משנה
משנה זו באה ללמד, שבעניין תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת היה יתרון לירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים על יבנה לאחר חורבן הבית.
ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה - גם אחרי תקנת רבן יוחנן בן זכאי ליבנה, היה לירושלים יתרון על יבנה בזאת ("מבואות לספרות התנאים"), שכל עיר - הסמוכה לירושלים, שהיא רואה - את ירושלים, ושומעת - את קול השופר שתוקעים בירושלים, וקרובה - לירושלים, שהיא נמצאת בתוך תחומה, ויכולה לבוא - שאנשיה יכולים לבוא לירושלים ברגל, שאין גיא עמוק מפסיק ביניהן; כל עיר שיש בה ארבעת התנאים הללו, - תוקעין בה – בעיר הזו כל יחיד תוקע בראש השנה שחל בשבת, כמו בירושלים, וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד.
גם בירושלים היה כל יחיד תוקע בראש השנה שחל בשבת, וביבנה לא היו תוקעים אלא בבית דין בלבד, כמפורש בסוף משנה זו. גם התקיעה בירושלים וגם התקיעה בערים הסמוכות לירושלים הן מדברי חכמים (ראה להלן).
משנה זו רבי אלעזר היא, שאמר במשנה הקודמת: "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד" ("מבואות לספרות התנאים").
מסתבר שדברי המשנה: "ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה" וכו' נאמרו על ידי רבי אלעזר, שהרי רק הוא רואה ביבנה מקום מיוחד (יש גרסה במשנה: "ועוד אמר (רבי אלעזר): זו היתה ירושלים יתירה" וכו'). ואילו החכמים ("אמרו לו" במשנה הקודמת) היו אומרים: היתה ירושלים יתירה על מקום שיש בו בית דין.
כוונת רבי אלעזר לחלוק על החכמים בשני דברים. לפי חכמים התקין רבן יוחנן בן זכאי לתקוע בכל מקום שיש בו בית דין אפילו שלא בבית דין, ולדעת רבי אלעזר לא התקין אלא ביבנה בלבד ואפילו ביבנה לא היו תוקעים אלא בבית דין בלבד ("מקורות ומסורות").
"ועוד זאת..." פירושו: ועדיין בזאת היתה ירושלים יתירה וכו' ("מבוא לנוסח המשנה"). ואין פירושו במשנה זו כמו במשנה להלן (הלכה ה): "ועוד (וגם) זו / זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי".
• • •
תלמוד
במשנה שנינו על יתרונה של ירושלים, שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא - תוקעים בה.
אומרים: והן שיהו כל הדרכים האילו בה - רק אם יש בעיר הסמוכה לירושלים כל האופנים הללו יחד - תוקעים בה בראש השנה שחל בשבת. אבל אם אין בעיר הסמוכה לירושלים אחד מהאופנים הללו - אין תוקעים בה. ומפרטים את המקרים שבהם חסר אחד מהאופנים: רואה ואינה שומעת - עיר הרואה את ירושלים, אבל אינה שומעת את קול השופר שתוקעים בירושלים, - כגון ירושלים מלמעלן והעיר מלמטן – שירושלים יושבת בראש ההר והעיר הסמוכה לה יושבת בתחתית אותו ההר; (ו)שומעת ואינה רואה - עיר השומעת את קול השופר שתוקעים בירושלים, אבל אינה רואה את ירושלים, - ההר מפסיק – הר מפריד בין ירושלים לעיר הסמוכה לה, שירושלים יושבת מעברו האחד של ההר והעיר יושבת מעברו האחר של ההר; רואה ושומעת ואינה יכולה לבוא (צריך לומר: רואה ושומעת ואינה קרובה) - עיר הרואה את ירושלים ושומעת את קול השופר שתוקעים בירושלים, אבל אינה קרובה לירושלים, - חוץ לתחום - שהעיר נמצאת חוץ לתחום שבת של ירושלים, ואנשיה אסורים לבוא לירושלים בשבת (תחום שבת הוא שטח עד למרחק אלפיים אמה מחוץ לעיר); רואה ושומעת וקרובה ואינה יכולה לבוא - עיר הרואה את ירושלים ושומעת את קול השופר שתוקעים בירושלים וקרובה לירושלים, אבל אין אנשיה יכולים לבוא לירושלים, - הנחל מפסיק – גיא עמוק מפריד בין ירושלים לעיר הסמוכה לה, שירושלים יושבת מעברו האחד של הגיא והעיר יושבת מעברו האחר של הגיא.
בתוספתא ראש השנה ב,ח שנו: ועוד זאת היתה ירושלם יתירה על יבנה, שכל עיר שרואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, שלושה דברים אלו (כולם יחד) בתוכה - תוקעים בה, וביבנה לא היו תוקעים אלא בבית דין בלבד.
הברייתא מפרשת שהו"וים שבמשנתנו (ושומעת וקרובה ויכולה לבוא) אינם ו"וים מחלקים אלא מחברים, וכן בירושלמי כאן. ומן התוספתא כאן משמע שמנו "קרובה ויכולה לבוא" לאחת, שהרי בשניהם אינה יכולה לבוא, ומה לי אם אינה יכולה לבוא מחמת איסור, או מחמת שהחפירה מפסקת ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי ראש השנה ל,א אמרו: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו'. - [תנו רבנן:] רואה - פרט ליושבת בנחל (ר"ח: במקום נמוך, ואינה נראית מן הכרך); שומעת - פרט ליושבת בראש ההר (ר"ח: שאף על פי שנראית, אינה שומעת); קרובה - פרט ליושבת חוץ לתחום; ויכולה לבוא - פרט למפסיק לה נהר (ר"ח: שאף על פי שהיא קרובה, אינה יכולה לבוא).
בבבלי אמרו, ש"רואה" בא להוציא כגון עיר שיושבת למטה בנחל (גיא עמוק) ואינה רואה את ירושלים, ו"שומעת" בא להוציא כגון עיר שיושבת למעלה בראש ההר ואינה שומעת את ירושלים. ואילו בירושלמי אמרו, ש"רואה" בא להוציא כגון שההר מפסיק, ו"שומעת" בא להוציא כגון עיר שיושבת למטה.
רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל: היתה יכולה לבוא בעירובין – אם אנשי העיר הסמוכה לירושלים יכולים לבוא לירושלים רק על ידי עירוב תחומים, האם תוקעים בה בראש השנה שחל בשבת? וצדדי השאלה הם: האם "קרובה" פירושו שהעיר נמצאת בתוך התחום של ירושלים, ואנשיה יכולים לבוא לירושלים בשבת בלי עירוב, אבל אם העיר נמצאת חוץ לתחום של ירושלים, ואנשים צריכים עירוב - אינה קרובה; או שמא לא. - ולא נפשטה השאלה.
המונח "בעי" רגיל להציע שאלות וקושיות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
במשנה שנינו, שבראש השנה שחל בשבת, בזמן שבית המקדש היה קיים היו תוקעים בערים הסמוכות לירושלים, ולאחר חורבן הבית לא היו תוקעים בערים הסמוכות ליבנה .
מקשים: היך מה דאת אמר בירושלם – כמו שאתה אומר בירושלים, שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא - תוקעין בה, ואמר (ואימר) אף ביבנה כן! - ואֱמוֹר גם ביבנה כך (שכל עיר שהיא רואה את יבנה ושומעת את קול השופר שתוקעים בה וקרובה לה ויכולה לבוא אליה - יהיו תוקעים בה בראש השנה שחל בשבת)! למה היה הבדל זה בין ירושלים ליבנה?
ומתרצים: ירושלם דבר תורה, והעיירות הסמוכות לה דבר תורה, ורבן יוחנן בן זכיי מתקין על דבר תורה. ויבנה מדבריהן, והעיירות הסמוכות לה מדבריהן, ורבן יוחנן בן זכיי מתקין על דבריהן?? ויש תקנה אחר התקנה?! - נראה שגרסה זו משובשת, וצריך לומר כך: ירושלים - דבר תורה, ורבן יוחנן בן זכיי מתקין על דבר תורה. והעיירות הסמוכות לה - מדבריהן, ורבן יוחנן בן זכיי מתקין על דבריהן?! ויש תקנה אחר הַתַּקָּנָה?! (כך הוגה גם ב"ספר ניר") – פירוש הדברים: ירושלים - דבר תורה – המילה "ירושלים" היא אשגרה מלשון המשנה והכוונה 'מקדש', שבבית הדין הגדול שבמקדש תוקעים בראש השנה שחל בשבת מן התורה, משום שתקיעת שופר בראש השנה במקדש היא חובה מן התורה, ורבן יוחנן בן זכיי מתקין על דבר תורה – בבית הדין הגדול שביבנה תוקעים בראש השנה שחל בשבת, משום שהתקין רבן יוחנן בן זכאי תקנה כתוספת לחובה מן התורה של תקיעת שופר בבית הדין הגדול שבמקדש בראש השנה שחל בשבת. והעיירות הסמוכות לה - מדבריהן – בעיירות הסמוכות לירושלים (וכן בירושלים עצמה) תוקעים בראש השנה שחל בשבת מדברי חכמים, משום שתקיעת שופר בראש השנה במדינה אינה חובה מן התורה אלא היא תקנה מדברי חכמים, ובראש השנה שחל בשבת אין תוקעים במדינה, אלא שתיקנו חכמים שבעיירות הסמוכות לירושלים (וכן בירושלים עצמה) תוקעים בראש השנה שחל בשבת, ורבן יוחנן בן זכיי מתקין על דבריהן?! – וכי התקין רבן יוחנן בן זכאי תקנה שיהיו תוקעים בראש השנה שחל בשבת בעיירות הסמוכות ליבנה (וכן ביבנה עצמה שלא בבית הדין הגדול) כתוספת לתקנה מדברי חכמים של תקיעת שופר בעיירות הסמוכות לירושלים (וכן בירושלים עצמה) בראש השנה שחל בשבת?! ויש תקנה אחר התקנה?! – וכי חכמים מתקינים תקנה שהיא תוספת לתקנה מדברי חכמים?! שלא תיקנו חכמים תקנות כתוספת לתקנות מדברי חכמים אלא רק כתוספת לחובות מן התורה.
המונח "כמה דתימר" ("היך מה דאת אמר") מציע במקומות רבים היסקים, בניחותא או בתמיהה, לאור מקור ספרותי או דעה אחרת הבאים אחרי המונח. כשהמונח מציע משפטים בתמיהה, אלה יכולים להיות קושיות (כמו כאן); במקומות אחדים קושיות אלו באות בסגנון: "כמה דתימר... ואמור אוף הכא כן". המונח בהוראה זו יכול להציע ציטוטים או ניסוחים אחרים של מקורות תנאיים (כמו כאן), אמוראיים או סתמיים.
המונח "ואמור אוף..." מציע קושיות ששיעורן, מדוע לא נאמר כפי שהוצע בהמשך, כפי שמתבקש לכאורה לאור דברים מקבילים שנאמרו לפני כן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
הלשון "יש תקנה אחר התקנה?!" נאמרה גם בירושלמי חלה א,א; סוכה ג,יג ולהלן ד,ג, וכולן בקשר לתקנות רבן יוחנן בן זכאי. הלשון המקבילה בבבלי היא: "תקנתא לתקנתא לא עבדינן" (אין עושים תקנה לתקנה).
אפשר שהגרסה המשובשת בירושלמי כאן נוצרה כך: בתחילה נכתבו המילים "יבנה מדבריהן" כפירוש למילים "ורבן יוחנן בן זכיי מתקין על דבר תורה", אחר כך נכנסו המילים "יבנה מדבריהן" לתוך נוסח הירושלמי, ובסוף, כשדימו המעתיקים שהמילים הללו שייכות לחלקו השני של המשפט הזה, הוסיפו את המילים "והעיירות הסמוכות לה דבר תורה" לחלקו הראשון של המשפט הזה, כדי להתאים את החלק הראשון לחלק השני.
רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): יצאו בית דין ממקום למקום (בדפוסים המאוחרים חסרה מילה זו) ולא (צריך לומר: לא) היו תוקעין – אם יצאו חברי בית הדין הגדול מהמקום הקבוע שהם יושבים בו והלכו למקום אחר - אין תוקעים במקום האחר בראש השנה שחל בשבת, מפני שהמקום גורם, שחובת תקיעת שופר בבית הדין הגדול תלויה בהימצאם של חברי בית הדין הגדול במקום הקבוע שהם יושבים בו.
רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעא קומי – שאל לפני רבי סימון: אפילו מבית לבית? – האם אפילו יצאו חברי בית הדין הגדול מהחדר הקבוע שהם יושבים בו וישבו בחדר אחר באותו בית - אין תוקעים בחדר האחר בראש השנה שחל בשבת? אפילו מטריקלין (חדר גדול. מקור המילה ביוונית וברומית, ופירושה: חדר אורחים, חדר אוכל ובו שלוש מיטות להסבה) לקיטון (חדר קטן. מקור המילה ביוונית, ופירושה: חדר מיטות)? – האם אפילו יצאו חברי בית הדין הגדול מחדר גדול שהם יושבים בו וישבו בחדר קטן באותו בית - אין תוקעים בחדר הקטן בראש השנה שחל בשבת? - אמר ליה: – אמר לו (רבי סימון לרבי יוסה): בירבי (=ביר רבי) – בר רבי (בן חכם, כינוי למי שהיה אביו חכם או שהיה אדם חשוב), עד כאן שמעתי – לא שמעתי מרבי יהושע בן לוי אלא מה שאמרתי בשמו, אבל מה ששאלת לא שמעתי ממנו.
כסגנון זה אמרו בירושלמי פסחים י,א: רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: אותו כזית שאדם יוצא בו בפסח צריך לאוכלו מיסב. רבי יוסי בעא קומי רבי סימון: אפילו עבד לפני רבו? אפילו אישה לפני בעלה? - אמר ליה: ברבי, עד כאן שמעתי.
בבבלי ראש השנה כט,ב אמרו: "אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין." - 'אמרו לו' היינו תנא קמא! - איכא בינייהו בי דינא דאקראי (ר"ח: מקום שאין שם חכמים קבועים לבית דין, ועכשיו נזדמן לחכמי בית דין ובאו שם. תנא קמא סבר אין תוקעים, ותנא ד"אמרו לו" סבר תוקעים. רש"י: לתנא קמא - תקעינן, ותנא ד"אמרו לו" סבר: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין קבוע דומיא דיבנה. ריטב"א: תנא קמא סבר דאפילו בית דין דאקראי, כלומר, שאין סנהדרין קבועים שם אלא שבאו שם דרך מקרה, ורבנן בתראי אתו לטפויי דבעינן קבוע).
דברי רבי יהושע בן לוי בירושלמי, שאין תוקעים בבית הדין הגדול אלא כשהם במקומם הקבוע להם, הם כדעת התנא של "אמרו לו" בבבלי, לפי פירוש רש"י וריטב"א, שאין תוקעים בבית דין דאקראי (של ארעי).
הבבלי מניח ש"אמרו לו" חולקים על תנא קמא. ומכיוון שבמשנה לא נזכר במה הם חולקים, לכן שאל: "אמרו לו היינו תנא קמא!". ותירץ שחולקים בבית דין דאקראי. אמנם לפי פשוטו נראה ש"אמרו לו" הם הם תנא קמא. והעניין הוא כך: רבן יוחנן בן זכאי כשהיה ביבנה התקין לתקוע בראש השנה שחל בשבת, כמו שאמרו בברייתא בבבלי שם: "פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע". תנא קמא תפס שהתקין כן משום שביבנה היה בית דין ומשחרב בית המקדש מקום שיש בו בית דין דינו כמקדש. לכן מסר: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין". אבל רבי אלעזר חלק ואמר: "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד". מבחינה עובדתית הוא צדק. לכן ענו לו חכמים ואמרו: אמת היא שרבן יוחנן בן זכאי התקין לתקוע רק ביבנה, אבל רק משום ששם היה בית דין, ואילו היה בית דין במקום אחר, היה מתקין לתקוע גם שם, "אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין" ("מקורות ומסורות").
אפילו מטריקלין לקיטון?
צדדי השאלה הם: האם יציאת חברי בית הדין מטריקלין לקיטון אינה חשובה יציאה ממקומם, כיוון שעדיין הם באותו הבית, או שמא היא חשובה יציאה ממקומם, שהרי דרך בית דין לשבת בטריקלין ולא בקיטון ("עלי תמר").
עד כאן שמעתי
בפסיקתא דרב כהנא - נספחים פרשה א נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: עד כאן שמעתי, מכאן ואילך צא ופשר לעצמך.
ובמדרש תהילים צ,ג נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: עד כאן שמעתי, מכאן ואילך את חושב לעצמך.
רבי סימון, שאמר: "עד כאן שמעתי", אמר בלשון רבו, רבי יהושע בן לוי.
בבבלי ראש השנה ל,א אמרו: "ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה" וכו'. - מאי "ועוד זאת"? אילימא כדקתני - "זאת" מיבעי ליה! אלא: דבירושלים תוקעים (רש"י: בשבת) יחידים, וביבנה אין תוקעים יחידים (רש"י: והא מילתא חסרה ממתניתין, ומיבעי לן לתרוצה הכי). - איני? והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: כשמסיים שליח הציבור תקיעות (ברכות של מלכיות זכרונות ושופרות) ביבנה - אין שומע איש קול באוזניו מקול תקיעות היחידים! אלא... דבירושלים - תוקעים בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, וביבנה בפני בית דין - אין, שלא בפני בית דין - לא.
בבבלי מפורש, שהיה לירושלים יתרון אחר על יבנה, שאינו מפורש במשנה, שבירושלים היו תוקעים בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, וביבנה לא היו תוקעים אלא בפני בית דין.
לפי הבבלי, "ועוד זאת..." שבמשנה משמעו: 'וגם זאת...'.
• • •