משנה
שופר שנסדק ודיבקו – בדבק, או על ידי חימום באש, - פסול – השופר מלתקוע בו. דיבק שיברי שופרות – ועשאם לשופר אחד, - פסול – השופר. ניקב – נעשה נקב בשופר, וסתמו – וסתם את הנקב, אם עיכב את התקיעה - פסול – השופר, ואם לאו - כשר – השופר.
הגרסה בכל נוסחי המשנה: "אם מעכב (זמן הווה) את התקיעה". רק בנוסח המשנה שבירושלמי הגרסה: "אם עיכב (זמן עבר) את התקיעה", והוא תיקון על פי הסוגיה כאן, ואין לו על מה לסמוך כלל, כמבואר להלן ("תוספתא כפשוטה").
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "שופר שנסדק ודיבקו - פסול".
אומרים: למי נצרכה – לדעת איזה תנא יש צורך לשנות את ההלכה הזו שבמשנה? - לרבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי) – ההלכה הזו נצרכה לדעת רבי נתן, אבל לא נצרכה לדעת חכמים החלוקים עליו (מחלוקת רבי נתן וחכמים מובאת להלן, ויבואר להלן).
בברייתא בבבלי ראש השנה כז,ב שנו: "נסדק לאורכו - פסול". הראשונים מפרשים, שהמשנה מדברת בנסדק לאורכו. ההבדל בין המשנה והברייתא הוא במילה "ודיבקו" הנוספת במשנה. לדעת רוב הראשונים, הבדל זה אינו מורה על מחלוקת בין המשנה והברייתא, ולדברי שתיהן שופר שנסדק לאורכו פסול בין אם דיבקו ובין אם לא דיבקו, אלא שהמשנה רצתה להשמיע שגם אם דיבקו פסול ואין אומרים שהשופר חוזר לקדמתו, ואילו הברייתא העדיפה לנקוט לשון סתמית כדי להשמיע שהפסול אינו מחמת הדיבוק אלא מחמת הסדק עצמו, ואף אם לא דיבקו פסול.
הראשונים נחלקו בשאלה, כמה ייסדק השופר וייפסל. לתוספות ולרשב"א הפסול הוא בנסדק כולו, לריטב"א בנסדק רובו, ולראב"ד אפילו בנסדק מיעוטו ("זכרון תרועה").
במשנה שנינו: "דיבק שיברי שופרות - פסול".
אומרים: עוד (גם) היא דרבי נתן – גם ההלכה הזו נצרכה לדעת רבי נתן, אבל לא נצרכה לדעת חכמים החלוקים עליו (יבואר להלן).
ריטב"א ור"מ המאירי כתבו, שדיבק שברי שופרות פסולו הוא משום ששופר אחד אמרה התורה ולא שניים ושלושה שופרות, שלא יהא השופר מחובר משניים ושלושה חלקים. אבל תוספות כתבו, שאין הפסול מטעם שניים ושלושה שופרות, אלא משום שאינו קרוי שופר.
רבנו יהונתן פירש, שבדיבק שברי שופרות מדובר שאין באחד מהשברים שיעור שופר. וריטב"א כתב, שבדיבק שברי שופרות מדובר שבכל אחד מהשברים יש שיעור שופר, כי שברים שאין בהם שיעור יצאו מתורת שופר, ויש ללמוד את הפסול במדבק שברים כאלה בקל וחומר מנסדק ודיבקו, שאף על פי שהוא מחובר מצד אחד אין הדיבוק מועיל לו.
במשנה שנינו: "ניקב וסתמו".
אומרים: רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דרבי נתן היא – של רבי נתן היא (ההלכה הזו שבמשנה כדעתו של רבי נתן היא), דתני: – ששנוי (שנו ברייתא): ניקב – נעשה נקב בשופר, וסתמו – וסתם את הנקב, בין במינו בין שלא במינו – גם אם סתמו במינו של השופר (בחתיכה ממין השופר), וגם אם סתמו במין אחר ולא במינו של השופר, אם (היה (מילה זו יתרה כאן)) מעכב (הגרסה ברז"ה וברמב"ן: אם מעכב. הגרסה לפנינו וכן לפני כמה מן הראשונים: אם היה מעכב, ומסתבר שהוא תיקון על פי דברי רבי חייה להלן) את התקיעה - פסול – השופר, ואם לאו - כשר – השופר. רבי נתן אומר: במינו – אם סתם את הנקב במינו, - כשר – השופר, שלא במינו – אם סתם את הנקב שלא במינו, - פסול – השופר.
רבי חייה אמר בשם רבי יוחנן: כיני (=כן היא) מתניתא: – כך היא המשנה (הברייתא): אם היה מעכב את התקיעה – אם עיכב הנקב את התקיעה לפני שסתמו, שאי אפשר היה לתקוע בשופר זה כשהיה נקוב, אפילו סתם את הנקב במינו, - פסול – השופר לדעת חכמים, אפילו אין הנקב מעכב עכשיו את התקיעה, שסתמו יפה יפה, שהואיל ומתחילה עיכב הנקב את התקיעה, נמצאת הסתימה גורמת עכשיו את התקיעה, ואם לאו – אם לא עיכב הנקב את התקיעה אף לפני שסתמו, - כשר – השופר, אפילו לדעת חכמים, שהרי הסתימה אינה גורמת את התקיעה והיא כמי שאינה. אבל לדעת רבי נתן, אם עיכב הנקב את התקיעה לפני שסתמו, אם סתמו במינו - כשר השופר. - רבי חייה בשם רבי יוחנן בא לבאר את מה ששנו בברייתא במחלוקת חכמים ורבי נתן "אם מעכב את התקיעה", שאין פירושו שהנקב מעכב את התקיעה אף עכשיו, שלא נסתם הנקב יפה, אלא פירושו שהנקב היה מעכב את התקיעה לפני שסתמו, אף שעכשיו אינו מעכב את התקיעה, שלדעת חכמים פסול בין אם מעכב עכשיו ובין אם אינו מעכב עכשיו, ורבי נתן חולק וסובר שהואיל וסתמו במינו ועכשיו אינו מעכב את התקיעה - כשר. ולפיכך אמרו לעיל על "שופר שנסדק ודיבקו - פסול" שהיא נצרכה לרבי נתן, שהרי לחכמים, אם ניקב וסתמו במינו - פסול, כל שכן נסדק כולו לאורכו ודיבקו - פסול, אבל לרבי נתן היה עולה על דעתך לומר, שאם ניקב וסתמו במינו - כשר, אף נסדק ודיבקו בעצמו של השופר על ידי חימום באש - כשר, ולכן היה צריך לומר שאף לרבי נתן פסול. וכן מה שאמרו במשנה "דיבק שברי שופרות - פסול" היה צריך לומר שאף לרבי נתן פסול. וכן מה שאמרו במשנה "ניקב וסתמו (במינו), אם מעכב את התקיעה (אם הנקב מעכב את התקיעה אף עכשיו) - פסול, ואם לאו - כשר" אף היא כרבי נתן, שהרי לחכמים פסול אף אם אינו מעכב עכשיו את התקיעה ("תוספתא כפשוטה" על פי רמב"ן).
המונח "למי נצרכה" שואל אליבא דאיזה תנא יש חידוש במקור שעליו הוא מוסב. המונח מוסב כרגיל על מקורות תנאיים, משניות או ברייתות. ברגיל התלמוד עונה על שאלות "למי נצרכה" בסגנון "לרבי פלוני". אחר כך התלמוד עשוי לפרט את שיטתו של חכם זה (כאן לא פורטה שיטת החכם מיד אחרי אזכורו, כי אם בהמשך הדיון). המונח מציין את שמו של החכם שלפיו יש חידוש במקור הנידון, אף על פי שתוכנו של מקור זה יהיה נכון גם אליבא דבר הפלוגתא שלו.
במקום אחד (כאן) אפשר שהמונח מתחלף על ידי גיוון המינוח ב"עוד היא דרבי פלוני". אפשר שגיוון זה נובע משיקולים סגנוניים.
המונח "דרבי פלוני היא" מזהה את החכם העומד מאחורי קביעה תנאית עלומת שם. לפעמים מובא מקור ספרותי אחרי המונח כמקור לזיהוי (בלשון כגון "דתני/נן"). המונח יכול להיות מוסב על משניות או על ברייתות.
המונח "כיני מתניתא" מציע הגהות או פירושים למקורות תנאיים. לא תמיד ברור האם המונח מציע הגהה או פירוש ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בתוספתא ראש השנה ב,ד שנו: ניקב וסתמו, אפילו במינו, אם מעכב את התקיעה (שלא סתמו יפה) - פסול, ואם לאו - כשר.
בבבלי ראש השנה כז,ב אמרו: תנו רבנן: ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה - פסול, ואם לאו - כשר.
תנו רבנן: ניקב וסתמו, בין במינו בין שלא במינו - פסול. רבי נתן אומר: במינו - כשר, שלא במינו - פסול.
אפשר שהבבלי חולק על הירושלמי, ולשיטת הבבלי לא אכפת לנו כלל לדעת חכמים שמתחילה עיכב הנקב את התקיעה, והכל תלוי אם הוא מעכב עכשיו את התקיעה, ורבי נתן חולק וסובר שאף אם הוא מעכב את התקיעה עכשיו - כשר אם סתמו במינו, ומשנתנו כחכמים, שמחלקת בין מעכב ובין אינו מעכב, ואינה מבדילה כלל בין סתמו במינו או שלא במינו; או שנפרש בבבלי שהמחלוקת היא באינו מעכב את התקיעה עכשיו, שהרי בבבלי לא נזכר עיכוב תקיעה במחלוקת חכמים ורבי נתן (הברייתא השנייה), ולחכמים פסול בכל עניין, בין במינו ובין שלא במינו, ורבי נתן חולק וסובר שהואיל וסתמו במינו ועכשיו אינו מעכב את התקיעה - כשר, ומשנתנו בהכרח כרבי נתן ("תוספתא כפשוטה").
רוב הראשונים סוברים, ש"אם מעכב את התקיעה - פסול" שבמשנה ובברייתא הראשונה בבבלי פירושו: אם אחרי הסתימה שונה קול השופר מזה שהיה לו קודם שניקב - פסול.
רמב"ן וסיעתו (רשב"א, ריטב"א ור"ן) סוברים, שרבי נתן וחכמים בברייתא האחרונה שבבבלי נחלקו באינו מעכב את התקיעה. נמצא שחכמים פוסלים בניקב וסתמו בכל מקרה, אפילו סתמו במינו וחזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב. ורבי נתן סובר שאם סתמו במינו וחזר קולו לכמות שהיה - כשר. משנתנו המכשירה באינו מעכב את התקיעה היא בהכרח כרבי נתן, ומדברת דווקא בסתמו במינו.
לעומת זאת, לדעת רז"ה ורא"ש מחלוקת רבי נתן וחכמים היא במעכב את התקיעה. חכמים פוסלים בין במינו בין שלא במינו, ורבי נתן פוסל שלא במינו ומכשיר במינו. נמצא שמשנתנו הפוסלת במעכב את התקיעה יכולה בוודאי להיות כחכמים, ופסול בין אם סתמו במינו ובין שלא במינו, ואפשר להעמידה גם כרבי נתן אם נפרש שמדברת דווקא בסתמו שלא במינו.
רז"ה לומד את שיטתו מהירושלמי (כאן). גרסת רז"ה היא: "רבי חייה בשם רבי יוחנן: כיני מתניתא: אם מעכב את התקיעה - פסול, ואם לאו - כשר", וכך הוא מפרשה: רבי יוחנן מתייחס למה שאמר רבי נתן בסוף הברייתא: "שלא במינו - פסול", והוא מפרש שרבי נתן פוסל שלא במינו רק אם מעכב, אבל בשאינו מעכב - כשר. רבי יוחנן בא ללמדנו בזה שדברי רבי נתן מוסבים על הרישא של דברי תנא קמא, היינו על המקרה של מעכב את התקיעה, שתנא קמא פוסל תמיד ורבי נתן מקל ופוסל רק שלא במינו, להוציא מהבנה מוטעית שרבי נתן מדבר על המקרה של אינו מעכב ובא להחמיר. הרי שמחלוקת רבי נתן וחכמים היא במעכב את התקיעה.
לעומת זאת, גרסת רמב"ן בירושלמי שונה במילה אחת מגרסת רז"ה ולפיה מתפרש העניין באופן אחר. רמב"ן גורס: "רבי חייה בשם רבי יוחנן: כיני מתניתא: אם היה מעכב את התקיעה - פסול, ואם לאו - כשר". והוא מפרש, שרבי יוחנן בא לומר ש"מעכב" האמור בברייתא פירושו שהיה מעכב קודם הסתימה, בניגוד ל"מעכב" שבמשנה שפירושו לאחר הסתימה. לפי זה, הירושלמי מתאים לשיטת רמב"ן שמחלוקת רבי נתן וחכמים היא בשאינו מעכב עכשיו את התקיעה. הברייתא מוסיפה לנו שחכמים פוסלים רק במקרה שלפני הסתימה עיכב הנקב את התקיעה, אבל אם לא עיכב, ונמצא שאין הסתימה משפיעה כלל על קול השופר - כשר.
לפי רמב"ן, מחלוקת רבי נתן וחכמים היא כשעיכב הנקב את התקיעה קודם שסתמו ועכשיו אינו מעכב, וכשלא עיכב הנקב את התקיעה אפילו קודם שסתמו, גם אם סתמו שלא במינו - כשר לדברי הכל, ואין הסתימה פוסלת, לפי שאינה משפיעה על הקול.
בניגוד לרמב"ן ולרז"ה, ראב"ד מפרש את "מעכב" שבמשנה כמתייחס למצב שלפני הסתימה. המשנה אומרת, שאם עיכב הנקב את התקיעה וסתמו, אף על פי שחזר הקול לכמות שהיה - פסול, שהרי הסתימה מסייעת לקול. אם לא עיכב הנקב מעולם - כשר, שהרי אין הסתימה משפיעה על הקול. מחלוקת רבי נתן וחכמים היא במקרה שעיכב הנקב את התקיעה קודם הסתימה, אף על פי שעכשיו אינו מעכב. לחכמים פסול אף במינו, ולרבי נתן במינו כשר. משנתנו יכולה להיות כחכמים ולעסוק בין במינו ובין שלא במינו, או כרבי נתן ודווקא שלא במינו.
ראב"ד מסתמך על דברי הירושלמי והוא גורס כרמב"ן: "כיני מתניתא: אם היה מעכב את התקיעה - פסול". הסיבה שבגללה אין הוא מקבל את שיטת רמב"ן היא מן הסתם זו, שאין נראה לו לומר ש"מעכב" שבמשנה ו"מעכב" שבברייתא פירושם שונה.
רמב"ן מפרש את ראשית הסוגיה בירושלמי כך: "שופר שנסדק ודיבקו - פסול. - למי נצרכה? - לרבי נתן" - שאילו לחכמים, הרי אפילו ניקב וסתמו במינו ואינו מעכב את התקיעה - פסול, ואין צריך לומר נסדק לכל אורכו, אבל לרבי נתן שבניקב בתנאים הנזכרים - כשר, נצרך לומר שבנסדק כולו - פסול, אף על פי שסתמו במינו, דהיינו בעצמו על ידי חימום, ואינו מעכב את התקיעה. וכן דיבק שברי שופרות - לרבי נתן נצרכה ולא לחכמים מאותו הטעם. "ניקב וסתמו. - רבי חייה בשם רבי יוחנן: דרבי נתן היא" - שהרי המשנה מכשירה בשאינו מעכב, ואילו לחכמים אפילו סתמו במינו ואינו מעכב - פסול, כמפורש בברייתא שרמב"ן מעמיד אותה באינו מעכב.
("זכרון תרועה")
רבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): והוא שסתמו – שופר שניקב, רק אם סתם את הנקב - פסול, אם הוא מעכב את התקיעה, אבל אם לא סתמו - כשר – השופר לתקוע בו לדעת הכל, אף על פי שנשתנה קולו מחמת הנקב, מפני שכל הקולות כשירין בשופר.
מלשון המשנה "שופר שנסדק ודיבקו - פסול. ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה - פסול" נראה לכאורה, שכמו שבנסדק ודיבקו - פסול גם אם לא דיבקו, כך גם בניקב וסתמו - פסול אף אם לא סתמו, כדי שתהיה הסיפא דומה לרישא. וכתבו ראשונים, שלפי הירושלמי צריך לומר, שאף על פי שאין הסיפא דומה לרישא, אין בכך קושי, כי הפסולים של נסדק ושל ניקב אינם שווים בעקרונותיהם ("זכרון תרועה").
בבבלי ראש השנה כז,ב אמרו: היה קולו דק או עבה או צרור (יבש) - כשר (ריטב"א: כשאין בהם ריעות מחמת תערובת דבר הפוסל), שכל הקולות כשירים בשופר.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: אבא בר בא (מחכמי בבל בראשית תקופת האמוראים, אביו של האמורא שמואל) שאל לרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): שופר קדוח – שלאחר שחתכו את הקרן מן הבהמה, קדחו (ניקבו, עשו חור) בעצם היוצאת מראש הבהמה ונכנסת לתוך הקרן, כדי שתוכל הקרן לשמש לתקיעה, אך לא הוציאו את העצם כולה מן הקרן, כדרך שעושים בכל השופרות, מהו? – מה דינו? האם שופר כזה כשר לתקוע בו? - אמר ליה: – אמר לו (רבי): כזה תוקעין ביבנה (עיר במישור החוף בדרום) – שופר כזה שהוא קדוח תוקעים בו בסנהדרין ביבנה, ומכאן שהוא כשר.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) בעי קומי – שאל לפני רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): שופר קדוח, מהו? – מה דינו? האם שופר כזה כשר לתקוע בו? - אמר ליה: – אמר לו (רב): כזה תוקעין בעייני טב (עין טב - יישוב ביהודה, בסביבות לוד, בצידה הדרומי, שבו היו יושבים בית דין, שקיבלו עדים וקידשו את החודשים, וממנו היו מודיעים על כך לכל ישראל) – שופר כזה שהוא קדוח תוקעים בו בבית הדין בעין טב, ומכאן שהוא כשר (המילים "תוקעין ביבנה...אמר ליה כזה" נשמטו במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות והושלמו על ידי מגיה, ונמצאות בדפוס ונציה, וחזרו ונשמטו בדפוסים שלאחריו. הקטע שהושלם על ידי המגיה מקוים על ידי הראשונים בבבלי ראש השנה כה,א, שכן נראה מדבריהם שבירושלמי שלפניהם הביאו שני מעשים - ביבנה ובעין טב. הנוסח בר"מ המאירי בחיבור התשובה הוא כזה שהושלם על ידי המגיה בשינויים קלים).
המונח "מהו" שואל לפעמים מה הדין בקשר למקרה מסוים. המונח בהוראה זו בא בכמה מקומות אחרי תיאור המקרה ששואלים מה דינו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בבבלי ראש השנה כז,ב אמרו: שלחו ליה לאבוה דשמואל: קדחו (רש"י: נקבו; וקא סלקא דעתך: נקב הנחת פה קאמר) ותקע בו - יצא. - פשיטא, כולהו נמי מיקדח קדחו להו! - אמר רב אשי: שקדחו בזכרותו (רש"י: כשהוא (הקרן) מחובר בבהמה, עצם בולטת מן הראש (של הבהמה) ונכנסת לתוכו (של הקרן), ומוציאים אותה (את העצם) מתוכו, וזה לא הוציאה, אלא ניקב אותה), מהו דתימא: מין במינו חוצץ, קמשמע לן.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שהשיבו לאביו של שמואל ששופר קדוח כשר.
תקיעה זו שהיו תוקעים ביבנה ובעין טב (שהם מקומות שבהם היו בית דין מקדשים את החודש) היא התקיעה שהיו בית דין תוקעים בראש חודש כשהיו מקדשים את החודש. רק בראש חודש היו תוקעים בשופר קדוח, אבל בראש השנה היו תוקעים בשופר שהוציאו את העצם כולה מן הקרן. בראש חודש שינו בכוונה ותקעו בשופר קדוח, כדי שלא להחליף את השופר של ראש חודש בשופר של ראש השנה שהתקיעה בו מן התורה. כיוון שאם תקע בשופר קדוח בראש השנה יצא בדיעבד, הרי שהוא בכלל שופר, לכן היו תוקעים בו בראש חודש. אבל אילו לא יצא בו בראש השנה, לא היו תוקעים בו בראש חודש ("עלי תמר").
תקיעה זו שהיו תוקעים ביבנה ובעין טב היא התקיעה שהיו נוהגים לתקוע בכל קידוש חודש בבית הוועד שקידשו את החודש. בבבלי סנהדרין מא,ב ונידה לח,א נזכר שופר שהיו תוקעים בקידוש החודש. מהירושלמי כאן משמע לכאורה, שבימי רבי קידשו חודשים ביבנה, אלא שייתכן שרבי רק ביקש לומר ששופר קדוח כשר אפילו לתקיעה ביבנה שהיתה בה סנהדרין חשובה ("ארץ ישראל וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד").
התקיעה שהיו נוהגים לתקוע בבית דין בשעת קידוש החודש בכל החודשים היתה תקיעה של הודעה (הודעה לציבור על קידוש החודש) וקידוש.
תקיעות ראש חודש מקורן בתקיעה של ראש השנה שהוא ראש חודש.
שופר קדוח הוא שופר שלא הוצא מתוכו החומר הקרני, ולכל אורכו קדוח נקב, ודרכו התוקע משמיע את קולו. הקול שנשמע בשופר קדוח אינו גבוה.
• • •