אמר לו רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים): אם אינו תוקע למלכיות, למה הוא מזכיר – אותן? – כל ברכה שמוסיפים בתפילה לכבוד החג צריכה תקיעה, ואם אתה אומר שהוא מזכיר מלכיות, הוא צריך לתקוע להן. אלא – כך הוא סדר הברכות: אומר – שליח הציבור, אבות וגבורות וקדושת השם; וכולל מלכיות עם קדושת היום – אומר בברכת קדושת היום פסוקים, שנאמר בהם שה' מלך, ותוקע – בחתימת ברכה זו למלכיות; זכרונות, ותוקע; שופרות, ותוקע; ואומר עבודה והודייה וברכת כהנים.
בתוספתא ראש השנה א,יב שנו: אמר רבי עקיבא: ...אמרו לפניו מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוהו עליהם, זכרונות - כדי שיבוא זכרונכם לטובה לפניו, שופרות - כדי שתעלה תפילתכם בתרועה לפניו (זה הטעם לאמירת פסוקי שופרות).
בספרי במדבר פסקה עז נאמר: מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות? - אלא המליכהו עליך תחילה, ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתיזכר לו. ובמה? בשופר של חירות (זה הטעם לאמירת פסוקי שופרות אחרי מלכיות וזכרונות, אבל אינו טעם לעצם אמירתם), שנאמר: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול" (ישעיהו כז,יג).
מצוות התקיעה בשופר שאינה קשורה במקדש או בבית דין הוצמדה לברכות האמצעיות של התפילה, כמו בתפילת התעניות. התורה מחייבת שלוש סדרות של תקיעות, וסדרות אלו נתחלקו בין שלוש הברכות האמצעיות של התפילה, אחת לכל ברכה.
משנה זו בשליח ציבור היא, שהרי נאמר בה בפירוש: "ותוקע", ואין תקיעה על סדר הברכות אלא בציבור (בבלי ראש השנה לד,ב).
בסדרי התפילה אנו מוצאים זיקה בין 'קדושה' ל'מלכות' ובין 'הקדשה' ל'המלכה'. לכן מצא רבי יוחנן בן נורי את ברכת קדושת השם ראויה שייאמרו בה מלכיות בראש השנה.
ברכת אבות
תוכן הברכה: הזכרת אבות האומה והעתרת שבחים לה'.
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "ברוך אתה, ה', אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, האל הגדול, הגיבור והנורא, אל עליון, קונה שמים וארץ, מגיננו, מגן אבותינו, מבטחנו בכל דור ודור. ברוך אתה, ה', מגן אברהם".
ברכת גבורות
תוכן הברכה: הזכרת גבורותיו של ה'.
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "אתה גיבור, משפיל גאים, חזק ומדין עריצים, חי עולמים, מקים מתים, משיב הרוח ומוריד הטל / הגשם, מכלכל חיים, מחיה המתים. ברוך אתה, ה', מחיה המתים".
ברכת קדושת השם
תוכן הברכה: קדושתו של ה' וקדושת שמו.
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "קדוש אתה ונורא שמך, ואין אלוה מבלעדיך. ברוך אתה, ה', האל הקדוש".
ברכת עבודה
תוכן הברכה: בקשה שה' ישכון בציון ושנוכל לעובדו בירושלים.
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רצה, ה' אלוהינו, ושכון בציון מהרה, יעבדוך עבדיך, ובירושלים נשתחוה לך, ואתה ברחמים תחפוץ בנו ותרצנו. ברוך אתה, ה', שאותך ביראה נעבוד".
ברכת הודייה
תוכן הברכה: תודה לה' על הטובות והחסדים שהוא גומל עימנו.
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "מודים אנחנו לך, אתה הוא ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, על כל הטובות והחסד והרחמים, שגמלתנו ושעשית עימנו ועם אבותינו מלפנינו. ברוך אתה, ה', הטוב לך להודות".
ברכת שלום (ברכת כוהנים)
תוכן הברכה: בקשה שה' ישים עלינו שלומו ויברכנו.
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "שים שלומך על ישראל עמך ועל עירך ועל נחלתך, וברכנו כולנו כאחד. ברוך אתה, ה', עושה השלום".
במילים 'ברכת כוהנים' המשנה מתכוונת לברכה זו ולא לפסוקי ברכת כוהנים. 'ברכת כוהנים' נזכרת גם במשנה תמיד ה,א: "ברכו (הכוהנים) שלוש ברכות: 'אמת ויציב' ועבודה וברכת כוהנים", ורמב"ם ור"מ המאירי מפרשים, שהכוונה לברכת שלום.
צורת הרבים של "מלכות" במקרא היא "מַלְכֻיוֹת" (דניאל ח,כב), אבל בלשון חכמינו היא "מַלְכִיּוֹת".
• • •
אין פוחתין מעשרה מלכיות – מעשרה פסוקים של מלכיות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות – שבכל ברכה מהן יש לומר לכל הפחות עשרה פסוקים המזכירים את נושא הברכה. רבי יוחנן בן נורי אומר: אם אמרן שלש שלש – אם אמר שלושה פסוקים של מלכיות, שלושה פסוקים של זכרונות ושלושה פסוקים של שופרות, - יצא – ידי חובתו.
אין מזכירין מלכות וזכרון ושופר של פורענות (צרה, אסון).
מתחיל בתורה ומשלים בנביא – בכל אחת מתחיל בפסוקים מן התורה ומסיים בפסוקים מן הנביאים (המשנה אינה מזכירה פסוקים מן הכתובים, אבל התוספתא קובעת ש"אומר של נביאים ושל כתובים באמצע"). רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אם השלים בתורה - יצא – ידי חובתו.
הגרסה בדברי רבי יוחנן בן נורי במשנה שבבבלי: "אם אמר שלוש שלוש מכולן - יצא". והגרסה בכתבי יד ובדפוסים ישנים של הבבלי: "אם אמרן שלוש שלוש - יצא", והמילה "מכולן" אינה. והגרסה בפסקה מהמשנה בירושלמי להלן: "אם אמרן שלוש - יצא".
הגרסה במשנה שבמשניות (בכתבי יד ובדפוסים) ובמשנה שבבבלי: "אין מזכירין זכרון, מלכות ושופר של פורענות" (זכרון לפני מלכות, שלא לפי הסדר), וכן הגרסה בפסקה מהמשנה בירושלמי להלן. ובתלמוד בבבלי ובירושלמי להלן פירשו זכרון תחילה ואחר כך מלכות. אבל הגרסה בכתבי יד של הבבלי: "אין מזכירין מלכיות, זכרונות, שופרות" וכו', כמו במשנה שבירושלמי.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אין פוחתין מעשרה מלכיות".
אומרים: מדוע קבעו מספר זה של מלכיות? - כנגד עשרה קילוסין – אמירות של דברי שבח, שאמר דוד המלך: "הַלְלוּ יָהּ, הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ, הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּו; הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו, הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ; הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר; הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב; הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה; כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּ יָהּ" (תהילים קנ,א-ו) – במזמור זה אמר דוד "הללו אל" פעם אחת ו"הללוהו" תשע פעמים, הרי עשר פעמים שדוד מצווה על המתפללים ועל המנגנים הנוכחים בשעת התפילה להלל את ה' (בגוף המזמור יש עשר פקודות להלל את ה' בלשון ציווי לנוכחים. הקריאות "הללו יה" שבראש המזמור ובסופו אינן מן המניין, מפני שהן קריאות המענה של הקהל (שליח הציבור אומר את גוף דברי המזמור, והציבור עונה "הללו יה") ואינן מגוף המזמור, וכן הפקודה בפסוק החותם את המזמור "כל הנשמה תהלל יה" אינה מן המניין, מפני שהיא בלשון נסתרת ומכוונת אל כל בעלי החיים). מלכיות הם כנגד קילוסים, כיוון שבראש השנה אנו ממליכים את ה', והמנהג היה שהיו מקלסים את המלך.
במשנה שנינו: "אין פוחתין מעשרה זכרונות".
אומרים: מדוע קבעו מספר זה של זכרונות? - כנגד עשרה וידויים (כן הוא גם בראשונים. 'וידוי' הוא הצהרה, גילוי דעת. אין מובן למילה זו כאן. ונראה שצריך לומר כמו בפסיקתא רבתי: עשר מידות - דרכי התנהגות) שאמר ישעיה הנביא: "רַחֲצוּ (את עצמכם, חזרו בתשובה), הִזַּכּוּ (היטהרו), הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם (מעשיכם הרעים) מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ (חדלו לעשות מעשים רעים); לִמְדוּ הֵיטֵב (הרגילו עצמכם לעשות מעשים טובים), דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט (עיינו וחקרו במשפט שאתם שופטים), אַשְּׁרוּ חָמוֹץ (הדריכו את הגזלן לעזוב את דרכו הרעה / חזקו את הנגזל), שִׁפְטוּ יָתוֹם (שפטו בצדק את היתום), רִיבוּ אַלְמָנָה (עשו דין צדק לאלמנה)" (ישעיהו א,טז-יז) – הרי תשעה מעשים שישעיהו מצווה את העם לעשות בקריאתו לתשובה. מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו (אחרי הפסוקים הללו)? "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר י"י (הבה ונתדיין ונשמיע את תוכחותינו, כך ה' אומר), אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ (אם תעשו תשובה ותיטיבו את דרכיכם, ייסלח לכם ויימחקו כל עוונותיכם)" (ישעיהו א,יח) – "לכו..." הוא המעשה העשירי שישעיהו מצווה את העם לעשות (רש"י שם). זכרונות הם כנגד מידות, כיוון שבראש השנה עלינו לעשות מעשים של חזרה בתשובה כדי שיזכור ה' אותנו לטובה.
הגרסה בר"ח: "רחצו, היזכו, מה כתיב בתריה, למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, לכו נא וניווכחה". והגרסה ברשב"א ובר"ן: "רחצו, היזכו, מה כתיב בתריה, למדו היטב, מה כתיב בתריה, לכו נא וניווכחה".
בעל "שערי תורת ארץ ישראל" אומר, שצריך לומר: "רחצו וגו', למדו היטב וגו', לכו נא וניווכחה", והמילים "מה כתיב בתריה" יתרות, שהרי גם "לכו נא וניווכחה" הוא בכלל עשר מידות, ואולי נשתרבבו המילים "מה כתיב בתריה" מפסיקתא רבתי (ראה להלן).
ואפשר שצריך לומר (על פי מקומות אחרים שנאמרה הלשון "מה כתיב בתריה?"): "רחצו וגו', למדו היטב וגו', לכו נא וניווכחה, מה כתיב בתריה, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (וכן הוא בקטע הירושלמי הזה המובא בספר "מנורת המאור" לר"י אלנקוה). הרי שסמך הכתוב זכרון לטובה (הלבנת עוונותיהם של ישראל) לעשר מידות, ומכאן שזכרונות הם כנגד מידות.
במשנה שנינו: "אין פוחתין מעשרה שופרות".
אומרים: מדוע קבעו מספר זה של שופרות? - כנגד שבעה כבשים, פר ואיל ושעיר – עשר בהמות של קורבן המוסף של ראש השנה (במדבר כט,ב ו-ה). שופרות הם כנגד קורבנות, כיוון שבראש השנה היו תוקעים בשופר במקדש במקום הקרבתם של הקורבנות.
בבבלי ראש השנה לב,א אמרו: הני עשרה כנגד מי? - אמר רבי לוי: כנגד עשרה הילולים שאמר דוד בספר תהילים. - הילולים טובא הוו! - הנך (רש"י: ד"הללו אל בקדשו") דכתיב בהו "הללוהו בתקע שופר" (תהילים קנ). רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדיברות שנאמרו לו למשה בסיני (רש"י: דכתיב בהו נמי שופר). רבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם (רש"י: בראש השנה).
הטעמים שאמרו בבבלי עולים לכולם, גם למלכיות וגם לזכרונות ולשופרות. אבל בירושלמי אמרו טעם לכל אחד ואחד לפי עניינו (רשב"א ור"ן).
בפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: אמר הקב"ה לישראל: עשו תשובה באלו עשרת הימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, ואני מזכה אתכם ביום הכיפורים. - וכמה קורבנות נוסיף? - אמר להם: עשרה, - פר אחד, איל אחד, כבשים בני שנה שבעה, ושעיר עיזים אחד לחטאת, הרי עשרה. ולמה עשרה? - כנגד עשרת ימי תשובה. ואם עשיתם תשובה בהם ואתם באים לפני ביום הכיפורים, ואפילו יש לכם עוונות מן הארץ ועד השמים, - אני מלבינם כשלג, וכן אמר להם הנביא: "רחצו היזכו" וגו' (ישעיהו א), - תשע מידות כתב כאן כנגד תשעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ומה כתב אחריו? - "לכו נא וניוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (שם). דבר אחר: למה עשרה (קורבנות בראש השנה)? - כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שביום הזה כל העולם עומדים בדין לפני הקב"ה, והעולם מתחייב כליה, מפני שבריותיו מלוכלכים בעבירות, והקב"ה מזכה את עולמו, נמצאת אומר, כאילו בו ביום נברא העולם. דבר אחר: למה עשרה? - כנגד עשרת הדיברות שקיבלו בסיני, שהם סניגורים של ישראל, שלא קיבלו אותם אומות העולם, וישראל קיבלו אותם מאהבה. וכן התקינו עשרה מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות כנגד עשרת ימי תשובה.
• • •
מביאים ברייתא: אלוהות עולין לו לשם מלכיות – פסוק שנאמר בו שה' הוא אלוהים נחשב למי שאומר אותו כהזכרה של מלכיות; דברי רבי יהודה (צריך לומר: רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי)). רבי יוסי (צריך לומר: רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)) אומר: אינן עולין לו – פסוק זה אינו נחשב למי שאומר אותו כהזכרה של מלכיות.
אלוהות ומלכיות עולין לו משם שנים – פסוק שנאמר בו שה' הוא אלוהים וגם נאמר בו שה' הוא מלך נחשב למי שאומר אותו כשתי הזכרות של מלכיות, דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר: אינן עולין – פסוק זה אינו נחשב למי שאומר אותו כשתי הזכרות של מלכיות אלא נחשב כהזכרה אחת.
"זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ, זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ" (תהילים מז,ז) עולין לו משם שנים – פסוק זה, שנאמרו בו אלוהות ומלכות, נחשב למי שאומר אותו כשתי הזכרות של מלכיות; דברי רבי יהודה (צריך לומר: רבי יוסי). רבי יוסה (צריך לומר: רבי יהודה) אומר: אינן עולין – פסוק זה אינו נחשב למי שאומר אותו כשתי הזכרות של מלכיות אלא נחשב כהזכרה אחת.
רבי זעורה בעי – שואל (על המחלוקת האחרונה של רבי יוסי ורבי יהודה): ביה ובדבתריה פליגין – בו ובשל אחריו חלוקים (האם נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה במי שאומר את הפסוק שבתהילים מז,ז ("זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ, זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ") וגם את הפסוק שלאחריו בתהילים מז,ח ("כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים, זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל"), שלרבי יוסי שני הפסוקים עולים לו משום שתי אזכרות של מלכיות ("מַלְכֵּנוּ", "מֶלֶךְ"), ולרבי יהודה אין שני הפסוקים עולים לו אלא משום אזכרה אחת של מלכיות ("מֶלֶךְ"), שכאן לא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה בעניין אלוהות אלא בעניין מלכות בלבד), או ביה לגרמיה פליגין? – או בו לעצמו חלוקים? (או שמא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה במי שאומר את הפסוק שבתהילים מז,ז בלבד, שלרבי יוסי הפסוק עולה לו משום שתי אזכרות של מלכיות ("אֱלֹהִים", "מַלְכֵּנוּ"), ולרבי יהודה אין הפסוק עולה לו אלא משום אזכרה אחת של מלכיות ("מַלְכֵּנוּ"), שאף כאן נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה בעניין אלוהות; ואם כן, יש לנו ללמוד שנחלקו אף במי שאומר את הפסוק שלאחריו בתהילים מז,ח בלבד, שלרבי יוסי הפסוק עולה לו משום שתי אזכרות של מלכיות ("מֶלֶךְ", "אֱלֹהִים"), ולרבי יהודה אין הפסוק עולה לו אלא משום אזכרה אחת של מלכיות ("מֶלֶךְ"))
ומשיבים (על שאלתו של רבי זעורה): מן מה דתני: – ממה ששנוי (ממה ששנו בברייתא): הכל מודין ב"מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ" (תהילים מז,ט) שהוא אחד – לדברי הכל (רבי יוסי ורבי יהודה) פסוק זה נחשב למי שאומר אותו כהזכרה אחת של מלכיות ("מָלַךְ"); הדא אמרה: – זאת אומרת (מהברייתא נלמד): ביה ובדבתריה פליגין – בו ובשל אחריו חלוקים (רבי יוסי ורבי יהודה נחלקו לעיל במי שאומר את הפסוק שבתהילים מז,ז וגם את הפסוק שלאחריו בתהילים מז,ח, שאף לעיל, כמו כאן, לא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה בעניין אלוהות אלא בעניין מלכות בלבד).
המונח "בעי" רגיל להציע שאלות וקושיות.
המונח "מן מה ד..." מציע היסקים, בדרך כלל פשיטת בעיות או הכרעה בנוגע לעניינים מסופקים מסוגים אחרים, על סמך מקורות המוצעים אחרי המונח. לעיתים קרובות המונח בא כדי לפשוט בעיות. בדרך כלל, בא "הוי" או "הדא אמרה" אחרי המונח כדי להציע את המסקנה השייכת לעניין.
המונח "הדא אמרה" מציע היסק מן האמור לפניו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
לרבי יהודה, רק אם הוא אומר שה' הוא מלך כל הארץ או שהוא מלך על הגויים - עולה לו לשם מלכות, אבל אם הוא אומר שה' הוא מלך ישראל ("מַלְכֵּנוּ") - אינו עולה לו לשם מלכות.
וממשיכים את הברייתא: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד; מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה" (תהילים כד,ז-ח) ו"שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד; מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" (תהילים כד,ט-י) - הראשון משם אחד – הקטע הראשון (תהילים כד,ז-ח) נחשב למי שאומר אותו כהזכרה אחת של מלכיות (שהשאלה "מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?" אינה עולה לו לשם מלכות), והשני משם שנים – והקטע השני (תהילים כד,ט-י) נחשב למי שאומר אותו כשתי הזכרות של מלכיות (שהשאלה "מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?" אינה עולה לו לשם מלכות); דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: הראשון משם שנים – הקטע הראשון (תהילים כד,ז-ח) נחשב למי שאומר אותו כשתי הזכרות של מלכיות (שנאמר בו "מֶלֶךְ" שתי פעמים), והשני משם שלשה – והקטע השני (תהילים כד,ט-י) נחשב למי שאומר אותו כשלוש הזכרות של מלכיות (שנאמר בו "מֶלֶךְ" שלוש פעמים).
בירושלמי כאן הוחלפו שמותיהם של רבי יוסי ורבי יהודה בבבא הראשונה ובבבא השלישית של הברייתא, ורק בבבא השנייה נשתמר הסדר הנכון, שבכל השלושה רבי יוסי מקל, וכן הוא בתוספתא ובבבלי ("תוספתא כפשוטה", "שערי תורת ארץ ישראל").
גם ב"נועם ירושלמי" הגיה בברייתא שבירושלמי כאן כפי שהוגה.
בתוספתא ראש השנה ב,יג שנו: "זמרו אלוהים זמרו" וגו', "כי מלך כל הארץ אלוהים, זמרו משכיל", "מלך אלוהים על גויים..." (תהילים מז,ז-ט) - רבי יוסה אומר: אומרן עם המלכיות. רבי יהודה אומר: לא היה אומרן עימהן.
"שמע ישראל" וגו' (דברים ו,ד), "וידעת היום והשבות" וגו' (דברים ד,לט) - רבי יוסה אומר: אומרן עם המלכיות (שאלוהות עולה לשם מלכות, וכמחלוקתם לעיל). רבי יהודה אומר: לא היה אומרן עימהן.
"שאו שערים ראשיכם" וגו', "מי זה מלך הכבוד" וגו', "שאו שערים ראשיכם...", "מי הוא זה מלך... ה' צבאות" וגו' (תהילים כד,ז-י) - רבי יוסה אומר: אומרן כל אחד ואחד בפני עצמו. רבי יהודה אומר: אומרן כולן כאחד (רבי יוסה מונה אותן כשתיים, ורבי יהודה כאחד. בבא זו שבתוספתא חולקת בין על הירושלמי ובין על הבבלי).
בבבלי ראש השנה לב,ב אמרו: "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. מי זה מלך הכבוד? ה' עיזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה. שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד? ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" (תהילים כד) - ראשונה - שתיים, שנייה - שלוש; דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר: ראשונה - אחת, שנייה - שתיים (רש"י: "מי הוא זה מלך הכבוד" לאו ממניינא).
"זמרו אלוהים זמרו, זמרו למלכנו זמרו. כי מלך כל הארץ אלוהים..." (תהילים מז) - שתיים, דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר: אחת (רש"י: "זמרו למלכנו" לא קא חשיב רבי יהודה, שלא המליכו אלא על אומה אחת). ושווים (מסכימים) ב"מלך אלוהים על גויים, אלוהים ישב על כיסא קודשו" (שם) שהיא אחת (רש"י: דלא מנינן "ישב על כיסא קודשו" בלשון מלכות).
• • •
במשנה שנינו: "רבי יוחנן בן נורי אומר: אם אמרן שלש - יצא".
אומרים: הוינן סברין מימר: – היינו סוברים (חושבים) לומר (בפירוש דברי רבי יוחנן בן נורי): שלש מכל אחד ואחד (אחת ואחת) – אם אמר שלושה פסוקים של מלכיות, שלושה פסוקים של זכרונות ושלושה פסוקים של שופרות - יצא. אבל אשכח(ת) תני: – נמצא שנוי (מצאו ברייתא ששנו בה): רבי יוחנן בן נורי אומר: אפילו שלש מכולן – אפילו אמר שלוש בין כולן, פסוק אחד של מלכיות, פסוק אחד של זכרונות ופסוק אחד של שופרות, - יצא – ידי חובתו. הרי שאין לומר כמו שהיינו סוברים.
המונח "הוינן סברין מימר" מציע "הווה אמינות" שנדחות בהמשך. על פי רוב, ה"הווה אמינות" שמציע המונח הן קביעות פרשניות (כמו כאן). ה"הווה אמינות" שמציע המונח נשללות בהמשך בסגנונות שונים, כגון: "אשכח תני: [מקור המנוגד למה ש"הוינן סברין מימר"]".
המונח "אשכח תני" (לפעמים משתבש כ"אשכחת תני") מציע ברייתא או קיצור או ניסוח אחר של ברייתא, המכריעה בנוגע לעניין שלגביו שורר חוסר ודאות. המונח מציע הכרעות בעקבות סוגים שונים של חוסר ודאות. לכן המונח יכול להציע פשיטת בעיה, תגובה לקושיה, שלילת "הווה אמינא" (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
מהירושלמי כאן נראה, שהמילה "מכולן" לא היתה בדברי רבי יוחנן בן נורי במשנת הירושלמי ("אהבת ציון וירושלים").
בתוספתא ראש השנה ב,יב שנו: אין פוחתים מעשרה מלכיות ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות; אם אמר שבע מכולם - יצא; דברי רבי עקיבא. רבי יוחנן בן נורי אומר: אין פוחתים משבע; אם אמר שלוש מכולם - יצא.
הברייתא שבתוספתא, לפי גרסה זו, היא הברייתא שבבבלי המובאת להלן, אלא ששם אין "דברי רבי עקיבא". אבל הגרסה בכתב יד אחד של התוספתא: "אם אמר שלוש מכולם - יצא; דברי רבי עקיבא".
בבבלי ראש השנה לב,א אמרו: "רבי יוחנן בן נורי אומר: אם אמרן שלוש שלוש - יצא". - איבעיא להו: היכי קאמר: שלוש מן התורה, שלוש מן הנביאים, ושלוש מן הכתובים, דהוו להו תשע, ואיכא בינייהו (בין תנא קמא לרבי יוחנן בן נורי) חדא, או דלמא הכי קאמר: אחד מן התורה, ואחד מן הנביאים, ואחד מן הכתובים, דהוו להו שלוש, ואיכא בינייהו טובא? (רש"י: הני "שלוש שלוש" דקאמר רבי יוחנן בן נורי אמאי קאי, אתורה ונביאים וכתובים קאי, כדתנן: "מתחיל בתורה ומשלים בנביא", והכי קאמר: אם אמר שלוש מן התורה ושלוש מן הנביאים ושלוש מן הכתובים לכל אחת ואחת - יצא, ולא פליג אדרבנן אלא אחדא, דאינהו אמרי עשרה ואיהו אמר תשעה, או דלמא הני "שלוש שלוש" אמלכיות וזכרונות ושופרות קאי, שלוש למלכיות ושלוש לזכרונות ושלוש לשופרות, דהוו להו אחת מן התורה ואחת מן הנביאים ואחת מן הכתובים, ופליג עלייהו אשבעה) - תא שמע, דתניא: אין פוחתים מעשרה מלכיות ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות, ואם אמר שבע מכולם - יצא. רבי יוחנן בן נורי אומר: הפוחת לא יפחות משבע, ואם אמר שלוש מכולם - יצא (רש"י: ואי סלקא דעתך: שלוש מן התורה ושלוש מן הנביאים ושלוש מן הכתובים לכל אחת ואחת, אם כן, שבע נמי - שבע מן התורה ושבע מן הנביאים ושבע מן הכתובים, הוה ליה רבי יוחנן בן נורי מוסיף [שתנא קמא אינו מצריך אלא עשר לכל אחת ואחת, ורבי יוחנן בן נורי מצריך עשרים ואחת לכל אחת ואחת]).
שאלת הבבלי "איבעיא להו..." תמוהה מאוד. הרי במשנה לא נזכרו כלל תורה, נביאים וכתובים, ולמה נאמר שרבי יוחנן בן נורי מוסב על תורה, נביאים וכתובים.
והנה בהלכות גדולות ובהלכות פסוקות, ואחריהם בראבי"ה, ישנה הצעת המשנה להלכה, לפי מסקנת הבבלי על פי הברייתא, בשינוי גדול: "אין פוחתים מעשרה מלכיות ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות, ואם אמר שלוש שלוש - יצא. רבי יוחנן בן נורי אומר: אם אמר שלוש מכולם - יצא".
פסקה זו שבהלכות גדולות ובהלכות פסוקות לקוחה בוודאי מן השאילתות, שהיה לו לשון אחר בברייתא זו שבבבלי: "אין פוחתים מעשרה" וכו', "ואם אמר שלוש שלוש - יצא. רבי יוחנן בן נורי אומר: הפוחת" וכו', "ואם אמר שלוש מכולם - יצא".
לשון זה קרוב ללשון התוספתא (לפי כתב יד אחד של התוספתא), ובוודאי שהעיקר בדברי רבי עקיבא שבתוספתא: "אם אמר שלוש שלוש - יצא", כנוסח הלכות גדולות והלכות פסוקות.
מנוסח זה של הברייתא יש לדייק, שלבעל הלכות גדולות וסיעתו היה נוסח אחר באיבעיא. בעל האיבעיא ידע שרבי יוחנן בן נורי מוסב על מלכיות זכרונות ושופרות, אלא ששאל האם שלוש, שלרבי יוחנן בן נורי אם אמר יצא, היינו מכל אחת ואחת, סך הכל תשעה (וכיוצא בו בירושלמי כאן: "הוינן סברין מימר: שלוש מכל אחד ואחד), או ששלוש היינו סך הכל שלוש, ומכל אחת ואחת רק אחד. ופשטו לו מן הברייתא, שלפי נוסח בעל הלכות גדולות וסיעתו חולקים בזה תנא קמא ורבי יוחנן בן נורי. תנא קמא סובר, שצריך לומר שלוש מכל אחת ואחת, ואילו רבי יוחנן בן נורי סובר, שאם אמר שלוש מכולם - יצא (וכן בירושלמי: "אשכחת תני: אפילו שלוש מכולן - יצא").
ולפי זה, אף הבבלי והירושלמי היה להם במשנתנו: אם אמרן שלוש - יצא. ו"אמרן" בוודאי נמשך על מלכיות זכרונות ושופרות שנזכרו לפניו ("מבוא לנוסח המשנה" ו"מקורות ומסורות").
לכאורה יש מחלוקת ברבי יוחנן בן נורי בין המשנה והברייתא. למשנה, רבי יוחנן בן נורי חולק על תנא קמא רק בדיעבד, אבל לכתחילה הוא מודה לו שאין פוחתים מעשרה פסוקים. ואילו בברייתא הוא אומר: הפוחת לא יפחות משבעה.
אלא יש לומר, שאומנם רבי יוחנן בן נורי חולק על תנא קמא לכתחילה ובדיעבד. הוא סובר שלכתחילה צריכים שבעה פסוקים, ובדיעבד אם אמר שלושה - יצא. אלא שמסדר המשנה הביא מדבריו במשנה רק מה שאמר בנוגע לדיעבד, שחשב שראוי להביא כדעת יחיד, ואילו את דבריו בנוגע לכתחילה לא חשב שראוי להביא אפילו כדעת יחיד ("מקורות ומסורות").
• • •
במשנה שנינו: "אין מזכירין זכרון ומלכות ושופר של פורענות".
אומרים: זכרון – של פורענות, דכתיב: – שכתוב (בעניין גערת ירמיהו ביהודי מצרים על שהם עובדים אלילים): "הֲלוֹא אֶת הַקִּטֵּר (קטורת הקורבנות) אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם מַלְכֵיכֶם וְשָׂרֵיכֶם וְעַם הָאָרֶץ, אֹתָם זָכַר י"י וַתַּעֲלֶה עַל לִבּוֹ" (ירמיהו מד,כא) – אין ה' שוכח את הקורבנות לעבודה זרה שהקרבתם. ובהמשך כתוב, שמפני שהקריבו קורבנות לעבודה זרה, "וַתְּהִי אַרְצְכֶם לְחָרְבָּה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה מֵאֵין יוֹשֵׁב", ו"קָרָאת אֶתְכֶם (קרתה לכם) הָרָעָה הַזֹּאת" (ירמיהו מד,כב-כג). פסוק כגון זה הוא זכרון של פורענות.
מלכות – של פורענות, דכתיב: – שכתוב (בנבואה נגד הרצון להיטמע בין הגויים): "חַי אָנִי נְאֻם י"י אֱלֹהִים, אִם לֹא (שבועה בחיוב, הלא) בְּיָד חֲזָקָה (על כורחכם) וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (יחזקאל כ,לג) – פסוק כגון זה הוא מלכות של פורענות.
שופר – של פורענות, דכתיב: – שכתוב (בנבואה על בוא האויב לארץ יהודה): "...כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (ירמיהו ד,יט) – בנבואתו שמע ירמיהו את קולות השופר, שהאויב משמיע לתת הוראות ופקודות לחייליו בקרב. פסוק כגון זה הוא שופר של פורענות.
בתוספתא ראש השנה ב,יב שנו: אין מזכירים זכרון ומלכות ושופר של פורענות. רבי יוסה אומר: אם היתה פורענות של גויים - מזכירים אותה בפני עצמה (ואינה עולה למניין).
בבבלי ראש השנה לב,ב אמרו: אין מזכירים מלכות, זכרון ושופר של פורענות. - מלכות (של פורענות) - כגון: "חי אני נאום ה' אלוהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ). זכרון (של פורענות) - כגון: "ויזכור כי בשר המה" וגו' (תהילים עח). שופר (של פורענות) - כגון: "תקעו שופר בגבעה" וגו' (הושע ה).
אבל אם בא לומר מלכות, זכרון ושופר של פורענות של גויים - אומר. - מלכות (של פורענות של גויים) - כגון: "ה' מלך ירגזו עמים" (תהילים צט), וכגון: "ה' מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו" (תהילים י). זכרון (של פורענות של גויים) - כגון: "זכור ה' לבני אדום" וגו' (תהילים קלז), שופר (של פורענות של גויים) - כגון: "וה' אלוהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (זכריה ט), וכתיב: "ה' צבאות יגן עליהם (על ישראל, כשיילחמו באויביהם)" (שם).
בירושלמי, כמו בבבלי, הביאו פסוקי פורענות של ישראל, ומכאן שאם בא לומר מלכות, זכרון ושופר של פורענות של גויים - אומר.
• • •
במשנה שנינו: "מתחיל בתורה ומשלים בנביא. רבי יוסי אומר: אם השלים בתורה - יצא".
תמהים (על דברי רבי יוסי במשנה שנשנו בלשון בדיעבד (לאחר המעשה)): מה (מילת תמיהה), לשעבר? – האם בדיעבד? (האם רק בדיעבד שהשלים בתורה - יצא?) הא כתחילה - לא?! – אבל לכתחילה (לפני המעשה) - לא?! (וכי לכתחילה אין צריך להשלים בתורה?! שהרי רבי יוסי חולק על תנא קמא וסובר, שלכתחילה משלים בתורה, כמו ששנו בתוספתא)
ומשיבים: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כיני (=כן היא) מתניתא: – כך היא המשנה: רבי יוסה אומר: צריך להשלים בתורה – שיש להגיה את המשנה ולשנות את דברי רבי יוסי בלשון לכתחילה ("צריך להשלים") ולא בלשון בדיעבד ("אם השלים - יצא").
המונח "מה" מתפרש כמו "וכי, האם", והוא מציע בעיות ותמיהות מסוגים שונים.
המונח "כיני מתניתא" מציע הגהות או פירושים למקורות תנאיים. לא תמיד ברור האם המונח מציע הגהה או פירוש ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
רבי יוחנן שינה את משנתנו על פי ברייתות בתוספתא ובבבלי, ודחה את משנתנו מפני הברייתות ("מבוא לנוסח המשנה").
רבי יוחנן לא שינה את משנתנו, אלא פירש את המשנה, לפי שיטתו לפרש את המשנה על פי התוספתא, אפילו בדוחק, אבל לא לשנות בה ("שערי לשון" ב).
בתוספתא ראש השנה ב,יב שנו: מתחיל בתורה ומשלים בנביא. רבי יוסה אומר: מתחיל בתורה ומסיים בתורה, ואומר של נביאים ושל כתובים באמצע.
רבי יוסי חולק על תנא קמא וסובר, שאינו משלים בנביא אלא בתורה.
בבבלי ראש השנה לב,ב אמרו: מתחיל בתורה ומשלים בנביא. רבי יוסי אומר: אם השלים בתורה - יצא. - "אם השלים", דיעבד - אין, לכתחילה - לא. והתניא: רבי יוסי אומר: המשלים בתורה - הרי זה זריז ומשובח! - אימא (במשנתנו): משלים. - והא "אם השלים - יצא" קתני, דיעבד - אין, לכתחילה - לא! - הכי קאמר: מתחיל בתורה ומשלים בנביא. רבי יוסי אומר: משלים בתורה, ואם השלים בנביא - יצא. תניא נמי הכי: רבי יוסי אומר: משלים בתורה.
בירושלמי הגיהו את המשנה כמו שהגיהו בבבלי בתחילה, ולא חששו לקושית הבבלי: "והא 'אם השלים - יצא' קתני!".
לא נתבאר לא במשנה ולא בירושלמי ולא בבבלי, האם רבי יוסי חולק רק על הסיום, או שחולק גם על ההתחלה, וסובר, שאינו מתחיל בתורה אלא מסיים בתורה. אלא שבתוספתא שנו, שאף לרבי יוסי מתחיל בתורה ("תוספתא כפשוטה" בשם ראשונים).
התלמוד בבבלי מעדיף להגיה את המשנה מלעשות מחלוקת בין המשנה והברייתא.
אלא שיש לתרץ את הסתירה באופן אחר, והוא, שלרבי יוסי לכתחילה צריכים להתחיל ולהשלים בתורה, כמו שאמרו בתוספתא, והמשנה מדברת שהשלים בתורה ולא התחיל בה, לכן יצא רק בדיעבד, ואילו הברייתא מדברת כשהתחיל בתורה, לכן "המשלים בתורה - הרי זה משובח". רבי יוסי חולק על תנא קמא, שסובר, שלכתחילה צריכים להתחיל בתורה ולהשלים בנביא, ויש לדייק בדברי תנא קמא, שאם לא התחיל בתורה וסיים בנביא, אף על פי שהשלים בתורה, - לא יצא. מסדר המשנה לא הביא את כל דברי רבי יוסי, אלא הביא מדבריו רק את דעתו בנוגע לדיעבד (אם השלים בתורה - יצא), אבל את דעתו בנוגע לכתחילה (מתחיל בתורה ומסיים בתורה) לא מצא ראויה להביאה אפילו כדעת יחיד ("מקורות ומסורות").
כוונת הדברים של תנא קמא במשנה כך היא: מתחיל בשלושה פסוקים מן התורה, עובר לשלושה פסוקים מן הנביאים ועוד שלושה פסוקים מן הכתובים, ומשלים את הפסוק העשירי בנביא. ההשלמה נעשית בנביא מפני הטעם המפורש בבבלי (ראש השנה לב,ב), שפסוקי מלכיות מעטים הם בתורה וקשה להשלים בהם את מניין עשרת הפסוקים. אבל לפי הנחתו של רבי יוסי, יש בתורה עוד כמה פסוקים שאפשר לפרש אותם על מלכות ה', ולכן אין מחסור בפסוקי מלכיות להשלמת המניין (בבלי שם). תבנית המלכיות קבעה גם את תבנית הזכרונות והשופרות.
למעשה נהגו להקדים את הפסוקים מן הכתובים לפסוקים מן הנביאים. נראה שאי ההבנה עלתה מדברי המשנה: "ומשלים בנביא", שמשתמע מזה כאילו כל פסוקי הנביאים נאמרים בסוף. כך התהפך הסדר והוקדמו כתובים לנביאים. הסדר המהופך כבר מופיע בפיוטי יוסי בן יוסי וגם בסידוריהם של רב עמרם גאון ושל רב סעדיה גאון ("האסופה המקראית").
• • •