
העובר לפני התיבה – שליח הציבור היוצא ממקומו בבית הכנסת ועובר לפני התיבה להתפלל, ביום טוב של ראש השנה, השני – שליח ציבור השני המתפלל תפילת מוסף, מתקיע – תוקע את התקיעות על הברכות של מלכיות זכרונות ושופרות שכוללים בתפילת מוסף, ולא הראשון המתפלל תפילת שחרית; ובשעת ההלל – ביום שקוראים את ההלל, וזהו בשמונת ימי החג (חג הסוכות) וביום טוב הראשון של פסח וביום טוב של עצרת (חג השבועות), שיש בהם הלל ומוסף, הראשון – שליח ציבור הראשון המתפלל תפילת שחרית, מַקְרֵא את ההלל – קורא את ההלל לפני הקהל, והם עונים אחריו הללויה (משנה סוכה ג,י). קוראים את ההלל אחר תפילת שחרית, והוא שייך לתפילת שחרית ולא למוסף.
יש ללמוד מהמשנה, שנהגו להעמיד שליח ציבור אחד לשחרית ושליח ציבור אחר למוסף.
לפי רב האי גאון באחת מתשובותיו, הלשון "מתקיע" שבמשנתנו משמעו: גורם לאדם אחר לתקוע, ששליח הציבור גורם בתפילתו שיתקע אחר בשופר בין הברכות, לפי שאין שליח הציבור רשאי לתקוע בעצמו, שמא ייטרד ולא יוכל לכוון ליבו לחזור לתפילתו.
וריטב"א סובר, שהלשון "מתקיע" פירושו: מברך ברכות התפילה של מלכיות זכרונות ושופרות, ונקטו "מתקיע" ולא נקטו "מברך", משום שאינו אומר ברכות אלו אלא כשתוקע.
"מתקיע" - תוקע בשביל הציבור. וכן "מַקְרֵא" ("מבואות לספרות התנאים").
שליח הציבור הוא שתוקע בראש השנה, כמו ששנינו במשנה לעיל שהוא אומר מלכיות זכרונות ושופרות ותוקע.
הצורה הנדירה "מתקיע" (במקום "תוקע") שבראש משנתנו, שאינה מופיעה בשום מקום אחר בספרות חכמים פרט לציטוטים של משנתנו, מקבילה לצורה "מתריעין" השכיחה בעניין תעניות ציבור. משמעה של המילה "מתריעין" הוא: תוקעים על הברכות הנוספות שכוללים בתפילה בתעניות ציבור. וכך הוא גם משמעה של המילה "מתקיע" בעניין ראש השנה. בתעניות ציבור קראו לתקיעות על התפילה בלשון "מתריעין", על פי הכתוב: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר י,ט). גם בראש השנה וגם בתעניות ציבור שתיים מהברכות הנוספות הן זכרונות ושופרות.
אפשר שהנוסח המקורי של משנתנו היה "השני מתריע" ולא "מתקיע", שכן בכתובים שבתורה בעניין ראש השנה נזכרה "תרועה" (ויקרא כג,כד ובמדבר כט,א), ומהכתובים הללו דרשו שתוקעים בתפילת מוסף (הטעם השלישי בירושלמי להלן). הצורה "מתריעין" בעניין ראש השנה נמצאת בפסיקתא רבתי פרשה לט ופרשה מ (מובא להלן). הנוסח "מתריע" במשנה תוקן ל"מתקיע", משום שהשורש תק"ע הוא המשמש בספרות חכמים בעניין ראש השנה.
העובר לפני התיבה
שליח הציבור היה בין הזקנים והחכמים שישבו על הבימה במרכז בית הכנסת. בבואו להתפלל לפני הציבור, ירד שליח הציבור מן הבימה, ועמד למטה על הארץ לפני התיבה הקטנה שעל הבימה. מקומו של שליח הציבור בתפילתו היה מאחורי הבימה, והתיבה שעל הבימה היתה לפניו. לכן בשליח הציבור העומד להתפלל נאמרה הלשון "עובר לפני התיבה" או "יורד לפני התיבה".
ובשעת ההלל
בבבלי ראש השנה לב,ב אמרו: מדקאמר "בשעת ההלל" - מכלל דבראש השנה ליכא הלל. מאי טעמא? - אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים? - אמר להם: אפשר, מלך יושב על כיסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה לפניו?
נמצאת המשנה מתפרשת כך: "ובשעת ההלל" - בשעה שקוראים את ההלל, היינו בשאר ימים טובים. ברם, פירוש זה קשה מאוד. היאך ייתכן שהתנא יפתח את המשנה בראש השנה ויסיים בשאר ימים טובים? וכי מה עניינם כאן?
נראה שהיו חילופי מנהגים בקריאת ההלל בראש חודש ובראש השנה בתקופת התנאים והאמוראים, והיו מקומות שנהגו לומר הלל בראש חודש ובראש השנה (נהגו לומר הלל בראש השנה, משום שהוא יום טוב, וגם משום שהוא ראש חודש תשרי). נוסח המשנה שלפנינו אינו אלא משנה אחרונה, שנשנתה לאחר ביטול המנהג של אמירת ההלל בראש השנה. אבל נוסח משנה ראשונה, שנשנתה לפי המנהג של אמירת ההלל בראש השנה, היה כך: 'העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, הראשון מקרא את ההלל והשני מתקיע'. רבי אבהו ראה את אמירת ההלל בראש השנה בעין רעה ועשה לביטול המנהג. כיוון שנתבטלה אמירת ההלל בראש השנה, שונה נוסח המשנה והיא נשנתה כמו שהוא לפנינו.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו, שבראש השנה, השני מתקיע. מה הטעם שתוקעים בתפילת מוסף? -
אומרים (טעם אחד שתוקעים בתפילת מוסף): רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מפני מעשה שאירע – שבתחילה היו תוקעים בתפילת שחרית, עד שאירע מעשה, ותיקנו שיהיו תוקעים בתפילת מוסף. ומה המעשה שאירע? - פעם אחת תקעו בראשונה – בתפילת שחרית, שהיא התפילה הראשונה ביום, והיו השונאים סבורין שמא עליהן הם הולכין – האויבים (היוונים (ראבי"ה, או"ז) או הרומאים) חשבו, אולי הם מתכוונים להתנפל עליהם, שחשדו בהם האויבים שהם תוקעים למרד, ועמדו (התנפלו האויבים) עליהן והרגום. באותה שעה תיקנו שיהיו תוקעים בתפילת מוסף (בגרסת הירושלמי שבראשונים נוסף כאן: "עמדו (פסקו) מלתקוע, ותיקנו בתפילת מוסף" (ר"ח וריצ"ג), או: "תיקנו בתפילת המוספים" (רשב"א וריטב"א)). - ומדוע אין לחשוש מפני האויבים, כשהם תוקעים בתפילת מוסף? - מיגו (במסירה מהגניזה: מן גו) דאינון חמיי לון קראיי (קריי) שמע ומצליין וקוראין (וקריי) באוריתא ומצליי (במסירה מהגניזה נשמטו בשל הדמיון שלוש המילים האחרונות) ותקעין (במסירה מהגניזה: ובתר כן תקעין) – מתוך שהם (מפני שהאויבים) רואים אותם קוראים את "שמע" ומתפללים (תפילת שחרית) וקוראים בתורה ומתפללים (תפילת מוסף) ו(אחר כך (אחרי שהציבור מתפללים לעצמם, כששליח הציבור מתפלל)) תוקעים, אינון אמרין: – הם (האויבים) אומרים: בנימוסון (בראשונים: בנימוסיהון) אינון עסיקין – בנימוסיהם (מנהגיהם, חוקיהם) הם עסוקים (שהאויבים מבינים, שתקיעות של תפילה הן ולא של מלחמה).
השופר היה מכשיר אזעקה מלחמתי, ולכן הוא היה יכול לעורר חשש של מרד.
חכמים העבירו את התקיעות לשעת מוסף המאוחרת יותר, כדי למנוע אי הבנות מצד השונאים, שלא יחשבו שהתקיעות הן עניין מלחמתי אלא פולחני, ושעת התקיעות ביום תוכיח על כך, שאין יוצאים למלחמה באמצע היום.
אף על פי שכבר בטל החשש מפני האויבים, התקנה לא בטלה, משום שכל דבר שגזרו או תיקנו חכמים, אף על פי שבטל הדבר שבגללו גזרו או תיקנו, הגזרה או התקנה לא בטלו, עד שיעמוד בית דין ויבטל, ועוד, משום שהחשש מפני האויבים עלול לחזור בזמן אחר ובמקום אחר (ראשונים).
המשפט הארמי "מיגו דאינון...", שעניינו להסביר מדוע יכלו לתקוע בתפילת מוסף, הוא כנראה לא של רבי יוחנן עצמו, שהם בעברית. אפשר לפרש את דברי רבי יוחנן ללא הסבר זה, אלא שהמעשה שאירע היה בתפילת שחרית ומעין המאורע אסרו. ואכן, לטעם שבבבלי "בשעת השמד שנו" לא נוסף כל הסבר מדוע יכלו לתקוע בתפילת מוסף ("מלאת" ב).
ומקשים (על מה ששנינו במשנה, שביום שקוראים את ההלל, הראשון מקרא את ההלל): ואמר (ואימר) אף בהלל כן! - ואֱמוֹר גם בהלל כך! (שגם בהלל היה להם לתקן שיהיו קוראים את ההלל בתפילת מוסף, מפני שכשהם קוראים את ההלל בתפילת שחרית יש לחשוש מפני האויבים, שיחשדו בהם שהם קוראים למרד, שכן קוראים את ההלל בקול גדול)
ומתרצים: לית כל עמא תמן – אין כל העם (הציבור) שם (בבית הכנסת, שיש מהעם שאינם נכנסים לבית הכנסת ביום שקוראים את ההלל, ולכן בהלל אין לחשוש מפני האויבים, כיוון שהאויבים יראו שאינם מרובים, ולא יחשדו בהם שהם קוראים למרד).
ומקשים: ואמר (ואימר) אף בתקיעה כן: לית כל עמא תמן! - ואֱמוֹר גם בתקיעה כך: אין כל העם שם! (שגם בתקיעה לא היה להם לתקן שיהיו תוקעים בתפילת מוסף, מפני שיש מהעם שאינם נכנסים לבית הכנסת, ולכן אין לחשוש מפני האויבים, כיוון שהאויבים יראו שאינם מרובים, ולא יחשדו בהם שהם תוקעים למרד)
ומתרצים: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כתיב: - כתוב: "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן" (ישעיהו נח,ב) – בשני ימים בשנה כל העם דורשים (מתפללים) אל ה', - זו תקיעה וערבה – ביום תקיעה (ראש השנה, שתוקעים בו בשופר) וביום ערבה (היום השביעי של חג הסוכות, שלוקחים בו ערבה וחובטים אותה). כך למדים מהמילים "יום יום" - יום אחד ועוד יום אחד (אבל פירוש המילים "יום יום" הוא: בכל יום). הרי שבראש השנה כל העם נכנסים לבית הכנסת, ולכן בתקיעה יש לחשוש מפני האויבים, כיוון שהאויבים יראו שהם מרובים, ויחשדו בהם שהם תוקעים למרד.
המונח "ואמור אוף..." מציע קושיות ששיעורן, מדוע לא נאמר כפי שהוצע בהמשך, כפי שמתבקש לכאורה לאור דברים מקבילים שנאמרו לפני כן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בבבלי ראש השנה לב,ב אמרו: מאי שנא שני מתקיע - משום ד"ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד) (מצווה הנעשית ברבים יש לה חשיבות והידור יותר), אי הכי, הלל נמי נימא בשני, משום ד"ברוב עם הדרת מלך"! אלא: מאי שנא הלל דבראשון - משום דזריזים מקדימים למצוות, תקיעה נמי נעביד בראשון, משום דזריזים מקדימים למצוות! - אמר רבי יוחנן: בשעת השמד שנו (בשעה שהוטלו גזירות שמד על היהודים בארץ ישראל לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, ואסרו הרומאים על קיום מצוות תקיעה בשופר, והיו צריכים לדחות את התקיעות עד לתפילת המוסף, שלא ישגיחו עוד בהם).
בבבלי אמרו בשם רבי יוחנן, שבשעת השמד שנו. ובירושלמי אמרו בשם רבי יוחנן, מפני מעשה שאירע. נוסח זה שבירושלמי מורה, שאין מדובר בגזירה כמו שאמרו בבבלי, אלא במאורע חד פעמי שהשפיע על קובעי ההלכה להעתיק את התקיעות משחרית למוסף.
לפי הבבלי, בשחרית אין כל העם בבית הכנסת, ובמוסף כל העם בבית הכנסת. אבל לפי הירושלמי, בראש השנה כל העם בבית הכנסת אף בשחרית, וביום שקוראים את ההלל אין כל העם בבית הכנסת.
בירושלמי תעניות א,א אמרו, שבתפילת ערבית של יום טוב האחרון של חג הסוכות "לית כל עמא תמן", ומשמע שם, שבתפילת שחרית ובתפילת מוסף של יום טוב האחרון של חג הסוכות כל העם נכנסים לבית הכנסת, משום שביום זה מתחילים להזכיר גשם. הרי שיום טוב האחרון של חג הסוכות הוא כמו יום תקיעה ויום ערבה.
כיוון שביום ערבה (היום השביעי של חג הסוכות) וביום טוב האחרון של חג הסוכות כל העם נכנסים לבית הכנסת, אם כן, היה להם לתקן שיהיו קוראים את ההלל בימים האלו בתפילת מוסף ולא בתפילת שחרית! - ושמא לא חילקו בין הימים האלו ובין שאר הימים שקוראים את ההלל.
"ואותי יום יום ידרושון"
בשמות רבה מב,ז נאמר: אמר רבי שמעון בן יוחאי: אחד עשר יום היו עם הקב"ה, ועשרים ותשעה יום היו מחשבים היאך לעשות את העגל... ורבי אליעזר בן יעקב אומר: עשרים ותשעה יום היו עם הקב"ה, ואחד עשר יום היו מחשבים היאך לעשות את העגל... ורבי יהודה ברבי אלעאי אומר: יום אחד היו עם הקב"ה... ורבי שמעון בן חלפתא אומר: שני ימים, שנאמר: "ועמי שכחוני ימים אין מספר" (ירמיהו ב), כמה "ימים"? שניים. ורבי יונה אמר טעמא מפסוק אחר, שנאמר: "ואותי יום יום ידרושון" (ישעיהו נח).
רבי יונה דרש בשמות רבה את הפסוק "ואותי יום יום ידרושון" - שני ימים, כמו שאמר בירושלמי כאן.
תקיעה וערבה
בירושלמי סוכה ד,א אמרו: רבי יוחנן אמר לרבי חייה בר בא (שעלה מבבל לארץ ישראל): בבלייא, תרין מילין סלקון בידיכון (הבבליים, שני דברים (שנוהגים בארץ ישראל) עלו על ידיכם (מבבל לארץ ישראל)): מפשיטותה דתעניתא (השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים שנוהגים בתענית ציבור) וערובתא דיומא שביעייא (ערבה שנוהגים ביום השביעי של חג הסוכות). רבי סימון מפקד לאילין דמחשבין (היה מצווה לאלה המחשבים (ראשי חודשים)): יהבון דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתה בשבתא ולא ערבתא בשבתא (תנו דעתכם שלא תעשו (שלא יחול בחשבונכם) לא יום תקיעה בשבת ולא יום ערבה בשבת (לפי שאינן דוחות את השבת)), ואִין אדחקתון - עבדון תקיעתה ולא תעבדון ערבתא (ואם נדחקתם (בחשבונכם) - עשו יום תקיעה (בשבת) ואל תעשו יום ערבה (בשבת)).
בבבלי סוכה מד,א אמרו: אמר רבי יוחנן: דלכון אמרי: דלהון היא (אחד מן התלמידים הבבליים אמר שמנהג ערבה מקורו בבבל (תוספות)).
בזמן הבית היה מנהג של זקיפת ערבות מסביב למזבח והקפתו בשירה (משנה סוכה ד,ה). מנהג הערבה נוהג בכל ימות החג, אך חשיבות מיוחדת היתה ליום השביעי של החג שבו הקיפו את המזבח שבע פעמים (משנה סוכה ד,ה). אם חלה שבת ביום השביעי של סוכות, קיימו את מנהג הערבה באותו יום, אבל אם חלה שבת באחד משאר ימי החג, ביטלו את מנהג הערבה באותו יום (משנה סוכה ד,ג).
ממקורות אמוראיים אנו למדים על מנהג אחר של נטילת ערבה ונענועה / חביטתה. לדברי רבי יוחנן בבבלי ובירושלמי שהובאו לעיל, מנהג נטילת הערבה הוא מנהג בבלי.
אין לנו עדויות המלמדות על קיום מנהג ערבה מחוץ לבית המקדש בזמן שבית המקדש היה קיים. העדויות מתקופת האמוראים מלמדות, שנהגו ליטול את הערבה רק ביום השביעי של חג הסוכות. מחוץ לבית המקדש לא קיימו מנהג ערבה בשבת כלל, גם בארץ ישראל.
חביבותה של מצוות ערבה מובלטת בדרשתו של רבי יונה בירושלמי כאן.
ואומרים (טעם שני שתוקעים בתפילת מוסף): רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר בשם רבי אלכסנדרי (אמורא ארץ ישראלי) שהוא שמע לה מן הדא: – שמע אותה (למד את הטעם שתוקעים בתפילת מוסף) מן זאת (מהפסוק הזה - תהילים יז,א, שעניינו: בקשה לקבלת התפילה): "שִׁמְעָה י'י צֶדֶק" – אני מבקש שתשמע את דבריי הנאמרים בצדק, - זו קרית שמע – קריאת שמע, "הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי" – אני מבקש שתשמע את דבריי הנאמרים בנעימה ובקול שירה, - זו רינון תורה – קריאת התורה, "הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי" – אני מבקש שתאזין לתפילתי, - זו תפילה – תפילת שחרית, "בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה" – האזינה את תפילתי הנאמרת בשפתיים שאינן מדברות דברי רמאות, - זו (זה) מוסף – תפילת מוסף. הרי שהכתוב מתאר את סדר התפילה מקריאת שמע עד לאחר תפילת מוסף. מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו (אחרי הפסוק הזה)? "מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא, עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים" (תהילים יז,ב) – אני מבקש שתוציא את משפטי לאור ותשפטני בצדק ותזכה אותי במשפט. הרי ששעת המשפט היא בזמן תפילת מוסף. בראש השנה הקב"ה דן את ישראל, וכשהם תוקעים בשופר, הוא מרחם עליהם ומזכה אותם בדין, וכיוון ששעת המשפט היא בזמן תפילת מוסף, לכן תקיעת שופר היא בתפילת מוסף. מכאן למדים בדרך הרמז, שקוראים את "שמע" ומתפללים תפילת שחרית וקוראים בתורה ומתפללים תפילת מוסף ותוקעים (לפי הלימוד מן הכתוב בדרך הרמז, קריאת התורה קודמת לתפילת שחרית, אבל אין זה אלא משום שהכתוב הקדים "רינה" ל"תפילה", ו"רינה" רומזת גם לתורה, ואילו "תפילה" אינה אלא תפילה).
המונח "שמע לה מן הדא" מציע בדרך כלל מקור או סימוכין לקביעה המופיעה לפני כן. בכמה מקומות המונח מציע מקור חלופי במקום המקור שהוצע לפני כן. בדרך כלל המונח מציע פסוקים, עם דרשות או בלעדיהן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
יש אומר (מ' איש שלום בפסיקתא רבתי), שרבי אלכסנדרי בעל המאמר היה קודם דורו של רבי יוחנן, וקודם דורו של רבי יוחנן לא היו סומכים גאולה לתפילה, שזמן קריאת שמע לחוד וזמן תפילה לחוד, וכשהיו עומדים להתפלל, היה מנהגם לקרוא פרשת שמע שרגילה בפיהם ואחר כך להתפלל, כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, ואם כן, קדם רינון תורה לתפילה, ולכן סדר הדברים הוא כמו שאמר רבי אלכסנדרי: "'שמעה י'י צדק' - זו קרית שמע, 'הקשיבה רינתי' - זו רינון תורה, 'האזינה תפילתי' - זו תפילה".
בכמה מקומות בבבלי נמצא שרבי אלכסנדרי אמר בשם רבי יהושע בן לוי. אבל בפסיקתא דרב כהנא ג,טו ובפסיקתא רבתי פרשה יב נמצא שרבי יהושע בן לוי אמר בשם רבי אלכסנדרי, כמו בירושלמי כאן.
בפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: אמר רבי פינחס בשם רבי יהודה (צריך לומר: יהושע) בן לוי בשם רבי אלכסנדרי: למה אין ישראל תוקעים מן התפילה הראשונה אלא בתפילת המוספים? - כדי שבשעה שהם עומדים בדין יהיו מצויים מלאי מצוות הרבה ויזכו בדין. אמר דוד: "תפילה לדוד, שמעה ה' צדק, הקשיבה רינתי, האזינה תפילתי בלא שפתי מרמה, מלפניך משפטי יצא, עיניך תחזינה מישרים" (תהילים יז,א-ב), - "תפילה לדוד" - זו תפילה שאדם מתפלל בשעה שהוא נעור מן שנתו, - "ברוך מחיה המתים"; "שמעה ה' צדק" - זו קרית שמע; "הקשיבה רינתי" - זו תפילה הראשונה; "האזינה תפילתי" - זו תפילה השנייה, למה? - "בלא שפתי מרמה" - לא עמדנו לתפילה לא מתוך דבר בטלה ולא מתוך שפתי מרמה, אלא מתוך תורה ומצוות ומעשים טובים; לפיכך "מלפניך משפטי יצא", ואל תסתכל במעשים רעים אם יש לנו, שנאמר: "עיניך תחזינה מישרים".
ובמדרש תהילים יז,ו נאמר: "תפילה לדוד" - כשאדם קם משנתו מתפלל ואומר: "ברוך מחיה המתים"; "שמעה ה' צדק" - זו קרית שמע; "הקשיבה רינתי" - זו תפילה ראשונה של יוצר; "האזינה תפילתי" - זו תפילת המנחה; "בלא שפתי מרמה" - זו תפילת ערבית, שלא עמדנו להתפלל לא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, ולא מתוך שפתי מרמה, אלא מתוך דברי תורה ומעשים טובים. דבר אחר: "הקשיבה רינתי" - זו רינונה של תורה, שמרננים תלמידי חכמים, שנאמר: "קומי רוני בלילה" (איכה ב,יט); "האזינה תפילתי" - זו תפילת השחר; "בלא שפתי מרמה" - זו תפילת המוספים; ולפי שאיני מתפלל לפניך בשפתי מרמה אלא בלב שלם, לפיכך "מלפניך משפטי יצא", שאתה מזכה אותנו בדין.
"שמעה ה' צדק"
בבבלי ברכות יד,א אמרו: אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל, שנאמר: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" (תהילים פה) (רש"י: "צדק" - תפילה, שמצדיק לבוראו, והדר "וישם לדרך פעמיו" - לדרכי חפציו). כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך - הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו".
המילה "צדק" נדרשת במשמע של תפילה, ולכן "שמעה ה' צדק" משמעו: שמע את תפילתי. גם קריאת שמע היא תפילה, כמו שדרשו כאן.
רינון תורה
בשמות רבה מז,ה, בויקרא רבה יט,א, באיכה רבה (בובר) פרשה ב [פסוק יט] ובמדרש שמואל ה,ב נאמר: אמר רבי יוחנן: אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר: "קומי רוני בלילה" (איכה ב,יט).
במסכת סופרים ג,יג ובבבלי מגילה לב,א אמרו: אמר רבי יוחנן: כל הקורא (בתורה) בלא נעימה (שירה. רש"י: כגון טעמי המקראות) ושונה בלא זמרה - עליו הכתוב אומר: "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" וגו' (יחזקאל כ).
קריאת התורה נקראת "רינון", מפני שקוראים בתורה בנעימה.
"מלפניך משפטי יצא"
בויקרא רבה כט,ג ובפסיקתא דרב כהנא כג,ג נאמר: יהודה בר נחמני בשם רבי שמעון בן לקיש פתח: "עלה אלוהים בתרועה, י"י בקול שופר" (תהילים מז,ו) - בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כיסא הדין בראש השנה, לדין הוא עולה, הדא הוא דכתיב: "עלה אלוהים בתרועה" (אלוהים הוא מידת הדין). כיוון שישראל נוטלים שופרות ותוקעים, מיד "י"י בקול שופר" (ה' הוא מידת הרחמים) - הקב"ה עומד מכיסא הדין ויושב על כיסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מידת הדין למידת רחמים. אימתי? - "בחודש השביעי באחד לחודש" (ויקרא כג,כד).
ובפסיקתא דרב כהנא כג,יא נאמר: רבי אבא בריה דרבי פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: כל ימות השנה ישראל עסוקים במלאכתם (בעבודת ימות החול ועל ידי זה הם באים לידי חטאים), ובראש השנה הם נוטלים שופרות ותוקעים והקב"ה עומד מכיסא הדין ויושב על כיסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך עליהם מידת הדין למידת הרחמים. אימתי? - "בחודש השביעי באחד לחודש" (ויקרא כג,כד).
ובפסיקתא רבתי פרשה לט נאמר: ולמה ישראל תוקעים בשופר בראש השנה? כדי שידין אותם הקב"ה ברחמים ויזכה אותם, שנאמר: "עלה אלוהים בתרועה, ה' בקול שופר" (תהילים מז,ו). אמר אסף (בעל המזמור): הואיל ובשופר הזה הקב"ה מרחם על ישראל ומזכה אותם בדין, הוו זהירים להיות נוטלים שופרות בראש השנה ומתריעים לפני הקב"ה והוא מרחם עליכם ומזכה אתכם בדין.
ובפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: אמר הקב"ה: כשאני דן אותם (בראש השנה), יהיו זהירים להיות נוטלים שופרות ומתריעים לפניי ואני מזכיר להם עקידת יצחק ומזכה אותם בדין.
ואומרים (טעם שלישי שתוקעים בתפילת מוסף): אמר רבי אחא בר פפא (אמורא בדור השלישי) קומי – לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): שנייא היא – שונה היא (תקיעת שופר מן ההלל, שאותו מקדימים לומר בתפילת שחרית), שמצות היום במוסף – מצוות התקיעה בשופר ביום ראש השנה היא בתפילת מוסף.
אמר רבי תחליפא קיסרייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, מהעיר קיסריה, על חוף ים התיכון): קרייא אמר כן: – המקרא (הכתוב בקורבנות המוסף של ראש השנה) אומר כך (שמצוות היום במוסף): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ... יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה..." (במדבר כט,א-ב) – הרי שהסמיך הכתוב את תקיעת השופר בראש השנה להקרבת קורבנות המוסף, וכיוון שתפילת מוסף היא כנגד קורבנות המוסף, לכן תוקעים בתפילת מוסף.
בדרך כלל המונח "שנייא היא" מתפרש בניחותא, והוא מציע הבחנות עקרוניות בין עניינים שונים שהושוו בשלב קודם של הסוגיה. למונח בהוראה זו כמה שימושים עיקריים, ובהם: תירוץ קושיות. הסגנון המקובל הוא: "שנייא היא", ואחר כך מובא הסבר להבדל בין המקרה הנידון לבין המקרה שהושווה לו. לעיתים הסבר זה מבוסס על קביעה עובדתית או על קביעה עקרונית, ואז הסגנון המקובל הוא: "שנייא היא ש-(עובדה / עיקרון)" ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
לפי הטעם הראשון, מצוות התקיעה בשופר בראש השנה היא בתפילת שחרית, ובתחילה נקבעו התקיעות בתפילת שחרית, אלא שמפני מעשה שאירע, תיקנו לתקוע בתפילת מוסף. אבל לפי שני הטעמים האחרים, מצוות התקיעה בשופר בראש השנה היא בתפילת מוסף, ומלכתחילה נקבעו התקיעות בתפילת מוסף.
מלבד התקיעות על סדר הברכות של תפילת מוסף, נהגו לתקוע גם לפני תפילת מוסף. לתקיעות אלה קראו "תקיעות בישיבה", כדי להבחין בינן לבין התקיעות בעת תפילת העמידה. תקיעות אלה נזכרו בבבלי, ואין הן נזכרות במקורות ארץ ישראלים.
לעיל ד,א למד רבי שמעון בן יוחי מהכתוב הזה שמקום התקיעה בראש השנה הוא במקום הקרבת הקורבנות, וכאן למדו מהכתוב הזה שזמן התקיעה בראש השנה הוא בזמן הקרבת הקורבנות.
התקיעה בראש השנה לא באה על הקורבנות אלא היתה בבית הדין הגדול שבמקדש, שקידשו בו את החודש (ראה לעיל ד,א). העדים שראו את החודש לא הספיקו בדרך כלל להגיע לבית הדין לפני הקרבת התמיד של שחר, ולכן ברוב השנים תקעו בבית הדין בראש השנה רק לאחר הקרבת התמיד של שחר. לפי רוב השנים נקבע זמנה של התקיעה בזמן הקרבת קורבן המוסף. משום כך, לאחר שהנהיגו את התקיעות בתפילות, קבעו את התקיעה בתפילת מוסף.
שיטת רמב"ן היא, שמדין המשנה אין לנו אלא תקיעות על סדר הברכות, ובזמן האמוראים הנהיגו לתקוע קודם תפילת מוסף. לדעת ראב"ד, לא התחיל המנהג של תקיעות לפני התפילה בזמן האמוראים, אלא כך נהגו גם בתקופת המשנה. לדעת רז"ה, התקיעות שלפני התפילה אין להן זכר בתלמוד, אלא הן מנהג הדורות המאוחרים שאחר התלמוד ("זכרון תרועה").
רבי לעזר בירבי יוסה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסה) אמר בשם רבי יוסי בר קצרתא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): בכל הקרבנות כתוב "וְהִקְרַבְתֶּם" (במדבר כח-כט) – בקורבנות המוספים של כל המועדים כתוב הציווי בלשון הקרבה, וכאן כתוב "וַעֲשִׂיתֶם" (במדבר כט,ב) – בקורבנות המוסף של ראש השנה כתוב הציווי בלשון עשייה ולא בלשון הקרבה. אמר להן (לישראל) הקב"ה: מכיון שנכנסתם לדין לפניי בראש השנה ויצאתם בשלום – שלא התחייבתם, מעלה אני עליכם – חושב אני לכם את הדבר הזה, כאילו נבראתם ברייה חדשה – כאילו היום בראתי אתכם בריאה (יצירה) חדשה, שהמילה "ועשיתם" נדרשת כמו "ועשיתים", ומשמעות "עשייה" היא בריאה חדשה.
יש בזה רמז, שראש השנה הוא יום הדין.
בויקרא רבה כט,יב ובפסיקתא דרב כהנא כג,יב נאמר: אמר רבי תחליפא קיסרייא: בכל המוספים / הקורבנות כתוב "והקרבתם", וכאן כתוב "ועשיתם" (במדבר כט,ב). אמר להם הקב"ה: מכיוון שנכנסתם לפניי בדין ביום הזה ויצאתם בדימוס (שחרור, פטור), מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם, כאילו היום בראתי אתכם ברייה חדשה.
בפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: "ועשיתם עולה לה'" (במדבר כט,ב), ובמקום אחר (בכל שאר הקורבנות שבפרשה זו) הוא אומר: "והקרבתם עולה לה'" (במדבר כח-כט). - אמר רבי יצחק: למה "ועשיתם"? - אמר הקב"ה לישראל: עשו תשובה באלו עשרת הימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, ואני מזכה אתכם ביום הכיפורים ובורא אתכם ברייה חדשה.
ובויקרא רבה ל,ג ובפסיקתא דרב כהנא כז,ג נאמר: "תיכתב זאת לדור אחרון" (תהילים קב,יט) - מכאן שהקב"ה מקבל את השבים. "ועם נברא יהלל יה" (שם) - שהקב"ה בורא אותם (את השבים שנתכפרו להם כל עוונותיהם) ברייה חדשה.
רבי משרשיא אמר בשם רבי אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): בכל הקרבנות כתוב חטא (במסירה מהגניזה: חטאת. וכן הוא בר"ח ובראבי"ה, והיא גרסה נכונה) (במדבר כח-כט) – בקורבנות המוספים של כל המועדים כתובה לגבי השעיר המילה "חטאת", שהיא לשון חטא ("שְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד"; "שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת"), ובעצרת (חג השבועות) אין כתוב חטא (חטאת) – בקורבנות המוסף של חג השבועות אין כתובה לגבי השעיר המילה "חטאת" ("שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד" (במדבר כח,ל)). אמר להן (לישראל) הקב"ה: מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה – שהתחייבתם בעצרת, שהוא יום קבלת התורה, לשקוד על התורה ולהתמיד בלימודה, מעלה אני עליכם – חושב אני לכם את הדבר הזה, כאילו לא חטאתם מימיכם – שהתורה מכפרת על כל החטאים, ולכן לא הזכיר בו לשון חטא.
יש בזה רמז, שבחג השבועות היתה קבלת התורה, שהרי לא נאמר דבר זה במפורש.
חכמינו התלבטו בתאריך מתן תורה, ולא היה ברור להם האם הוא חל בתאריך של חג השבועות. בבבלי שבת פו,ב נמצאת מחלוקת תנאים בקביעת התאריך של מתן תורה. לדעת רבי יוסי מתן תורה היה בשביעי בסיוון, ואילו חכמים חולקים עליו וסבורים שמתן תורה היה בשישי בסיוון. בתקופה שקדמה לקביעת הלוח, פעמים שחל חג השבועות בחמישה בסיוון, פעמים בשישה בסיוון, ופעמים בשבעה בסיוון. נמצא שלשיטת חכמים וגם לשיטת רבי יוסי היתה התאמה לפעמים בין חג השבועות לבין התאריך של מתן תורה.
בויקרא רבה כט,יב נאמר: רבי הונא ורבי משרשיא בשם רבי אידי: מפני מה בכל הימים כתיב חטאת, ובעצרת אין כתיב חטאת? - אמר להם הקב"ה: הואיל וקיבלתם את תורתי, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם לפניי.
ובשיר השירים רבה פרשה ד נאמר: רבי אחא ורבי משרשיא בשם רבי אידי: בכל המוספים כתיב: "שעיר עיזים אחד חטאת", "שעיר חטאת" (במדבר כח-כט), אבל בעצרת אין כתיב חטאת; ללמדך, שלא היה בידם לא חטא ולא עוון.
• • •