משנה
משנה זו היא המשך המשנה הקודמת.
בא לו – רבי יהושע, אצל רבי דוסא בן ארכינס – שחלק על רבן גמליאל, ואמר: עדי שקר הם (כמו ששנינו לעיל), אמר לו – רבי דוסא לרבי יהושע: אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל – להרהר אחריו שמא טעה, ולבדוק אחר דיניו האם נפסקו כהלכה, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו – כלומר, כשם שאין אנו דנים אחר כל בית דין ובית דין שהיו בדורות הקודמים, כך לא נוכל לדון גם אחר בית דינו של רבן גמליאל, שנאמר (בעלייתו של משה להר סיני): "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד,ט) – משה ומלוויו עלו אל ההר, ולמה לא נתפרשו שמותן של זקינים? אלא ללמדך – בא הכתוב ללמדך, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הן כבית דינו של משה – הם כמו אותם הזקנים של בית דינו של משה, שלא נתפרשו שמותיהם ולא נודעה חשיבותם. ואף אם אין כל בית דין חשוב כמשה ואהרן ונדב ואביהוא, שמא חשוב הוא כשבעים הזקנים. מכאן שצריכים לשמוע לכל בית דין.
כיוון ששמע רבי יהושע, שאף רבי דוסא קיבל את דינו של רבן גמליאל, החליט רבי יהושע לציית לרבן גמליאל, נטל – רבי יהושע, מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו – כמו שגזר עליו רבן גמליאל. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, ואמר לו – רבן גמליאל לרבי יהושע: בוא בשלום, רבי ותלמידי! רבי - בחכמה – שרבי יהושע לימד את רבן גמליאל הלכה, ותלמידי - שקיבלת עליך את דבריי – שרבי יהושע קיים את הגזרה שגזר עליו רבן גמליאל, כתלמיד שמקבל עליו את דברי רבו. - רבן גמליאל קיבל את רבי יהושע בשמחה ופייס אותו.
רבי יהושע הלך ליבנה (יישוב במישור החוף בדרום), מקומו של רבן גמליאל, מפקיעין (יישוב במישור החוף בדרום), מקומו של רבי יהושע.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: כל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הן כבית דינו של משה.
מביאים ברייתא: כתיב: – כתוב (בתוכחת שמואל לעם): "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: י'י אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמואל א יב,ו) – ה' שהגדיל את שמם של משה ואהרן והטיל עליהם להציל את ישראל ממצרים (הוא העד בישראל אם לא יעידו אמת) (משה ואהרן נזכרים שוב באותו עניין: "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם" (שמואל א יב,ח)), "וַיִּשְׁלַח י'י אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב" (שמואל א יב,יא) – ה' שלח את השופטים האלה להציל את ישראל מאויביהם, - "ירובעל" - זה גדעון – שופטים ו,לב; ז,א (מסופר עליו בשופטים ו-ח), "בדן" - זה שמשון – שבא משבט דן ("בדן" הוא קיצור של המילים: בן דן. מסופר עליו בשופטים יג-טז), "יפתח" - זה יפתח הגלעדי (מסופר עליו בשופטים יא-יב). הקיש (השווה, דימה) שלשה קלי עולם לשלשה אבירי עולם – הכתוב, המספר על מנהיגי ישראל ומזכיר יחד באותו עניין את משה ואת אהרן ואת גדעון ואת שמשון ואת יפתח ואת שמואל, השווה שלושה שהיו מהקטנים והפחותים ביותר בכל המנהיגים במשך הדורות, והם גדעון ושמשון ויפתח, לשלושה שהיו מהגדולים והחשובים ביותר בכל המנהיגים במשך הדורות, והם משה ואהרן ושמואל. ללמדך – בא הכתוב ללמדך, שבית דינו של גדעון ובית דינו של יפתח ובית דינו של שמשון שקולין (שווים בחשיבותם) כנגד בית דינו של משה ובית דינו של אהרן ובית דינו של שמואל – מכאן שצריכים לשמוע לכל בית דין; ולא עוד אלא (לא זו בלבד אלא גם) שסמך הגדולים מיכן (מכאן) ומיכן והקטנים באמצע – הכתוב הזכיר את הקטנים גדעון ושמשון ויפתח (בפסוק יא) באמצע בין שניים מהגדולים משה ואהרן (בפסוק ו ובפסוק ח) שהזכיר לפני הקטנים ובין שמואל השלישי מהגדולים (בסוף פסוק יא) שהזכיר אחרי הקטנים, ומכאן שהקטנים שקולים לגדולים. ואילו לא בא הכתוב ללמד שהקטנים שקולים לגדולים, היה הכתוב צריך לשנות את הסדר (בפסוק יא) ולהזכיר את שמואל לפני גדעון ושמשון ויפתח, וכך היו הגדולים בפני עצמם (משה ואהרן בפסוק ו ובפסוק ח, וסמוך להם שמואל בראש פסוק יא) והקטנים בפני עצמם (בהמשך פסוק יא), ואף על פי שלא היה זה כסדר הדורות, שכן שמואל מאוחר לכולם, ברם הרי מכל מקום לא הקפיד הכתוב על סדר הדורות, שכן הזכיר את שמשון לפני יפתח שקדם לו.
בתוספתא ראש השנה א,יח שנו: למה לא סיפר שמותם של זקנים? - שלא יהא כל אחד ואחד אומר: הריני בא להקיש את רבי פלוני לאלדד ומידד, הריני מקיש את רבי פלוני לנדב ואביהוא. וכן הוא אומר: "ה' אשר עשה את משה ואת אהרן" (שמואל א יב,ו), ואומר: "וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל" (שמואל א יב,יא), - "ירובעל" זה גדעון, "בדן" זה שמשון, "יפתח" כמשמעו, ואומר: "משה ואהרן בכוהניו" וגו' (תהילים צט,ו), - שקל הכתוב שלושה קלי עולם בין שלושה גדולי עולם. ללמדך, שבית דינו של ירובעל גדול לפני המקום כבית דינו של משה, ובית דינו של יפתח גדול לפני המקום כבית דינו של שמואל. להודיעך (יש ליישם על פרנסים אותו השוויון שלמדנו בדיינים), שכל מי שנתמנה פרנס על הציבור, אפילו קל שבקלים, שקול כאביר שבאבירים (הגדול שבכל הדורות). וכן הוא אומר: "ובאת אל הכוהנים הלוויים ואל השופט" וגו' (דברים יז,ט) - אין לך אלא שופט (בית דין) שבדורך; ואומר: "אל תאמר: מה היה" וגו' (קהלת ז,י).
בבבלי ראש השנה כה,א אמרו: תנו רבנן: למה לא נתפרשו שמותם של זקנים? - שלא יאמר אדם (רש"י: על בית דין שבימיו): פלוני כמשה ואהרן? (רש"י: וכי פלוני כמשה ואהרן הוא שאשמע לו?) פלוני כנדב ואביהוא? פלוני כאלדד ומידד? (רש"י: עכשיו שלא נתפרשו אמור לו: אם אינו כמשה ואהרן, שמא הרי הוא כאחד משאר זקנים שאינך יודע מי הם) ואומר: "ויאמר שמואל אל העם: ה' אשר עשה את משה ואת אהרן" (שמואל א יב), ואומר: "וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל" (שם) (רש"י: שמואל הנביא אמר לישראל: הקב"ה עשה לכם ניסים על ידי שישה זקנים הללו, משה ואהרן וירובעל ובדן ויפתח ושמואל), - ירובעל זה גדעון, ולמה נקרא שמו ירובעל? - שעשה מריבה עם הבעל, בדן זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן? - דאתי מדן, יפתח - כמשמעו, ואומר: "משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו" (תהילים צט) (רש"י: הרי ששקל הכתוב בספר תהילים שמואל כמשה ואהרן), - שקל הכתוב שלושה קלי עולם כשלושה אבירי עולם (רש"י: בכתובים הראשונים כתבו ירובעל ובדן ויפתח עם משה ואהרן ושמואל, שלושה קלים עם שלושה אבירים), לומר לך: ירובעל בדורו - כמשה בדורו, בדן בדורו - כאהרן בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו. ללמדך, שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא כאביר שבאבירים, ואומר: "ובאת אל הכוהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז) - וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו? (ואם כן, מה משמעות המילים "בימים ההם"?) הא (הרי) אין לך אלא שופט שהיה בימיו (כלומר, כל שופט שהוא בימים ההם הוא המוסמך לדון ויש לקבל את הוראתו), ואומר: "אל תאמר: מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה" (קהלת ז) (תוספות: ולכך יש לשמוע לראשונים יותר מן האחרונים, - אל תאמר כך, שאין לך אלא שופט שהיה בימיו).
בבבלי הכניסו ביאורים לתוך הברייתא.
בתוספתא ובבבלי הביאו גם את הכתוב בספר תהילים המשווה את שמואל למשה ולאהרן. ובירושלמי הוסיפו שהכתוב הסמיך את הקטנים באמצע בין הגדולים.
הברייתא הובאה גם במדרש שמואל טו,ב ובקהלת רבה פרשה א פסוק ד.
אין מקום לפרש "גדולי עולם" ו"קלי עולם" כהגדולים בעולם כולו בשעתם והקלים בעולם כולו בשעתם. יפתח לא היה מן הקלים בדורו, אלא מן הגדולים בדורו. ולכן בלשון הבבלי: "יפתח בדורו - כשמואל בדורו". יפתח שהיה משלושה קלי עולם היה גדול בדורו, ונחשב לפני המקום כשמואל בדורו. הנמנים בין "קלי עולם" היו הקלים של מנהיגינו במשך דורות רבים, אבל לא יעלה על הדעת לומר שהם היו הקלים שבעולם כולו בזמנם ("שערי לשון" ב).
"בדן" - שמשון
לא מצאנו בספר שופטים שופט בשם "בדן". חכמינו אמרו, שזה שמשון. והשבעים תרגמו: ברק (בן אבינועם, מסופר עליו בשופטים ד).
עניין השם "בדן" בערבית הוא יעל (עז הבר). ולכן אפשר שהכוונה בשם זה ליעל (אשת חבר הקיני, מסופר עליה בשופטים ד), שהרגה את סיסרא (על היותה אישיות חשובה בימי השופטים כאחד מהם, ראה שופטים ה,ו).
• • •
במשנה שנינו: "עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, ואמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי! רבי בחוכמה, ותלמידי שקיבלת עליך את דבריי".
מביאים ברייתא: ...אמר לו (רבן גמליאל לרבי יהושע): בוא בשלום, רבי ותלמידי! רבי - בחכמה – שרבי יהושע לימד את רבן גמליאל הלכה, ותלמידי - ביראת חט (חטא) – שרבי יהושע למד מרבן גמליאל יראת חטא. רבי - בחכמה, ותלמידי - שכל מה שאני גוזר עליו הוא מקיים – כך אמר רבן גמליאל לרבי יהושע כדי לפייסו.
בבבלי ראש השנה כה,ב אמרו: תנו רבנן: כיוון שראה אותו רבן גמליאל (את רבי יהושע) עמד על רגליו מכיסאו, ונשקו על ראשו, אמר לו: שלום עליך, רבי ותלמידי! רבי - שלימדתני תורה ברבים, ותלמידי - שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקיימה כתלמיד. אשרי הדור שהגדולים נשמעים (מצייתים) לקטנים, קל וחומר קטנים נשמעים לגדולים. - קל וחומר? חיובא הוא! - אלא: מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים, יישאו קטנים קל וחומר בעצמם (להישמע לגדולים).
הברייתא שבבבלי פירשה את דברי המשנה "רבי - בחוכמה" - שלימדתני תורה ברבים.
נראה שהמשפט "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים" וכו' אמר אותו רבן גמליאל לרבי יהושע כדי לפייסו.
"רבי בחוכמה"
'חוכמה' פירושה לעיתים קרובות: הלכה (החלק ההלכתי שבתורה שבעל פה).
בבראשית רבה סד,י נאמר: רבי יהושע בן חנניה דהוא אסכולוסטיקה דאוריתא (מלומד וחכם בחוכמת התורה).
במשנה עדיות ה,ו נשתבח עקביא בן מהללאל (חכם בדור החמישי של הזוגות) בחוכמה וביראת חטא, כמו שנשתבח רבי יהושע כאן.
כיוון שסיפרו במשנה שרבי יהושע שהיה גדול נשמע לרבן גמליאל שהיה קטן ממנו, מביאים כאן דרשות אמוראים בעניין גדולים וקטנים הסובלים אלה את אלה (וזה מעין דברי הברייתא בבבלי שהובאה לעיל בעניין דברי רבן גמליאל לרבי יהושע).
כתיב: "אלופינו מסובלים" וגו' - רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: "אלופינו (בתורה) מסובלים", - בשעה שהגדולים סובלין את הקטנים, "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו". רבי שמעון בן לקיש מסרס הדין קרייא: 'אלופינו מסובלים' אין כתיב כאן, אלא "אלופינו מסובלים", - בשעה שהקטנים סובלין את הגדולים, "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו".
כך היא גרסת הסופר במסירה שלפנינו.
הסופר מחק בדברי רבי יוחנן את המילה "בתורה". מילה זו היא אשגרה בטעות מהבבלי ברכות יז,א, ששם אמר רבי יוחנן על הפסוק הזה: "אלופינו - בתורה".
מגיה כתב היד הוסיף בדברי רבי יוחנן את המילים: 'אלופים מסובלים' אין כתיב כאן, אלא, ומכאן הגרסה בדפוסים. נראה שהמגיה הוסיף כך על פי הגרסה במדרש רות רבה (ראה להלן). אולם גרסת הסופר מתאשרת על ידי הגרסה במסירה מהגניזה.
וזה הפירוש של גרסת הסופר והמסירה מהגניזה:
אומרים: כתיב: – כתוב (בתיאור הטובה שבשלום): "אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים, אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ" (תהילים קמד,יד) – מנהיגינו נושאים עליהם את טורח העם, אין אויב פורץ (פולש) אל הארץ, ואין חבורה יוצאת למלחמה, ואין קול צווחה (צעקה של קטטה ומריבה) נשמע ברחובותינו, שכל העם שרויים בשלום זה עם זה, - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – שני האמוראים נחלקו בדרשת הכתוב הזה (ושניהם דרשו את המילה 'אלופים' במשמע 'גדולים').
רבי יוחנן אמר: "אלופינו מִסוֹבְלִים" (כך מנוקד במסירה מהגניזה) – אין לקרוא את המילה "מְסֻבָּלִים" כפי שמקובל לקרוא אותה (שמשמעה שהגדולים מסובלים על ידי הקטנים, דהיינו שהקטנים סובלים את הגדולים), אלא יש לקרוא אותה "מִסוֹבְלִים" (שמשמעה שהגדולים סובלים את הקטנים), - וזו כוונת הכתוב: בשעה שהגדולים סובלין את הקטנים – כשהגדולים נושאים עליהם את עול הקטנים וטורחים למענם, "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו" – הגדולים סובלים את הקטנים, ומתוך כך "אין פרץ" (רבי יוחנן הרכיב בדרך דרש - "מִסוֹבְלִים" - על לשון המקרא את הצורה "מִן + בינוני" המצויה בארמית הגלילית ("מחקרים בעברית ובארמית", עמוד רג)).
רבי שמעון בן לקיש מסרס הדין קרייא: – מסרס את המקרא הזה (מהפך ומשנה את סדר המילים בכתוב הזה כדי לדורשו), וכאילו כתוב: "מְסֻבָּלִים אלופינו": 'אלופינו מִסוֹבְלִים' (כך מנוקד במסירה מהגניזה) אין כתיב כאן – אין כתוב כאן, אלא "אלופינו מְסֻבָּלִים" (כך מנוקד במסירה מהגניזה) – יש לקרוא את המילה "מְסֻבָּלִים" כפי שמקובל לקרוא אותה (שלא כמו שאמר רבי יוחנן), - וזו כוונת הכתוב: בשעה שהקטנים סובלין את הגדולים – כשהקטנים נשמעים לגדולים, מצייתים להם ומקיימים את דבריהם, "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו" – הקטנים סובלים את הגדולים, ומתוך כך "אין פרץ".
רבי שמעון בן לקיש שינה את סדר המילים בכתוב כדי לדורשו, משום שאלמלא כן, לא הייתי יודע האם "אלופינו מסובלים" משמעו שהאלופים סובלים את אחרים או שמא משמעו שהאלופים מסובלים על ידי אחרים, אבל "מְסֻבָּלִים אלופינו" משמעו שהאלופים מסובלים על ידי אחרים.
ברות רבה (וילנא) פתיחתא ו וברות רבה (לרנר) א,ו נאמר: "אלופינו מסובלים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו" (תהלים קמד,יד) - רבי יוחנן אמר: 'אלופינו סובלים' אין כתיב כאן, אלא "אלופינו מסובלים", - בשעה שהקטנים סובלים את הגדולים, "אין פרץ" - אין פרצה של מגפה / פורענות, "ואין יוצאת" - אין יציאה של מגפה / פורענות, "ואין צווחה" - אין צווחה של מגפה / פורענות. ריש לקיש מסריס קרייה: "אלופינו מסובלים" אל תהי קורא כן, אלא 'אלופינו מסובלים', - בשעה שהגדולים סובלים את הקטנים, "אין פרץ" - אין פרצה של גלות, "ואין יוצאת" - אין יציאה של גלות, "ואין צווחה" - אין צווחה של גלות.
רבי לוליאנוס בר טברוס בשם רבי יצחק אמר: בשעה שהגדולים סובלים את הקטנים והקטנים את הגדולים, "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו", - "אין פרץ" - לא של פורענות ולא של גלות, "ואין יוצאת" - לא של פורענות ולא של גלות, "ואין צווחה" - לא של פורענות ולא של גלות.
רבי הונא בשם רבי יוסף אמר: בשעה שהקטנים שומעים / סובלים את הגדולים ואין הגדולים נושאים משוי של קטנים, עליהם הוא אומר: "י'י במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו" (ישעיהו ג,יד).
נראה שבמדרש רות רבה נסתרסו דבריהם של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, ויש להחליף את דברי זה בזה ואת דברי זה בזה, וכך יש לגרוס במדרש על פי הירושלמי:
רבי יוחנן אמר: "אלופינו מְסֻבָּלִים" אל תהי קורא כן, אלא 'אלופינו מִסוֹבְלִים', - בשעה שהגדולים סובלים את הקטנים, "אין פרץ"... ריש לקיש מסריס קרייה: 'אלופינו מִסוֹבְלִים' אין כתיב כאן, אלא "אלופינו מְסֻבָּלִים", - בשעה שהקטנים סובלים את הגדולים, "אין פרץ"...
משמעו של הביטוי "אל תהי קורא כן" הוא שינוי בקריאת מילה (על ידי שינוי בקרי או בכתיב המקובלים של המילה).
במדרש, שלא כמו בירושלמי, פירשו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש את המשך הכתוב: "אין פרץ ואין יוצאת" וגו'.
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר... רבי שמעון בן לקיש מסרס הדין קרייא...
בויקרא רבה כב,ו נאמר: "שוחט השור מכה איש" (ישעיהו סו,ג) - רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן אמר: כל מי שהוא גוזל את חברו שווה פרוטה - מעלים עליו כאילו הוא הורגו. ואית ליה קריין סגיין (ויש לו מקראות רבים, אפשר ללמוד כן מהרבה פסוקים): 'שוחט השור כמכה איש' (ישעיה סו,ג) (דורש: מי שהוא גונב שורו של חברו ושוחטו כאילו הוא הורג את חברו)... רבי שמעון בן לקיש מסרס קריא: 'מכה איש שוחט השור' (רוצח מכה נפש היה בעיניהם כשוחט השור, שלא היתה רציחה חמורה בעיניהם)...
כמחלוקתם של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בירושלמי כאן, כך מחלוקתם במדרש שם, שרבי יוחנן דורש את הכתוב כסדר שנכתבו המילים, ורבי שמעון בן לקיש דורש את הכתוב בסירוס הסדר שנכתבו המילים.
• • •
בירושלמי לעיל הלכה ז אמרו, שבמעשה הראשון שבאו עדים, קיבלם רבן גמליאל, שכן מסורת בידיו מאבותיו, פעמים מהלך בקצרה, פעמים מהלך בארוכה. ובבבלי הביאו את מה שאמר רבי יוחנן, שלמדים כן מהכתוב "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים, שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ". בירושלמי כאן, לאחר המעשה השני שבאו עדים וקיבלם רבן גמליאל, מביאים את מה שאמר רבי יוחנן עוד, שלמדים דבר נוסף מהכתוב הזה.
רבי שילה דכפר תמרתה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי, מהיישוב כפר תמרתה בגליל) אמר בשם רבי יוחנן: כתוב (במזמור המספר בפלאי הבריאה): "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים, שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ" (תהילים קד,יט) – ה' עשה את הירח, לקבוע על פיו את המועדים (זמני השנה והחודשים), ועשה את השמש והוא יודע (רש"ש: קובע) את זמן שקיעת השמש; ולמדים מצירוף הנאמר כאן על הירח והשמש שקביעת המועדים נעשית לפי מהלכי השמש והירח, - מ"שמש ידע מבואו" "עשה ירח למועדים" – כשהשמש שוקעת, מונים את ימי החודש הנכנס, כדי לקבוע את המועדים. ולכן, אף שנולד הירח החדש באמצע היום, אין מונים את ימי החודש הנכנס מעת לעת משעת מולד הירח החדש, אלא מונים אותם משעת שקיעת השמש (מתחילת הלילה), והיום הראשון של החודש הנכנס, שהוא היום שבו מקדשים את החודש, מתחיל בשקיעת השמש בתחילת הלילה שלפניו ונגמר בשקיעת השמש בסוף היום.
כיוון שהביאו מקור לדבר שמונים לירח משקיעת השמש, מביאים מקורות עוד לדבר זה.
אמר רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כתיב: – כתוב (במסעי בני ישראל): "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לג,ג) – בני ישראל יצאו ממצרים מארץ רעמסס ביום החמישה עשר לחודש ניסן, ביום שלאחרי שחיטת הפסח, - כד יטמע בלילי מועדא – כשישקע (השמש) בליל המועד (בלילה שלפני החג), ארבע עשרה מטמיעין (מטמועין) אית בה – ארבע עשרה שקיעות (שקיעות שמש) יש בו (בחודש הראשון החל מתחילתו, וכיוון שמונים את ימי החודש משקיעת השמש, יתחיל בליל החג היום החמישה עשר. בכתוב הזה קראה התורה את היום החמישה עשר בחודש הראשון "מחרת הפסח", וזה לא ייתכן אלא כשמתחילים למנות יום חדש משקיעת השמש, כי אם מונים את ימי החודש מעת לעת משעת המולד, הרי ייתכן שזמן יציאת מצרים חל באותו יום של שחיטת הפסח ולא ביום שלאחריו). הוי: – אֱמוֹר (הסק מכאן): משקיעת החמה את (אתה) מונה ללבנה – מונים את ימי החודש משקיעת השמש.
המונח "הוי" (התרגום "אֱמוֹר" אינו מילולי, אולם יקשה להציע תרגום מילולי המשקף את הוראתו המדויקת של המונח) מציע מסקנה בעקבות משא ומתן בקשר לעניין מסוים. המונח מציע מסקנות מסוגים שונים. בכמה מקומות, המסקנה השייכת לעניין כבר הוצעה בשלב קודם של הדיון, אלא שהמונח בא אחרי הוכחה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
שחיטת הפסח היא בארבעה עשר בניסן בין הערביים, והיציאה ממצרים היתה בחמישה עשר בניסן בבוקר. לפי המסורת (ראה להלן), שעת המולד של חודש ניסן בשנה שיצאו ישראל ממצרים היתה בחצות היום או לאחר חצות היום. לכן, אם מונים את ימי החודש משעת המולד, הרי בין הערביים והבוקר שלאחריו חלים באותו יום. אבל כיוון שמונים את ימי החודש משקיעת השמש, בין הערביים והבוקר שלאחריו אינם חלים באותו יום, שהרי בשקיעת השמש מתחילים למנות יום חדש.
בפסיקתא רבתי פרשה טו נאמר: רבי שמואל בר נחמן אמר: שנה שיצאו ישראל ממצרים היו חודשי השנה וחודשי התקופה שווים. שנה שיצאו ישראל ממצרים היתה התקופה בליל חמישי בתחילת הלילה, ומולד הלבנה היה ביום רביעי בחצות היום, והתחילו חודש הלבנה וחודש התקופה בלילה.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בוא' סימן י נאמר: רבי שמואל בר אבא אמר: כל חודש שהוא נולד משש שעות ולמטה - יש כוח בעין לראות; משש שעות ולמעלה - אין כוח בעין לראותו. ואותו החודש שאמר הקב"ה למשה נולד משש שעות ולמעלה, ולא היה כוח בעין לראותו, והראהו לו הקב"ה באצבע, ואמר לו: "החודש הזה".
אמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): כתוב (במעשה יום רביעי משבעת ימי בראשית): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א,יד) – ה' ציוה, שיהיו מאורות (השמש והירח) בשמים, כדי שיבדילו בין היום ללילה, וכדי שישמשו לסימני זמן לקביעת מועדי השנה ותקופותיה ולקביעת הימים והשנים, - ובא הכתוב ללמדנו: על ידי זה ועל ידי זה – השמש המשמש להאיר ביום והירח המשמש להאיר בלילה משמשים שניהם לקביעת הימים, שהימים מתחילים כשהשמש נכנס (שוקע) והירח יוצא (זורח). מכאן יש ללמוד שמונים את הימים משקיעת השמש. כך למדים מהכתוב הזה, משום ש"והיו" שהוא לשון רבים מוסב על שני המאורות, השמש והירח.
בירושלמי שלפנינו לא הובאה מהכתוב אלא המילה "והיו". אולם בקטע הירושלמי הזה שהעתיק ר"ח הובאו המילים "והיו לאותות ולמועדים". פירושנו לדברי רבי סימון הוא על פי דברי ר"ח: "על ידי זה ועל ידי זה" - כלומר, זה יוצא וזה נכנס.
בבראשית רבה ו,א נאמר: "ויאמר אלוהים יהי מאורות" - רבי יוחנן פתח: "עשה ירח למועדים" (תהילים קד,יט). אמר רבי יוחנן: לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד (שכתוב: "יהי מארת" חסר, שמשמע מאור אחד). אם כן למה נבראת לבנה? - "למועדים" - כדי לקדש בה ראשי חודשים ושנים.
רבי שילא דכפר תמרתא משם רבי יוחנן: אף על פי כן, "שמש ידע מבואו" (תהילים קד) - מ"שמש ידע מבואו", אין מונים ללבנה אלא משתשקע החמה (שאין מונים ממולד הלבנה, וגם אין ממתינים למנות עד שתהא נראית בעליל כמו שדורש בשם רבי ברכיה).
יוסטא חברא (החבר, חכם שלא נסמך) משום רבי ברכיה: "ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמישה עשר יום לחודש" וגו' (במדבר לג,ג), ואם ללבנה את מונה, עד כדו לית ליה אלא תלת / ארבעה עשר מטמועין (שקיעות החמה). הוי: אין מונים ללבנה אלא משתשקע החמה.
רבי ברכיה בשם רבי סימון: שניהם נבראו להאיר, שנאמר: "והיו למאורות" וגו' ("והיו" משמע שניהם יהיו למאורות, וסוף הפסוק: "להאיר על הארץ").
ובפסיקתא דרב כהנא ה,א נאמר: "עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו" (תהילים קד,יט). אמר רבי יוחנן: לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, (שנאמר:) "יהי מאורות" (בראשית א,יד) - 'מארת' כתיב (לומד מזה שכתוב חסר שלא נברא להאיר אלא מאור אחד). אם כן למה נבראת הלבנה? - אלא לקדש בה ראשי חדשים וראשי שנים (שנאמר: "עשה ירח למועדים").
רבי שילה דכפר תמרתה בשם רבי יוחנן: אף על פי כן, "שמש ידע מבואו" (תהילים קד), מיכן שאין מונים ללבנה אלא אם כן שקעה החמה.
יוסטה חברה בשם רבי ברכיה: "ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמישה עשר יום" וג' (במדבר לג,ג) (וסוף הפסוק: "ממחרת הפסח", כלומר, יום שלאחרי שחיטת הפסח. התורה קראה את מחרת הפסח חמישה עשר, מכאן שמתחילים למנות יום חדש משקיעת החמה, שאם מונים את הימים משעת המולד, הרי ייתכן שזמן יציאת מצרים חל באותו יום של שחיטת הפסח. וכנראה היתה להם מסורת על שעת המולד שחל באותו זמן אחרי הצוהריים, ואם מונים את הימים משעת המולד, הרי בחלק מיום שני עדיין אין כאן אלא שקיעה אחת), אם ללבנה את מונה, עד כדון לית בה אלא ארבעה עשר משוקעין. מיכן שאין מונים ללבנה אלא אם כן שקעה החמה.
רבי ברכיה בשם רבי סימון: שניהם נבראו להאיר, (שנאמר:) "יהי מאורות" (בראשית א,יד) (סבור שיש אם למקרא (דרך הקריאה), וחולק על רבי יוחנן לעיל שסבור שיש אם למסורת), "והיו למאורות" (בראשית א,טו).
ובפסיקתא רבתי פרשה טו נאמר: "עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו" (תהילים קד,יט). אמר רבי יוחנן: לא נברא להאיר אלא גלגל חמה, "יהי מאורות" (בראשית א,יד), 'מארת' כתיב. ואם כן, למה נבראת לבנה? - אלא לקדש בה ראשי חודשים וראשי שנים.
רבי שילא איש כפר תמרתה בשם רבי יוחנן: אף על פי [כן] (אף על פי ש"עשה ירח למועדים"), "שמש ידע מבואו" (אף על פי שהיה המולד קודם חצות, אין החודש מקודש עד שתשקע החמה). מכאן שאין מונים ללבנה אלא אם כן שקעה חמה.
[יוסטי] חבר(י)א בשם רבי ברכיה: נאמר: "ויסעו מרעמסס בחודש הראשון [בחמישה עשר יום לחודש הראשון ממחרת הפסח" וגו'] (במדבר לג,ג), אם ללבנה אתה מונה, עד כדון לית בה אלא ארבעה עשר משוקעות (שקיעת ימים). מכאן שאין מונים ללבנה אלא אם כן שקעה חמה.
רבי ברכיה בשם רבי סימון: שניהם נבראו להאיר, "והיו למאורות" (בראשית א,טו).
ובמדרש תהילים קד,טז נאמר: "עשה ירח למועדים" - אמר רבי יוחנן: לא היה העולם ראוי להשתמש אלא בשמש הזה בלבד, ולמה עשה הירח? בשביל המועדים, שנאמר: "עשה ירח למועדים".
אמר רבי שילא מכפר תמרתא בשם רבי יוחנן: אף על פי כן, אין מונים ללבנה אלא משקיעת החמה.
אמר רבי ברכיה: "בחמישה עשר יום לחודש הראשון" (במדבר לג,ג) - אין בו אלא ארבעה עשר, והוא אומר: "בחמישה עשר". מיכן שאין מונים ללבנה אלא משקיעת החמה, שנאמר: "עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו".
אמר רבי יוחנן: כתוב (במעשה יום ראשון משבעת ימי בראשית): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א,ה) – היה ערב (לילה, זמן החושך) והיה בוקר (יום, זמן האור), והם היו יום (יממה) ראשון משבעת ימי בראשית. ולמדים מן הכתוב הזה שאמר "יום אחד" ולא אמר "יום ראשון", שיום (יממה) אחד שלם הוא משך הזמן שיש בו תחילה ערב (לילה) ואחר כך בוקר (יום, הזמן שבו השמש מאירה על הארץ). מכאן יש ללמוד שמונים את הימים מתחילת הלילה (משקיעת השמש).
רבי שמעון בן לקיש אמר: כתוב (בעניין פסח מצרים): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב,ב) – חודש ניסן הוא ראש לסדר מניין חודשי השנה. הכתוב הזה עוסק במניין חודשי השנה, אך דורשים אותו בעניין קידוש החודש, ולפי זה "החודש" משמעו: הירח החדש, ופירוש הכתוב: כאשר תראו את הירח במראה זה (שהראה ה' למשה את הירח החדש) תעשו לכם ראש חודש, - ובא הכתוב ללמדנו: עד שיהא כולו מן החדש – אין יום נחשב ראש החודש רק אם כולו מן החודש החדש (הנכנס), ולכן מונים את ימי החודש הנכנס מתחילת הלילה. ואין מונים את ימי החודש משעת מולד הירח החדש, שאם כן, לא היה ראש החודש כולו מן החודש החדש, אלא מקצתו (מתחילת הלילה ועד שעת המולד) מן החודש הישן (היוצא) ומקצתו (משעת המולד ועד שקיעת השמש) מן החודש החדש.
בירושלמי שלפנינו לא הובאה מהכתוב אלא המילה "החודש". אולם בקטע הירושלמי הזה שהעתיק ר"ח הובאו המילים "החודש הזה".
ומסיקים: אשכחת אמר: – נמצאת אומר: מה דאמר רבי יוחנן צריכה לרבי שמעון בן לקיש – מה (המימרה) שאמר רבי יוחנן צריכה לרבי שמעון בן לקיש (מימרתו של רבי יוחנן מתפרשת על פי מימרתו של רבי שמעון בן לקיש), ומה דאמר רבי שמעון בן לקיש צריכה לרבי יוחנן – מה (המימרה) שאמר רבי שמעון בן לקיש צריכה לרבי יוחנן (מימרתו של רבי שמעון בן לקיש מתפרשת על פי מימרתו של רבי יוחנן). אילו אמר רבי יוחנן ולא אמר רבי שמעון בן לקיש, הוינן אמרין: – היינו אומרים: לא אמר – רבי יוחנן, אלא אפילו כולו מן החדש (נראה שצריך לומר: לא אמר אלא אחד, אבל כולו מן החדש - לא) – אומנם משך הזמן שיש בו לילה ויום (הזמן שבו השמש מאירה על הארץ) נחשב יום (יממה) אחד, אבל אין צריך שיהיו הלילה והיום כולם מן החודש החדש, אלא די שיהיו מקצתו של הלילה והיום מן החודש החדש. הוי: – אֱמוֹר (הסק מכאן): צורכה להיא (לההיא) דאמר רבי שמעון בן לקיש – צריך לאותה (מימרה) שאמר רבי שמעון בן לקיש (שכן רבי שמעון בן לקיש למד מהכתוב שצריך שיהיו הלילה והיום כולם מן החודש החדש). או אילו – ואילו אמר רבי שמעון בן לקיש ולא אמר רבי יוחנן, הוינן אמרין: – היינו אומרים: לא אמר – רבי שמעון בן לקיש, אלא יום – רק הזמן שבו השמש מאירה על הארץ צריך להיות כולו מן החודש החדש, הא – אבל לילה - לא – הלילה אינו צריך להיות כולו מן החודש החדש, שכן 'יום' משמעו הזמן שבו השמש מאירה על הארץ. הוי: – אֱמוֹר (הסק מכאן): צורכה להיא (לההיא) דאמר רבי יוחנן – צריך לאותה (מימרה) שאמר רבי יוחנן (שרבי יוחנן למד מהכתוב שמשך הזמן שיש בו לילה ויום (הזמן שבו השמש מאירה על הארץ) נחשב יום (יממה) אחד, ולכן צריך שתהיה היממה כולה מן החודש החדש, שכן 'יום' משמעו גם יממה), וצורכה להיא (לההיא) דאמר רבי שמעון בן לקיש – וצריך לאותה (מימרה) שאמר רבי שמעון בן לקיש (כאמור לעיל).
המונח "אשכחת אמר" מציע מסקנה העולה מתוך העיון באמור לפניו. המונח מציע מסקנות העולות מתוך עיון ודקדוק במקורות שאליהם הוא מתייחס. לפעמים המונח מתייחס למספר מקורות וליחס ביניהם ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בבבלי ראש השנה כ,ב אמרו: כי סליק רבי זירא, שלח להו (רש"י: לחבריו שבבבל): צריך שיהא לילה ויום מן החדש (כדי שיהיה אפשר לקדש את החודש, צריך שיהיה מולדו ביום הקודם, כך שיהיה לילה ויום של החודש הנכנס לאחר שכבר נראה הירח החדש). - מנלן? - רבי יוחנן אמר: "מערב עד ערב" (ויקרא כג) (רש"י: למדנו שהיום הולך אחר הלילה לעניין המועדות). ריש לקיש אמר: "עד יום האחד ועשרים לחודש בערב" (שמות יב) (רש"י: למדנו שיציאת המועד בערב, הרי שהיום הולך אחר הלילה).
דברי הירושלמי "עד שיהא כולו מן החדש" הם דברי הבבלי "צריך שיהא לילה ויום מן החדש". הבבלי והירושלמי חלוקים בכתובים שמהם למדו רבי יוחנן וריש לקיש את הדבר הזה.
בבבלי מגילה ה,א אמרו: רבנן דקיסרי משום רבי אבא אמרו: מניין שאין מונים שעות לחודשים? (אין מונים את ימי החודש משעת המולד, שאם היתה שעת המולד בחצי היום, אין אומרים שיהיה חציו האחד של היום מהחודש שעבר וחציו השני מהחודש הבא) - שנאמר: "עד חודש ימים" (במדבר יא) - ימים אתה מחשב לחודשים, ואי אתה מחשב שעות לחודשים.
הקטע בירושלמי מ"רבי שילה דכפר תמרתה בשם רבי יוחנן: 'עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו'" וכו' הוא גוף זר אגדי, כלומר, קטע אגדה שאי אפשר להבין למה שובץ בהקשרו הנוכחי, מאחר שאינו מתקשר עם האמור לפניו או לאחריו. במספר מקומות מצאנו גופים זרים אגדיים בסופי פרקים בירושלמי ("תרביץ" סד עמוד 242 הערה 24, עמוד 258 הערה 116).
• • •