משנה
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש – בבית דין הגדול (הסנהדרין) שבלשכת הגזית, שהיתה בעזרה בתחומו של בית המקדש, היו תוקעין, אבל לא במדינה - בשאר המקומות בארץ ישראל לא היו תוקעים ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. משחרב בית המקדש, התקין (הנהיג תקנה) רבן יוחנן בן זכאי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) שיהו תוקעין - ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, בכל מקום שיש בו בית דין – בסנהדרין בכל מקום שהיא יושבת בו, כדרך שהיו תוקעים לפני החורבן במקדש.
אמר רבי אלעזר (בן שמוע, תנא בדור הרביעי): לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד - בסנהדרין ביבנה (עיר במישור החוף בדרום), ששם ישבה הסנהדרין בימיו לאחר שחרב בית המקדש.
אמרו לו - חכמים לרבי אלעזר: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין – רבן יוחנן בן זכאי התקין שיהיו תוקעים בראש השנה שחל בשבת גם בסנהדרין ביבנה וגם בסנהדרין בכל מקום.
לפי פשוטו נראה ש"אמרו לו" הם הם תנא קמא (שלא כבבלי שמניח ש"אמרו לו" חולקים על תנא קמא). והעניין הוא כך: רבן יוחנן בן זכאי כשהיה ביבנה התקין לתקוע ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. חכמים (תנא קמא) תפסו שהתקין כן משום שביבנה היה בית דין ומשחרב בית המקדש מקום שיש בו בית דין דינו כמקדש. לכן מסרו: "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין". נגד זה מחה רבי אלעזר ואמר: "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד". מבחינה עובדתית הוא צודק. לכן הרגישו חכמים לנחוץ לענות לו ולומר: אמת היא שרבן יוחנן בן זכאי התקין לתקוע רק ביבנה, אבל רק משום ששם היה בית דין. ברם "אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין" ("מקורות ומסורות").
תקיעת שופר בראש השנה אינה קשורה בקורבנות, אלא קשורה בקביעת ראש החודש והחג, שנעשית בבית הדין הגדול (ראה להלן). לכן, כשבית הדין הקובע ראשי חודשים יושב ביבנה (או במקום אחר), יש לקיים בו את מצוות התקיעה אפילו בשבת. על יסוד זה התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים בבית דין בראש השנה שחל בשבת.
חובת התקיעה בשעת הקרבת הקורבנות בימי שמחה, במועד ובראשי חודשים מפורשת בבמדבר י,י. לפי הברייתא בספרי זוטא על הכתוב הזה, יש לתקוע גם בראש השנה, ביום הכיפורים, בשבת ואף בימות החול, כמפורש במשנה סוכה ה,ה. לעומת זאת, לגבי ראש השנה נקבעת חובת התרועה בויקרא כג,כד ובבמדבר כט,א, ומשום שתרועה זו נזכרת רק בראש השנה ולא בכל יום אחר, לכן תרועה זו מיוחדת לראש השנה ואין לה כל עניין עם התקיעות שתקעו בשעת הקרבת הקורבנות.
בתחילה היו תוקעים את התקיעה המיוחדת של ראש השנה רק בבית דין שקידשו בו את החודש אף בחול. ואף לאחר שהנהיגו לתקוע בימות החול גם מחוץ לבית הדין, הרי בראש השנה שחל להיות בשבת תקעו בבית הדין שבמקדש בלבד (ראה להלן).
רמב"ם סבור, ש"מקדש" האמור במשנה איננו בית המקדש דווקא, אלא הוא כולל את העיר ירושלים. אך ראשונים רבים סבורים, שירושלים אינה בכלל 'מקדש'. אכן מהמשנה הבאה מוכח, שבירושלים היו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, אלא שהתקיעה בבית המקדש היא דבר תורה, ואילו התקיעה בירושלים היא מדבריהם של חכמים, וכיוון שהתקיעה במקדש האמורה במשנה זו היא דבר תורה (כמבואר בירושלמי בהלכה זו), לכן "מקדש" האמור במשנה זו אינו כולל את ירושלים (מה שאמרו בירושלמי להלן הלכה ב: "ירושלים - דבר תורה", ראה פירושנו שם).
הכינוי 'ירושלים' (במקורותינו ובמקורות נוכריים מתקופת המשנה והתלמוד ולאחריה) אינו מתייחס לכלל המרחב העירוני של ירושלים אלא להר הבית ולסביבתו הקרובה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה".
רבי אבא בר פפא (אמורא בדור השני) אמר:
כאן התחלת מקבילות בפסיקתא דרב כהנא כג,יב ובויקרא רבה כט,יב.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) (המילים "ר' אבא בר פפא אמ' ר' יוחנן" נתקצרו בדפוס ונציה ל"רבי אבא בר פפא א"ר יוחנן") הוון יתיבין מקשיי (במקבילות: מקשיין / מתקשיין) - היו יושבים ומקשים (בהלכה, כאמור להלן). אמרין: - אמרו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש): תנינן: - שנינו (במשנתנו): "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה". ויש לשאול: אִין דבר תורה הוא - אם דבר תורה הוא (השופר, שחובת תקיעת שופר בראש השנה היא מן התורה), אף בגבולין (כל מקום שאינו בתחום בית המקדש (במקבילה בפסיקתא דרב כהנא: במדינה. 'מדינה' ו'גבולין' הם מונחים נרדפים)) ידחה! - גם במדינה ידחה השופר את השבת, ובכל מקום יהיו תוקעים בראש השנה שחל בשבת! אִין לית הוא דבר תורה - אם אין הוא (השופר) דבר תורה (שחובת תקיעת שופר בראש השנה אינה מן התורה אלא מדברי חכמים), אף במקדש לא ידחה! - גם בבית הדין שבמקדש לא ידחה השופר את השבת, ובכל מקום לא יהיו תוקעים בראש השנה שחל בשבת! - כך הקשו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש על משנתנו. - (במקבילות נוסף: עד דאינון יתיבין מקשיין / מתקשיין - בעוד שהם יושבים ומקשים) עבר כהנא - עבר רב כהנא (השני, אמורא בבלי בדור השני), אמרין: - אמרו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש על רב כהנא): הא גברא רבה דנישאול ליה (המילה "רבה" והמילה "ליה" נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה) - הנה אדם גדול (חשוב) שנשאל אותו (שאלה זו) (הגרסה במקבילות: הא אתא מרה דשמעתא, ניקום נשאול ליה – הנה בא בעל ההלכה, נקום ונשאל אותו). אתון שאלון ליה - באו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש) ושאלו אותו (את רב כהנא). - אמר לון - אמר להם (רב כהנא לרבי יוחנן ולרבי שמעון בן לקיש): כתוב אחד (בעניין מוסף של ראש השנה) אומר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ... יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט,א) - בראש השנה תריעו בשופר, וכתוב אחר (בעניין ראש השנה) אומר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כג,כד) - בראש השנה תזכירו תרועת שופר, אבל לא תריעו בשופר (פשט הכתוב הוא: תזכירו את קדושת היום על ידי תרועה בשופר; או: תיזכרו לטובה לפני ה' על ידי תרועה בשופר). והרי שני הכתובים סותרים זה את זה. הא כיצד? - באיזה אופן יתקיימו שני כתובים אלו? - אלא בשעה שהוא חל בחול - "יום תרועה" - מה שכתוב "יום תרועה" זה כשראש השנה חל בחול (ביום שאינו שבת). בשעה שהוא חל בשבת - "זכרון תרועה" - מזכירין אבל לא תוקעין - מה שכתוב "זכרון תרועה" זה כשראש השנה חל בשבת. הרי שחובת תקיעת שופר בראש השנה היא מן התורה, אלא שחובה זו נאמרה רק כשראש השנה חל בחול, ולא נאמרה כשראש השנה חל בשבת.
המונח "מקשי" מציע שאלות ותמיהות מסוגים שונים. לפעמים המונח בא בצורה "יתיב מקשי" (וכן בצורת הרבים "יתיבין מקשיין". לא ברור האם הלשון "יתיב" בא לחדש משהו. מעניין שבחלק ממקרים אלה מדובר במימרות שיצאו מפי זוג אמוראים ("רבי פלוני ורבי אלמוני הוון יתיבין מקשיין") במסגרת לימודם המשותף, תופעה שהתלמוד כנראה ראה לנכון לציינה).
המונח "תנינן" מציע משניות המשמשות כיסוד לקושיה או בעיה המוצעת בהמשך. בדרך כלל המונח מציע את המשנה המקומית ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
זה כנראה מדרש בבלי, שהביאו רב כהנא ("מבואות לספרות התנאים").
רב כהנא השיב רק לגבי התקיעה בשופר במדינה, ולא השיב לגבי התקיעה בשופר במקדש, שעדיין יש להקשות: "אף במקדש לא ידחה!". ונראה שהקושיה "אף בגבולין ידחה!" היא קושיה חזקה, ועליה השיב רב כהנא, אבל הקושיה "אף במקדש לא ידחה!" לא חש לה רב כהנא, שמאחר שאיסור תקיעת שופר בשבת אינו אלא מדרבנן, יש לומר שתקנת חכמים היא לתקוע במקדש בשבת ("עלי תמר").
'מדינה' ו'גבולין' משמשים שתי לשונות. פעמים שהם כוללים המקומות שמחוץ למקדש ופעמים המקומות שמחוץ לירושלים.
ומספרים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) מפקד לחברייא: - (היה) מצווה לחברים (קבוצת החכמים בבית המדרש): עולון ושמעון קליה דרבי לוי דרש - היכנסו ושמעו את קולו של רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) דורש, דלית איפשר דהוא מפיק פרשתיה דלא אולפן - שאי אפשר שהוא מוציא את הפרשה שלו (מסיים את הדרשה שלו על הפרשה) בלי תלמוד (בלי לומר בדרשתו דבר שלמד אותו מן התלמוד, שהוא המשא והמתן על המשניות והברייתות ופירושיהן). ועל ואמר (הגרסה במקבילה בפסיקתא דרב כהנא: עלון ודרש) קומיהון: - נכנסו (החברים) ואמר (דרש רבי לוי) לפניהם: כתוב אחד אומר: "יום תרועה", וכתוב אחר אומר: "זכרון תרועה". הא כיצד? - בשעה שהוא חל בחול - "יום תרועה"; בשעה שהוא חל בשבת - "זכרון תרועה" - מזכירין אבל לא תוקעין - רבי לוי שנה בדרשתו את משנתנו, והקשה עליה את מה שהקשו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, ואמר מדרש זה שאמרו רב כהנא לעיל.
במקבילה בויקרא רבה לא הובא סיפור זה.
מכיוון שהמדרש נמסר בפי שני אמוראים באותה לשון, נראה ששל תנאים הוא.
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוון יתיבין מקשיין
בירושלמי שביעית ז,ג אמרו: רבי יוחנן וחברותיה הוון יתבין מקשיין. אמרין: ... - עבר רבי ינאי, אמרין: הא גברא מישאליניה. אתו שאלוניה. אמר להן: ...
חברייא
הכינוי 'חברייא', המופיע תכופות בירושלמי, מתייחס לקבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, בתקופת האמוראים, שעדיין לא הגיעו להוראה.
שמעון קליה דרבי לוי דרש
בירושלמי סנהדרין ב,ג אמרו: רבי לוי הוה עבר פרשתא, והוה רבי זעירא מפקד לחברייא: עלון ושמעון קליה דרבי לוי דרש, דלית איפשר ליה דהוא מפקא פרשתא דלא ריבוון (בלי חידושים). עאל ומר לון: ...
ובקהלת רבה פרשה ו פסוק ב נאמר: רבי אבא בר כהנא עאל לבי כנישתא, ושמע קליה דרבי לוי יתיב דריש...
ובפסיקתא רבתי פרשה מ נאמר: רבי אמי שלח לתלמידו לשמוע את רבי לוי, והיה עוסק בפרשה זו ("בחודש השביעי באחד לחודש..." (ויקרא כג,כד)). אמר: כתוב אחד אמר: "זכרון תרועה", וכתוב אחד אמר: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א), אלא ראש השנה שחל להיות בחול תוקעים בכל מקום, ואם חל להיות בשבת אין תוקעים אלא ביבנה (אשגרת לשון מן המשנה הוא, וצריך לומר: בבית דין) בלבד.
רבי לוי היה בעל אגדה ודרשן. רבי זעורה היה בעל הלכה, ואת האגדה לא היה מחשיב. יש והיה מקנטר את בעלי האגדה ומתווכח עימם, ובהם רבי לוי (ירושלמי מעשרות ג,י). אף על פי שרבי זעורה התנגד לבעלי האגדה, החשיב את רבי לוי מאוד, וציוה לתלמידיו ללכת לשמוע את דרשותיו של רבי לוי.
ומקשים: מעתה (אם כן) - מאחר שחובת תקיעת שופר בראש השנה לא נאמרה כשראש השנה חל בשבת, כאמור לעיל, אף במקדש לא ידחה! - גם בבית הדין שבמקדש לא ידחה השופר את השבת, ובכל מקום לא יהיו תוקעים בראש השנה שחל בשבת!
במקבילות לא הובאה שאלה זו.
ומשיבים (תשובה אחרת על השאלה ששאלו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש לעיל): תנא: - שנה (חכם ברייתא): נאמר (בעניין ראש השנה): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ..." (ויקרא כג,כד; במדבר כט,א) - חובת תקיעת שופר בראש השנה היא במקום שיודעים את זמנו של ראש החודש השביעי (הוא חודש תשרי). הגרסה במקבילה בפסיקתא דרב כהנא: תני רבי שמעון בן יוחי: ידחה במקדש שהם יודעים זמנו של החודש, ואל ידחה במקום שאינן יודעין זמנו של החודש. והגרסה במקבילה בויקרא רבה: אמר רבי שמעון בן יוחי: ידחה במקדש שהן מכירין זמנו של החודש, ואל ידחה בגבולין שאינן מכירין זמנו של החודש - בבית הדין הגדול שבמקדש ידחה השופר את השבת, מפני שהם יודעים את זמנו של ראש החודש השביעי, כיוון שהם מקדשים את החודש, אבל במדינה לא ידחה השופר את השבת, מפני שבמדינה אין הם יודעים את זמנו של ראש החודש השביעי, כיוון שאין הם יודעים שקידשו בית הדין הגדול שבמקדש את החודש עד שיודיעו להם (נראה שבברייתא שבירושלמי הכוונה לברייתא של רבי שמעון בן יוחי שדרש כך את הכתוב "באחד לחודש", אלא שהדרשה עצמה המצויה במקבילות נשמטה מן הירושלמי).
ומקשים: מעתה - מאחר שחובת תקיעת שופר בראש השנה היא במקום שיודעים את זמנו של ראש החודש השביעי, אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחודש ידחה! – גם בסנהדרין בכל מקום שהיא יושבת בו שהם יודעים את זמנו של ראש החודש השביעי , כיוון שהם מקדשים את החודש, ידחה השופר את השבת, ויהיו תוקעים בראש השנה שחל בשבת! ומדוע שנינו שרק בבית הדין הגדול שבמקדש תוקעים בראש השנה שחל בשבת?
במקבילות לא הובאה שאלה זו.
ומשיבים (תשובה אחרת על השאלה ששאלו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש לעיל): תני - שנה (ברייתא) רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): נאמר (בעניין מוסף של ראש השנה): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... זִכְרוֹן תְּרוּעָה... וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה" (ויקרא כג,כד-כה) (הגרסה במקבילות: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ... יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה..." (במדבר כט,א-ב)) – בראש השנה תקריבו קורבנות מוסף. ולמדים מכאן: - במקום שהקרבנות קריבין - חובת תקיעת שופר בראש השנה היא במקום שבו מקריבים את קורבנות המוסף של ראש השנה, ולכן בבית הדין הגדול שבמקדש, שהוא במקום שבו מקריבים את קורבנות המוסף של ראש השנה, ידחה השופר את השבת, אבל במדינה, שבה אין מקריבים את קורבנות המוסף של ראש השנה, לא ידחה השופר את השבת.
המונח "מעתה" מציע קושיות ששיעורן, שאם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך. בדרך כלל תפקידו של המונח הוא לפרוך דעה שהובאה לפני כן.
המונח "תני" ("תנא") מציע ברייתות. על פי רוב המונח מציע ברייתות "לשמן", בלוויית דיון נוסף או בלעדיו, אולם במקומות אחדים המונח מציע ברייתות שמטרתן לפשוט בעיות או לתרץ קושיות (כמו כאן).
המונח "תני רבי פלוני" מציע ברייתות המיוחסות לחכמים נקובי שם. הסגנון "תני רבי שמעון בר יוחאי" מציע ברייתות שמקורן ככל הנראה באוספים שנערכו בבית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי. במקומות אחדים המונח מציע ברייתות שמטרתן לפשוט בעיות או לתרץ קושיות (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
עד כאן המקבילות בפסיקתא דרב כהנא ובויקרא רבה.
הדרשה שתוקעים "במקום שהקרבנות קריבין" ראויה להסמיכה לפסוק "והקרבתם" כנוסח שבירושלמי ולא לפסוק "ועשיתם" כנוסח שבמקבילות. אפשר שהנוסח "ועשיתם" הוא תיקון סופרים, משום שבפסוק "ועשיתם" כתוב לפניו "יום תרועה", ואילו בפסוק "והקרבתם" כתוב לפניו "זכרון תרועה", ודרשו לעיל כתוב זה: "מזכירים אבל לא תוקעים". אבל אין צורך בתיקון זה, כיוון שהדרשה "מזכירים אבל לא תוקעים" נדחתה מכוח השאלה "מעתה אף במקדש לא ידחה!".
ואומרים: אמרין חברייא קומי רבי יונה: - אמרו החברים לפני רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): והכתיב: - והרי כתוב (בעניין שנת היובל): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" (ויקרא כה,ט)! - ביום הכיפורים של שנת היובל תתקעו בשופר בכל מקום בארצכם. הרי שחובת תקיעת שופר ביובל מן התורה היא גם במדינה, ואם כן, גם חובת תקיעת שופר בראש השנה מן התורה היא גם במדינה, שכן בירושלמי לעיל ג,ה דרשו מהמילים היתרות שבחלקו הראשון של הכתוב "בחודש השביעי בעשור לחודש" שתקיעת השופר של ראש השנה (-"בחודש השביעי") ותקיעת השופר של יובל (-"בעשור לחודש") שוות זו לזו, ואם כן, בראש השנה ידחה השופר את השבת גם במדינה!
אמר לון: - אמר להם (רבי יונה לחברים): יש ללמוד מהמילים "בכל ארצכם" שבחלקו השני של הכתוב המדבר בתקיעת שופר בשנת היובל: זו את (אתה) מעביר בארצכם - תקיעת שופר זו (של יובל) אתה תוקע בכל מקום בארץ ישראל, הא אחרת - לא - אבל תקיעת שופר אחרת (של ראש השנה) אין אתה תוקע בכל מקום בארץ ישראל.
אמרין ליה: - אמרו לו (החברים לרבי יונה): או נֹאמַר: - אולי נאמר: זו אתם מעבירין בארצכם - תקיעת שופר זו של יובל אתם תוקעים בכל מקום בארץ ישראל, הא אחרת - בין בארץ בין בחוצה לארץ! - אבל תקיעת שופר אחרת אתם תוקעים בכל מקום גם בארץ ישראל וגם בחוץ לארץ.
אמר רבי יונה - לחברים: אִילו הוה כתיב: - אילו היה כתוב: 'תעבירו שופר בארצכם', הייתי אומר: כאן מיעט ובמקום אחר ריבה - ביובל הכתוב מיעט, שיש לתקוע רק בארץ ישראל, אבל בראש השנה הכתוב ריבה, שיש לתקוע גם בחוץ לארץ, אלא "בכל ארצכם" - אבל כיוון שכתוב: "תעבירו שופר בכל ארצכם", - אני אומר: כאן ריבה ובמקום אחר מיעט - ביובל הכתוב ריבה, שיש לתקוע בכל ארץ ישראל (המילה "כל" באה לרבות), אבל בראש השנה הכתוב מיעט, שיש לתקוע רק בבית הדין שבמקדש. הרי שחובת תקיעת שופר בראש השנה היא רק בבית הדין שבמקדש, ולכן בראש השנה השופר דוחה את השבת במקדש אבל לא במדינה. זו תשובה אחרת על השאלה ששאלו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש לעיל.
בדרך כלל המונח "או נימר" ("או נאמר") מציע משפט ברירה, המציע חלופה נסיונית במקום הדעה שהוצעה לפני כן בסוגיה. במקומות אחדים מוסב המונח בהוראה זו על דרשות פסוקים, והוא מציע לדרוש את הפסוקים בצורה הפוכה מזו שהוצעה לפני כן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
כהנא ורבי לוי למדו מן הכתובים, שחובת תקיעת שופר בראש השנה מן התורה היא אף במדינה אבל רק בחול. ואילו רבי שמעון בן יוחי ורבי יונה למדו מן הכתובים, שחובת תקיעת שופר בראש השנה מן התורה היא רק במקדש, אבל במדינה אין חובת תקיעת שופר בראש השנה מן התורה אפילו בחול.
על יסוד הברייתא ששנה רבי שמעון בן יוחי, אמר ראב"ד (בהשגותיו על רז"ה בבלי סוכה מב,ב), שהטעם ששופר דוחה שבת במקדש אבל לא במדינה הוא, מפני שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין, שלא אמרה תורה "שבתון זכרון תרועה" אלא במקום "והקרבתם אישה לה'". וכן אמר ר"מ המאירי (בבלי ראש השנה ל,א): בתלמוד המערב (בירושלמי) פירשו, שאין לשופר עיקר מן התורה בגבולין, שהרי נאמר "והקרבתם" - במקום "והקרבתם".
פירושנו לירושלמי כאן הוא כפי שפירשו ראב"ד ור"מ המאירי ואינו כפי שפירשו מפרשי הירושלמי.
התרועה בראש השנה
בספרא 'בהר' פרשה ב נאמר: "ביום הכיפורים" - אפילו בשבת (תרועת יובל דוחה את השבת). "תעבירו שופר בכל ארצכם" - מלמד שכל יחיד חייב (שכתוב "תעבירו", ולא כתב "תעביר" כמו שכתב בראש המקרא "והעברת", להשמיענו שלא נאמר שהעברת שופר היא בבית דין כמו ספירה שהיא בבית דין). - יכול אף תרועת ראש השנה תהיה דוחה את השבת בכל ארצכם (אפילו במדינה)? - תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים". ממשמע שנאמר: "ביום הכיפורים", איני יודע שהוא בעשור לחודש? אם כן, למה נאמר: "בעשור לחודש"? אלא בעשור לחודש דוחה את השבת בכל ארצכם (שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע בביתו אפילו בשבת), ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין (בבית דין הגדול שבלשכת הגזית) בלבד.
הברייתא שבספרא לומדת מן הכתוב את ההלכה, שאין תרועת ראש השנה דוחה שבת אלא בבית דין בלבד, שהיא ההלכה במשנה. מכאן עולה, ש"מקדש" בנוסח ההלכה במשנה אינו כולל את ירושלים העיר (וכשיטת הראשונים הסוברים ש"מקדש" אינו כולל את ירושלים), אלא "מקדש" משמעו בית דין. משום שבית דין זה צוין במשנה כ"מקדש", מסתבר שהוא בית דין הגדול שבלשכת הגזית, שהיתה בעזרה בתחומו של בית המקדש.
בירושלמי הובאו דברי רבי שמעון בן יוחי ששנה: "והקרבתם" - במקום שהקורבנות קרבים. גם כוונת רבי שמעון בן יוחי לבית הדין שבלשכת הגזית, והוא נקט לשון זה ולא "בית דין" כבברייתא שבספרא על יסוד לשון הכתוב "והקרבתם". "מקדש" פירושו בית דין גם בברייתא של רבי שמעון בן יוחי, הנמצאת בפסיקתא דרב כהנא, שדרש את הכתוב "באחד לחודש".
מתוך שהברייתא שבספרא מבחינה בין התרועה ביובל לבין התרועה בראש השנה, עולה בפשטות שהברייתא דנה בתרועות שבימי הבית, והיא סוברת שהתרועה בראש השנה בבית דין היא מן התורה. וכל זה רק בבית דין הגדול שבלשכת הגזית, אבל התרועה שהריעו בבית דין לאחר החורבן היא מתקנת רבן יוחנן בן זכאי, וכמפורש במשנה.
בבבלי ראש השנה ל,א אמרו: שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, אלא שביובל תוקעים בין בבית דין שקידשו בו את החודש ובין בבית דין שלא קידשו בו את החודש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, ובראש השנה לא היו תוקעים אלא בבית דין שקידשו בו את החודש, ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע.
מפשוטה של הברייתא שבבבלי עולה, שאפילו בחול אין חובת התקיעה בראש השנה במדינה, כדעת הירושלמי. אמנם לפי הקשרה של הברייתא בסוגיה עולה כפירושו של רש"י שם, שהברייתא מדברת בראש השנה שחל בשבת, אולם הברייתא אינה מבחינה בין ראש השנה שחל בשבת לבין ראש השנה שחל בחול.
עיקר מצוות תקיעה אינה אלא במקדש. בראשונה לא נהגו לתקוע אלא בירושלים, ואחר כך נתחדשה הלכה לתקוע אף בגבולין. הברייתא מוסרת את ההלכה הקדומה, שלפיה לא היו תוקעים בגבולין אף בחול. אבל ההלכה שבמשנה, האוסרת את התקיעה בגבולין בראש השנה שחל בשבת, נאמרה כשנתחדשה ההלכה לתקוע אף בגבולין.
מברייתא זו אנו גם לומדים, שחובת התקיעה בראש השנה היא בבית דין, ודווקא בבית דין שקידשו בו את החודש.
כבר בימי הבית היו נוהגים לתקוע בשופר מחוץ לבית המקדש בראש השנה שחל בחול. עובדה זו נלמדת מן המשנה האומרת, שבראש השנה שחל בשבת היו תוקעים במקדש אבל לא במדינה. הנוהג לתקוע בכל מקום הפך לחובה על כל אחד מישראל, עד שקבעו: "הכל חייבים בתקיעת שופר כוהנים, לוויים וישראלים..." (תוספתא ראש השנה ב,ה). אנשים ראו את תקיעת השופר כחובה אישית ולא הסתמכו על תוקע אחד שיוציא את כולם ידי חובה. רב יצחק בר יוסף העיד, שהיו קולות התקועות של היחידים מרובים וחזקים שאדם לא היה יכול לשמוע את קולו שלו (בבלי ראש השנה ל,א).
תקיעת שופר בשבת
לפי הברייתא שבספרא, איסור התקיעה בשבת הוא מן התורה, ולכך יש ללמוד מן הכתובים שאיסור זה נדחה ביובל "בכל ארצכם", אך בראש השנה אינו נדחה אלא בבית דין בלבד.
אבל לפי הירושלמי והמקבילות בפסיקתא דרב כהנא ובויקרא רבה, אין בתקיעת שופר משום מלאכה מן התורה, אלא איסור שבות בלבד. איסור זה ראוי לו לכאורה להידחות מפני מצווה מן התורה של שופר בראש השנה, ולכך נתקשו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, מדוע בגבולין אינו נדחה, אף שבמקדש נדחה. ועל כך השיבו כהנא ורבי לוי, שלמדים מן הכתובים שמצוות שופר בגבולין מעולם לא נאמרה אלא בחול, אבל בשבת לא ציוותה תורה כלל לתקוע בשופר בגבולין.
בבבלי ראש השנה כט,ב אמרו: מנא הני מילי? - אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר: "שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג) (רש"י: ולא תרועה ממש, אלא יאמרו מקראות של תרועה), וכתוב אחד אומר: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט). כאן - ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן - ביום טוב שחל להיות בחול.
אמר רבא: אי מדאורייתא היא - במקדש היכי תקעינן? ועוד: מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי?! (רש"י: בתמיהה), דתנא דבי שמואל: "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (במדבר כט) - יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת, שהיא חוכמה ואינה מלאכה. - אלא אמר רבא: מדאורייתא משרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה. דאמר רבה: הכל חייבים בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאים בתקיעת שופר, גזירה שמא ייטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (רש"י: ובמקדש לא גזור, דאין איסור שבות דרבנן במקדש).
מסקנת הבבלי, בדבר סיבת ההימנעות מתקיעה בראש השנה שחל בשבת, שונה ממסקנת הירושלמי. בבבלי המסקנה היא, שמצוות שופר נוהגת מהתורה בגבולין בין בחול בין בשבת, וחכמים הם שעקרו את המצווה בגבולין בגלל החשש שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, וזאת מכוח סמכותם לעקור דבר מן התורה ב"שב ואל תעשה". אבל למסקנת הסוגיה בירושלמי, מצוות שופר נוהגת מהתורה רק במקדש ולא בגבולין, וחכמים הם שהתקינו תקיעה אף בגבולין, והם התקינו לתקוע בגבולין רק בחול ולא בשבת. גזירת רבה אינה מובאת כלל בירושלמי.
לשיטת הבבלי, במקדש הותר לתקוע בשבת, כי "אין שבות במקדש" - חכמים לא גזרו גזירות בבית המקדש מחשש שיבואו לידי איסור תורה, כי הכוהנים היו "זריזים" - מיומנים וזהירים, ואין לחשוש שיעברו על איסור תורה.
מהבאת דברי רבי לוי בר לחמא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי חמא בר חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) בתחילת הסוגיה בבבלי עולה, שתחילתה של המסורת הארץ ישראלית היתה ידועה בבבל, אך המשכה, כפי שהיא לפנינו בירושלמי, לא היתה ידועה, או שמא היתה ידועה ונשכחה עם הזמן.
• • •