משנה
משנה זו היא המשך המשנה הקודמת, שהיה מעשה וקיבל רבן גמליאל עדים, ורבי דוסא ורבי יהושע חלקו על רבן גמליאל וחשבום לעדי שקר.
שלח לו רבן גמליאל – לרבי יהושע, כשנודע לרבן גמליאל שרבי יהושע חלק עליו: גוזר אני עליך – הרי אני מצווה ופוקד עליך, שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך – שאסור לטלטלם ביום הכיפורים, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך – שהיה שונה מחשבונו של רבן גמליאל. רבי יהושע לא קיבל את קידוש החודש ואת קביעת המועדים של רבן גמליאל, אלא קבע לעצמו ראש חודש ביום השלושים ואחד, וגזר רבן גמליאל נשיא הסנהדרין על רבי יהושע לקבל את מרותו, משום שחשש שמא הדבר יביא לידי פירוד בעם. הלך ומצאו רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – את רבי יהושע, מיצר – שהוא מצטער על שגזר עליו רבן גמליאל לחלל את יום הכיפורים, אמר לו – רבי עקיבה לרבי יהושע: ויש לי ללמד – אפשר לי להוכיח לך, שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי – ואפילו טעה וקידש את החודש שלא בזמנו - דבריו קיימים, שנאמר (בפרשת המועדים): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי י'י מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם" (ויקרא כג,ד) – ודורשים את הכתוב: מועדי ה' הם אלה אשר תקראו (תקבעו) אַתֶּם (בית דין); הרי שקביעת המועדים תלויה בבית דין המקדשים את החודשים (בספרא דורשים את הכתוב הזה לעניין קידוש החודש על ידי בית דין, והמילה "אֹתָם" הכתובה חסרה נדרשת כמו "אַתֶּם"), בין בזמנן בין שלא בזמנן – בין שכיוונו בית דין וקבעו את המועדים בזמנם, בין שטעו וקבעו אותם שלא בזמנם, אין לי מועדות אלא אלו – אין מועדים אלא אלו שקבעו אותם בית דין.
דאגתו של רבן גמליאל הנשיא היתה שלא תיעשה תורה כשתי תורות ושלא יתפלג העם לכיתות כיתות. שאיפתו זו לאחדות האומה על יסוד תורה אחת התבטאה בכמה וכמה מקרים. בייחוד היה חרד על האחדות בעניין קידוש החודש, שלא יקבע לו כל חכם את המועדות על דעתו ויעשה לו מועד לעצמו ("אנציקלופדיה לחכמי התלמוד").
בימי רבן גמליאל היה מאבק חריף בין הסנהדרין ובין הנשיא לעניין הסמכויות העליונות. מאבק זה מוצא ביטוי בהתנגשות שבין רבן גמליאל ורבי יהושע בעניין קידוש החודש. יש כאן התנגשות למעשה בין חכמי הסנהדרין ובין הנשיא, שהנשיא תבע הכרה בסמכות העליונה, כנגד בית הדין, להכריע בתחום הזה ("תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד").
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: שלח לו רבן גמליאל: גוזר אני עליך שתבוא אצלי.
שואלים: אצל (אל) מי שילח – רבן גמליאל את הדבר הזה? אל רבי דוסא שילח או אל רבי יהושע שילח? שהרי שניהם חלקו על רבן גמליאל, ולא נאמר במשנה אל מי שילח.
ומשיבים: מן מה דתני: – ממה ששנוי (ממה ששנו בברייתא): אמר רבי יהושע: נוח היה לי מוטל על המיטה – מוטב היה לי אילו הייתי חולה הנתון על מיטה, ולא שלח רבן גמליאל הדבר הזה – ולא היה רבן גמליאל שולח אליי את הגזירה שגזר עליי. כך אמר רבי יהושע לאחר שנודעה לו הגזירה ששלח לו רבן גמליאל, - הדא אמרה: – זאת אומרת (מהברייתא נלמד): אצל רבי יהושע שילח – רבן גמליאל שילח את הדבר הזה אל רבי יהושע.
המונח "מן מה ד..." מציע היסקים, בדרך כלל פשיטת בעיות או הכרעה בנוגע לעניינים מסופקים מסוגים אחרים, על סמך מקורות המוצעים אחרי המונח. לעיתים קרובות המונח בא כדי לפשוט בעיות (כמו כאן). בדרך כלל, בא "הוי" או "הדא אמרה" אחרי המונח כדי להציע את המסקנה השייכת לעניין.
המונח "הדא אמרה" מציע היסק מן האמור לפניו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
רבן גמליאל שילח אל רבי יהושע ולא אל רבי דוסא, מפני שרבי דוסא היה חכם פרטי, ואילו רבי יהושע היה אב בית דין ודבריו נשמעים לכל (על פי מהרש"א). ור"א מן ההר פירש, שרבי דוסא היה זקן מופלג בשנים ובחוכמה וגדול מכל בני דורו, ולא רצה רבן גמליאל לצערו.
ושואלים: ביד (על ידי) מי שילח – רבן גמליאל אל רבי יהושע? מי היה האיש שנשלח להודיע לרבי יהושע את גזירתו של רבן גמליאל? שלא נאמר במשנה ביד מי שילח.
ומשיבים: מן מה דתני: – ממה ששנוי (ממה ששנו בברייתא): כלשון זה אמר לו – רבי יהושע: ניחמתני (הרגעת אותי), עקיבה – כך אמר רבי יהושע לרבי עקיבא, לאחר שמצא רבי עקיבא את רבי יהושע מיצר ואמר לו רבי עקיבה מה שאמר (כאמור במשנה), - הדא אמרה: – זאת אומרת (מהברייתא נלמד): ביד רבי עקיבה שילח – רבן גמליאל שילח אל רבי יהושע על ידי רבי עקיבה (שכן הדברים שאמר רבי יהושע לעיל: "נוח היה לי מוטל על המיטה ולא שלח רבן גמליאל הדבר הזה" נאמרו למי שנשלח להודיע לו את גזירתו של רבן גמליאל, וממה שאמר רבי יהושע: "ניחמתני, עקיבה" יש ללמוד שאמר לשון זה לרבי עקיבה, ומכאן יש להסיק שמי שנשלח היה רבי עקיבה, שהדברים לעיל ולשון זה נאמרו על ידי רבי יהושע לאותו האיש בשיחת דברים אחת, שלאחר שהודיע לו רבי עקיבה את הגזירה, היה רבי יהושע מיצר, ורבי עקיבה ניחמו).
הירושלמי לא גרס במשנה "הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר", אלא גרס "הלך ומצאו מיצר". רק מהברייתא הוכיח הירושלמי שרבי עקיבא הלך ומצאו מיצר.
במשנה שנינו: אמר לו (רבי עקיבה): ויש לי ללמד, שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי.
שואלים: מה היה לו – לרבי עקיבה, ללמד? – שלא אמר רבי עקיבה מה יש לו ללמד, ומה שאמר בהמשך דבריו: "שנאמר" וכו' הוא הטעם למה שהיה לו ללמד.
ומשיבים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): יודעין היינו (צריך לומר: היו (וכן הוא בר"ח)) שאם קידשוהו שלא בעדים שהוא מקודש – הכל היו יודעים דבר זה, שאף על פי שמצווה לכתחילה לקדש את החודש ביום השלושים על פי עדים שראו את הירח, מכל מקום אם קידשו בית דין את החודש ביום השלושים שלא על פי עדים - ראש חודש הוא ביום השלושים, ודבר זה לא בא רבי עקיבה ללמד. ומה בא להעיד? – מה הדבר שכן בא רבי עקיבה ללמד? - שאם קידשוהו – אם באו עדים ביום השלושים והעידו שראו את הירח וקיבלו בית דין את עדותם וקידשו את החודש בו ביום על פי עדותם, ואחר כך נמצאו העדים זוממין – שבאו עדים אחרים ואמרו לעדים הראשונים: איך אתם מעידים שראיתם את הירח בזמן ובמקום שאמרתם, והרי עימנו הייתם באותו זמן במקום אחר, ונמצא שקידשו את החודש על פי עדותם של עדים זוממים, - הרי זה מקודש – ראש חודש הוא ביום השלושים. ואף על פי שהוזמו העדים, והייתי יכול לומר שבטל הקידוש, ונמצא החודש מעובר ממילא, מכל מקום הקידוש קיים (הלכה זו נאמרה גם בירושלמי להלן ג,א). דבר זה הוא שבא רבי עקיבה ללמד, וממנו יש ללמוד, שאף אם קידשו בית דין את החודש על פי עדותם של עדי שקר, כמו במקרה שחלק רבי יהושע על רבן גמליאל וחשב את העדים לעדי שקר, - ראש חודש הוא ביום השלושים. והטעם הוא כמו ששנינו במשנה: "שנאמר: 'אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם', בין בזמנם בין שלא בזמנם אין לי מועדות אלא אלו".
הלשון "יודעין היו... ומה בא להעיד?..." האמורה כאן היא אשגרה ממקומות אחרים שבהם נאמרה הלכה שהעיד עליה חכם (ראה ירושלמי לעיל א,ט), שכן כאן לא העיד רבי עקיבא על הלכה אלא אמר הלכה.
ומקשים (על רבי יוסה): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה ראש השנה א,ו): מעשה שעברו – בדרכם למקום בית הדין, יותר מארבעים זוג – כיתות של עדים שראו את הירח החדש, ומעשה זה היה בשבת, ועיכבן רבי עקיבה בלוד – שלא ילכו למקום בית הדין, לפי שלא היה צורך בהם, הואיל ונראה הירח החדש בבירור וגלוי לכל; ועשה כן רבי עקיבא, כדי שלא יחללו את השבת שלא לצורך. - ואמרו (בירושלמי לעיל א,ו ומגילה ב,ז): על ידי שהיו ארבעים זוג – רבי עקיבה עיכב אותם רק מפני שהיו ארבעים כיתות של עדים, והואיל והיה הדבר מפורסם כל כך, יש לשער שוודאי ראו את הירח גם במקום שבית הדין יושבים, ולכן לא היה צורך בעדים האלו, אבל אם היה זוג אחד - לא היה מעכבו – אילו היתה רק כת אחת של עדים - לא היה רבי עקיבה מעכב אותה, שהואיל ולא היה הדבר מפורסם כל כך, אפשר שלא ראו את הירח במקום שבית הדין יושבים, והיה צורך בעדים האלו, משום שאילו קידשו בית דין את החודש שלא על פי עדים - לא היה החודש מקודש! - מכאן יש לשאול על רבי יוסה שאמר, שרבי עקיבה סבור שאם קידשו בית דין את החודש שלא על פי עדים - הרי זה מקודש, שכן, לפי מה שאמר רבי יוסה, אף אם היה רק זוג אחד - היה רבי עקיבה מעכבו, לפי שלא היה צורך בו, שלא כמו מה שאמרו לעיל. אין מתרצים קושיה זו.
המונח "והא תנינן" מציע קושיה ממשנה על האמור לפניו כדי לפרוך דברים אלה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
כאן יש חילוף בין הלשון "מפני ש... אבל" (שהוא לשון המונח, וכמו שהוא בירושלמי לעיל ומגילה) ללשון "על ידי ש... אבל".
בבבלי ראש השנה כה,א אמרו: איבעיא להו: מי מיצר? רבי עקיבא מיצר (ריטב"א: כיוון דמיירי ברבי יהושע וקתני "הלך ומצאו", דזה משמע לכאורה כי רבי יהושע היה ההולך), או רבי יהושע מיצר? - תא שמע, דתניא: הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע מיצר, אמר לו: רבי, מפני מה אתה מיצר? - אמר לו: עקיבא, ראוי לו (על עצמו אמר כך) שייפול למיטה שנים עשר חודש ואל יגזור עליו גזירה זו. - אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד ממה שלימדתני. - אמר לו: אמור. - אמר לו: הרי הוא אומר: "אֹתָם", "אֹתָם", "אֹתָם" (ויקרא כג), שלוש פעמים, "אַתֶּם" - אפילו שוגגים (רש"י: מאליהם, כסבורים שהוא ראוי להתעבר וטועים), "אַתֶּם" - אפילו מזידים (שיודעים את האמת אלא שמעברים לצורך, שלא יחול יום הכיפורים ביום שישי או ביום ראשון וכדומה), "אַתֶּם" - אפילו מוטעים (רש"י: על ידי עדי שקר. ריטב"א: שהטעום העדים, כגון זה של רבן גמליאל, שקידש על פי עדים שהיו עדי שקר, ולפיכך קידושו של רבן גמליאל קיים הוא, ד"אתם" אפילו מוטעים). - בלשון הזה אמר לו: עקיבא, ניחמתני, ניחמתני.
הנוסח במשנה שבבבלי ושבירושלמי: "הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר". "הלך" נמשך על השליח (רבי עקיבא), ואם כן, הנושא "רבי עקיבא" הוא שלא במקומו. אלא שהשם "רבי עקיבא" אינו מעיקר המשנה אלא תוספת מאוחרת על פי הברייתא, שכן אמרו בירושלמי: "ביד מי שילח?". הירושלמי לא היה לו איפוא במשנה אלא "הלך ומצאו מיצר" - הלך השליח (שמו לא נתפרש) ומצאו (לרבי יהושע) מיצר ("מבוא לנוסח המשנה").
ואולי זוהי משנת רבי עקיבא, ששנה: "הלכתי ומצאתיו", ותלמידיו שנו משנתו ושינו אותה: "הלך ומצאו" ("מבואות לספרות התנאים").
דומה, שהברייתא בבבלי היא הרחבה של דברי רבי עקיבא במשנה, והמילה "אותם" הכתובה חסרה נדרשת כמו "אַתֶּם". אך ר"ח פירש, שהלימוד של רבי עקיבא, ואולי גם לפי הברייתא, אינו נובע מקריאה אחרת של המילה "אֹתָם" שלוש פעמים, אלא מן המילה "תקראו", הנזכרת שם שלוש פעמים, המביעה ממילא את ציון הגוף השני ("על מסירה ומסורת").
בספרא 'אמור' פרשה ט נאמר: קידשוהו שלא בעדים, או שבאו העדים והעידו ונמצאו זוממים, מניין שיהיה מקודש? - תלמוד לומר: "[אלה מועדי ה' מקראי קודש] אשר תקראו אותם במועדם" (ויקרא כג,ד), אם קריתם (אם הכרזתם על קידוש החודשים, בין בעדים בין שלא בעדים) אַתֶּם - מועדיי (הרי אלה ראשי חודשים), ואם לאו - אינם מועדיי.
בתוספתא ראש השנה ב,א שנו: קידשו את החודש בזמנו (ביום שלושים) ונמצאו עדיו זוממים - הרי זה מקודש.
• • •