משנה
לאחר שלמדנו על שופרות פסולים, באה משנה זו ללמד על קולות פסולים היוצאים משופר כשר.
התוקע – בשופר, לתוך (בתוך) הבור (חפירה באדמה) או לתוך הדות (נוסח אחר: החדות) (בור מוקף קירות אבן) או לתוך הפיטס (חבית גדולה של חרס) – שעמד בתוך הבור או בתוך הדות או בתוך הפיטס ותקע (מקור המילה 'פיטס' ביוונית), אם קול שופר שמע – ששמע קול ברור, - יצא – ידי חובתו, אם קול הברה שמע – שלא שמע קול ברור אלא כמין הד, - לא יצא – ידי חובתו.
רב האי גאון פירש, שמשנתנו נשנתה בשעת גזירות השמד (לאחר דיכוי מרד בר כוכבא), שהיו יראים לתקוע בגלוי, והיו מתחבאים בבורות ותוקעים.
יש המציע לפרש, שתקעו בשופר לתוך מאגרי מים כדי לגרש את השדים, שקולותיהם נשמעים ממקומות אלו. דוגמה לכך יש בבבלי ראש השנה כח,א לפי גרסת כתבי יד: "התוקע לשד (רש"י: להבריח רוח רעה מעליו) - יצא".
בבבלי ראש השנה כז,ב אמרו, שאותם אנשים העומדים בבור ודאי שומעים קול שופר ויוצאים ידי חובתם, אלא שמשנתנו עוסקת במי שעומד בחוץ או אפילו על שפת הבור, ובכגון זה באה המשנה ללמד, שיש להבחין בין קול שופר לקול הברה, אם קול שופר שמעו - יצאו, ואם קול הברה שמעו - לא יצאו.
וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר – בראש השנה, או קול מגילה – קול מגילת אסתר בפורים, אם כוין לבו (ריכז את מחשבתו) – לצאת ידי חובתו בשמיעה זו, - יצא – ואף על פי שהתוקע או הקורא את המגילה לא התכוון להוציאו, שהרי לא ראה אותו ולא ידע עליו, מכל מקום הואיל ושליח ציבור הוא, הרי דעתו להוציא את כל השומעים, לכן כל המכוון ליבו לצאת, יוצא ידי חובתו, ואם לאו – אבל אם לא כיוון ליבו לצאת, - לא יצא – ידי חובתו, אף על פי שזה שמע וזה לא (המילה "לא" נוספה בטעות בנוסח המשנה שבירושלמי) שמע – אף על פי ששניהם שמעו, יש הבדל בין שמיעתו של זה לשמיעתו של זה, זה כוין לבו וזה לא כוין לבו – השומע ומכוון ליבו - יוצא, והשומע ואינו מכוון ליבו - אינו יוצא. אף בהלכה זו יש הבדל בין שמיעה לשמיעה, שפעמים יצא ופעמים לא יצא, ולכן נאמר "וכן".
לפי מה שביארנו את המשנה משמע, שמצוות שופר ומצוות מגילה צריכות כוונה, שצריך אדם לכוון ליבו לצאת ידי חובת המצווה. ויש סוברים, שאין צריכות כוונה, ולדעתם אין הפירוש במשנה: "אם כיוון ליבו" - לצאת ידי חובתו, אלא הפירוש: "אם כיוון ליבו" - לשמוע את קול השופר או את קריאת המגילה.
בתוספתא ראש השנה ב,ז שנו: רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת, וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת, ומי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיוון ליבו - יצא, ואם לאו - לא יצא, אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיוון ליבו וזה לא כיוון ליבו, זה שכיוון ליבו - יצא, וזה שלא כיוון ליבו - לא יצא, שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב, שנאמר: "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" (תהילים י,יז), ואומר: "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה" (משלי כג,כו).
המילה "וכן" משמשת לחיבור הלכות שיש ביניהן צד של שוויון מלא או חלקי בדין.
המילה "וכן" חסרה במשנה שבבבלי וכן בציטוט שבבבלי. ואולם ישנה בציטוט שבירושלמי כאן. אפשר שהמשנה קטועה, שנקטע במשנתנו "רועה" ו"חולה" ששנינו בתוספתא, ועליהם מוסב "וכן" ("מבוא לנוסח המשנה").
כשמופיעה מילת "וכן" במשנה כמילת חיבור בין שתי הלכות שונות, בין שני משפטים עצמאיים, אין לפרשה כמילת דמיון והשוואה במובן של "וכך", אלא כמילה של ניגוד. מילת "וכן" שבלשון התנאים קשורה למילת "אכן" במקרא. אפשר להבין את "וכן" שבמשנה, כאילו כתוב "ואכן", אלא שנפלה האל"ף, שהרי נמצא כזה הרבה בלשון ארץ ישראל. הגרסה במשנתנו "וכן", מפני שיש כאן ניגוד. יציאת ידי חובה בשמיעת קול שופר אינה תלויה בכוונת הלב בלבד (מה שמלמדת ההלכה השנייה), אלא גם בשמיעת קול שופר ממש ולא ההברה (ההלכה הראשונה) ("לשוננו" כו).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, ושמע קול שופר, אם כיוון ליבו - יצא, ואם לאו - לא יצא.
אמר רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): לא אמר אלא "וכן מי שהיה עובר" – המשנה, שחילקה בין כיוון ליבו לבין לא כיוון ליבו, לא דיברה אלא במי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, ולא עמד בשעה ששמע קול שופר; הא אם עמד – אבל מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, ועמד בשעה ששמע קול שופר, - חזקה (דבר ברור, ודאי ומוסכם) כיוין – כשעמד בשעה ששמע קול שופר, הדבר ברור שכיוון את ליבו, מפני שלשם כך עמד, ולכן יצא ידי חובתו אפילו אינו יודע האם כיוון את ליבו, משום שסומכים על חזקה זו, מה שאין כן כשלא עמד בשעה ששמע קול שופר, שאין הדבר ברור שכיוון את ליבו, ולכן לא יצא ידי חובתו אלא אם הוא יודע שכיוון את ליבו.
לפעמים המונח "לא אמר אלא" מציע דיוקים ממקורות ספרותיים, שהדין במקור הנידון חל רק במקרה שצוין ולא במקרים אחרים. בדרך כלל המונח מוסב על מקורות תנאיים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
פירשנו "אם עמד" על פי ר"מ המאירי (בבלי ראש השנה כח,א). הוא אומר, שאף לגבי מי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ששנינו במשנה, יש לומר, שלא דיברה המשנה אלא במי שהיה מתעסק בצורכי ביתו, שכל מי שבביתו סתמו מתעסק הוא בצורכי ביתו, ולא פסק להתעסק בהם בשעה ששמע קול שופר, אבל מי שהיה מתעסק בצורכי ביתו, ופסק להתעסק בהם בשעה ששמע קול שופר - חזקה כיוון.
ר"מ המאירי (חיבור התשובה) אומר, שהראשונים פסקו הלכה שמצוות אין צריכות כוונה, ולכן בעניין תקיעת שופר אין צריך התוקע לכוון להוציא ידי מצוות תקיעה ואין צריך השומע לכוון לצאת ידי מצוות תקיעה, אלא צריך התוקע לכוון לתקוע וצריך השומע לכוון לשמוע. הוא אומר, שמה שאמרו במשנה "היה עובר אחורי בית הכנסת... אם כיוון ליבו- יצא" פירושו: כיוון לשמוע, ולשון הירושלמי כאן מוכיח כן, שאמרו, שלא שנינו אלא עובר, אבל עומד - חזקה כיוון, שמאחר שעמד אי אפשר שלא תהא כוונתו לשמוע, אף על פי שלא התכוון לצאת.
• • •
כיוון שדיברו לעיל (בהלכה הקודמת) בעניין פסולי שופר, מדברים כאן עוד בעניין זה.
מביאים ברייתא: נתן שופר בתוך שופר ותקע, אם קול הפנימי שמע – אם הקול שנשמע היה של השופר הפנימי בלבד, - יצא – ידי חובתו, אם קול חיצון שמע – אם הקול שנשמע היה של השופר החיצון, - לא יצא – ידי חובתו.
בתוספתא ראש השנה ב,ד שנו: נתן שתי שופרות זה בתוך זה ותקע, אם קול הפנימי שמע - יצא, אם קול חיצון שמע - לא יצא.
בבבלי ראש השנה כז,ב אמרו: תנו רבנן: נתן שופר בתוך שופר ותקע, אם קול פנימי שמע - יצא, ואם קול חיצון שמע - לא יצא (רש"י: דאיכא חציצת פנימי).
כל הראשונים מסכימים ש"אם קול פנימי שמע" היינו שהאוויר שיצר את הקול עבר רק דרך השופר הפנימי, כגון שהפנימי היה בולט מהחיצון בצד הפה ותקע רק בו. אך בנוגע ל"אם קול חיצון שמע" נחלקו הראשונים. ראב"ד ורמב"ן פירשו, שבכל מקרה ששמע קול חיצון, בין ששמע קול חיצון לבדו ובין ששמעו עם הפנימי, לא יצא. ואילו ריטב"א כתב, שהפסול הוא רק בשומע קול שניהם, ופירוש הברייתא הוא: אם גם קול חיצון שמע - לא יצא, אבל השומע קול חיצון לבדו - יצא. ריטב"א כתב, ששמיעת קול חיצון לבדו היא "כגון שהכניס שפתו בפי החיצון לבדו". ונראה שכוונתו למקרה שיש קצת רווח בין השופרות, והתוקע מצמצם את שפתיו לרווח הזה ונופח את האוויר בין הפנימי לחיצון מצידו האחד של הפנימי ולא מסביב לכל הקפו, כך שהאוויר עובר רק מחוץ לפנימי ולא בתוכו.
ריטב"א, רא"ש ור"ן כתבו, שבשומע קול שניהם לא יצא, משום "שופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות". בשומע קול חיצון לבדו, לדעת ראב"ד לא יצא מפני שביטל חללו של חיצון, ולדעת ריטב"א יצא כי מין במינו אינו חוצץ.
המושג "ביטול החלל" נזכר בירושלמי (להלן) בקשר לדין הפכו ותקע בו. לדעת ראב"ד המושג הזה אין פירושו דווקא שהחלל המקורי בטל לגמרי בפעולת ההיפוך, אלא פירושו שינוי החלל המקורי ("זכרון תרועה").
רבי אבינא (אמורא בבלי בדור השלישי) בעי: – שואל: הפכו – אם הפך את השופר (ונעשה החוץ פנים והפנים חוץ), מהו? – מה דינו? האם שופר כזה כשר לתקוע בו?
ופושטים את הבעיה: נישמעינה מן הדא: – נשמע אותה (נלמד את התשובה לבעיה) מן זאת (מהברייתא שלהלן): גרדו מבפנים – אם (לאחר שהוציאו את העצם כולה מן הקרן) גירד (שפשף, קלף) את השופר (נרתיק הקרן החלולה) מן הצד הפנימי (והשאיר מהנרתיק שכבה דקה), - פסול – השופר מלתקוע בו, מבחוץ – אם גירד את השופר בצד החיצון (והשאיר מהנרתיק שכבה דקה), - כשר – השופר לתקוע בו. ויש לדייק מהברייתא: לא אמר אלא גרדו – הברייתא שהכשירה לא דיברה אלא כשגירדו מבחוץ; הא אם הפכו – אבל אם הפך את השופר, - פסול – השופר מלתקוע בו. ואומרים: מה בין זה לזה? – מה ההבדל בין הפכו ובין גירדו מבחוץ? מדוע זה (הפכו) פסול וזה (גירדו מבחוץ) כשר? והרי כשגירדו מבחוץ, השכבה הדקה שהשאיר מהקרן שהיתה מתחילה (לפני שגירדו) בפנים היא עכשיו (לאחר שגירדו) בחוץ! - זה ביטל חללו – כשהפכו ביטל את חללו המקורי של השופר ויצר חלל אחר, ולכן זה פסול, וזה לא ביטל חללו – כשגירדו מבחוץ לא ביטל את חללו המקורי של השופר, ולכן זה כשר.
המונח "בעי" רגיל להציע שאלות וקושיות.
המונח "מהו" שואל לפעמים מה הדין בקשר למקרה מסוים. המונח בהוראה זו בא בכמה מקומות אחרי תיאור המקרה ששואלים מה דינו.
המונח "נשמעינה מן הדא" מציע פשיטת בעיות. טיבן של פשיטת הבעיות שמציע המונח משתנה ממקום למקום. לעיתים התשובה לבעיה מפורשת או כמעט מפורשת במקור שמציע המונח, אולם במקומות אחרים פשיטת הבעיה מבוססת על דיוק או דיון במקור זה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בתוספתא ראש השנה ב,ד שנו: גירדו בין מבפנים בין מבחוץ - כשר.
רא"ש מעתיק בשם הירושלמי כמו בתוספתא. וב"אהבת ציון וירושלים" הגיה בירושלמי על פי התוספתא: "גירדו בין מבפנים בין מבחוץ - כשר. ציפהו מבפנים - פסול, מבחוץ - כשר".
בבבלי ראש השנה כז,ב אמרו: תנו רבנן: גירדו, בין מבפנים בין מבחוץ - כשר. הפכו ותקע בו - לא יצא. - אמר רב פפא: לא תימא דהפכיה ככתונא (רש"י: כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון וחיצון פנימי), אלא שהרחיב את הקצר (ר"ח: הוא ראש הקרן) וקיצר את הרחב (ר"ח: הוא המקום הדבוק לראש הבהמה). מאי טעמא? - כדרב מתנה, דאמר רב מתנה: "והעברת" (ויקרא כה) - דרך העברתו (רש"י: בבהמה מחיים) בעינן.
רא"ש כתב, שיש מפרשים את הבבלי "לא תימא דהפכיה ככתונא" וכו' כך: "לא תימא דהפכיה ככתונא", כי זה כשר, שאף על פי שהפכו, מכל מקום הקצר עומד במקומו והרחב עומד במקומו ודרך העברתו הוא (הדין של דרך העברתו הוא שיתקע מהצד הקצר אל הצד הרחב, וזה מתקיים גם ב"הפכיה ככתונא"), "אלא שהרחיב" וכו'. אבל רא"ש ור"ן וריטב"א דוחים שיטה זו, והם מפרשים: "לא תימא דהפכיה ככתונא" שדווקא הוא פסול, "אלא" אף "הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב" גם כן פסול. רא"ש ור"ן וריטב"א מוכיחים שיטתם מהירושלמי שמנמק את פסול "הפכו" בביטול החלל. ונראה שהם הבינו שהירושלמי מתכוון ב"הפכו" ל"הפכיה ככתונא", שלגביו מתאימה הלשון "ביטל חללו", שפעולת ההיפוך מבטלת את כל החלל המקורי, ואין הכוונה ל"הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב", כי על זה מתאים לומר "שינה צורתו" ולא "ביטל חללו" ("זכרון תרועה").
• • •