משנה
משנה זו חוזרת ללמד בעניין הוצאת אחרים ידי חובתם בתקיעת שופר, והיא באה להשמיענו, שאין אדם מוציא אחרים אלא אם כן הוא בעצמו מחויב בדבר.
חרש – שאינו שומע ואינו מדבר, שוטה – הרגיל לעשות דבר דרך שטות, וקטן – שהוא פחות משלוש עשרה שנה ויום אחד, ואינו חייב במצוות; כל אחד מהם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן – אם תקע כדי להוציאם, לפי שכל אלו אינם חייבים במצוות תקיעת שופר. זה הכלל: – כך הוא סיכום הדברים: כל שאינו חייב בדבר – מצד גופו, כגון חרש שוטה וקטן, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן – אבל מי שחייב במצווה, אלא שכבר יצא ידי חובתו, הריהו מוציא אחרים. והדברים אמורים בברכות המצוות, שמי שיצא מברך לחברו וחברו עושה המצווה, כגון בתקיעת שופר, אף מי שכבר יצא מברך לצורך חברו ותוקע, וחברו שומע. אבל בברכות הנהנין, מי שרוצה לצאת ידי חובתו מוציא אחרים עימו, אבל מי שיצא כבר, אינו מוציא אחרים ידי חובתם.
"זה הכלל" בא כרגיל לכלול בכלל אחד את הפרטים שבהלכה שלפניו ("מבוא לנוסח המשנה").
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: קטן אינו מוציא את הרבים ידי חובתם.
במשנה ברכות ג,ג שנו: נשים ועבדים וקטנים חייבים בברכת המזון.
ובתוספתא ברכות ה,יד שנו: הכל חייבים בברכת המזון: כוהנים, לוויים וישראלים... כולם חייבים ומוציאים את הרבים (והוא הדין יחידים) ידי חובתם.
ושם ה,יז שנו: נשים ועבדים (אף על פי שנשים ועבדים חייבים בברכת המזון) וקטנים אין מוציאים את הרבים ידי חובתם (מפני שבזוי הוא הדבר שאישה ועבד יוציאו את הרבים). באמת אמרו: אישה מברכת לבעלה, בן (קטן) מברך לאביו, עבד מברך לרבו.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,ג וסוכה ג,יא.
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (שנו ברייתא): אבל אמרו – חכמים: אשה מברכת לבעלה – אישה מברכת ברכת המזון עבור בעלה, שמוציאה את בעלה ידי חובת ברכת המזון, ולאו דווקא בעלה, אלא שדיברו חכמים בהווה, שאין דרכה של אישה לאכול עם אחר ביחידות, ועבד מברך לרבו – עבד שהוא גוי מברך ברכת המזון עבור אדונו, שמוציא את אדונו ידי חובת ברכת המזון, ובן (במסירה שלפנינו נכתב "בן" ונמחק ונכתב על ידי מגיה "קטן") מברך לאביו – בן קטן מברך ברכת המזון עבור אביו.
ומקשים: ניחא אשה מברכת לבעלה, עבד לרבו – נוח (מובן) שאישה ועבד מברכים לאחרים, משום שגם אישה ועבד חייבים בברכת המזון מן התורה (עבד שהוא גוי חייב במצוות כאישה); אבל קטן לאביו – אינו מובן שקטן מברך לאחרים (המילים "ניחא אשה מברכת...קטן לאביו" נשמטו במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות ונוספו על ידי מגיה) - לא כן – וכי לא כך אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי יוסה ברבי נוהריי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כל שאמרו בקטן כדי לחנכו – קטן אינו חייב בברכת המזון מן התורה, אלא שאמרו חכמים שהוא חייב כדי לחנכו במצוות? (חינוך הוא חיוב להרגיל קטן במצוות שיתחייב בהן בגדלותו)
ומתרצים: תיפתר – תתפרש (ברייתא זו תוסבר), בעונה אחריהן (במסירה שלפנינו נוספה כאן המילה "אמן" ונמחקה על ידי מגיה, וכן לא גרסו אותה כמה מן הראשונים. במקבילות נוספה כאן מילה זו ולא נמחקה) – כשהאב עונה אחרי בנו הקטן כל מה שהוא אומר, אביו יוצא ידי חובתו, מפני שהוא כמברך בעצמו.
ומציעים סיוע: כהיא (כההיא) דתנינן תמן: – כאותה (כמו המשנה ההיא) ששנינו שם (במסכת אחרת - סוכה ג,י): מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרים אותו – שאינו יודע לקרוא, ועבד או אישה או קטן קוראים לפניו את ההלל, (ו)עונה אחריהם מה שהם אומרים – הוא חייב לענות אחריהם כל מה שהם אומרים, לפי שהם אינם חייבים בקריאת ההלל, ומי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את האחרים ידי חובתם, לכן הוא צריך לענות אחריהם מה שהם אומרים, ותהא לו מאירה – תבוא עליו קללה, על שלא למד לקרוא והוא צריך שאלו יהיו מקרים אותו. ומביאים ברייתא: (במקבילה בברכות נוסף כאן: אבל אמרו. ובמקבילה בסוכה נוסף כאן על ידי מגיה: ועוד אמרו) תבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר – תבוא קללה על גדול שלא למד לקרוא והוא צריך שקטן יהיה מקרא אותו את ההלל (בירושלמי כאן נספחה הברייתא למשנה בלא ציון מיוחד, ורגיל הוא בירושלמי ("מבוא לנוסח המשנה")).
המונח "תני" מציע ברייתות.
המונח "ניחא" מציע קושיות ששיעורן, שדינו של פרט מסוים או פרטים מסוימים שנזכרו לפני כן מובן, אבל אין דינו של פרט אחר מובן. המונח מציע קושיות המורכבות משני חלקים: החלק הראשון מציין את המקרה המובן, והחלק השני מציין את המקרה הבעייתי.
המונח "לא כן אמר רבי פלוני" מציע מימרות שמהן הקשו על דעות אחרות בסוגיה. במקומות רבים קושיות אלו באות לחזק קושיות אחרות הבאות לפני כן, ובמקומות אלה המונח מציע את התשתית הרעיונית-ההלכתית של הקושיה שלפני המונח (כמו כאן).
המונח "תיפתר" מציע פרשנות למקורות ספרותיים המבוססת על אוקימתות. המונח ממלא תפקידים שונים. במקומות רבים הוא מתרץ קושיות. המונח מציע אוקימתות מסוגים שונים. הוא מופיע בכמה סגנונות, כגון "תיפתר ב-[מקרה מסוים]".
המונח "כיי דתנינן תמן" ("כהיא דתנינן תמן") מציע משניות המסייעות בדרכים שונות למה שנאמר לפני המונח. לעיתים המונח מציע סיוע להנחת היסוד של הקטע הקודם (כמו כאן). במקום אחד (במקבילה בסוכה) המונח מציע את המשנה המקומית, בניגוד למצופה (לאור המילה "תמן" שבסוף המונח), אולם מסתבר שלפנינו העתקה מן הסוגיה המקבילה (ברכות וראש השנה), שם המשנה שמציע המונח אינה המשנה המקומית ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות וסוכה.
בבבלי ברכות כ,ב אמרו: אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון - דאורייתא (רש"י: דכתיב: "ואכלת ושבעת" (דברים ח), והוי מצוות עשה שלא הזמן גרמה) או דרבנן (רש"י: דכתיב: "על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח), והארץ לא ניתנה לנקבות להתחלק)? למאי נפקא מינה? - לאפוקי רבים (המילה "רבים" היא אשגרה מכמה מקומות אחרים) ידי חובתם. אי אמרת דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, ואי אמרת דרבנן - הוי שאינו מחויב בדבר, וכל שאינו מחויב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתם. מאי? - תא שמע: באמת אמרו: בן (קטן) מברך (רש"י: ברכת המזון) לאביו (רש"י: אם אין אביו יודע לברך), ועבד מברך לרבו, ואישה מברכת לבעלה. אבל אמרו חכמים: תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן - אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? - ולטעמיך, קטן בר אפוקי רבים הוא? - אלא הכא במאי עסקינן - כגון דאכל שיעורא דרבנן (רש"י: כגון כזית לרבי מאיר וכביצה לרבי יהודה, דמדאורייתא "ואכלת ושבעת וברכת" כתיב, אבל בשיעור כי האי לא מחייב אלא מדרבנן), דאתי דרבנן ומפיק דרבנן (רש"י: אתי קטן דרבנן ומפיק גדול דרבנן).
בבבלי הסתפקו האם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה, אבל בירושלמי פשוט שנשים חייבות בברכת המזון מן התורה. בבבלי העמידו את הברייתא שאמרה שבן קטן מברך לאביו באופן שהאב אכל שיעורא דרבנן, אבל בירושלמי העמידו את הברייתא באופן שהאב עונה אחרי בנו הקטן.
בבבלי סוכה לח,א אמרו: תנו רבנן: באמת אמרו (רש"י: כל "באמת" הלכה היא, ואין חולק בדבר): בן מברך לאביו (רש"י: ברכת המזון, כשהגיע לחינוך, דחייב מדרבנן, ובמסכת ברכות (כ,ב) מוקים לה כגון שלא אכל אביו אלא כזית או כביצה, דהוי שיעורא דרבנן, דאילו מדאורייתא לא מיחייב עד דשבע, דכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת", הלכך אתי דרבנן ומפיק דרבנן), ועבד מברך לרבו, ואישה מברכת לבעלה. אבל אמרו חכמים: תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו (רש"י: דוודאי משום שלא למד הוא).
גם מהירושלמי מבואר, שתבוא מאירה למי שעבד או אישה או קטן מברכים לו, כמו שאמרו לגבי קריאת ההלל.
• • •