משנה
יובל הוא שנת החמישים במניין חמישים שנה שמונים וחוזרים ומונים. מצווה לתקוע ביום הכיפורים של שנת היובל, כדי להודיע על שחרור העבדים ועל החזרת שדות האחוזה לבעליהן (ויקרא כה,ח-י). משנה זו באה ללמד, שביום הכיפורים של שנת היובל נוהגים כמו בראש השנה.
שוה היובל – יום הכיפורים של שנת היובל, לראש השנה – של כל שנה, לתקיעה – שבשניהם תוקעים בשופר של יעל פשוט, ובשניהם תוקעים שלוש פעמים, ובכל פעם תוקעים שלוש תקיעות, ולברכות – שאף ביום הכיפורים של שנת היובל מתפללים בתפילת המוסף מלכיות זכרונות ושופרות ותוקעים עליהם, כדרך שנוהגים בראש השנה (משנה להלן ד,ה). רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים – בשופר של איל, שהוא כפוף, וביובל – ביום הכיפורים של שנת היובל, בשל יעילים – תוקעים בשופר של יעל, שהוא פשוט.
כוונת ההלכה "שווה היובל לראש השנה לתקיעה" היא, שתוקעים ביום הכיפורים של יובל ביעל פשוט כמו בראש השנה. לא נאמר כן בפירוש, משום שנראה שהלכה זו היא מובאה ממשנה קדומה, שלא נאמרה במקור בקשר לשופר פשוט או כפוף, ותנא קמא הוא שהשתמש בה, אחרי שאמר שבראש השנה תוקעים ביעל פשוט, להוכיח על ידה שגם ביום הכיפורים של יובל תוקעים כן.
מסתבר שרבי יהודה אינו חולק על משנה קדומה זו אלא שמגביל את השוויון בתקיעה למניין תקיעות ולא לסוג השופר (ראה ראשונים). מכאן שבמשנה ראשונה לא היה יותר מאשר במשנה שלנו: "שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות" ("מקורות ומסורות").
אנו מוצאים שני פירושים לדברי המשנה "שווה היובל לראש השנה לתקיעה". רש"י פירש את המשנה לעניין התקיעה בשופר פשוט, ורמב"ם פירש לעניין מניין התקיעות. מהירושלמי משמע שהוא מפרש כרמב"ם, ולכן הוא מסמיך למשנה זו ברייתא המדברת בעניין מניין התקיעות ובעניין הברכות, באופן שהתלמוד מפרש את שני הדברים ("חקרי זמנים").
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. מניין למדים זאת? -
בויקרא פרק כג,כב נאמר (בסיומו של עניין פאה ולקט): "...אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", ושם כג,כג-כד נאמר (בעניין ראש השנה): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה (תזכירו את קדושת היום על ידי תרועה בשופר; תיזכרו לטובה לפני ה' על ידי תרועה בשופר) מִקְרָא קֹדֶשׁ".
מביאים ברייתא: נאמר (בעניין ראש השנה): "אֲנִי י'י אֱלֹהֵיכֶם" – ה' הוא האדון והמושל עליכם (על ישראל. מילים אלו לא נאמרו בעניין ראש השנה, אך הן סמוכות לו, וכאילו נאמרו בו, שה' הוא המולך עליכם בראש השנה), - אלו המלכיות – מכאן שאומרים בראש השנה מלכיות. "זכרון תרועה" (צריך לומר כמו בבבלי: "זִכְרוֹן") - אלו הזכרונות – מכאן שאומרים בראש השנה זכרונות. "שופר תרועה" (צריך לומר כמו בבבלי: "תְּרוּעָה", וכן הגיה ב"יפה עיניים", שלא נאמר "שופר תרועה" בראש השנה אלא ביובל. לכן לעיל יש לגרוס "זכרון" במקום "זכרון תרועה") - אלו השופרות – מכאן שאומרים בראש השנה שופרות. - עד כדון ראש השנה – עד עכשיו (עד כאן) למדנו שבראש השנה אומרים ברכות אלו. יובל? – אבל מניין למדים שביום הכיפורים של שנת היובל אומרים ברכות אלו? - תלמוד לומר (בעניין שנת היובל): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים" (ויקרא כה,ט) - ביום הכיפורים של שנת היובל תתקעו בשופר, - שאין תלמוד לומר: – שלא בא הכתוב ללמד דבר במילים: "בחודש השביעי בעשור לחודש" – שהרי נאמר כאן "ביום הכיפורים", וכבר אמור בכמה מקומות שהוא בחודש השביעי בעשור לחודש, מה תלמוד לומר: – מה בא הכתוב ללמד במילים: "בחודש השביעי בעשור לחודש"? - אלא כל מה שאת (שאתה) עושה בראש השנה – שהמילים "בחודש השביעי" משמעם גם: בראש החודש השביעי, שהוא ראש השנה, הוי (הֱיֵה) עושה בעשור לחודש – ביום הכיפורים של שנת היובל, שלמדים מסמיכות המילים היתרות "בחודש השביעי בעשור לחודש" ש"בעשור לחודש" הוא כמו "בחודש השביעי". מה כאן מלכיות זכרונות ושופרות – כמו שבראש השנה אומרים ברכות אלו, אף כאן מלכיות זכרונות ושופרות – גם ביום הכיפורים של שנת היובל אומרים ברכות אלו.
הירושלמי כדרכו החליף כאן את הלשון המקורית של הברייתא: "אין לי אלא בראש השנה, ביובל מניין? - תלמוד לומר..." בלשון ארמית: "עד כדון ראש השנה. יובל?...". ברייתא כזו שלפנינו, שלומדת יובל מראש השנה בהיקש לעניין ברכות, אינה נמצאת בספרא.
בבבלי ראש השנה לב,א אמרו: מניין שאומרים מלכיות? - "אני ה' אלוהיכם... בחודש השביעי" (ויקרא כג) (רש"י: "אני ה' אלוהיכם" ד"לעני ולגר תעזוב", וסמיך ליה: "בחודש השביעי... זכרון תרועה". "אני ה' אלוהיכם" הוא לשון: אני אדון לכם). ומניין שאומרים זכרונות ושופרות? - "זכרון" - אלו זכרונות, "תרועה" - אלו שופרות.
הירושלמי לומד יובל מראש השנה בהיקש לעניין ברכות. היקש זה אינו בבבלי כלל. בבבלי אין אנו מוצאים שום דיון בברייתא בעניין מקור לברכות ביובל. אבל ייתכן שעניין זה כלול בדברי הברייתא: "ומניין לשלוש של שלוש שלוש?" (ראה להלן) הכוללים את מספר התקיעות לפי הברכות.
ממשיכים בברייתא: מניין שהיא פשוטה לפניה? – מהו המקור בתורה שלמדים ממנו שתוקעים תקיעה רגילה לפני התרועה? - תלמוד לומר (בעניין שנת היובל): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (ויקרא כה,ט) – כיוון שלא נאמר 'והרעות תרועה', אלא נאמר "והעברת שופר תרועה", למדים שביום הכיפורים של שנת היובל יש להעביר קול שופר (לתקוע תקיעה רגילה) לפני התרועה. ומניין שהיא פשוטה לאחריה? – מהו המקור בתורה שלמדים ממנו שתוקעים תקיעה רגילה אחרי התרועה? - תלמוד לומר (בעניין שנת היובל): "בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" (ויקרא כה,ט) – כיוון שנאמר שוב "תעבירו שופר" לאחר שכבר נאמר "והעברת שופר תרועה", למדים שביום הכיפורים של שנת היובל יש להעביר שוב קול שופר (לתקוע תקיעה רגילה) לאחר התרועה. - עד כדון יובל – עד עכשיו (עד כאן) למדנו שביום הכיפורים של שנת היובל תוקעים תקיעה תרועה ותקיעה. ראש השנה? – אבל מניין למדים שבראש השנה תוקעים תקיעה תרועה ותקיעה? - תלמוד לומר (בעניין שנת היובל): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים" (ויקרא כה,ט) - שאין תלמוד לומר: – שלא בא הכתוב ללמד דבר במילים: "בחודש השביעי בעשור לחודש" – שהרי נאמר כאן "ביום הכיפורים", וכבר אמור בכמה מקומות שהוא בחודש השביעי בעשור לחודש, מה תלמוד לומר: – מה בא הכתוב ללמד במילים: "בחודש השביעי בעשור לחודש"? - אלא [כל] מה שאת (שאתה) עושה בחודש השביעי כבעשור לחודש – כל מה שאתה עושה בראש השנה הוא כמו מה שאתה עושה ביום הכיפורים של שנת היובל, שהמילים "בחודש השביעי" משמעם גם: בראש החודש השביעי, שהוא ראש השנה, ולמדים מסמיכות המילים היתרות "בחודש השביעי בעשור לחודש" ש"בחודש השביעי" הוא כמו "בעשור לחודש". מה כאן תוקע ומריע ותוקע – כמו שביום הכיפורים של שנת היובל תוקעים תקיעה תרועה ותקיעה, אף כאן תוקע ומריע ותוקע – גם בראש השנה תוקעים תקיעה תרועה ותקיעה.
הירושלמי כדרכו החליף כאן את הלשון המקורית של הברייתא: "אין לי אלא ביובל, בראש השנה מניין? - תלמוד לומר..." בלשון ארמית: "עד כדון יובל. ראש השנה?...". ברייתא כזו שלפנינו, שלומדת ראש השנה מיובל בהיקש לעניין פשוטה לפניה ולאחריה, נמצאת בספרא 'אמור' פרשה יא ושם 'בהר' פרשה ב.
ממשיכים בברייתא: מניין שהן שלש של שלש שלש? – מהו המקור בתורה שלמדים ממנו שתוקעים שלוש פעמים: ראשונה למלכיות, שנייה לזכרונות, ושלישית לשופרות, ובכל פעם תוקעים שלוש תקיעות (שלושה קולות): תקיעה תרועה ותקיעה? - תלמוד לומר (בעניין ראש השנה ובעניין שנת היובל): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ... יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט,א), "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כג,כד), "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים" (ויקרא כה,ט) – שתי תרועות נאמרו בראש השנה, ותרועה אחת נאמרה ביום הכיפורים של שנת היובל, וכיוון שראש השנה ויום הכיפורים של שנת היובל למדים זה מזה כאמור לעיל, הרי זה כאילו נאמרו שלוש התרועות גם בזה וגם בזה.
ושואלים: עד כדון כרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – עד עכשיו (עד כאן) למדנו שתוקעים תקיעה תרועה ותקיעה שלוש פעמים לשיטת רבי עקיבה, שדרכו ללמוד מהכתובים כפי שאמרו בברייתא. כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי)? – אבל מניין למדים שתוקעים תקיעה תרועה ותקיעה שלוש פעמים לשיטת רבי ישמעאל, שאין דרכו ללמוד מהכתובים כפי שאמרו בברייתא?
ומשיבים: תני - שנה (ברייתא) רבי ישמעאל: נאמר (בעניין שימושן של החצוצרות שעשה משה במדבר): "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה" (במדבר י,ה) – תתקעו פעם אחת תקיעה עם תרועה להסיע את המחנות החונים במזרח, "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה" – תתקעו פעם שנייה תקיעה עם תרועה להסיע את המחנות החונים בדרום, "תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם" (במדבר י,ו) – תתקעו תקיעה עם תרועה להסיע את המחנות החונים במערב ואת המחנות החונים בצפון. כיוון שלא נאמר 'והרעותם תרועה', אלא נאמר "ותקעתם תרועה", למדים שיש לתקוע תקיעה רגילה לפני התרועה. וכיוון שנאמר "ותקעתם תרועה שנית" לאחר שנאמר "ותקעתם תרועה", למדים שלאחר שתוקעים תקיעה ותרועה (פעם אחת) יש לתקוע תקיעה ותרועה (פעם שנייה) ולחזור ולתקוע תקיעה ותרועה (פעם שלישית), שאילו בא הכתוב לומר שתוקעים שתי פעמים בלבד, היה לו לומר בפעם השנייה "ותקעתם תרועה" בלא המילה "שנית", ולכן בהכרח המילה "שנית" באה לומר שתוקעים פעם נוספת מלבד שתי הפעמים הקודמות, הרי שתוקעים שלוש פעמים. וכיוון שלא נאמר "יתקעו תרועה", אלא נאמר "תרועה יתקעו", למדים שיש לתקוע תקיעה רגילה גם אחרי התרועה, שבכל פעם שתוקעים תקיעה ותרועה יש לחזור ולתקוע תקיעה. מכאן למד רבי ישמעאל, שבכל מקום שאמרה התורה לתקוע תוקעים תקיעה תרועה ותקיעה שלוש פעמים.
ומוכיחים (שרבי ישמעאל דרש נכון את הכתובים): אִין תימר: – אם תאמר: היא תקיעה היא תרועה – תקיעה ותרועה קול אחד הם, וכשהכתוב אומר שיש לתקוע תרועה הכוונה שיש לתקוע תרועה בלבד, והכתיב (=והא כתיב): – והרי כתוב: "וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ" (במדבר י,ז) – לאסיפת העם תתקעו תקיעה ללא תרועה! מכאן שתקיעה ותרועה שני קולות שונים הם, ולכן כשהכתוב אומר שיש לתקוע תרועה הכוונה שיש לתקוע תקיעה עם תרועה.
המונח "עד כדון" מציע שאלות משלושה סוגים עיקריים: א. כשהדין בקשר למקרה שנזכר לפני המונח ידוע, המונח שואל מה הדין במקרה אחר הדומה לו שנזכר בהמשך. ב. כשמקורו של הדין שנזכר לפני כן ברור, המונח שואל מה מקורו של הדין במקרה אחר הדומה לו. ג. כשמקורו של הדין ידוע אליבא דחכם מסוים, המונח שואל כיצד אפשר ללמוד דין זה אליבא דחכם אחר, שגישתו שונה מגישת החכם הראשון. במקרים כאלה החכם הראשון הוא כמעט תמיד רבי עקיבא, והחכם השני רבי ישמעאל. המונח יכול להיות מוסב על משניות, ברייתות ומימרות אמוראיות, ובכללן דרשות פסוקים. כשהמונח מתפרש בהוראתו השלישית, לעיתים נדירות התלמוד מוסיף פירוט אחרי המונח כדי להסביר את הנחת היסוד של השאלה ("עד כדון כרבי עקיבה, דו אמר לשונות ריבויין הן"). מכיוון שבדרך כלל לא הוצע פירוט כזה, לא תמיד ברור מהו היסוד לשאלות שמציע המונח בהוראה זו (כמו כאן).
המונח "תני רבי פלוני" מציע ברייתות המיוחסות לחכמים נקובי שם. הסגנון "תני רבי ישמעאל" מציע ברייתות שמקורן ככל הנראה באוספים שנערכו בבית מדרשו של רבי ישמעאל. במקומות אחדים המונח מציע ברייתות שמטרתן לתרץ קושיות (שימוש כזה במונח מצוי אחרי המונח "עד כדון", כשהוא בא בסגנון "עד כדון כרבי עקיבה; כרבי ישמעאל?", ואחר כך התלמוד עונה: "תני רבי ישמעאל").
בכמה מקומות המונח "אין תימר" מציע אפשרות עיונית כדי לדחותה. המונח בהוראה זו בא לבסס את האמור לפניו בדרך של הוכחה בדרך השלילה. הסגנון המקובל אצל המונח בהוראה זו הוא: "אין תימר:" [טענה המנוגדת לאמור לעיל, שתישלל בהמשך] - [נימוק לשלילת הטענה] ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בבבלי ראש השנה לג,ב-לד,א אמרו: תנו רבנן: מניין שבשופר? (ריטב"א: דגבי ראש השנה לא כתיב אלא תרועה, וליכא זכר בדבר שתהא בשופר, ולא שתהא עימה קול פשוט) - תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה". אין לי אלא ביובל, בראש השנה מניין? - תלמוד לומר: "בחודש השביעי", שאין תלמוד לומר: "בחודש השביעי" (רש"י: דהא כתב לן בכמה דוכתי דיום הכיפורים בחודש השביעי הוא, והכא "ביום הכיפורים" כתיב), ומה תלמוד לומר: "בחודש השביעי"? - שיהיו כל תרועות של החודש השביעי כזה (הנוסח בספרא: שתהא תרועת שביעי (תרועת ראש השנה) כזו (כתרועת יובל). מה זו בשופר, אף תרועת ראש השנה בשופר).
ומניין שפשוטה לפניה? - תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה" (רש"י: "והעברת" - פשוטה משמע, העברת קול אחד). ומניין שפשוטה לאחריה? - תלמוד לומר: "תעבירו שופר" (רש"י: הרי העברה תחילה וסוף, ותרועה כתיבא בינתיים). אין לי אלא ביובל, בראש השנה מניין? - תלמוד לומר: "בחודש השביעי", שאין תלמוד לומר: "בחודש השביעי", ומה תלמוד לומר: "בחודש השביעי"? - שיהיו כל תרועות של החודש השביעי כזה (הנוסח בספרא: שתהא תרועת שביעי כזו. מה זו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, אף תרועת ראש השנה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה).
ומניין לשלוש של שלוש שלוש? (רש"י: ומניין דהך פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע עבדינן תלתא זימני, חדא למלכיות, חדא לזכרונות וחדא לשופרות?) - תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה", "שבתון זכרון תרועה", "יום תרועה יהיה לכם" (רש"י: "תרועה" תלתא זימני כתיבא, ולכל אחת פשוטה לפניה ולאחריה). ומניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? (רש"י: לפי ששלוש תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד, ששתיים נאמרו בראש השנה ואחת ביובל, מניין ליתן את האמור בראש השנה ביובל ואת האמור ביובל בראש השנה, שיהיו כאן וכאן שלוש?) - תלמוד לומר: "[בחודש ה]שביעי" "[בחודש ה]שביעי" לגזירה שווה (רש"י: נאמר בראש השנה: "בחודש השביעי", ונאמר ביובל: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי").
הברייתא הזו שבבבלי מקורה בספרא 'אמור' פרשה יא ושם 'בהר' פרשה ב. הנוסח בספרא "שתהא תרועת שביעי כזו" הוא מעין האמור בברייתא שבירושלמי, ואולי יש לגרוס בברייתא שבבבלי כמו בספרא.
בירושלמי הוסמכה הברייתא למשנה "שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות". הבבלי מסמיך ברייתא זו למשנה של "סדר תקיעות" (משנה להלן ד,ט), כשבברייתא זו הוא מפסיק בין שני חלקיה של סוגיה שדנה בשיעור התקיעה והתרועה ובדרך תקיעתן.
מהברייתא שבבבלי משמע שמן ההיקש לומדים את שתי ההלכות הראשונות, בשופר ופשוטה לפניה ולאחריה, ואילו את ההלכה האחרונה, שלוש של שלוש שלוש, לומדים בגזירה שווה. בבבלי הקשו על כך ותירצו. ברם בירושלמי לומדים גם את ההלכה האחרונה מן ההיקש.
לפיכך נראה שברייתא זו מצורפת משני מקורות שונים, מקור אחד למד את כל ההלכות מהיקש (כמו הירושלמי), ומקור אחר (שלא נמצא) למד את כל ההלכות מגזירה שווה, ובברייתא זו נצטרפה הדרשה ממקור אחד לשתי ההלכות הראשונות עם הדרשה ממקור אחר להלכה השלישית, ומכאן הקושי בברייתא ("מקורות ומסורות").
לפי רבי עקיבא, הירושלמי לומד יובל מראש השנה בהיקש לעניין ברכות, ואחר כך הוא לומד ראש השנה מיובל בהיקש לעניין פשוטות, באופן שאנו נותנים של זה בזה ושל זה בזה, ואחר כך הירושלמי לומד "שלוש של שלוש שלוש" מראש השנה ויובל ביחד, ושוב אינו זקוק להוסיף את הבבא שבברייתא "ומניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה?" משום שכבר דן יובל מראש השנה וראש השנה מיובל, וממילא מסתבר שאנו למדים זה מזה משני הצדדים. מה שאין כן בספרא ובבבלי, שלפני בבא זו לא למדנו שום דבר יובל מראש השנה ("חקרי זמנים").
בבבלי ראש השנה לד,א אמרו: והאי תנא מייתי לה ממדבר (רש"י: שתהא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה), דתניא: "ותקעתם תרועה" - תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה (רש"י: דלא תימא חדא היא, והכי קאמר: היו תוקעים תרועה, אלא הכי קאמר: ותקעתם תקיעה ואחריה הריעו תרועה). אתה אומר: תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה, או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת (היינו תקיעה היינו תרועה. רש"י: והכי קאמר: היו תוקעים תרועה)? כשהוא אומר: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו", הרי [תקיעה אמורה (מכאן שהקפידה התורה לחלק בין תקיעה לתרועה). הא מה תלמוד לומר: "ותקעתם תרועה"? - (המוסגר הושלם על פי ספרי)] תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה.
ומניין שפשוטה לפניה? - תלמוד לומר: "ותקעתם תרועה" (רש"י: "ותקעתם" והדר "תרועה"). ומניין שפשוטה לאחריה? - תלמוד לומר: "תרועה יתקעו" (הא למדנו שתוקע ומריע ותוקע (ספרי)). - רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אינו צריך (אין צורך בדרשה "תרועה יתקעו" בשביל פשוטה לאחריה), הרי הוא אומר: "ותקעתם תרועה שנית", שאין תלמוד לומר: "שנית" (רש"י: שכבר אמר: 'ותקעתם תרועה ונסעו המחנות...', וכי הדר אמר: 'ותקעתם תרועה ונסעו המחנות...', פשיטא ד"שנית" היא), ומה תלמוד לומר: "שנית"? - זה בנה אב, שכל מקום שנאמר "תרועה", תהא תקיעה שנייה לתרועה (רש"י: והכי קאמר: ותקעתם תקיעה שנית לתרועה) (הא למדנו שתוקע ומריע ותוקע (ספרי)). - אין לי אלא במדבר, בראש השנה מניין? - תלמוד לומר: "תרועה" "תרועה" לגזירה שווה (נאמרה כאן (במדבר) תרועה, ונאמרה להלן (בראש השנה) תרועה. מה תרועה האמורה כאן תוקע ומריע ותוקע, אף תרועה האמורה להלן תוקע ומריע ותוקע (ספרי)).
שלוש תרועות נאמרו בראש השנה: "שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג,כד), "והעברת שופר תרועה" (שם כה,ט) (אף על גב שפסוק זה נאמר ביובל, למדנו לעיל ש"בחודש השביעי" מיותר ללמד שיהיו כל תרועות של החודש השביעי כזה), "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א), ושתי תקיעות לכל אחת ואחת. נמצאנו למדים: שלוש תרועות ושש תקיעות (שכל תרועה תקיעה לפניה ולאחריה) לראש השנה.
הברייתא הזו שבבבלי מקורה בספרי במדבר פסקה עג.
התנא בבבלי שלומד ממדבר לומד משם רק את ההלכה שפשוטה לפניה ולאחריה, ואילו שלוש תרועות נאמרו בראש השנה. אבל רבי ישמעאל בירושלמי שגם הוא לומד ממדבר לומד משם גם את ההלכה שהן שלוש של שלוש שלוש, ששלוש תרועות נאמרו במדבר, וראש השנה למד ממדבר.
בבבלי אמרו, שתנא זה, למרות שהוא לומד ממדבר לעניין הפשוטות, הוא לומד ראש השנה מיובל לעניינים אחרים, אלא שלא היה יכול ללמוד את הפשוטות מיובל, משום ש"והעברת" "תעבירו" אין בהם כדי ללמד על פשוטות.
בבבלי תנא קמא דורש "ותקעתם תרועה" וגם "תרועה יתקעו", ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דורש "ותקעתם תרועה" וגם "ותקעתם תרועה שנית". אבל הירושלמי דורש את כל שלושת המקראות, לא כתנא קמא ולא כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ("חקרי זמנים").
עד כדון כרבי עקיבה. כרבי ישמעאל?
כך היא דרכו של הירושלמי: אחרי שהביא ברייתא שהיא כשיטת בית מדרשו של רבי עקיבה, רגיל הוא לשאול: "עד כדון כרבי עקיבה. כרבי ישמעאל?". כלומר, המדרש שהובא קודם הוא כרבי עקיבה, וכיצד ידרוש רבי ישמעאל? וכתשובה הוא מביא ברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל.
שאלה בלשון זו מצויה פעמים רבות בירושלמי. ברוב הפעמים לא ביארו את הדבר שנחלקו בו שני התנאים, כמו כאן. אך כמה פעמים ביארו את הדבר:
בירושלמי שבת יט,ב, יבמות ח,א, סוטה ח,א ונדרים א,א אמרו: עד כדון כרבי עקיבה, דו אמר: לשונות ריבויין הן. כרבי ישמעאל, דו אמר: לשונות כפולין הן והתורה דיברה כדרכה..., מנן ליה? (רבי עקיבא דורש לשונות כפולים וחזרות של השם והפועל, אבל רבי ישמעאל אינו דורש)
ובירושלמי קידושין א,ב אמרו: עד כדון כרבי עקיבה, דאית ליה למד מן הלמד (הלכה אחת נלמדת מהלכה אחרת, אף על פי שגם ההלכה הראשונה עצמה נלמדת מהלכה אחרת). כרבי ישמעאל, דלית ליה למד מן הלמד?
"יפה עיניים" פירש, שבירושלמי כאן נחלקו רבי עקיבה ורבי ישמעאל, האם שני דברים למדים זה מזה וזה מזה או לא. רבי עקיבה סבור שלמדים זה מזה וזה מזה, ולכן יום הכיפורים של שנת היובל למד מראש השנה לעניין מלכיות זכרונות ושופרות, וראש השנה למד מיום הכיפורים של שנת היובל לעניין תקיעה תרועה ותקיעה. אבל רבי ישמעאל סבור שאין למדים זה מזה וזה מזה, אלא יום הכיפורים של שנת היובל למד מראש השנה לעניין מלכיות זכרונות ושופרות, וזה וזה למדים מהחצוצרות שבמדבר שתוקעים תקיעה תרועה ותקיעה.
יש מפרשים את הדברים כאן לפי המחלוקת בין רבי עקיבה ורבי ישמעאל, שרבי עקיבא סובר "לשונות ריבויין הן", ורבי ישמעאל סובר "לשונות כפולין הן והתורה דיברה כדרכה", ואף כאן רבי עקיבא דורש "בחודש השביעי", ואין רבי ישמעאל דורש כך. אבל ב"יפה עיניים" פירש את הירושלמי, שהכוונה לדברי רבי ישמעאל הסובר שאין למדים למד מן הלמד. אבל דברי "יפה עיניים" אינם מסתברים, שהרי אין כאן למד שלישי באמצע ("חקרי זמנים").
נראה לפרש בדרכו של "יפה עיניים" באופן אחר. רבי עקיבה סבור שלמדים למד מן הלמד (דבר שנלמד באחת מן המידות אפשר ללמוד ממנו לדבר אחר באחת מן המידות), ולכן לרבי עקיבה, יום הכיפורים של שנת היובל למד מראש השנה לעניין מלכיות זכרונות ושופרות, וראש השנה למד מיום הכיפורים של שנת היובל לעניין תקיעה תרועה ותקיעה, וכיוון שלמדים למד מן הלמד, לכן ראש השנה ויום הכיפורים של שנת היובל למדים זה מזה וזה מזה שתוקעים תקיעה תרועה ותקיעה שלוש פעמים. אבל רבי ישמעאל סבור שאין למדים למד מן הלמד, ולכן לרבי ישמעאל גם ראש השנה וגם יום הכיפורים של שנת היובל למדים מהחצוצרות שבמדבר שתוקעים תקיעה תרועה ותקיעה שלוש פעמים.
• • •
בויקרא כה,ט-י נאמר (בעניין שנת היובל): וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
בית דין מקדשים את היובל בראש השנה של שנת היובל ותוקעים בשופר ביום הכיפורים.
התורה ציוותה להשמיט הלוואות (לבטל חובות ולא לגבות אותם) בשנה השביעית, היא שנת השמיטה. אין השנה השביעית משמטת אלא בסופה (כשתשקע חמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית) ולא בתחילתה.
מציעים קביעה הלכתית: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): זו דברי רבי יודה ורבי יוסה – ברייתא זו (שהובאה לעיל) היא דבריהם של רבי יהודה ורבי יוסי (כמו שמפורש בברייתא שנחלקו התנאים האלה איזה דבר מעכב ביובל), אבל דברי חכמים: – אבל פסיקת ההלכה היא: קידוש בית דין ותקיעת שופר והשמט כספים משמיטין (המילה 'משמיטין' יתרה, או שצריך לומר: מעכבין) – קידוש בית דין ותקיעת שופר והשמטת כספים מעכבים ביובל, ואם לא קידשו בית דין הגדול את השנה או אם לא תקעו בשופר או אם לא השמיטו כספים בשנת היובל, זה מעכב שלא ינהגו שאר דיני יובל.
ומקשים: ניחא קידוש בית דין ותקיעת שופר – נוח (מובן, מקובל) שקידוש בית דין ותקיעת שופר מעכבים ביובל, מפני שמקדשים את השנה ותוקעים בשופר בתחילתה של שנת היובל, ולכן, אם בתחילת השנה לא קידשו ולא תקעו, זה מעכב מכאן ולהבא (משעה זו והלאה) שלא ינהגו שאר דיני יובל; אבל השמט כספים – אינו מובן שהשמטת כספים מעכבת ביובל, - לא בסוף הן משמיטין? – וכי אין משמיטים כספים בסופה של שנת היובל?! והרי אין השמטת כספים ביובל אלא בסופה של השנה ולא בתחילתה (כמו בהשמטת כספים בשמיטה)! ובכן, אם בסוף שנת היובל לא השמיטו כספים, כיצד זה מעכב לשעבר (על מה שהיה קודם לכן) שלא ינהגו שאר דיני יובל?
ומתרצים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שמע לה מן הדא: – שמע אותה (למד את התירוץ לקושיה זו) מן זאת (מהכתוב הזה): "וַיֹּאמֶר אֵלַי: אַל תִּירָא דָנִיֵּאל, כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ, נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ" (דניאל י,יב) - המלאך אמר לדניאל, שמהיום הראשון שקיבל עליו להתענות, כבר נשמעו דבריך – נתקבלו דבריו לפני הקב"ה, ונגזר למלא את בקשתו, אף על פי שעדיין לא התחיל להתענות, שכן לא נאמר: 'מן היום הראשון אשר התענית', אלא נאמר: "מן היום הראשון אשר נתת את ליבך להבין ולהתענות". וכן כאן בעניין השמטת כספים ביובל, מכיוון שבתחילת השנה קיבלו כל אדם עליהם להשמיט הלוואות, הרי הוא כאילו כבר השמיטו, אף על פי שאין משמיטים אלא בסוף השנה. אבל אם בתחילת השנה לא קיבלו כל אדם עליהם להשמיט הלוואות, זה מעכב שלא ינהגו שאר דיני יובל.
המונח "דברי חכמים" מציע קביעות הלכתיות מסוגים שונים העוסקות בנושא שנידון לפני כן. המונח בא בשני סגנונות עיקריים, שאחד מהם: 'אמר רבי פלוני: זו דברי פלמוני, אבל דברי חכמים: [הפסיקה]'.
המונח "ניחא" מציע קושיות ששיעורן, שדינו של פרט מסוים או פרטים מסוימים שנזכרו לפני כן מובן, אבל אין דינו של פרט אחר מובן. המונח מציע קושיות המורכבות משני חלקים: החלק הראשון מציין את המקרה המובן, והחלק השני מציין את המקרה הבעייתי.
המונח "שמע לה מן הדא" מציע בדרך כלל מקור או סימוכין לקביעה המופיעה לפני כן. ברם לפעמים המונח מציע מקור לפשיטת בעיה או לפתרון קושי המופיע לפניו (כמו כאן). בדרך כלל המונח מציע פסוקים, עם דרשות או בלעדיהן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בירושלמי תעניות ג,א נאמרו דברי רבי זעורה בעניין תענית ציבור.
בספרא 'בהר' פרשה ב נאמר: "וזה דבר השמיטה שמוט" - שביעית משמטת כספים, ואין יובל משמט כספים.
ובספרי דברים פסקה קיב נאמר: שמיטה משמטת מלוה, ואין יובל משמט מלוה.
לפי ספרא וספרי, אין יובל משמט כספים. אבל לפי פירושנו בירושלמי, יובל משמט כספים. גם לפי הבבלי ערכין ד,א וראש השנה כט,א (לגרסת כתבי יד וראשונים), שמיטת כספים נוהגת ביובל.
ב"שבת הארץ" (מבוא) נכתב, שאף על פי שיובל משמט קרקע בתחילת השנה, מכל מקום כיוון שעיקר שמיטת כספים כתוב בשביעית ולא ביובל, לכן בזה יובל דומה לשביעית, ואין הוא משמט כספים אלא בסוף השנה כשביעית.
בבבלי ראש השנה ט,ב אמרו: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי, אבל חכמים אומרים: שלושתן (תקיעת שופר ושילוח עבדים והשמטת קרקעות) מעכבות בו. קסברי: מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו (רש"י: שמיטת קרקעות דכתיבא בתריה: "ושבתם איש אל אחוזתו"). - והכתיב "יובל" (רש"י: לרבות במשמע יובל מכל מקום)? - ההוא דאפילו בחוצה לארץ. - והכתיב "בארץ"! - ההוא: בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחוצה לארץ, בזמן שאינו נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ.
גם בבבלי ("אבל חכמים אומרים") וגם בירושלמי ("אבל דברי חכמים") אמר רבי יוחנן שפסיקת ההלכה אינה כרבי יהודה ורבי יוסי, אבל בירושלמי לא הזכיר רבי יוחנן שילוח עבדים והשמטת קרקעות אלא קידוש בית דין והשמטת כספים.
קידוש שנת היובל על ידי בית דין לא הוזכר בבבלי בין הדברים שמעכבים ביובל, אבל בירושלמי הוא הוזכר בין הדברים שמעכבים.
יש מן האחרונים שלפירושם בירושלמי אמרו שהשמטת כספים מעכבת ביובל, ששמיטת כספים נוהגת בשנת היובל (וכן הוא פירושנו). ויש מן האחרונים שהגיהו בדברי רבי יוחנן בירושלמי כמו בבבלי (קידוש בית דין ~ שילוח עבדים; והשמט כספים משמיטין ~ והשמט קרקעות מעכבין) או שפירשו את דברי רבי יוחנן בירושלמי כדי להתאימם לדבריו בבבלי (קידוש בית דין = שילוח עבדים והשמטת קרקעות).
בסוף הן משמיטיןבספרי דברים פסקה קיא נאמר: "מקץ שבע שנים" (דברים טו,א) - יכול בתחילת השנה ולא בסופה? - הרי את דן: נאמר כאן "קץ", ונאמר להלן "קץ" (דברים לא,י). מה "קץ" האמור להלן בסופה ולא בתחילתה, אף "קץ" האמור כאן בסופה ולא בתחילתה.
ובמדרש תנאים לדברים טו,א נאמר: "מקץ שבע שנים" - בסוף שבע ובתחילת שמונה. - אתה אומר: בסוף שבע ובתחילת שמונה. או אינו אלא בסוף שש ובתחילת שבע? - הרי אתה דן: נאמר כאן "מקץ שבע שנים", ונאמר להלן "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות" (דברים לא,י). מה "קץ" שנאמר להלן בסוף שבע ובתחילת שמונה, אף "קץ" שנאמר כאן בסוף שבע ובתחילת שמונה.
מכאן ששביעית משמטת כספים בסופה. גם לפי ברייתא בבבלי ערכין כח,ב שביעית משמטת בסופה.
במשנה שביעית י,ח-ט שנינו: המחזיר חוב בשביעית (כלומר, לווה הבא לאחר שביעית להחזיר חוב שחל עליו דין שמיטה בשביעית, שהרי אין שביעית משמטת אלא בסופה), יאמר לו (המלוה ללווה): "משמט אני". אמר לו (הלווה למלוה): "אף על פי כן" (שהלווה עומד על דעתו שרוצה להחזיר את החוב) - יקבל ממנו. המחזיר חוב בשביעית (לווה שאמר למלוה: "אף על פי כן", והחזיר לו את החוב), רוח חכמים נוחה ממנו (חכמים מרוצים ממעשהו זה).
פירוש זה של המשנה הוא לפי הדין ששביעית משמטת כספים בסופה. ברם, מפשט המשנה משמע ששביעית משמטת בתחילתה.
בתוספתא שביעית ח,י שנו: אימתי כותבים פרוזבול? - ערב ראש השנה של שביעית. כתבו ערב ראש השנה של מוצאי שביעית, אף על פי שחזר וקרעו לאחר מכן, גובה עליו והולך אפילו לזמן מרובה (לכתחילה יכתוב את הפרוזבול לפני שביעית, מפני שאין בית דין נזקקים לו לכתוב פרוזבול בשביעית, אבל החוב אינו משתמט עד סוף שביעית, ואם כתב בערב ראש השנה של מוצאי שביעית - כשר וגובה את חובו).
זה הנוסח בכתב יד אחד של התוספתא. אבל הנוסח בכתב יד אחר של התוספתא: "אימתי כותבים פרוזבול? - ערב ראש השנה של מוצאי שביעית. אף על פי שחזר וקרעו" וכו'.
הנוסח בכתב היד האחד של התוספתא קשה, שכן המשפט "כתבו ערב ראש השנה של מוצאי שביעית" סותר את המשפט שלפניו. אפשר שהנוסח המקורי בכתב היד האחד של התוספתא היה: "אימתי כותבים פרוזבול? - ערב ראש השנה של שביעית. אף על פי שחזר וקרעו" וכו', בדומה לנוסח בכתב היד האחר של התוספתא, אלא שמגיה כתב בשולי הגיליון: "ערב ראש השנה של מוצאי שביעית", כתיקון לנוסח שבפנים, ולאחר מכן, בשל אי הבנת כוונת ההגהה, נכנסו המילים האלו לתוך הנוסח שבפנים בתוספת המילה "כתבו". נמצא, שלפי הנוסח המקורי בכתב היד האחד של התוספתא, שביעית משמטת כספים בתחילתה, ואילו לפי כתב היד האחר של התוספתא, שביעית משמטת בסופה.
בירושלמי שביעית י,ב ומכות א,ב אמרו: תני רבי ישמעאל: "קרבה שנת השבע שנת השמיטה"- לא היא "שנת השבע" היא "שנת השמיטה"? ומה תלמוד לומר: "קרבה שנת השבע שנת השמיטה"? - שלא תאמר (אתה המלוה): כל שש שנים שדהו לפניי, כרמו לפניי (בשנים אלו אני מוכן להלוות, מכיוון שאני בטוח ביכולתי לגבות את החוב), ולאחר שש שנים (בשנה השביעית) בהשמט כספים הוא (שהיא משמטת את החובות) והוא לא יגבנו (אותו חוב שהלווה בשביעית, ולכן יימנע מלהלוות). לפום כן צרך מימר: "קרבה שנת השבע שנת השמיטה" (לכן נצרך הכתוב להזהירו שלא יימנע מלהלוות גם בשביעית).
פירוש זה של הירושלמי שם הוא לפי הדין ששביעית משמטת כספים בסופה. ברם, מפשט הירושלמי שם משמע ששביעית משמטת בתחילתה, שכן אמרו שם: "לאחר שש (ולא: לאחר שבע) שנים בהשמט כספים הוא". אבל לפי סתם הירושלמי כאן, שביעית משמטת בסופה, שכן אמרו כאן: "לא בסוף הן משמיטין?!".
הרי שמצאנו מקורות חלוקים בדין שמיטת כספים בשביעית. לפי הספרי וסתם הירושלמי כאן, שביעית משמטת בסופה, ולפי פשט המשנה והירושלמי בשביעית, שביעית משמטת בתחילתה. ייתכן שרבי יוחנן בירושלמי כאן אמר את דבריו לפי הדעה ששביעית משמטת בתחילתה, והוא הדין יובל, ורבי זעורה בא ליישב את דברי רבי יוחנן אף לפי הדעה ששביעית משמטת בסופה.
• • •
במשנה שנינו: רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעים בשל זכרים, וביובל בשל יעלים.
מסבירים: אמר רבי יוחנן: טעמיה דרבי יהודה – טעמו (נימוקו) של רבי יהודה, כדי ליתן את המצאוי (המצוי) על המצאוי ואת שאינו מצאוי על שאינו מצוי – בראש השנה, שהוא מצוי בכל שנה, תיקנו לתקוע בשופר של איל שהוא מצוי, ואילו ביום הכיפורים של יובל, שאינו מצוי בכל שנה, תיקנו לתקוע בשופר של יעל שאינו מצוי.
המונח "טעמא דרבי פלוני" מציע טעמה של דעה מסוימת, על סמך פסוק ודרשתו או על סמך שיקולים הגיוניים שאינם תלויים בדרשות פסוקים. במקרים רבים הטעמים שמציע המונח מבוססים על פסוקים ודרשותיהם, אולם במקומות אחרים הטעם הוא סברה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בתוספתא ראש השנה ב,ג שנו: רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעים בשל זכרים, וביובל בשל יעלים. נתנו חכמים את המצוי למצוי ואת שאין מצוי לשאין מצוי.
הטעם שאמר רבי יוחנן מקורו בתוספתא.
בבבלי כתובות מז,ב אמרו (בעניין אחר): תיקנו מצוי למצוי, ושאינו מצוי לשאינו מצוי.
בבבלי ראש השנה כו,ב אמרו טעם אחר לרבי יהודה: בראש השנה - כמה דכייף איניש טפי (רש"י: בתפילתו, פניו כבושים לארץ, - [המתפלל צריך שייתן עיניו למטה,] משום "והיו עיניי וליבי שם" (מלכים א ט) - (יבמות קה,ב)) מעלי (רש"י: הלכך בראש השנה דלתפילה הוא - בעינן כפופים), וביום הכיפורים (של יובל) - כמה דפשיט איניש טפי מעלי (רש"י: יובלות שהם לקרוא דרור - בעינן פשוטים).
לפי הבבלי, הואיל והתקיעות בראש השנה באות לתפילה, לפיכך ראוי שביום זה יכופף אדם ראשו בשעת התפילה ויתפלל מתוך הכנעה ושברון לב, ולכן מצווה לתקוע בשופר כפוף. אבל ביום הכיפורים של שנת היובל יש לתקוע בשופר פשוט, משום ששופר פשוט הוא סימן לחירות.
לפי טעמו של רבי יהודה שאמרו בבבלי, בתעניות תוקעים בשופר של איל שהוא כפוף. ואילו לפי הטעם שאמרו בתוספתא ובירושלמי, בתעניות שאינן מצויות תוקעים בשופר של יעל. הרי שלפי התוספתא והירושלמי, רבי יהודה חלוק על דברי המשנה לעיל שבתעניות תוקעים בשופר של איל.
• • •