משנה
משנה זו דנה בסדרן של הברכות בתפילת מוסף של ראש השנה, שבה תשע ברכות, וכוללת מלכיות זכרונות ושופרות, ותוקעים בה.
סדר ברכות – של תפילת המוסף בראש השנה, שבה תוקעים: אומר – שליח הציבור, אבות – ברכת אבות (הברכה הראשונה שבתפילה), וגבורות – ברכת גבורות (הברכה השנייה שבתפילה), וקדושת השם – ברכת קדושת השם (הברכה השלישית שבתפילה), וכולל מלכיות עמם – אומר בברכת קדושת השם פסוקים שנאמר בהם שה' הוא מלך, ואינו תוקע – בחתימת ברכת קדושת השם; קדושת היום – אומר ברכה מעניינו של היום (הזכרה מעין המאורע של ראש השנה), ותוקע – בחתימת ברכה זו; זכרונות – אומר פסוקים שנאמר בהם שה' זוכר, וחותם בברכה, ותוקע – בחתימת ברכה זו; שופרות – אומר פסוקים שנזכר בהם שופר, וחותם בברכה, ותוקע – בחתימת ברכה זו; ואומר עבודה – ברכת עבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה), והודייה – ברכת הודאה (הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילה), וברכת כהנים – ברכת שלום (הברכה השלישית משלוש הברכות האחרונות שבתפילה); דברי רבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי).
מביאים ברייתא: ביהודה (בדרום) נהגו כרבי עקיבה – שכולל מלכיות עם קדושת היום, ובגליל נהגו כרבי יוחנן בן נורי – שכולל מלכיות עם קדושת השם. עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה – אם עבר אדם על המנהג של מקומו, ועשה ביהודה כמו שנהגו בגליל, או שעשה בגליל כמו שנהגו ביהודה, - יצא – ידי חובתו.
וכשקידשו – הסנהדרין, את השנה – בראש חודש תשרי, שהוא ראש השנה, באושא (עיר בגליל התחתון) – כשישבה הסנהדרין באושא (בדור שלאחר מרד בר כוכבא), ביום הראשון – של ראש חודש וראש השנה, עבר – לפני התיבה, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה (תנא בדור הרביעי) ואמר כדברי רבי יוחנן בן נורי – שכלל מלכיות עם קדושת השם, כמו שנהגו בגליל. אמר רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי): לא היינו נוהגין כן – כמו שעשה רבי ישמעאל, ביבנה (עיר במישור החוף בדרום) – כשישבה הסנהדרין ביבנה (לאחר החורבן של הבית השני), שביבנה שביהודה נהגו כרבי עקיבה. ביום השני – של ראש חודש וראש השנה, עבר – לפני התיבה, רבי חנניה בנו של רבי יוסי הגלילי (תנא בדור הרביעי) ואמר כדברי רבי עקיבה – שכלל מלכיות עם קדושת היום, כמו שנהגו ביהודה. אמר רבן שמעון בן גמליאל: כך – כמו שעשה רבי חנניה, היינו נוהגין ביבנה – ממעשה זה יש ללמוד, שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה - יצא, שהרי ביום השני עשו באושא שבגליל כמנהג יהודה.
ברייתא זו מובאת בירושלמי לעיל ג,א, עיין שם.
בתוספתא ראש השנה ב,יא שנו: מקום שנהגו לומר כדברי רבי עקיבא - אומר כדברי רבי עקיבא, כדברי רבי יוחנן בן נורי - אומר כדברי רבי יוחנן בן נורי. וכשקידשו את השנה באושה...
בירושלמי פסחים ד,א אמרו: הרי ראש השנה ויום הכיפורים (תפילת מוסף בראש השנה וכן ביום הכיפורים של שנת היובל) - ביהודה נהגו כרבי עקיבה, ובגליל נהגו כרבי יוחנן בן נורי! (וכי אינו אסור משום 'בל תתגודדו'?!) - שנייה היא, שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה - יצא.
אושא
מרד בר כוכבא ותוצאותיו הביאו למעבר מוסדות ההנהגה מיהודה לגליל. מקומם הראשון של מוסדות ההנהגה בגליל היה באושא.
קביעת הלוח (קידוש החודש ועיבור השנה) היתה מאז ומתמיד אחד הנושאים המרכזיים שבהם בא לידי ביטוי כוחם של מוסדות ההנהגה. לאחר כינון מרכז ההנהגה באושא קבעו בו את הלוח, כפי שמשתמע מהמסופר בירושלמי כאן שקידשו את השנה באושא, וכן מהמסופר בירושלמי לעיל ב,א על רבי נהוראי שירד להעיד על עד באושא.
בתקופת יבנה רווחו נוהגים שונים ביחס לסדרן של הברכות בתפילת מוסף של ראש השנה. שיטת רבי עקיבא נתקבלה ביבנה, ואילו שיטת רבי יוחנן בן נורי נתקבלה בגליל. רבי חנניה בנו של רבי יוסי הגלילי, שמקום לימודו היה ביהודה, נהג בשיטת רבי עקיבא. בואם של חכמי יהודה לגליל יצר את הצורך להכריע בין שני הנוהגים, ואכן היטה רבן שמעון בן גמליאל את הכף לקבוע כמנהג שהיה קיים ביבנה ("הגליל בתקופת המשנה").
• • •
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): בכל מקום – בכל ימות השנה בתפילה, עבר והזכיר "אדיר המלוכה" – אם עבר אדם על ההלכה ושינה את נוסח חתימת הברכה של קדושת השם וחתם אותה במילים "אדיר המלוכה האל הקדוש", - לא יצא – ידי חובתו, חוץ מן "האל הקדוש" של ראש השנה ובלבד במוסף – רק בתפילת מוסף של ראש השנה, אם חתם את הברכה של קדושת השם במילים "אדיר המלוכה האל הקדוש" - יצא ידי חובתו ('יצא' כאן לא בדיעבד אלא לכתחילה, ורק משום שבראש המאמר אמר "לא יצא" סיים ב'יצא' ("גנזי שכטר" ב, עמוד 519)).
ואומרים: ואתייא – ובאה (המימרה הזו) כרבי יוחנן בן נורי – רבי לעזר מסכים לדעת רבי יוחנן בן נורי, שבתפילת מוסף של ראש השנה כולל מלכיות עם קדושת השם, וכיוון שמזכיר מלכיות בברכה של קדושת השם, אפשר לחתום אותה ב"אדיר המלוכה".
המונח "אתייא" מציע קשרים מסוגים שונים בין דברי תנאים ואמוראים. המונח בא בסגנונות שונים, ובהם: "ואתייא כרבי פלוני". במקרים רבים, אחרי שנקבע שדעה מסוימת "אתייא" כדעה אחרת, מובא מקור ספרותי לדעה האחרת. מקור ספרותי שכזה לא הובא אם דברי רבי פלוני מצויים בקרבת מקום (במשנה או בסוגיה המקומית), מכיוון שלא היה צורך לציינם ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
אין לפרש, שבתפילת מוסף של ראש השנה, אם חתם רק "אדיר המלוכה" - יצא, אף שלא הזכיר בחתימה את קדושת השם, משום שקשה לפירוש זה, שמה הוא בא להשמיענו, שכן דבר פשוט הוא, שבכל מקום אם עבר והזכיר "אדיר המלוכה" - לא יצא, שהרי לא חתם בקדושת השם כלל, ולכן נראה שמדובר שחתם בקדושת השם, אלא שהזכיר גם "אדיר המלוכה", ובכל השנה אם חתם "אדיר המלוכה האל הקדוש" - לא יצא, כיוון ששינה את מטבע הברכה, אבל במוסף של ראש השנה, לרבי יוחנן בן נורי, אף שלכתחילה צריך לחתום בקדושת השם בלבד, אם חתם "אדיר המלוכה האל הקדוש" - יצא ("ביאור הלכה" סימן תפז).
בקטעי תפילה לראש השנה וליום הכיפורים בנוסח ארץ ישראל שבכתבי יד מן הגניזה הקהירית נמצאת החתימה "אדיר המלוכה האל הקדוש" לברכת קדושת השם.
הביטוי "אדיר המלוכה" נמצא גם בחתימה לברכת קדושת היום ומלכיות בתפילת המוסף לראש השנה לפי מנהג ארץ ישראל: "ברוך אתה, ה', אדיר המלוכה, מלך כל הארץ, מקדש ישראל וראשי שנים ומחדש שנים ומועדי שמחה, זמנים ומקראי קודש".
• • •
מביאים ברייתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אומר קדושת היום עם זכרונות – בתפילת מוסף של ראש השנה שליח הציבור אומר אבות וגבורות וקדושת השם; מלכיות, ותוקע; זכרונות, וכולל קדושת היום עם זכרונות, ותוקע; שופרות, ותוקע; וכו'.
ואומרים: ואתייא – ובאה (המימרה הזו) כרבי עקיבה – רבן שמעון בן גמליאל מסכים לדעת רבי עקיבא, שבתפילת מוסף של ראש השנה אינו כולל מלכיות עם קדושת השם, אלא אומר מלכיות ברכה רביעית, שלא כרבי יוחנן בן נורי.
וממשיכים את הברייתא: אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה מצאנו בכל מקום אומרה אמצעית – כשם שמצאנו בשבתות (בכל התפילות), בראשי חודשים (בתפילת מוסף) ובימים טובים (בכל התפילות) ששליח הציבור אומר את קדושת היום (ברכה מעניינו של היום) ברכה אמצעית (רביעית מתוך שבע ברכות שבתפילה), אף כאן אומרה אמצעית – כך גם בתפילת מוסף של ראש השנה הוא אומר את קדושת היום ברכה אמצעית (חמישית מתוך תשע ברכות שבתפילה), ולכן אומר קדושת היום עם זכרונות, שהיא ברכה אמצעית. רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: מה מצאנו בכל מקום אומרה רביעית – כשם שמצאנו בשבתות, בראשי חודשים ובימים טובים ששליח הציבור אומר את קדושת היום ברכה רביעית, אף כאן אומרה רביעית – כך גם בתפילת מוסף של ראש השנה הוא אומר את קדושת היום ברכה רביעית. רבי חלוק על אביו רבן שמעון בן גמליאל, והוא סובר כרבי עקיבא, שאומר קדושת היום עם מלכיות, שהיא ברכה רביעית.
בעל "שערי תורת ארץ ישראל" מעביר את המילים "ואתייא כרבי עקיבה" לאחר דברי רבי, שרבי סובר לגמרי כרבי עקיבה, בעוד שרבן שמעון בן גמליאל אינו סובר לגמרי כרבי עקיבה.
בתוספתא ראש השנה ב,יא שנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר קדושת היום עם הזכרונות. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה מצינו בכל מקום אומרה אמצעית, אף כאן אומרה אמצעית. רבי אומר: מה מצינו בכל מקום אומרה רביעית, אף כאן אומרה רביעית.
בבבלי ראש השנה לב,א אמרו: והיכן אומרה לקדושת היום? - תניא: רבי אומר: עם המלכיות אומרה, מה מצינו בכל מקום - ברביעית, אף כאן - ברביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: עם הזכרונות אומרה, מה מצינו בכל מקום - באמצע, אף כאן - באמצע (רש"י: והיום תשע ברכות הן, ואומרה בחמישית). וכשקידשו בית דין את השנה באושא... ליום השני ירד רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ועשה כרבי עקיבא. אמר רבן שמעון בן גמליאל: כך היו נוהגים ביבנה (רש"י: בימי אבא, כשהיתה סנהדרין שם). - למימרא דרבן שמעון בן גמליאל כרבי עקיבא סבירא ליה? והא אמר רבי עקיבא: מלכיות עם קדושת היום אמר להו, ורבן שמעון בן גמליאל אומר: קדושת היום עם הזכרונות אמר להו! - אמר רבי זירא: לומר שתוקעים למלכיות (אבל לא לגמרי כרבי עקיבא, שהרי רבן שמעון בן גמליאל בעצמו חולק עליו וסובר, שכולל קדושת היום עם הזכרונות, ולדברי רבי עקיבא אומר קדושת היום עם המלכיות).
לא ברור האם התירוץ בבבלי "לומר שתוקעים למלכיות" מוסב על רבן שמעון בן גמליאל, שביבנה היו נוהגים כרבי עקיבא רק לעניין תקיעות במלכיות ולא לעניין קדושת היום, אבל רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי עשה לגמרי כרבי עקיבא, כשם שרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה עשה ביום הראשון לגמרי כרבי יוחנן בן נורי; או שמא גם רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי עשה כרבי עקיבא רק לעניין תקיעות.
בכל אופן, לפי הבבלי, רבן שמעון בן גמליאל 'סבר ליה כוותיה (דרבי עקיבא) בחדא ופליג עליה בחדא'.
אומנם, נראה יותר שרבן שמעון בן גמליאל ורבי חולקים ברבי עקיבא. רבן שמעון בן גמליאל סובר לגמרי כרבי עקיבא, אלא שלדעתו רבי עקיבא אמר: "קדושת היום עם הזכרונות אומרה", וכשאמר רבן שמעון בן גמליאל: "כך היו נוהגים ביבנה", התכוון בין לתקיעות במלכיות ובין לקדושת היום. ואילו רבי חולק עליו וסובר, שלרבי עקיבא "קדושת היום עם המלכיות אומרה". וכך סתם רבי במשנה כאן. כך הוא גם בירושלמי כאן: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: אומר קדושת היום עם זכרונות. ואתייא כרבי עקיבה", כלומר, גם רבן שמעון בן גמליאל, ולא רק רבי, סובר כרבי עקיבא, ואין כאן דעה שלישית ("מקורות ומסורות").
יש חילוף בין בבל לארץ ישראל בפועל המתאר את שליח הציבור העומד בתפילה. בארץ ישראל אמרו: 'עבר לפני התיבה', ואילו בבבל: 'ירד לפני התיבה'. אף באותה שמועה עצמה הופך הפועל 'עבר' שבירושלמי ל'ירד' בבבלי. חילוף מסוג זה מצוי בברייתא שבירושלמי כאן ('וכשקידשו את השנה באושא, עבר...') ובמקבילה שבבבלי ('וכשקידשו בית דין את השנה באושא, ירד...'). קשה לקבוע בבירור שהבחנה זו בין 'ירד' בבבל ל'עבר' בארץ ישראל תלויה במבנה בית הכנסת, כאילו מקומו השונה של שליח הציבור בבבל ובארץ ישראל הוא שגרם לשינוי הפעלים, שהרי אין בידינו עדות ארכאולוגית מסייעת למבנה בית הכנסת בבבל ("קתדרה" 92, עמודים 25-27).
• • •
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שאמר בשם חנין בר בא (רב חנן בר רבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): צריך לומר: "האל הקדוש" – גם בתפילת מוסף של ראש השנה צריך לומר בחתימת הברכה של קדושת השם "האל הקדוש", ואין לחתום אותה במילים "אדיר המלוכה האל הקדוש", שנוסח הברכה הזו בראש השנה הוא כמו בכל ימות השנה, ואינו כולל עימה מלכיות.
אפשר שיש להעביר את המילים לעיל "ואתייא כרבי עקיבה" לכאן לאחר המימרה בשם רב, שהמימרה הזו באה כרבי עקיבה, שלדבריו, בתפילת מוסף של ראש השנה אינו כולל מלכיות עם קדושת השם, וכיוון שאינו מזכיר בברכה מלכיות, צריך לומר "האל הקדוש", ואין לחתום ב"אדיר המלוכה", וזה בניגוד למימרה לעיל בשם רבי אלעזר, שהמימרה ההיא באה כרבי יוחנן בן נורי, שלדבריו, בתפילת מוסף של ראש השנה כולל מלכיות עם קדושת השם, וכיוון שמזכיר בברכה מלכיות, אפשר לחתום ב"אדיר המלוכה".
בבבלי ברכות יב,ב אמרו: אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל השנה כולה אדם מתפלל "האל הקדוש", חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים שמתפלל "המלך הקדוש" (רש"י: לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם). ורבי אלעזר אמר: אפילו אמר "האל הקדוש" - יצא, שנאמר: "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה" (ישעיהו ה) - אימתי "ויגבה ה' צבאות במשפט"? - אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים, וקאמר "האל הקדוש".
מאי הוה עלה? - אמר רב יוסף: "האל הקדוש"; רבה אמר: "המלך הקדוש". והלכתא כרבה.
בבבלי אמרו בשם רב, שבעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים צריך לומר "המלך הקדוש". ואילו בירושלמי אמרו בשם רב, שאף בראש השנה צריך לומר "האל הקדוש".
בבבלי אמר רבי אלעזר, שבעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים אפשר לומר "האל הקדוש". ולפי מה שאמרו בירושלמי לעיל בשם רבי אלעזר ("ה'אל הקדוש' של ראש השנה"), בראש השנה אומר "האל הקדוש".
בקטעי תפילה מן הגניזה אנו מוצאים שבארץ ישראל לא שינו בראש השנה וביום הכיפורים את מטבע החיתום של ברכת קדושת השם ל"המלך הקדוש". רק בבבל החליפו בעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים את "האל הקדוש" ב"המלך הקדוש".
החתימה "המלך הקדוש" היא שריד של המנהג לפי רבי יוחנן בן נורי לומר מלכיות בראש השנה בברכה השלישית. אפשר שבבבל, מכיוון שלא היו חותמים ברכה בשתיים אלא בנושא אחד, החליפו את החתימה "אדיר המלוכה האל הקדוש" הנזכרת לעיל ב"המלך הקדוש".
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם אבא בר רב חונה (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי): צריך לומר: "האל הקדוש והמרבה לסלוח" – בתפילות של ראש השנה צריך לומר בחתימת הברכה של קדושת השם "האל הקדוש והמרבה לסלוח", מפני שראש השנה הוא יום סליחה על החטאים. אפשר שהיו מוסיפים בברכת קדושת השם מעניינה של סליחה על החטאים, ומשום כך צריך לומר חתימה כפולה זו. גם הימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים ויום הכיפורים הם ימי סליחה על החטאים, ולכן גם בתפילות של הימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים ושל יום הכיפורים צריך לומר "האל הקדוש והמרבה לסלוח".
"המרבה לסלוח" היא חתימת ברכת הסליחה (הברכה השישית שבתפילה לימי החול).
בויקרא רבה ל,ז ובקהלת רבה פרשה ט פסוק ז נאמר: בערב ראש השנה גדולי הדור מתענים והקב"ה מתיר להם (לישראל) שליש מעוונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכיפורים היחידים מתענים והקב"ה מתיר להם עוד שליש מעוונותיהם, וביום הכיפורים כולם מתענים, אנשים ונשים וטף, והקב"ה סולח על כל עוונותיהם ואומר להם: מה שהלך הלך (מחול לכם), מכאן ואילך החשבון (נתחיל חשבון חדש). אמר רבי אחא: "כי עימך הסליחה" (תהילים קל,ד) - מראש השנה הסליחה ממתנת / מופקדת / מתוקנת לך / אצלך (מוכנה ושמורה בידך, בזכותם של גדולי הדור שהתענו בערב ראש השנה). וכל כך למה? (למה אין חתימת הכפרה אלא ביום הכיפורים?) "למען תיורא" (שם) - בשביל ליתן אימתך / שתהא יראתך על בריותיך (שתהא עליהם יראת שמים ואימה ביום הכיפורים).
ובפסיקתא דרב כהנא כז,ז נאמר: ...באים ישראל בראש השנה ועושים תשובה והקב"ה מתיר להם שליש עוונותיהם. באים בעשרת ימי תשובה ומתענים הכשרים והקב"ה מתיר להם רוב עונותיהם. כיוון שבא יום הכיפורים, כל ישראל מתענים והקב"ה סולח על כל עוונותיהם. אמר רבי אחא: כתיב: "כי עימך הסליחה" (תהילים קל,ד) - הסליחה מופקדת אצלך מראש השנה. וכל כך למה? "למען תיורא" (שם) - בשביל ליתן אימתך על כל ביריותיך.
הרי שראש השנה ומראש השנה ועד יום הכיפורים ויום הכיפורים הם ימי סליחה על החטאים.
כיוון שדיברו לעיל על חתימות כפולות לברכת קדושת השם, מביאים מימרה על חתימות כפולות לברכות אחרות.
רבי בא אמר בשם אבא בר ירמיה (רבה בר ירמיה, אמורא בבלי בדור השני והשלישי): בתפילה – בחתימת ברכת בניין ירושלים (הברכה הארבע עשרה שבתפילה לימי החול), הוא (המתפלל) אומר: "אלהי דוד (ו)בונה ירושלים" – מפני שכולל בברכה זו עניינו של דוד; בנביא – בחתימת הברכה שלאחר הפטרה בנביא, הוא (המפטיר) אומר: "אלהי דוד מצמיח ישועה" – מפני שברכה זו מדברת מעניין הישועה ומעניינו של דוד (בר"ח הנוסח: "אלהי דוד ומצמיח קרן ישועה").
בתוספתא ברכות ג,כה ובירושלמי ברכות ב,ד ותעניות ב,ב אמרו: כולל של דוד ב"בונה ירושלים".
ובירושלמי ברכות ד,ה אמרו: בתפילה: "אלוהי דוד ובונה ירושלים".
ובמדרש שמואל כו,ג נאמר: "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים" וגו' (שמואל ב ז,ט) - מכאן קבעו חכמים "אלוהי דוד ובונה ירושלים", כנגד "אלוהי אברהם יצחק ויעקב" (שמזכירים בתפילה). ובשבת, אף על פי שאין העובר לפני התיבה מזכירו, המפטיר בנביא מזכירו: "אלוהי דוד מצמיח ישועה לעמו ישראל".
ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: "ובהיכלו כולו אומר כבוד" - ...לכך אומר: "אלוהי דוד בונה ירושלים".
ברכת בניין ירושלים
תוכן הברכה לפי נוסח ארץ ישראל: בקשה שה' ירחם על ישראל, ירושלים, ציון, המקדש, ומלכות בית דוד, ובקשה על בניין בית המקדש.
נוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רחם, ה' אלוהינו, ברחמיך הרבים, על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיחך, בנה ביתך ושכלל היכלך. ברוך אתה, ה', אלוהי דוד בונה ירושלים".
בנוסח ארץ ישראל היו מתפללים בתפילה שבכל יום שמונה עשרה ברכות, וכללו עניינו של דוד בברכת בניין ירושלים. ובנוסח בבל היו מתפללים תשע עשרה ברכות, ואמרו ברכת דוד ("צמח דוד") בפני עצמה. רק בתקופת הגאונים היו אף בנוסח ארץ ישראל מתפללים תשע עשרה ברכות, ואמרו ברכת דוד בפני עצמה כמו בנוסח בבל (כך מצאנו בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה, ולכן לא מצאנו בספר החילוקים שבין בני בבל ובין בני ארץ ישראל חילוק בעניין זה).
בנביא
במסכת סופרים פרק יג נאמר נוסח הברכות שלאחר הפטרה בנביא, וזה נוסח הברכה השלישית שחתימתה נזכרה בירושלמי כאן: "שמחנו י"י אלוהינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחך, במהרה יבוא ויגל ליבנו, ועל כסאו לא ישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, כי בשם קודשך נשבעת לו שלא תכבה נרו לעולם, 'בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ י"י צִדְקֵנוּ' (ירמיהו כג,ו). ברוך אתה, י"י, מצמיח קרן ישועה לעמו ישראל".
בבבלי פסחים קיז,ב אמרו: אמר רבה בר שילא: דצלותא - "מצמיח קרן ישועה", דאפטרתא - "מגן דוד". "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים (רש"י: כאברהם, כיצחק וכיעקב. רשב"ם: נתן הנביא אמר לדוד כן מפי הקב"ה, שכשם שחותמים ב"מגן אברהם", חותמים ב"מגן דוד")" (שמואל ב ז) - תני רב יוסף: זהו שאומרים "מגן דוד".
ובמדרש תהילים יח,ח נאמר: כשם שאומרים "מגן אברהם" בתפילה, כך אומרים "מגן דוד" אחר הפטרה.
ושם יח,כה נאמר: התפלל דוד שיאמרו "מגן דוד" בברכת ההפטרה, - "כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד; ברוך אתה, ה', מגן דוד".
בנוסח ארץ ישראל חתמה ברכת ההפטרה "אלוהי דוד מצמיח ישועה", ובבבל חתמו "מגן דוד".
במסכת סופרים חותמת ברכת ההפטרה "מצמיח קרן ישועה לעמו ישראל", ללא "אלוהי דוד". ייתכן שזו אחת ההשפעות הבבליות המצויות במסכת זו. אולם ייתכן שאף בארץ ישראל עצמה היו שנמנעו מן המטבע "אלוהי דוד".
מנהג קדום של בני ארץ ישראל היה לפתוח את תפילת הערבית של השבתות והחגים במזמורים מיוחדים מספר תהילים. לפני המזמורים נאמרה ברכה בשם ומלכות, המספרת בשבחו של דוד ובשבח מזמוריו. הברכה היתה בשימוש בארץ ישראל גם לפני המזמורים שפתחו את תפילת השחרית של כל יום. נוסח החתימה של הברכה לפי הגניזה: "ברוך אתה, ה', אלוהי דוד, מצמיח ישועה לעמו ישראל ובונה ירושלים". בנוסח זה מצורפות חתימת הברכה שלאחר הפטרה בנביא וחתימת ברכת בניין ירושלים.
• • •
מביאים ברייתא (בעניין ברכת קדושת היום בתפילה): יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת – והוא הדין כל יום טוב שחל להיות בשבת, - אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): פותח ביום טוב, וחותם בשבת – מתחיל את ברכת קדושת היום בהזכרת יום טוב, ומסיים אותה בהזכרת השבת. ואית תניי תני: – ויש תנא השונה (ברייתא): פותח בשבת, וחותם ביום טוב – מתחיל את ברכת קדושת היום בהזכרת השבת, ומסיים אותה בהזכרת יום טוב, משום שתדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם (במסירה שלפנינו נוספו המילים "ואית תניי תני פותח בשבת וחותם ביום טוב" בידי מגיה). רבי אומר: פותח בשבת, וחותם בשבת, ויום טוב בנתיים – מתחיל את ברכת קדושת היום בהזכרת השבת, ומסיים אותה בהזכרת השבת, ואומר את הזכרת יום טוב באמצע הברכה.
רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלכה כרבי.
המונח "אית תניי תני" מציע גרסאות חלופיות עלומות שם של מקורות תנאיים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בתוספתא ברכות ג,יג וראש השנה ב,יז שנו: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - בית שמיי אומרים: מתפלל עשר (ואומר ברכה של שבת לעצמה ושל ראש השנה לעצמה); ובית הלל אומרים: מתפלל תשע. יום טוב שחל להיות בשבת - בית שמיי אומרים: מתפלל שמונה, ואומר של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמו, ומתחיל בשל שבת (אומר מקודם ברכה של שבת); ובית הלל אומרים: מתפלל שבע, ומתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. רבי אומר: אף חותם בה: "ברוך מקדש השבת וישראל והזמנים".
דברי בית הלל אינם עניין כלל לסדר בחתימת הברכה. רבי אינו חולק על דברי תנא קמא אלא מוסיף על דבריו, ותנא קמא לא דיבר כלל בחתימה. הנוסח בדברי רבי הוא בבלי, אבל בארץ ישראל אמרו: "מקדש ישראל והשבת והזמנים" ("תוספתא כפשוטה" ברכות).
בבבלי ביצה יז,א אמרו: תנו רבנן: יום טוב שחל להיות בשבת - בית שמאי אומרים: מתפלל שמונה, ואומר של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמו. ובית הלל אומרים: מתפלל שבע, מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע. רבי אומר: אף חותם בה: "מקדש השבת וישראל והזמנים". - תני תנא קמיה דרבינא: "מקדש ישראל והשבת והזמנים". אמר רב יוסף: הלכה כרבי.
רש"י ור"מ המאירי בחידושיו מפרשים את דברי בית הלל, שאומר ברכה אחת שכולל בה שבת ויום טוב: "אתה בחרתנו... ותיתן לנו, ה' אלוהינו, שבתות למנוחה וחגים וזמנים לששון, את יום המנוח (השבת) הזה ואת יום חג פלוני הזה... והנחילנו באהבה וברצון שבת קודשך. ברוך אתה, ה', מקדש השבת".
ר"מ המאירי בחידושיו מפרש את דברי רבי, שאומר: "...והנחילנו באהבה וברצון בשמחה ובששון שבת ומועדי קודשך. ברוך אתה, ה', מקדש השבת וישראל והזמנים".
יום טוב של ראש השנה - מתפלל...
המקורות התנאיים אינם מזכירים תפילה של שבע ברכות בראש השנה המקבילה לתפילת החגים. מכאן הסיק רז"ה, שכל התפילות של ראש השנה היו של תשע ברכות. וכן קבעו ראשונים על פי ירושלמי שהיה לפניהם. רמב"ן חלק על רז"ה. ממקורות אמוראיים אנו למדים בבירור שרק תפילת מוסף של ראש השנה היתה של תשע ברכות, ואילו בשאר תפילות היום התפללו שבע ברכות בלבד.
ב"ספר ניר" מוכיח כרמב"ן ממה שאמרו בירושלמי לעיל: "בכל מקום עבר והזכיר "אדיר המלוכה" - לא יצא, חוץ מן "האל הקדוש" של ראש השנה ובלבד במוסף", הרי שרק תפילת מוסף של ראש השנה היתה של תשע ברכות ובהן מלכיות.
בירושלמי שבועות א,ה אמרו: אמר רבי אחא בר פפא: ותני כן: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה (שחל להיות בשבת), בשחרית - בית שמי אומרים: מתפלל שמונה, ובית הלל אומרים: שבע; במוסף - בית שמי אומרים: עשר, ובית הלל אומרים: תשע.
נראה שהכוונה בברייתא ששנה רבי אחא בר פפא לתוספתא ברכות (ראה לעיל), אלא שהוא שנה אותה לפי הנוהג בזמנו שהתפללו תשע ברכות במוסף ולא בשחרית ("תוספתא כפשוטה" ברכות).
לפי ר"מ המאירי, המימרה בירושלמי שבועות אינה מדברת בראש השנה שחל בשבת, אלא היא מדברת בכל ראש השנה, ולדעת בית שמאי בשחרית יש להוסיף מלכיות בלבד ובמוסף אין לכלול מלכיות עם הברכות האחרות.
תפילת ראש השנה בארץ ישראל (לפי הגניזה)
נוסח הברכה של קדושת היום בראש השנה היה זהה בארץ ישראל לנוסח הברכה הזאת בשלוש הרגלים הן בערבית, בשחרית ובמנחה והן במוסף. הברכה כללה את כל הפסקאות של תפילות העמידה בחג: "אתה בחרת", "ותיתן לנו", פסקת הפסוקים, "אלוהינו ואלוהי אבותינו, גלה", "אנא, אלוהינו, יעלה ויבוא", "והשיאנו".
בראש השנה שחל בשבת הזכירו את השבת בפסקה "ותיתן לנו" כך: "ותיתן לנו, ה' אלוהינו, באהבה שבתות למנוחה, ומועדים לשמחה, את יום המנוח הזה, את יום מקרא קודש הזה, את יום ראש השנה הזה, את יום הזיכרון הזה...". בכתבי יד מן הגניזה לראש השנה ושבת הושמט כאן: "את יום התרועה הזה".
בראש השנה שחל בשבת הזכירו את השבת בפסקת הפסוקים כך: תחילה הזכירו את השבת בפסוק "ביני ובין בני ישראל...", ובמוסף הוסיפו את פסוקי מוסף השבת, ואחר כך הזכירו את ראש השנה בפסוקי ראש השנה: בערבית, בשחרית ובמנחה הפסוקים בויקרא כג,כג-כה והפסוק בבמדבר י,י, ובמוסף הפסוקים בבמדבר כט,א-ו.
בראש השנה שחל בשבת הזכירו את השבת בפסקה "והשיאנו" כך: "והשיאנו, ה' אלוהינו, את ברכת שבתותיך ומועדיך לשלום, כאשר אמרת ורצית כן תברכנו סלה, כי בישראל עמך בחרת ואותנו קידשת". בערבית, בשחרית ובמנחה סיימו כך: "ויום המנוח הזה, יום מקרא קודש הזה, יום ראש השנה הזה, יום הזיכרון הזה, באהבה ובשמחה הנחלתנו. וכתוב: 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם'". ובמוסף סיימו כך: "ונעשה לפניך את חובתנו, תמידי יום וקורבנות שני מוספים, וכתוב: 'ושמרו בני ישראל...'".
הרי שפסוקי השבת נאמרו בראש הברכה וגם בסוף הברכה לפני חתימתה.
חתימת הברכה של קדושת היום בראש השנה שחל בשבת היתה כך: "ברוך אתה, ה', מקדש ישראל והשבת וראשי שנים ומחדש שנים וזכרון תרועה ומועדי שמחה והזמנים ומקראי קודש". הצירוף "זכרון תרועה" לא שימש בשבת בלבד.
נראה שנוסח ברכת קדושת היום בראש השנה שחל בשבת מיוסד על דברי רבי בברייתא שבירושלמי כאן שאמר: "פותח בשבת, וחותם בשבת, ויום טוב בינתיים", ולכן בראש הברכה נאמר פסוק השבת "ביני ובין בני ישראל..." לפני שנאמרו פסוקי ראש השנה, ובסוף הברכה נאמר פסוק השבת "ושמרו בני ישראל...".
• • •