משנה
משנה זו היא המשך המשנה הקודמת.
כיוצא בו – דומה למה ששנינו במשנה הקודמת: "וַיֹּאמֶר י'י אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כא,ח) – פסוק זה נאמר בעניין נחש הנחושת שעשה משה. ה' אמר למשה, שיעשה דמות של נחש ויתקין אותו על מוט גבוה, וכל מי שהוכש על ידי נחש ארסי יביט בו ויתרפא מהכשת הנחש ויישאר חי. - ושואלים: וכי נחש ממית ומחייה? – האם נחש נחושת ממית את מי שאינו מביט בו (שמכלל "וראה אותו וחי" אתה שומע הפך הדבר), או האם נחש נחושת מחייה את מי שמביט בו? - ומשיבים: אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי למעלן (מעלה) ומשעבדין (מכניעים) את ליבן לאביהן שבשמים - היו מתרפאין – מהכשת הנחשים הארסיים, ואם לאו - היו נימוקין (נרקבים, מתנוונים) – כשהיו ישראל מביטים בנחש הנחושת היו מסתכלים לצד מעלה לשמים והיו משעבדים את ליבם לה', וכשלא היו ישראל מביטים בנחש הנחושת לא היו מסתכלים לצד מעלה לשמים ולא היו משעבדים את ליבם לה'. נמצא שנחש הנחושת רק גרם להם שהיו מתרפאים.
במכילתא דרבי ישמעאל 'בשלח' מסכתא דעמלק פרשה א נאמר: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר..." - וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או ידיו שוברות את עמלק? - אלא כל זמן שהיה משה מגביה את ידיו כלפי מעלה - היו ישראל מסתכלים בו ומאמינים במי שפיקד את משה לעשות כן והקב"ה עושה להם ניסים וגבורות. כיוצא בו: "ויאמר ה' אל משה, עשה לך שרף" (במדבר כא,ח) - וכי נחש ממית ומחיה? - אלא כל זמן שהיה עושה כן - היו ישראל מסתכלים בו ומאמינים במי שפיקד את משה לעשות כן והקב"ה שולח להם רפואות. כיוצא בו: "והיה הדם לכם לאות" וגו' (שמות יב,יג) - וכי מה הדם מהנה למלאך או מה מהנה לישראל? - אלא כל זמן שהיו ישראל עושים כן ונותנים מן הדם על פתחיהם - הקב"ה חס עליהם, שנאמר: "ופסח ה' על הפתח...".
ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יז,יא נאמר: "והיה כאשר ירים משה ידו..." - רבי אליעזר אומר: וכי ידיו של משה מגבירות ישראל או שוברות עמלק? - אלא כל זמן שישראל עושים רצונו של המקום ומאמינים במה שפיקדו המקום למשה לעשות כך - המקום עושה להם ניסים וגבורות. כיוצא בו אתה אומר: "ולקחו מן הדם ונתנו על המשקוף ועל שתי המזוזות..." (שמות יב,ז) - וכי מה הדם מהנה למלאך או מה הדם מהנה למזוזה? - אלא כל זמן שישראל עושים רצונו של המקום ומאמינים במה שפיקדו המקום למשה לעשות כך - המקום חס עליהם. כיוצא בו אתה אומר: "ויאמר ה' אל משה, עשה לך שרף..." (במדבר כא,ח) - וכי נחש ממית ומחיה? - אלא כל זמן שישראל עושים רצונו של המקום ומאמינים במה שפיקדו המקום למשה לעשות כך - הקב"ה שולח להם רפואה.
ובמדרש תנחומא פרשת 'בשלח' סימן כז נאמר: "והיה כאשר ירים משה..." - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? - אלא כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים. כיוצא בו: "ויאמר ה' אל משה, עשה לך שרף..." (במדבר כא) - וכי שרף של נחושת ממית או מחיה? - אלא כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאים, ואם לאו - היו נימוקים. כיוצא בו: "והיה הדם לכם לאות..." (שמות יב) - וכי הדם מהנה למלאך המשחית או לישראל? - אלא כל זמן שהיו ישראל נותנים מן הדם על פתחיהם - הקב"ה נגלה וחס עליהם, שנאמר: "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם...".
• • •
תלמוד
מביאים ברייתא: אמר רבי יסא (רבי יוסי בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): בארבעה מקומות – במקרא, נאמר "עֲשֵׂה לְךָ" – נאמר ציווי ה' לאדם לעשות דבר בלשון זו, בשלשה פירש – בשלושה מקומות מהארבעה פירש ה' בציווי ממה יעשה את הדבר שציוה לעשות, ואחד לא פירש – במקום אחד מהארבעה לא פירש ה' בציווי ממה יעשה את הדבר שציוה לעשות; ואלו הם ארבעה המקומות: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ:... עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר" (בראשית ו,יג-יד) – תיבה עשויה מעצי גופר (ממשפחת הארזיים). במקום זה פירש ה' לנח ממה יעשה תיבה; "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף" (במדבר י,א-ב) – במקום זה פירש ה' למשה ממה יעשה חצוצרות; "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים" (יהושע ה,ב) – חרבות עשויות צור (אבן קשה). במקום זה פירש ה' ליהושע ממה יעשה חרבות; "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף" (במדבר כא,ח) - לא פירש – במקום זה לא פירש ה' למשה ממה יעשה נחש. ואף על פי שלא פירש ה', פירש משה לעצמו. אמר משה: עיקרה לא נחש הוא?! – וכי שמו העיקרי של שרף, שציוה ה' את משה לעשות, אינו נחש?! (שרף הוא אחד מהשמות שנקרא נחש) וכיוון שציוה ה' אותו לעשות נחש, ודאי נתכוון ה' שיעשה את הנחש מנחושת, שהמילים "נחש נחושת" הן לשון נופל על לשון (צירוף מילים קרובות במבטא ושונות בהוראתן), שאילו נתכוון ה' שיעשה את הנחש ממין אחר, היה לו לפרש ממה יעשה אותו. לפיכך נאמר: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת" (במדבר כא,ט) – בציווי ה' נאמר "שרף", ובמעשה משה נאמר "נחש", לומר לך שמהשם "נחש" הבין משה שיעשה אותו מנחושת. - מיכן (מכאן) היה רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) דורש שמות – שהיה דורש את שמותיהם של בני אדם, כדי ללמוד מהם על אופים והתנהגותם, כמו משה שעשה נחש נחושת משום שדרש את השם נחש.
בבראשית רבה לא,ח נאמר: "עשה לך תבת" וגו' - אמר רבי איסי: בארבעה מקומות נאמר כלשון הזה "עשה לך", בשלושה נתפרש ובאחד לא נתפרש: "עשה לך תבת עצי גופר" [- נתפרש], "עשה לך חרבות צורים" (יהושע ה,ב) - נתפרש, "עשה לך שתי חצוצרות כסף" (במדבר י,ב) - נתפרש, "עשה לך שרף" (במדבר כא,ח) - לא נתפרש. - רבי יודן בשם רבי אסי: "ישמע חכם ויוסף לקח" (משלי א,ה) - זה משה. אמר: אם אעשה אותו של זהב או של כסף, אין הלשון הזה נופל על הלשון הזה, אלא הריני עושהו של נחושת, שהלשון הזה נופל על הלשון הזה - "נחש הנחושת" (במדבר כא,ט). - מיכן שניתנה תורה בלשון הקודש.
עיקר מקומה של הברייתא הזו בבראשית רבה על הפסוק "עשה לך תבת" וגו'. יש לתמוה שבנוסח שבבראשית רבה הקדים חרבות צורים שבספר יהושע לחצוצרות כסף שבבמדבר.
עם המאמר שבבראשית רבה באים דברי רבי יודן בשם רבי אסי שדורש את הפסוק "ישמע חכם" וגו' על משה, ואחר זה: "אמר (משה)" וכו'. נראה כי מן "אמר (משה)" עד הסוף הוא מדברי התנא, שמשלים דבריו שאמר "'עשה לך שרף' - לא נתפרש". וראיה מן הירושלמי כאן, שאין רבי יודן בשם רבי אסי נזכר על מה שאמר משה.
בסוף המאמר בבראשית רבה בא דיבור של מסקנה: מיכן שניתנה תורה בלשון הקודש. בירושלמי בא בסוף המאמר דיבור של מסקנה אחרת: מיכן היה רבי מאיר דורש שמות.
ציווי ה' בלשון "עֲשֵׂה לְךָ" נאמר גם בירמיהו כז,ב: "כֹּה אָמַר ה' אֵלַי: עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת (חבלים או רצועות) וּמֹטוֹת", וכן ביחזקאל יב,ג: "וְאַתָּה בֶן אָדָם עֲשֵׂה לְךָ כְּלֵי גוֹלָה (כלים שהגולים זקוקים להם ביותר, כגון כלי אכילה ושתייה, נר וכדומה)", אלא שבשני המקומות האלו "עֲשֵׂה לְךָ" מובנו להכין ולהתקין, ואילו בארבעת המקומות לעיל "עֲשֵׂה לְךָ" מובנו לייצר, ולכן יש לפרש בהם ממה יעשו אותם.
ומספרים (על רבי מאיר שהיה דורש שמות): חד בר נש הוה שמיה – אדם אחד היה שמו כידור. אמר לון – אמר להם (לתלמידיו) רבי מאיר: הוֹבַּא (כך נוקד במסירה שלפנינו) לכון (ה[ב]ו + ב{א}לכון = הבו בלכון) מיניה – תנו ליבכם (דעתכם) אליו (היזהרו ממנו). בר נש ביש הוא – אדם רע הוא (ואי אפשר להאמין לו), שנאמר (בשירת 'האזינו'): - "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (דברים לב,כ) – הם הפכנים, ואי אפשר להאמין להם. על פי הפסוק הזה דרש רבי מאיר את שמו של כידור, כדי ללמוד ממנו על אופיו והתנהגותו.
בבבלי יומא פג,ב סיפרו: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי היו מהלכים בדרך. רבי מאיר היה מדקדק בשם (רש"י: אם נאה אם כעור), רבי יהודה ורבי יוסי לא היו מדקדקים בשם. באו לפונדק אחד. אמרו לו (לפונדקי): מה שמך? - אמר להם: כידור. - אמר רבי מאיר (לעצמו): משמע אדם רשע הוא, שנאמר: "כי דור תהפוכות המה" (דברים לב). רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו אצלו כיסיהם (רש"י: ערב שבת היה), רבי מאיר לא הפקיד אצלו כיסו. הלך רבי מאיר ונתן את כיסו בכד וקברו בקבר אביו של אותו האיש למראשותיו. נראה לו (לאותו האיש) אביו בחלומו: בוא וטול את הכיס שמונח למראשותיי. למחר בא לפני רבי מאיר ואמר לו: כך נראה לי בחלומי. - אמר לו: חלומות של ערבי שבתות אין בהם ממש (רש"י: מתכוון היה לדחותו, שלא ילך וייטלנו). הלך רבי מאיר ושמר את הכיס כל היום ובערב הביאו. למחר אמרו לו: תן לנו כיסינו. - אמר להם: לא היו דברים מעולם. - אמר להם רבי מאיר: מפני מה לא דקדקתם בשם? - אמרו לו: מפני מה לא אמרת לנו? - אמר להם: לא אמרתי אלא לחשוש, להחזיק (להעמידו בחזקת גנב) כלום אמרתי? משכוהו והכניסוהו לחנות, השקוהו יין. ראו עדשים בזקנו. הלכו ונתנו סימן לאשתו (רש"י: בעלך אמר שתיתני לנו כיסינו, וזה לך סימן שאכלתם היום עדשים), ונטלו את כיסיהם.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בראשית' סימן ל נאמר: אמרו רבותינו: כשהיה רבי מאיר רואה אדם היה למד שמו, ומשמו היה יודע מעשיו. פעם אחת באו אצלו שני תלמידים, והיה שם האחד כידור. אמר רבי מאיר לתלמידיו: היזהרו מכידור זה. - אמרו לו: בן תורה הוא. - אמר להם: אף על פי כן היזהרו ממנו. לאחר ימים הלכו לבית המרחץ, והפקידו בגדיהם אצל כידור. נטל בגדיהם והלך לו. יצאו ולא מצאו. הלכו לבתיהם ולבשו בגדים אחרים. באו לפני רבי מאיר. אמר להם רבי מאיר: למה חילפתם בגדיכם? - אמרו לו: הלכנו לבית המרחץ והפקדנו בגדינו אצל כידור ונטלם. - אמר להם: והלא אמרתי לכם: היזהרו מכידור זה. - אמרו לו: רבנו, בבקשה ממך, מניין היית יודע? - אמר להם: משמו, דכתיב: "כי דור תהפוכות המה" וגו' (דברים לב,כ).
הסיפור על רבי מאיר וכידור בבבלי שונה מזה שבירושלמי ובמדרש תנחומא. בירושלמי קיצרו והביאו רק את ראשיתו של הסיפור שמובא בשלמותו במדרש תנחומא.
בירושלמי ובמדרש תנחומא רבי מאיר מזהיר את תלמידיו על חשדו בכידור, אבל בבבלי רבי מאיר אינו מזהיר את חבריו על חשדו.
בבראשית רבה מא(מב),ה נאמר, שרבי מאיר היה דורש שמות של חמשת המלכים של סדום וחברותיה. וברות רבה ב,ה נאמר, שרבי מאיר היה דורש שמות של אלימלך, נעמי, מחלון וכליון. ובמדרש תנחומא פרשת 'נשוא' סימן כח (מדרש תנחומא (בובר) פרשת 'נשוא' סימן לג) נאמר, שרבי מאיר היה דורש שמות של אלישמע בן עמיהוד וגמליאל בן פדהצור.
הבו בלכוןביטוי זה נמצא במקור סורי ארץ ישראלי, והיה רווח בשומרונית. 'הב בלך' (=הב לבך) בארמית של ארץ ישראל ובסורית של ארץ ישראל אינו אלא 'הב דעתך' בארמית (נמצא בירושלמי) ו'תן דעתך' בעברית, שהוראתו: 'היזהר!'. לכן הגרסה המקורית בירושלמי כאן היתה: 'ה[ב]ו באלכון מיניה' - היזהרו ממנו, ואפשר שיש לקרוא: 'הובאלכון' (במילה אחת), קיצור של 'הבו באלכון'. דבר זה מתאשר גם על ידי מדרש תנחומא, הגורס באותו סיפור עצמו: 'היזהרו מכידור זה', 'היזהרו ממנו' ("יוונית ויוונות בארץ ישראל" עמודים 133-134).
בירושלמי דמאי ב,ג אמרו: ...אמר לון: אבה לכון בייתא (צריך לומר: הבא-לכון מינאי), עם הארץ אני אצל הטהרות.
"הבא-לכון" הוא קיצור עממי מ"הבו באלכון" (הבו בלכון) - תנו דעתכם, היזהרו ("מחקרים בתורת ארץ ישראל").
רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חמא בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): 'והיה הנשוך' אין כתיב כאן – אין כתוב כאן, אלא כתוב: "וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כא,ח) - המילה "כל" באה לרבות אפילו נשיכת כלב, אפילו נשיכת נחש (צריך לומר: חמור ("שערי תורת ארץ ישראל") או: חיה) – אף מי שנשכו כלב או חמור או חיה היה מתרפא כשראה את נחש הנחושת.
ואומרים: ולא דמיא – ואינה דומה (נשיכת כלב לנשיכת נחש, שלא היו שוות ברפואתן). נשיכת כלב - "וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כא,ח) – מי שנשכו כלב היה מתרפא כשראה את נחש הנחושת, וראייה היא הסתכלות שלא בכוונה, נשיכת נחש - "וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כא,ט) – מי שנשכו נחש לא היה מתרפא אלא אם כן הביט אל נחש הנחושת, והבטה היא הסתכלות בכוונה, ולכן בכתוב המרבה נשיכת כלב ("והיה כל הנשוך") נאמר "וראה", ואילו בכתוב המדבר בנשיכת נחש ("והיה אם נשך הנחש את איש") נאמר "והביט".
ואומרים: מה הטעם שלא היו נשיכת כלב ונשיכת נחש שוות ברפואתן? - רבי יודה גוזריא (הגוזר (מוהל, חותך בשר הערלה)) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): נשיכת כלב שאינו ממינו (צריך לומר: שאינו ממית ("שערי תורת ארץ ישראל")) – כלב נושך ואינו ממית, - "וראה" – די לו לרפואתו בראייה, נשיכת נחש שהוא ממינו (צריך לומר: שהוא ממית ("שערי תורת ארץ ישראל")) – נחש נושך וממית, - "והביט" – צריך הוא לרפואתו הבטה. ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים (טעם אחר): נשיכת כלב שאינו מחלחל – כלב אין לו ארס החודר פנימה לתוך הגוף, - "וראה" – די לו לרפואתו בראייה, נשיכת נחש שהוא מחלחל – נחש יש לו ארס החודר פנימה לתוך הגוף, - "והביט" – צריך הוא לרפואתו הבטה.
בבמדבר רבה יט,כג ובמדרש תנחומא (בובר) 'חוקת' סימן מו ובמדרש תנחומא 'חוקת' סימן יט נאמר: "והיה כל הנשוך" - לא נשוך נחש בלבד, אלא "כל הנשוך" - אפילו נשוך פתן ועקרב וחיה רעה וכלב.
רש"י במדבר כא,ח אומר: "כל הנשוך" - אפילו נשכו כלב או חמור היה ניזוק ומתנוון והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן (בנשיכת כלב וחמור): "וראה אותו" - ראייה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר: "והביט" - "והיה אם נשך הנחש את איש והביט" וגו', שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכוונה.
לא נמצאה מקבילה לדברי הירושלמי כאן על ההבדל בין נשיכת כלב לנשיכת נחש. ולכן נראה שהמקור לדברי רש"י בפירושו לתורה הוא הירושלמי כאן. נוסח הירושלמי במסירה שלפנינו נמצא גם במסירה מהגניזה, אך דברי רש"י מסייעים לתיקון הנוסח בירושלמי ("אפילו נשיכת חמור", "שאינו ממית", "שהוא ממית").
• • •