משנה
משנה זו היא המשך המשנה הקודמת, והיא באה ללמד, כיצד היה סדר קידוש החודש לאחר שנחקרו עדי הראייה על ידי בית הדין ונמצאו דבריהם מכוונים.
ראש בית דין – נשיא הסנהדרין, אומר: "מקודש!", וכל העם – הקהל שבבית הדין, עונין אחריו: "מקודש, מקודש!" – כך הוא הסדר של הכרזת קידוש החודש (הכרזת קידוש החודש היא הודעת בית דין לציבור שיום ראש חודש אינו יום חול רגיל אלא הוא יום מיוחד בהקרבת קורבן ובאיסור מלאכה).
בין שנראה – הירח, בזמנו – בליל שלושים, וצריכים לקדש את יום השלושים, בין שלא נראה בזמנו – הן אם נראה הירח בליל שלושים ואחד והן אם לא נראה כלל, ונעשה החודש שעבר מעובר (מלא), וראש חודש הוא ביום השלושים ואחד, מקדשין אותו – שאפילו לא נראה בזמנו ונמצא שיום השלושים ואחד מתקדש מאליו, מכל מקום נוהג הסדר של הכרזת קידוש החודש. רבי אלעזר בירבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו - אין מקדשין אותו – אין בית דין מכריזים על קידוש החודש ביום השלושים ואחד, שכבר קידשוהו שמים – מבואר בתלמוד.
• • •
תלמוד
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין א,ב.
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (שנו ברייתא): רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי) אומר: (במקבילה ובמסירה מהגניזה: תני רבי שמעון בן יוחי:) נאמר (בעניין שנת היובל): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (ויקרא כה,י) – בית דין צריכים לקדש את שנת החמישים לשם יובל, - שנים מקדשין, ואין מקדשין חודשים (במקבילה: שנים אתה מקדש ולא חדשים) – יש ללמוד מהכתוב, שבית דין צריכים לקדש רק שנים (של היובלות), אבל אין בית דין צריכים לקדש חודשים. רבי שמעון בן יוחי סובר, שאין החודש מתקדש כלל על ידי קידוש בית דין, אלא על ידי הירח החדש עצמו.
ומקשים: והא תנינן: – והרי שנינו (במשנתנו): ראש בית דין אומר: "מקודש" – הרי שהחודש מתקדש על ידי בית דין, שלא כדברי רבי שמעון בן יוחי!
ומתרצים: מהו מקודש? – מה פירושה של מילה זו? - מקויים – אין הכוונה שבית דין בקידושם מקדשים את החודש, אלא הכוונה שהם מקיימים את החודש, ואינם מבטלים אותו. רבי שמעון בן יוחי אינו חולק על המשנה שראש בית דין אומר "מקודש", אלא שהוא מפרש שלשון "מקודש" לאו דווקא, וכוונתו: מקויים.
המונח "תני רבי פלוני" מציע ברייתות המיוחסות לחכמים נקובי שם. הסגנון "תני רבי שמעון בן יוחי" מציע ברייתות שמקורן ככל הנראה באוספים שנערכו בבית מדרשו של רבי שמעון בן יוחי.
המונח "והא תנינן" מציע קושיה ממשנה על האמור לפניו כדי לפרוך דברים אלה. במקומות אחדים המונח מציע קושיות ממקורות תנאיים על מקורות תנאיים.
המונח "מהו" שואל בכמה מקומות מה פשר מילה, צירוף מילים או משפט מסוים. המונח בהוראה זו עשוי לשאול מה פירושו המילוני או הענייני של העניין הנידון. הוא עשוי להיות מוסב על מקורות תנאיים או אמוראיים. בדרך כלל המונח בהוראה זו מציע פרשנות, מפני שהעניין הנידון הוא סתום, אולם יש שהוא ממלא תפקידים אחרים, ובראשם תירוץ קושיות (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בתוספתא ראש השנה ב,ט שנו: רבי לעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו - אין מקדשים אותו, שכבר קידשוהו שמים. רבי שמעון בן לעזר אומר: אם לא נראה (צריך לומר: אפילו נראה) בזמנו - אין מקדשים אותו, שכבר חדש שלפניו קידשו (שהירח החדש שבפניו כבר קידשו, והמולד מקדש).
בבבלי ראש השנה כד,א אמרו: "רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו - אין מקדשים אותו." - תניא: פלימו אומר: בזמנו - אין מקדשים אותו (רש"י: שאין צריך לעשות חיזוק לדבר, שהרי בזמנו בא), שלא בזמנו - מקדשים אותו. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: בין כך ובין כך - אין מקדשים אותו, שנאמר: "וקידשתם את שנת החמישים שנה" (ויקרא כה) - שנים אתה מקדש (רש"י: שנה של כל יובל ויובל מקדשים בית דין לשם יובל), ואי אתה מקדש חודשים.
דברי רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שבתוספתא הם דברי רבי שמעון בן יוחי בברייתא שבירושלמי ודברי רבי אלעזר ברבי שמעון בברייתא שבבבלי.
רבי שמעון בן אלעזר סובר, שאין החודש מתקדש כלל על ידי קידוש בית דין, אלא על ידי הירח החדש עצמו, ואף אם לא אמרו בית דין כלום - הוא מקודש מאליו. ואף שהוא מודה שבית דין מקבלים את העדים וראש בית דין אומר "מקודש", אין הכוונה שבית דין בקידושם מקדשים את החודש, אלא הכוונה שהם מקיימים את החודש, ואינם מבטלים אותו, ואינם מעבירים אותו למחר, כמפורש בירושלמי: "מהו מקודש? - מקויים". אבל אף רבי שמעון בן אלעזר מודה שהחודשים והמועדים נתונים בידי בית דין, ויכולים בית דין לעבר את החודש, אפילו נראה בזמנו ("תוספתא כפשוטה").
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (שנו ברייתא): לקידוש החודש מתחילין מן הגדול – כשבית דין דנים בעניין קידוש החודש, הגדול שבדיינים, שהוא ראש בית הדין, אומר תחילה את דעתו, שכן מידת החכמים שלא לדבר בפני מי שגדול ממנו.
ומציעים סיוע: אמר רבי חייה בר אדא (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה אמרה כך (כמו ששנו בברייתא): ראש בית דין אומר: "מקודש" – הרי שמתחילים מן הגדול.
המונח "תני" מציע ברייתות.
על פי רוב המונח "מתניתא אמרה כן" מציע סיוע לדברים המופיעים לפניו ממשנה או מברייתא הסמוכה למשנה. בדרך כלל המונח מוסב על קביעות אמוראיות, אולם לפעמים המונח מציע סיוע לברייתות (ממשניות) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
מציעים ברייתא: תני: – שנוי (שנו ברייתא): לעיבור השנה (במקבילה בטעות: החודש. ובמסירה מהגניזה נכתב "החודש" ונמחק ונכתב "השנה") מתחילין מן הצד – כשבית דין דנים בעניין עיבור השנה (הוספת חודש על השנה), הקטנים שבדיינים היושבים מן הצד אומרים תחילה את דעתם, ואילו הגדול היושב באמצע אינו אומר את דעתו אלא בסוף, והטעם הוא, שאם הגדול יאמר תחילה את דעתו, שמא לא יעיזו הקטנים לחלוק עליו ויסמכו על דעתו, ברם בקידוש החודש אין חוששים לכך.
אמר רבי זבידא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): והן בייתא דלרע לא נהגין כן – וזה הבית שלמטה (בית הנשיא) אין נוהגים (רגילים לעשות) כך (שאין הם מתחילים מן הצד בעיבור השנה אלא מן הגדול).
ומקשים (על הבית שלמטה): ולא שמיע דאמר – וכי לא שמע (הבית שלמטה) שאמר רבי חייה בר מדייא (במקבילה: מרייה) (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בשם רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) שאמר בשם רבי בא רבי חייה בשם רבי חייה (במקבילה: רבי בא בר חייה. ואולי צריך לומר: רבי בא שאמר בשם רבי חייה (והשאר נמחק), או: רבי בא בר חייה שאמר בשם רבי חייה) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לקידוש החודש מתחילין מן הגדול; לעיבור השנה מתחילין מן הצד! – הרי שהיה להם לבית שלמטה להתחיל מן הצד בעיבור השנה. אין מתרצים קושיה זו.
המונח "ולא שמיע..." מקשה על חכם מסוים שדבריו סותרים מימרה אחרת או דעה תנאית אחרת, לאמור, וכי לא שמע חכם זה את הדברים הנזכרים. בדרך כלל המונח מציע קושיה על אמורא בודד, אולם במקומות ספורים אפשר שהוא מציע קושיה על קבוצת חכמים (כמו כאן. אפשר שכאן צריך לומר "ולא שמיעין" במקום "ולא שמיע". ושמא המונח אינו בא כאן להקשות על התנהגותה של הקבוצה המתוארת לפני המונח, אלא על החכם שמוסר על התנהגות זו). בדרך כלל המונח מציע מימרה המיוחסת לחכם אחד, אולם לפעמים הוא מציע מימרה המיוחסת לשלשלת מוסרים (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
ומספרים: וכבר נכנס רבי יוחנן – למקום המיוחד שבו היו דנים בעניין עיבור השנה, והוא היה הקטן שבהן (במקבילה: והיה קטן שבכולם) – רבי יוחנן היה הקטן שבדיינים שדנו בדבר, אמרו לו (חברי בית הדין לרבי יוחנן, לאחר שהסכימו שצריך לעבר את השנה): אמור – בהכרזת עיבור השנה: הרי השנה מקודשת בעיבורה. אמר (רבי יוחנן): הרי השנה מקודשת בעיבור (הסופר כתב 'בעיבורה' ומחק את האות 'ה'. ובמקבילה: בעיבורה. אבל גם הגרסה במסירה מהגניזה וגרסת קצת ראשונים: בעיבור. וכן הוא בדברי רבי יונתן להלן) – ולא אמר "בעיבורה".
אמר רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): רְאֵה לשון – התבונן בלשון, שלימדנו – שלימד אותנו, בן הנפח – הוא רבי יוחנן. אִילו אמר (רבי יוחנן): בעיבורה, הייתי אומר: אלו אחד עשר יום שהחמה עודפת על הלבנה בכל שנה – "עיבורהּ" משמע העיבור של השנה, והם אחד עשר הימים ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה, שבשנת חמה 365 ימים, ובשנים עשר חודשי לבנה 354 ימים (בחודש לבנה 29.5 ימים). אלא אמר (רבי יוחנן): בעיבור, שהוסיפו לה חכמים שלשים יום (מגיה הוסיף כאן את המילה "ועיברוה", וכן הוא בר"ח, אך אינה גם במקבילה. ובמסירה מהגניזה נכתב "ועבורה" ונמחק) – "עיבור" סתם הוא חודש העיבור של שלושים ימים שהחכמים מוסיפים על השנה כשמעברים אותה. רבי יוחנן דקדק בלשונו ואמר "בעיבור" ולא אמר "בעיבורה", משום שאין מוסיפים ימים לשנה אלא מוסיפים לה חודש שלם.
יש ללמוד מהירושלמי כאן, שבקידוש החודש מתחילים את הדיון מן הגדול, והכרזת קידוש החודש היא על ידי הגדול, ואילו בעיבור השנה מתחילים את הדיון מן הקטן, והכרזת עיבור השנה היא על ידי הקטן (כמו בסיפור על רבי יוחנן).
בתוספתא סנהדרין ז,ב שנו: בקידוש החודש ובעיבור השנה ובדיני ממונות מתחילים מן הגדול; בדיני נפשות - מתחילים מן הצד, שלא יהא ליבו סמוך על דברי רבו.
הברייתא שבירושלמי ורבי יוחנן חלוקים על הברייתא שבתוספתא בעניין עיבור השנה. הבית שלמטה נהגו כמו הברייתא שבתוספתא.
בבבלי גיטין נט,א וסנהדרין לו,א אמרו: אמר רב: אנא הואי במניינא דבי רבי, ומינאי דידי הוו מתחלי ברישא (רש"י: ממני שאלו תחילה, כשהיינו יושבים בשורה, מה דעתי נוטה. והוא היה בינוני, לא מן הגדולים ולא מן הקטנים. ואני שמעתי שקטן שבהם היה). - והאנן תנן: דיני ממונות והטהרות והטומאות מתחילים מן הגדול (רש"י: כשעומדים למניין, לראות אם רוב מטמאים או רוב מטהרים)! - אמר רבה בריה דרבא, ואיתימא רבי הלל בריה דרבי וולס: שאני מניינא דבי רבי, דכולהו מניינייהו מן הצד הוו מתחלי (רש"י: מפני ענוה יתרה שהיתה בו. ריטב"א: מפני שרבי גדול היה מאוד, ואין לך אדם שלא יכניס דבריו מפניו, והלכך אפילו בדיני ממונות חששו להכי).
בוא וראה מה בין הנשיאים הראשונים לאחרונים. בבית רבי יהודה הנשיא היו מתחילים תמיד מן הצד, ואף בדברים שמן הדין מתחילים מן הגדול, אם מפני ענוותו של רבי, ואם מפני גדולתו. ואילו בבית הנשיא שהיה כמה דורות אחרי רבי היו מתחילים אף בעיבור השנה מן הגדול.
רש"ש (בבלי סנהדרין י,ב) כתב, שבעיבור השנה מתחילים מן הצד כמו בדיני נפשות, מפני שאין אדם נעשה גדול להתחייב בעונשי נפשות אלא בשנים, איש משהוא בן שלוש עשרה שנים ואישה משהיא בת שתים עשרה שנים, ושנים אלו נקבעות לפי חשבון עיבור השנים, וכן קטן משהוא בן תשע שנים ואישה משהיא בת שלוש שנים ביאתם ביאה לחייב בעונש נפשות את אחד מכל העריות שבתורה הבא עליהם, נמצא שבעיבור השנה תלויים דיני נפשות.
ויש לתמוה על דברי רש"ש ממה שאמרו בירושלמי נדרים ו,יג וסנהדרין א,ב: "רבי הושעיה, כד הוה מקבל סהדיא בעין טב (כשהיה מקבל את עדי החודש בעין טב), הוה אמר לון: היו יודעין, כמה עדות יוצא מפיכם, כמה שכר בתים יוצא מפיכם. - אמר רבי אבונא: ואין כיני (ואם כן היא), אפילו דיני נפשות. בת שלוש שנים ויום אחד, בא עליה - הרי זה בסקילה, נמלכו בית דין לעברו (לעבר את החודש) ובא עליה - אינו בסקילה" (המונח "אין כיני" כאן מתפרש בניחותא). הרי שגם בקידוש החודש תלויים דיני נפשות, כיוון שהשנה מורכבת מחודשים, ואם כדברי רש"ש, היה לנו לומר שגם בקידוש החודש מתחילים מן הצד ולא מן הגדול.
צל"ח (בבלי ברכות סג,ב) כתב, שבקידוש החודש מתחילים מן הגדול ובעיבור השנה מתחילים מן הצד, מפני שרק בקידוש החודש אומרים שהחודש מקודש אפילו קידשוהו בית דין כשהם אנוסים או שוגגים או מוטעים, אבל בעיבור השנה אין אומרים כך, ולכן בעיבור השנה אין מתחילים מן הגדול, שאם יהיו מתחילים מן הגדול, יש לחשוש שמא יהא הקטן ליבו סמוך על דברי הגדול, ונמצא שעיברו את השנה כשהם מוטעים, אבל בקידוש החודש, שאין לחשוש לכך, כיוון שהחודש מקודש אפילו קידשוהו מוטעים, מתחילים מן הגדול.
אולם דברי צל"ח הם שלא כדברי ספרא 'אמור' פרשה ט, שגם בעיבור השנה, אם עיברו את השנה אנוסים או שוגגים או מוטעים - היא מעוברת.
גם בשו"ת "יביע אומר" חלק ג - "חושן משפט" סימן א הקשה כך על טעמיהם של רש"ש ושל צל"ח.
קידוש החודש נעשה לעיתים תכופות יותר מאשר עיבור השנה, אלא שמעשה העיבור היה מעשה שכל כולו החלטת בית הדין שיכול לקובעו השנה או לשנה הבאה, בניגוד לקידוש החודש שבימיהם לפחות כבר נקבע בעיקר על ידי חישוב המולד. ואמנם מצינו כי יוחסה חשיבות רבה לעיבור השנה הרבה למעלה מלקידוש החודש. ההלכה קובעת, שבעיבור השנה מתחילים למנות בסנהדרין מן הצד כמו בדיני נפשות, אולם בקידוש החודש אין קפידא בכך ומתחילים מן הגדול כמו בדיני ממונות. ההלכה השנויה בשני התלמודים קובעת, שאין מעברים את השנה אלא במזומנים לה, מה שלא הקפידו בקידוש החודש. ההלכה האמוראית קבעה, שחברים שעדיין לא זכו למינוי עולים למניין בקידוש החודש, אבל אין חברים עולים למניין בעיבור השנה ("ארץ ישראל וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד").
בייתא דלרע
בירושלמי פסחים ו,א אמרו: אמר רבי מנא: אנא שמעית מרבי יודן ומן כל רבנין: מפני מה נוהגין בבית (דין (מילה זו יתרה, ואינה בקטע מהגניזה)) שלמטן בכבוד (חולקים כבוד לבית הנשיא ואין מבזים את הדיינים שמינה הנשיא)? - שלא ירבו המחלוקת בישראל.
ובירושלמי סוטה ז,ד אמרו: כתיב: "ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת" - וכי יש תורה נופלת? - רבי שמעון בן חלפתא אומר: זה הבית שלמטן (בית הנשיא שמוטלת עליהם החובה להחזיק את התורה. וראה רמב"ן לדברים כז,כו), דאמר רב חונה רב יהודה בשם שמואל: על הדבר הזה קרע יאשיה (את בגדיו כשהביא לו חלקיהו את ספר התורה ומצא כתוב: "ארור אשר לא יקים") ואמר: עלי להקים.
הרי שבית הנשיא נקרא "הבית שלמטה".
בית הנשיא היה בטבריה שהיא בעמק, ולכן הוא מכונה "הבית שלמטה" ("שערי תורת ארץ ישראל", "עלי תמר").
בית הנשיא נקרא גם "הבית הזה".
בירושלמי כתובות א,א אמרו: אמר רבי פינחס: מיכן לבית הזה שהן ממניין זקינים בבתי משתיות שלהן.
ובירושלמי סנהדרין א,ג אמרו: ...חזרו וחלקו כבוד לבית הזה. אמרו: בית דין שמינה שלא לדעת הנשיא - אין מינויו מינוי, ונשיא שמינה שלא לדעת בית דין - מינויו מינוי.
בן הנפח
בכמה מקומות בבבלי מצאנו שחבריו של רבי יוחנן כינו אותו "בר נפחא": ריש לקיש (כתובות כה,ב; סנהדרין צו,א; מכות ה,ב), רבי יוסי ברבי חנינא (בבא מציעא פה,ב) ורבי חנא פתוראה (השולחני) (חולין נד,ב).
אביו של רבי יוחנן היה נפח, ולכן נקרא רבי יוחנן "בן הנפח". או ש"בן הנפח" פירושו: בן כפר נפח (יישוב בגולן).
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן: לעיבור הולכין אחר המינוי – להצטרפות לדיון בעניין עיבור השנה ניתנת רשות לחכמים לפי קדימת המינוי (הסמיכה) שלהם, ומי שהתמנה (הוסמך) קודם לחברו ניתנת לו עדיפות על חברו, לבית הוועד (בית המדרש) הולכין אחר הרגיל (הגדול בחוכמה) – להצטרפות לדיון בבית הוועד ניתנת רשות לחכמים לפי גודל החוכמה שלהם, ומי שהוא גדול בחוכמה מחברו ניתנת לו עדיפות על חברו, והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר (במסירה מהגניזה אין מילה זו) במקומו – בדיון בבית הוועד כל אחד ואחד מהחכמים מדבר כשהוא יושב במקום הראוי לו, שקובעים מקום לכל אחד לפי גודל חוכמתו.
ואומרים (בעניין הליכה אחר הרגיל לבית הוועד): כגון: – כמו: רבי חנינא (בר חמא) פתח – היה פותח (את הדיון בבית הוועד בדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל, שהיה מדבר בתחילה, לפי שהוא היה הגדול שבחכמי אותו הדור), רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש חתמין – היו חותמים (את הדיון בבית הוועד בדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל, שהיו מדברים בסוף, לפי שהם היו הקטנים שבחכמי אותו הדור); רבי בא בר זבדא (במסירה מהגניזה: רבי בא) פתח – היה פותח (את הדיון בבית הוועד בדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל), רבי חייא (בר אבא) (במקבילה אין רבי חייא) ורבי יסא (רבי אסי) ורבי אימי (רבי אמי) חתמין – היו חותמים (את הדיון בבית הוועד בדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל); רבי חגיי פתח – היה פותח (את הדיון בבית הוועד בדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל), רבי יונה ורבי יֹסֵא (כך נוקד במסירה שלפנינו. במסירה מהגניזה: יוסה. ובמקבילה: יוסי) חתמין – היו חותמים (את הדיון בבית הוועד בדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל).
לעיבור הולכין אחר המינוי
בתקופת התנאים המינוי היה מתן סמיכה לחכם, שעיקרו הוא צירוף לסנהדרין ורשות להשתתף בדיונים בסנהדרין, שהיתה אף בית המדרש הגדול. המינוי ניתן על ידי הסנהדרין והנשיא.
מתקופת רבי יהודה הנשיא ואילך המינוי היה נתינת רשות לחכם להיות דיין מומחה בבית דין. המינוי לדיין בבית הדין ניתן על ידי הנשיא.
בדיונים בענייני עיבור השנה היו משתתפים רק חכמים שהוענק להם מינוי. מספר החכמים שהיה צורך בהם לדיונים בענייני עיבור השנה היה קטן מאלה שזכו במינוי, ולכן ההשתתפות בדיונים התאפשרה רק לאחדים. רבן גמליאל הזמין שבעה חכמים להצטרף אליו בדיון זה (ירושלמי סנהדרין א,ב; בבלי סנהדרין יא,א). תנאים נחלקו האם יש צורך בדיונים בעיבור השנה בשלושה או בשבעה חכמים (משנה סנהדרין א,ב; תוספתא סנהדרין ב,א). בתקופות מאוחרות יותר, עשרה חכמים נהיו המספר המקובל לכך (פרקי דרבי אליעזר ז; שמות רבה טו,כ).
לבית הוועד הולכין אחר הרגיל
במסכת דרך ארץ ה,ב שנו: לבית הוועד - הגדול קודם.
ובבבלי בבא בתרא קכ,א אמרו: אמר רבי אמי: בישיבה (במינוי לבית הוועד) הלך אחר חוכמה, במסיבה הלך אחר זקנה.
בתקופת התנאים המונח 'בית הוועד' מתייחס לסנהדרין, שהיתה אף בית המדרש הגדול. בתקופת האמוראים מונח זה מתייחס לבית מדרש או לבית דין מקומיים.
בירושלמי עירובין ג,ה נזכרים חכם ורגיל (וראה ב"שרידי הירושלמי" שם).
'רגיל' הוא שם נרדף לחכם, והוא תואר לחכם גדול, והוא גדול יותר מחכם סתם. בתואר "רגיל" התחילו בימי האמוראים הראשונים לתאר בעל משרה קבועה בבית הוועד, כמו שהתואר "חכם" סימֵן משרה ידועה עוד בימי התנאים ("הירושלמי כפשוטו" עירובין שם ו"תוספתא כפשוטה" עירובין ג,א, "תיקוני ירושלמי" בתוך "מחקרים בתורת ארץ ישראל" עמוד 198).
והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו
במשנה סנהדרין ד,ד שנינו (בעניין סדר הישיבה של הסנהדרין): כל אחד ואחד (מהדיינים שיושבים בסנהדרין, וכן מהתלמידים שיושבים לפניהם) מכיר את מקומו (שקובעים מקום לכל אחד לפי חוכמתו).
רבי חנינא פתח, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש חתמין
זה היה כשרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש היו בציפורי, כשהיו בראשית דרכם, ושימשו חותמי השיעורים של רבי חנינא ("ציון" מח, עמוד 145).
מספרים (בעניין הליכה אחר המינוי לעיבור): כהנא (רב כהנא השלישי, אמורא בבלי בדור הרביעי, עלה לארץ ישראל) איתמני קדמיי מן רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) – רב כהנא התמנה (הוסמך) קודם לרבי יעקב בר אחא. עאל רבי יעקב בר אחא קדמיי מיניה לעיבורא – נכנס רבי יעקב בר אחא קודם לו (לרב כהנא) לעיבור (רבי יעקב בר אחא הוזמן לדיון בעניין עיבור השנה לפני שהוזמן רב כהנא שזכה למינוי לפניו). אמר (רב כהנא): הכין מרה דשמועתא לא מקיים לה – כך בעל השמועה (מוסר ההלכה) לא מקיים (מבצע, ממלא) אותה (שרבי יעקב בר אחא עצמו אמר, שלעיבור הולכים אחר המינוי, והקודם לזכות במינוי קודם להיכלל בדיון בעניין עיבור השנה, והיה רב כהנא צריך להיכנס לעיבור לפני רבי יעקב בר אחא, אבל רבי יעקב בר אחא נכנס לפני רב כהנא).
בירושלמי שבת ב,א ומגילה ב,ד אמרו: ואנן חמיין רבנן מקדמין לעיבורה. רבי נחמן בשם רבי מנא: מצווה להקדים, כדי לזרז במצוות.
נראה לפרש, שהיו חכמים מקדימים להיכנס לעיבור השנה.
ומספרים עוד (על רב כהנא): רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה קאים מצלי – היה עומד להתפלל. עאל רבי כהנא וקם ליה מצלי מן אחורויי – נכנס רבי כהנא ועמד לו להתפלל מאחוריו (של רבי חייה בר בא). מן דחסל רבי חייה בר בא מן צלותיה – אחרי שגמר רבי חייה בר בא את תפילתו, יתיב ליה (במקבילה ובמסירה מהגניזה נוסף: בגין) דלא מיעבור קומוי – ישב (שהה) לו (רבי חייה בר בא במקום שעמד), כדי שלא לעבור לפניו (לפני רבי כהנא, מפני שאסור לעבור כנגד המתפלל בשעת תפילתו). (במקבילה נוסף: שרי) רב כהנא מאריך בצלותיה (מילים אלו נוספו על ידי מגיה כמו במקבילה, ואינן במסירה מהגניזה) – התחיל רבי כהנא להאריך בתפילתו. מן דחסל רבי כהנא, אמר ליה: – אחרי שגמר רבי כהנא (את תפילתו), אמר לו (רבי חייה בר בא): הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון (במסירה מהגניזה: רברבניכון)?! – וכי כך אתם נוהגים (רגילים לעשות) אצלכם (בבבל) מצערים את רבותיכם?! (שרבי כהנא שהיה מבבל ציער את רבי חייה בר בא, שנאלץ רבי חייה בר בא לשהות במקום שעמד עד שגמר רבי כהנא את תפילתו, מפני שלא היה יכול לעבור כנגדו) - אמר ליה: – אמר לו (רבי כהנא לרבי חייה בר בא): רבי, אנא מדבית עלי – אני משל בית (משפחת) עלי (שכתוב עליהם בנבואת הפורענות שניבא איש אלוהים לעלי הכוהן: "וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים (בני ביתך לא יאריכו ימים); וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים (רוב בני ביתך ימותו בצעירותם)" (שמואל א ב,לב-לג)), וכתיב על דבית עלי: – וכתוב על של בית עלי (בגילוי ה' לשמואל את הפורענות העתידה לבוא על בית עלי): "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי, אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם" (שמואל א ג,יד) – ה' נשבע שלא ייסלח עוון בית עלי בזבחים ובמנחות הבאים לכפרת עוונות, - בזבח ובמנחה אין מתכפר לו, אבל (מילה זו נוספה על ידי מגיה כמו במקבילה, ואינה במסירה מהגניזה) מתכפר לו בתפילה – יש ללמוד מהכתוב, שרק בקורבנות אין העוון מתכפר, אבל בתפילה העוון מתכפר, ולכן הארכתי בתפילתי. כך אמר רבי כהנא. - וצלי עַלוי – והתפלל (רבי חייה בר בא) עליו (על רבי כהנא שיאריך ימים), וזכה למיסב (במסירה מהגניזה: מסאב) – וזכה (רבי כהנא) להזקין (להאריך ימים), עד דאיתעבדון טפרוי סומוקן (במסירה מהגניזה: סימוקן. ובמקבילה: סומקין) כהדא דקקה (במקבילה: רקקה. ובמסירה מהגניזה: כהדין ריקקה) – עד שנעשו ציפורניו (שבאצבעותיו) אדומות (מרוב זקנה) כמו הרקיקה (יריקה של דם) הזאת (ולפי הגרסה 'דקקה' - כמו התינוק הזה שדרכו להיות ציפורניו אדומות).
רבי חייה בר בא עצמו היה מבבל וידע שאין הבבליים נוהגים אצלם לצער את רבותיהם, ולכן תמה על רבי כהנא שציערו ואמר לו: "הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון?!" - והרי אין אתם נוהגים אצלכם כך! ואם כן, מדוע נהגת כך?.
במדרש שמואל י,א נאמר: רב כהנא הוה קאים ומצלי, והוי רבי חייא בר אבא קאים מצלי קודמוי. כיוון דחסל רבי חייא בר אבא, לא בעא דיפסוק קודם רב כהנא. אמר ליה רבי חייא בר אבא: כן אתון נוהגין בבבל מצערין רברביכון? - אמר ליה: לית רבי ידע דאנא ממשפחת עלי קא אתי, שכתוב בו: "אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א ג) - בזבח ובמנחה הוא דאינו מתכפר, אבל מתכפר בתפילה. וצלי עלוי, והאריך ימים עד דאתעבדון טפרוי סמוקין כהלין דקקיא.
בבבלי ראש השנה יח,א ויבמות קה,א אמרו: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין לגזר דין שיש עימו שבועה שאינו נקרע? - שנאמר: "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א ג). - אמר רבה: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. רבה ואביי באו מבית עלי (ממשפחת הכוהנים בני עלי, שנגזר עליהם קיצור ימים), רבה שעסק בתורה חיה ארבעים שנה (שהגנה עליו זכות התורה והאריך ימים), אביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שישים שנה.
בבבלי אמרו, שעוון בית עלי מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. ובירושלמי אמרו, שעוון בית עלי מתכפר בתפילה.
בבבלי ראש השנה יח,א ויבמות קה,א אמרו: תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתים בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, שנאמר: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שמואל א ב)? לכו ועסקו בתורה וחיו! - הלכו ועסקו בתורה וחיו.
ובבראשית רבה נט,א ובמדרש שמואל ח,ד נאמר: רבי מאיר אזל לממלא (שם מקום), ראה אותם כולם שחורי ראש (צעירים). אמר להם: מאי זו משפחה אתם? שמא מעלי אתם, דכתיב: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שמואל א ב,לג)? - אמרו לו: רבי, התפלל עלינו! - אמר להם: לכו וטיפלו בצדקה, ואתם זוכים לזקנה. - מה טעם? - "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תימצא" (משלי טז,לא).
ובאליהו רבה פרשה יא נאמר: מעשה בשתי משפחות של כוהנים שבאו לפני רבן יוחנן בן זכיי. אמרו לו: רבי, בנינו מתים בני שמונה עשרה ובני חמש עשרה ובני שתים עשרה. - אמר להם: לא הייתם אלא ממשפחת בני עלי, דכתיב ביה: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שמואל א ב,לג). - אמרו לו: רבי, ומה עלינו לעשות? - אמר להם: כיוון שמגיע בן לפירקו, ראו כמה דמיו ותנו צדקה, ויבוא מה שכתוב בו: "וצדקה תציל ממוות (משלי י,ב) ויציל את מי שכתוב בו: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים". הלכו ועשו כן, והצילו את עצמם מן המיתה.
מתפלל תלמיד אחורי רבו; אסור לעבור כנגד המתפללים
בבבלי ברכות כז,א-ב אמרו: הוה מצלי רבי ירמיה בר אבא לאחוריה דרב, וסיים רב (את תפילתו) ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה (רש"י: לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל, לעבור לפניו ולישב במקומו, אלא עמד על עומדו). שמע מינה מתפלל תלמיד אחורי רבו, ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללים. מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לעבור כנגד המתפללים. - איני? והא רבי אמי ורבי אסי חלפי! - רבי אמי ורבי אסי חוץ לארבע אמות (מן המתפללים) הוא דחלפי.
ורבי ירמיה היכי עביד הכי (שהתפלל אחורי רב)? והא אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו (רש"י: אצל רבו, ומראה כאילו הם שווים) ולא אחורי רבו (רש"י: נמי יוהרא הוא. תוספות: שנראה כמשתחוה לרבו); ותניא רבי אליעזר אומר: המתפלל אחורי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל! - שאני רבי ירמיה בר אבא, דתלמיד חבר (של רב) הוה.
המעשה ברבי כהנא ורבי חייה בר בא בירושלמי הוא כמעשה ברבי ירמיה בר אבא ורב בבבלי.
"אנא מדבית עלי"
בבבלי סנהדרין יד,א אמרו: רבי חנינא ורבי הושעיא (אמוראים בדור השלישי) היה משתדל רבי יוחנן לסמוך אותם. לא היה מסתייע הדבר, והיה מצטער ביותר. אמרו לו: אל יצטער אדוני, כי אנו מבית עלי באים. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין נסמכים לבית עלי? (רש"י: שאינם זוכים להיות נסמכים) - שנאמר: "לא יהיה זקן בביתך כל הימים" (שמואל א ב), - מאי זקן? אילימא זקן ממש (רש"י: בא בימים) - והכתיב: "כל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שם)! (רש"י: למה לי למהדר ומכתביה) - אלא סמיכה (רש"י: שאפילו הבאים לכלל זקנה, כגון על ידי תורה וגמילות חסדים, כדאמרינן בראש השנה (יח,א), מכל מקום לא תהא תורת זקנה עליהם להיות ראויים לסנהדרין).
בירושלמי סנהדרין א,ב אמרו: אמר רבי הושעיה: חבר (חכם שלא נסמך) הוינא ואעלי רבי שמואל בר רב יצחק לקידוש החודש, ולינא ידע אין סלקית ממיניינא אין לא. - פשיטא דלא סליק! למה (לא סליק)? בגין דהוה חתנה (רבי הושעיה היה חתנו של רבי שמואל בר רב יצחק, ואין קרובים נכנסים לקידוש החודש), או משום שאין חבירין נכנסין לקידוש החודש.
אמר רבי כהנא: חבר הוינא ואעלי רבי תנחום בר חייה לקידוש החודש, וסלקית ממיניינא. הדא אמרה: שחבירים נכנסין לקידוש החודש.
חבירים מהו ליכנס לעיבור שנה? - נישמעינה מהדא: מעשה ברבן גמליאל שאמר: יקרוני שבעה זקינים (זקנים דווקא, אבל לא חברים) לעלייה (כדי לדון בעיבור השנה)...
בבית הדין לעיבור השנה צריכים המשתתפים להיות מוסמכים, ואילו בבית הדין לקידוש החודש יכולים להשתתף אף חכמים שלא נסמכו, אף שאין ספק שראש בית הדין היה חכם מוסמך.
בתחילה לא נסמך רבי כהנא, כמו שהוא אמר על עצמו בירושלמי סנהדרין, וזה משום שהיה מבית עלי, ואין חכמים נסמכים לבית עלי, וכמו שסיפרו בבבלי על רבי חנינא ורבי הושעיא. ולבסוף, לאחר שהתכפר לו עוון בית עלי בתפילה, כמו שסיפרו בירושלמי כאן, זכה רבי כהנא להיות נסמך, ולכן היה רשאי להיכנס לעיבור השנה, כמו שסיפרו בירושלמי כאן, שכן רק חכמים שנסמכו נכנסים לעיבור השנה, כמו שאמרו בירושלמי שם. זה הקשר בין שני הסיפורים על רבי כהנא בירושלמי כאן. לפי זה, הסיפור השני אירע קודם לסיפור הראשון.
ומספרים עוד (בעניין כניסה לעיבור): רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אקדמון ליה חד סב לעיבורא – (אנשי בית הנשיא המזמנים את החכמים לעיבור) הקדימו לו (לרבי שמעון בן לקיש) זקן אחד לעיבור (השנה), ואעלוניה מן ההוא תרעא דלהל (במקבילה בטעות: דלהן. ובמסירה מהגניזה: דלעל) – והכניסו אותו (את אותו זקן למקום המיוחד שבו היו דנים בעניין עיבור השנה) מאותו השער שמעבר (שבצד השני) / שלמעלה (ולא הכניסו אותו מן השער הרגיל, כדי שייכנס לפני רבי שמעון בן לקיש, וכך לא יצרפו את רבי שמעון בן לקיש לדיונים בעיבור השנה, מפני שלא היו דנים בעיבור השנה אלא במספר חכמים מסוים, וכל הקודם להיכנס לעיבור זכה). אמר (רבי שמעון בן לקיש): כן יהא בשכרן (נראה שצריך לומר: בשכרי) – בתמיהה: כל כך מעט יהא שכרי?! האם אין ראוי אני להיכנס לעיבור?.
ומקשים (על רבי שמעון בן לקיש): ולא שמיע דאמר – וכי לא שמע (רבי שמעון בן לקיש) שאמר רבי קריספא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מעשה שעיברו (במקבילה ובמסירה מהגניזה נוסף: את) השנה שלשה רועי בקר – כמסופר להלן. חד מינון אמר: – אחד מהם (מרועי הבקר) אמר: בכיר לקיש (במקבילה ובמסירה מהגניזה: ולקיש) באדר מינץ – מה שנזרע במוקדם ומה שנזרע במאוחר מֵנֵץ (מצמיח ניצנים) באדר. וחורנה אמר: – ואחר (השני) אמר: קדום באדר פוח לוחיך ופוק לקובליה (במקבילה: פח בלועך יפוק לקיבליה (כן הוא הנוסח בבבלי). ובמסירה מהגניזה: פוח לועך יפוק לקבלך) – קדים (רוח יבשה ממזרח) באדר - נפיחה (פליטת אויר, נשיבה) בגרונך תצא כנגדו (האויר שתפלוט מפיך יהיה נראה, על אף הרוח). וחורנה אמר: – ואחר (השלישי) אמר: תור באדר בערייה (במסירה שלפנינו הגיה מגיה: בעדרייה. ובמקבילה: בעריה) ימות ובטל (במקבילה: ובטול) תינתה משכיה ישלח – שור באדר בקור ימות, ובצל עץ תאנה יפשיט (יסיר) את עורו (יתחכך בעץ מחמת החום, שבחודש אדר יש חליפות קור וחום) (מקור המילה 'עריה' בסורית. במסירה מהגניזה: תור בצפר בתלג ימות (שור בבוקר בשלג ימות) (כן הוא הנוסח בבבלי, וההמשך חסר)). ואנן חמיין שתא דלית (במקבילה ובמסירה מהגניזה נוסף: בה) חד מינהון – ואנו (רועי הבקר) רואים את השנה שאין בה אחד מהם (כך אמרו רועי הבקר, שבאדר של אותה השנה לא היה שום סימן משלושת הסימנים הללו שיש באדר של שנה רגילה, אלא היה אדר של אותה השנה כמו שבט של שנה רגילה, ולכן צריך לעבר את השנה ולהוסיף לה אדר שני, כדי שניסן של אותה השנה יהיה כמו ניסן של שנה רגילה, ויחול חג הפסח בזמן האביב). ועיברו את השנה על פיהם – החכמים עיברו את השנה על סמך דבריהם של שלושת רועי הבקר! - הרי שלא היה לו לרבי שמעון בן לקיש להקפיד על שהכניסו זקן אחד לעיבור השנה, שכן היה מעשה שעיברו את השנה על פי רועי בקר.
ומתרצים: אמר רבי חלבו (אמורא בדור השלישי): והסכים בית דין עמהן – החכמים לא עיברו את השנה על סמך דבריהם של שלושת רועי הבקר, אלא החכמים עצמם דנו בדבר וראו שבאדר של אותה השנה לא היה שום סימן משלושת הסימנים הללו שיש באדר של שנה רגילה, והם הסכימו עם (היתה דעתם כדעת) שלושת רועי הבקר שצריך לעבר את השנה. הרי שאין מעברים את השנה על פי רועי בקר אלא על פי חכמים שנסמכו, ולכן הקפיד רבי שמעון בן לקיש על שהכניסו זקן אחד לעיבור השנה.
המונח "ולא שמיע..." מקשה על חכם מסוים שדבריו סותרים מימרה אחרת או דעה תנאית אחרת, לאמור, וכי לא שמע חכם זה את הדברים הנזכרים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
ותמהים (על רבי חלבו): לא כן אמר – וכי לא כך אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): והן (במקבילה ובמסירה מהגניזה: והוא) שיהו כולם מורין (במקבילה ובמסירה מהגניזה בטעות: מודין) מטעם (במקבילה: מצד) אחד – מעברים את השנה רק אם כל החכמים שדנים בדבר פוסקים שצריך לעבר מאותו הטעם! – ואם כן, כיצד עיברו את השנה במעשה של רועי הבקר? והרי במעשה זה לא פסקו החכמים כולם שצריך לעבר את השנה מטעם אחד, אלא יש שפסקו שצריך לעבר בשל סימן אחד ויש שפסקו שצריך לעבר בשל סימן אחר, כדבריהם של הרועים שזה אמר סימן אחד וזה אמר סימן אחר!
ומשיבים: מכיון דאילין מודיי לאילין ואילין מודיי לאילין – מכיוון שאלה מודים לאלה ואלה מודים לאלה (מכיוון שהחכמים שאומרים סימן אחד מסכימים עם החכמים שאומרים סימן אחר, והחכמים שאומרים סימן אחר מסכימים עם החכמים שאומרים סימן אחד, ואין אלה חולקים על אלה), כמי שכולן מורין (במקבילה ובמסירה מהגניזה בטעות: מודין) מטעם (במקבילה: מצד) אחד – זה נחשב כאילו כולם פוסקים שצריך לעבר מאותו הטעם. שכן במעשה של רועי הבקר, אף על פי שיש שפסקו שצריך לעבר בשל סימן אחד ויש שפסקו שצריך לעבר בשל סימן אחר, מכל מקום נמצא שהסכימו החכמים כולם שצריך לעבר משום שהיה אדר של אותה השנה כמו שבט של שנה רגילה, ואם כן, פסקו כולם שצריך לעבר מטעם אחד.
המונח "לא כן אמר רבי פלוני" מציע מימרות שמהן הקשו על דעות אחרות בסוגיה. לעיתים קרובות קושיות אלו באות לפרוך דעות שהובאו לפני כן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
ושואלים עוד (על רבי שמעון בן לקיש): ורבי שמעון בן לקיש מקפד על הדא מילתא? – וכי רבי שמעון בן לקיש מקפיד (מדקדק) על הדבר הזה (על שלא הכניסו אותו לעיבור השנה)? (מה הטעם שהקפיד על הדבר הזה?)
ומשיבים: חשש להיא (לההיא) דאמר רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני, עלה מבבל) – (הטעם שהקפיד רבי שמעון בן לקיש על הדבר הזה, שהוא) חשש (שם לב) לאותה (מימרה) שאמר רבי אלעזר, דאמר – שאמר רבי לעזר: נאמר (בתיאור שלושת העונשים שיבואו על נביאי השקר): "וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב, בְּסוֹד עַמִּי – במועצתם ובהתכנסותם של עם ה', לֹא יִהְיוּ" (יחזקאל יג,ט) - זה סוד (במקבילה ובמסירה מהגניזה חסרה מילה זו) העיבור – לא יצטרפו לאסיפת החכמים שידונו בעיבור השנה, "וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל – ברשימת היחס של בית ישראל, לֹא יִכָּתֵבוּ" - זה המינוי – לא ייכללו ברשימת החכמים שיקבלו סמיכה, "וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ" – לא ישובו לארץ ישראל עם שבי הגולה, - זו ארץ ישראל – כמשמעו. כך פירש רבי אלעזר את דברי יחזקאל המתייחסים לקללה משולשת. ואמר רבי לעזר: כד סלקית להכא – כשעליתי לכאן (לארץ ישראל מבבל), אמרית: – אמרתי: הא גביי חדא – הנה אצלי אחת (יש לי זכות אחת, שנפטרתי מקללה אחת של יחזקאל). כד מנונני (במסירה מהגניזה: מנוני) – כשמינו אותי (לדיין בבית הדין), אמרית: – אמרתי: הא גביי תרתיי – הנה אצלי שתיים (יש לי שתי זכויות). כד עלית לעיבורא – כשנכנסתי לעיבור (כשצירפו אותי לדיונים בעיבור השנה), אמרית: – אמרתי: הא תלתיהון גביי – הנה שלושתן אצלי (יש לי שלוש הזכויות). - ואף רבי שמעון בן לקיש רצה בזכות זו של כניסה לעיבור, ולכן הקפיד על שלא הכניסו אותו לעיבור השנה.
בבבלי סנהדרין יח,ב אמרו: שלושה רועי בקר ששמעו חכמים מה שאמרו. אחד אמר: אם הבכיר והאפיל ינצו כאחד (אם יהא החום גדול כל כך עד שיצמח הזרע שהקדימוהו לזרוע ושאיחרוהו כאחד, סימן הוא שהאביב קרוב לבוא) - הרי זה אדר, ואם לא - אין זה אדר (אלא עדיין שבט הוא). ואחד אמר: אם השור בבוקר בשלג ימות, ובצוהריים בצל תאנה ישכב (אם יהיו חליפות קור וחום, עד שבבוקר יהא השור נראה כמת מחמת צינה ובצוהריים ישכב בצל מחמת חום) ויפשיט עורו (יתחכך באילן מחמת החום) - הרי זה אדר, ואם לא - אין זה אדר. ואחד אמר: אם הקדים עז מאוד יהא, ורוח פיך יצא כנגדו (אם רוח מזרחית תהא חזקה, ואף על פי כן הבל הפה יהא נראה) - הרי זה אדר, ואם לא - אין זה אדר. ועיברו חכמים אותה שנה (שבאותה שנה לא היו סימנים אלה).
ותסברא, רבנן ארעוותא סמוך (ועל פי דבריהם עיברו את השנה)? אלא: רבנן אחושבנייהו סמוך (והיו צריכים לעבר את השנה על פי חשבונם), ורועי בקר איסתיועי הוא דאיסתייעא מילתייהו (שאירע שהיו דברי הרועים מכוונים להחלטת החכמים לעבר את השנה).
דבריהם של רועי הבקר זהים בבבלי ובירושלמי, ורק סדרם של השני והשלישי מהם שונה.
ובבבלי סנהדרין כו,א אמרו: רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק היו מהלכים (בשנת השמיטה) לעבר שנה בעסיא (להצטרף שם לחכמים אחרים ולהוסיף חודש על השנה). פגע בהם ריש לקיש ונטפל עימהם. אמר: אלך ואראה היאך עושים מעשה. ראה אדם אחד שהוא חורש. אמר להם (ריש לקיש): כוהן וחורש! (זה כוהן הוא שחורש בשביעית, שהכוהנים היו חשודים על העבודה בשביעית). אמרו לו: יכול לומר: אגיסטון (שכיר בקרקע של נוכרי) אני בתוכו. שוב ראה אדם אחד שהוא זומר בכרם. אמר להם (ריש לקיש): כוהן וזומר! אמרו לו: יכול לומר: לעקל בית הבד אני צריך (לעשות מן הזמורות סל שנותנים בו את הזיתים כשעוצרים אותם תחת קורת בית הבד, וזמירה לשם כך מותרת בשביעית). אמר להם (ריש לקיש): הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות (פתגם ידוע שמשמעו: הלב יודע אם ליישר (להסיר את העיקול) או לעיקום הוא מתכוון. ריש לקיש אמר את הפתגם הזה, משום שיש כאן משחק מילים בין "עקל בית הבד" ובין "עקל" שבפתגם).
אמרו (רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק על ריש לקיש): טרחן הוא זה (קנתרן ומטריח בדבריו). כשהגיעו לשם עלו לעלייה (מקום שישבו בו לעבר את השנה) וסילקו (הסירו) את הסולם מתחתיו (שלא יעלה אחריהם ויקנתרם בדברים). בא (ריש לקיש) לפני רבי יוחנן ואמר לו: בני אדם החשודים על השביעית (שהרי שני החכמים הללו לימדו זכות על העובדים בשביעית), כשרים לעבר שנה? חזר ואמר (ריש לקיש בתשובה לדברי עצמו): לא קשה לי, ולא יהיו אלא כשלושה רועי בקר (שפעם אחת שמעו חכמים מה שאמרו ועיברו חכמים אותה שנה), וחכמים על חשבונם (חשבון הזמנים) סמכו (ולא סמכו חכמים על הרועים, וכן כאן חכמים סומכים על חשבונם ולא על שני החכמים הללו). חזר ואמר (ריש לקיש): אינו דומה, שם חזרו ונמנו חכמים (החכמים בעצמם נמנו על העיבור) ועיברו לאותה שנה, כאן קשר רשעים הוא (שני החכמים הללו הם עצמם במניין החכמים), וקשר רשעים אינו מן המניין (אין למנות אותם, ואין מעברים את השנה על ידם). - אמר רבי יוחנן: זו הצרה! (רש"י: שאתה קורא אותם רשעים. רמ"ה: שחכמים כאלו באים לידי חשד והשנה מתעברת על ידם)
כשבאו (אותם החכמים) לפני רבי יוחנן אמרו לו: הוא קרא לנו "רועי בקר" ולא אמרת לו כלום! - אמר להם (רבי יוחנן): ואילו היה קורא לכם "רועי צאן", מה אומר לו?
בירושלמי סיפרו שריש לקיש נפגע כשנבחר לפניו בדיון בעניין עיבור השנה אדם שנחשב בעיניו פחות ראוי ממנו. ובבבלי סיפרו שריש לקיש נדחה מהשתתפות בדיון זה על ידי שני חכמים, והוא ביקש את עזרתו של רבי יוחנן.
לפי הבבלי, חזר ואמר ריש לקיש שלא קשה לו על שעיברו שני החכמים הללו את השנה, שמקרה זה דומה למקרה של רועי הבקר, שבשני המקרים לא עיברו את השנה על פי מי שאינם כשרים לעבר, אלא סמכו חכמים על חשבונם, וחזר ואמר ריש לקיש שאינו דומה מקרה זה למקרה של רועי הבקר, ששם עיברו חכמים את השנה, וכאן עיברו את השנה על ידי מי שאינם כשרים לעבר. ואילו בירושלמי שאלו על ריש לקיש, שהקפיד על שהכניסו זקן אחד לעיבור השנה, שמקרה זה דומה למקרה של רועי הבקר, שבשני המקרים עיברו את השנה על פי מי שאינם כשרים לעבר (בטעם הדמיון הזה אין הירושלמי והבבלי שווים), והשיבו בירושלמי שאינו דומה מקרה זה למקרה של רועי הבקר, ששם עיברו חכמים את השנה (כמו שאמר רבי חלבו), וכאן עיברו את השנה על ידי מי שאינו כשר לעבר (בטעם אי הדמיון הזה הירושלמי והבבלי שווים).
בפרקי דרבי אליעזר פרק ז נאמר: אפילו צדיקים וחכמים בחוצה לארץ ורועי צאן ובקר בארץ - אין מעברים את השנה אלא על ידי רועי צאן ובקר. אפילו נביאים בחוצה לארץ והדיוטות בארץ - אין מעברים את השנה אלא על ידי הדיוטות שבארץ.
"כן יהא בשכר"
בבראשית רבה עד,ז ובויקרא רבה א,יג נאמר: מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם? - רבי חמא ברבי חנינה ורבי יששכר דכפר מנדי. רבי חמא ברבי חנינא אמר: אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דיבור (בדברים מקוטעים ומקוצרים), היך מה דאת אמר: "ויקר אלוהים אל בלעם" (במדבר כג,ד), אבל נביאי ישראל בדיבור שלם, דכתיב: "ויקרא אל משה". אמר רבי יששכר דכפר מנדי: כך יהא בשכרן?! (בתמיהה: כל כך מעט יהא שכרם של נביאי ישראל?! האם ראויים הם רק לדיבור שלם?) אין הלשון הזה "ויקר" אלא לשון טומאה, היך מה דאת אמר: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה" (דברים כג,יא), אבל נביאי ישראל בלשון קדושה, בלשון טהרה, בלשון ברור, בלשון שמלאכי שרת מקלסים בו, היך מה דאת אמר: "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש י"י צבאות מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו,ג).
ובמדרש שמואל יא,ד נאמר: "ופלשתים לקחו את ארון" וגו' (שמואל א ה,א) - רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: כיבדוהו. אמרו: זה אלוה וזה אלוה, יבוא אלוה וישרה (ישכון) אצל אלוה. רבי שמעון בן לקיש אמר: כך יהיה בשכרן (של פלשתים)?! (וכי משום שכיבדו את הארון נענשו?!) אלא אמרו: זה (דגון) נוצח וזה (הארון) נצוח, יבוא נצוח וי[ש]תעבד לנוצח.
ושם כ,ג נאמר: "ויעמוד ויקרא אל מערכות ישראל" וגו' (שמואל א יז,ח) - רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: אמר להם: אין אתם אומרים שהולד נוצר לארבעים יום, הריני ממתין לכם ארבעים יום, "ברו לכם איש וירד אלי" (שמואל א יז). רבי שמעון בן לקיש אמר: כך יהיה בשכרו (של גלית)?! אלא אמר: אותו שכתב "ה' איש מלחמה" (שמות טו), "תנו לי איש ונלחמה יחד" (שמואל א יז,י).
רבי שמעון בן לקיש היה רגיל לנקוט את הלשון "כך יהיה בשכר". בכל המקורות האלה לשון זו היא תמיהה שמשמעה זהה.
מורים מטעם אחד
לשון דומה נאמרה בבבלי הוריות ו,ב: הורה ושכח מאיזה טעם הורה.
רבי אלעזר
בבבלי כתובות קיב,א אמרו: רבי אלעזר, כשעלה לארץ ישראל אמר: ניצלתי מאחת (מאחת הקללות האמורות במקרא, כמפורש להלן); כשסמכוהו אמר: ניצלתי משתיים; כשהושיבוהו בסוד העיבור (בוועד החכמים שמעברים את השנה) אמר: ניצלתי משלוש, שנאמר: "והיתה ידי אל הנביאים החוזים שווא" וגו' (יחזקאל יג), "בסוד עמי לא יהיו" - זה סוד עיבור, "ובכתב בית ישראל לא ייכתבו" - זה סמיכה, "ואל אדמת ישראל לא יבואו" - כמשמעו.
בראשונה ניצל רבי אלעזר מהקללה השלישית שבכתוב, בשנייה ניצל מהקללה השנייה, ובשלישית ניצל מהקללה הראשונה. הסמיכה היתה לאחר העלייה לארץ ישראל, משום שאין סומכים בחוץ לארץ אלא בארץ ישראל (ירושלמי ביכורים ג,ג; בבלי סנהדרין יד,א), והכניסה לעיבור היתה לאחר הסמיכה, משום שאין נכנסים לעיבור השנה אלא חכמים סמוכים (ירושלמי סנהדרין א,ב).
סוד העיבור
בבבלי כתובות קיא,א אמרו: רבי לוי אמר: שש שבועות הללו למה? תלתא - הני דאמרן, אינך - שלא יגלו את הקץ (רש"י: נביאים שביניהם), ושלא ירחקו את הקץ (רש"י: בעוונם), ושלא יגלו את סוד העיבור (גרסת כתבי יד ותוספות וריטב"א, וכן פירש רש"י בפירוש ראשון) לאומות העולם.
ובבבלי ראש השנה כ,ב אמרו: אמר ליה אבא אבוה דרבי שמלאי לשמואל (רש"י בבא מציעא פה,ב: שהיה בקי בסוד העיבור): ידע מר האי מילתא דתניא בסוד העיבור (רש"י: ברייתא שנויה ברמזים): נולד קודם חצות או לאחר חצות? (רש"י: כך שנוי בה, ורמז בעלמא הוא, לומר: נולד קודם חצות חלוק מנולד לאחר חצות) - אמר ליה: לא.
בפרקי דרבי אליעזר פרק ז נאמר: מניין שנים וחודשים וימים ולילות וקיצים ותקופות ומחזורים ועיבורים היו לפני הקב"ה, והיה מעבר את השנה, ואחר כך מסרם לאדם הראשון... אדם מסר לחנוך ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה... וחנוך מסר לנח ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה... ונח מסר לשם ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה... ושם מסר לאברהם ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה... ואברהם מסר ליצחק ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה... ויצחק מסר ליעקב ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה... ויעקב מסר ליוסף ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה במצרים, מתו יוסף ואחיו ונתמנעו העיבורים מישראל (חדלו לעבר את השנים)... "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמור" - מהו "לאמור"? - אמור להם: עד עכשיו (משמת יוסף) אצלי היה סוד העיבור, מכאן ואילך שלכם הוא לעבר את השנה...
לצירוף "סוד העיבור" המופיע במקורות הללו יש שתי משמעויות שונות. בבבלי כתובות קיב,א (וכן בירושלמי כאן, גם אם הצירוף הזה איננו מקורי בו) "סוד" משמעו 'אסיפה', ו"סוד העיבור" הוא כינוי לאסיפת החכמים שדנו בעיבור השנה. בפרקי דרבי אליעזר ובבבלי כתובות קיא,א "סוד העיבור" הוא כינוי לחשבון הסודי של לוח השנה המסור לידי הסנהדרין בלבד.
הכינוי "סוד העיבור" שימש כינוי למוסד העיבור. בשם זה קראו גם לכללים ולחשבונות של הלוח העברי, משום שהלוח העברי בנוי על שני יסודות: עיבור החודש ועיבור השנה. הכללים והחשבונות, שעל פיהם נערך לוח השנה, נשמרו בסוד, כדי לשמור על אחדות העם וכדי לשמור על מעמדה של ארץ ישראל: כיוון שסוד העיבור מסור לבית-דין בלבד, אין המוני העם יודעים את קביעות השנה, והכל נושאים עיניהם להחלטת מוסד העיבור, וכך נשמרת אחדות העם סביב הנהגתו; וכיוון שמקום מושבו של מוסד העיבור הוא ארץ ישראל, הכל נושאים עיניהם להחלטת מוסד העיבור בארץ ישראל, וכך נשמר מעמדה של ארץ ישראל כמרכז לכל יהודי התפוצות.
לפי הירושלמי לעיל א,ג והמדרשים המובאים שם, החשבון היה בידי הקב"ה משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, וכשיצאו ישראל ממצרים מסר להם את החשבון, שלא כפרקי דרבי אליעזר.
"ובכתב בית ישראל לא ייכתבו" - זה המינוי
בירושלמי ביכורים ג,ג אמרו: רבי יונה הוה בפיתקה (היה ברשימת המועמדים למינוי) ולא קביל עלויי מתמניה. אמר: עד זמן דמיתמני רבי ומינה (צריך לומר: זמינה) ר' [=רביה] (רבו של רבי יונה).
"פיתקה" היתה רשימת המועמדים למינוי, שתלו אותה במקום פומבי, כדי להיווכח אם אין מתנגדים למינוי ("תיקוני ירושלמי" בתוך "מחקרים בתורת ארץ ישראל" עמוד 182). ה"כתב" האמור בירושלמי כאן בעניין המינוי הוא ה"פיתקה". המינוי היה על ידי הנשיא.
בענייני הלוח היו מעורבים רק חכמים בעלי סמכות. החכם נכלל בחוג של קובעי הלוח רק לאחר שהוענק לו מינוי על ידי הנשיא. מספר החכמים שהיה צורך בהם להחלטות בענייני הלוח היה קטן מאלה שמונו, ולכן ההשתתפות בדיונים נתאפשרה רק לאחדים. המינויים לא הוענקו בקלות. חכמים אחדים היו צריכים להמתין זמן רב למינוי, והיו שלא זכו בו בכלל. לפיכך היו חיכוכים בין החכמים באשר לקדימה למינוי. בענייני מינוי וקביעת הלוח מרבית הסמכות היתה בידי הנשיא, ומשום כך היו הדרגה והמעמד של החכמים תלויים למעשה בהכרה שהעניק הנשיא או אלה שפעלו בשמו ("מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד").
• • •
במשנה שנינו: רבי אלעזר בירבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו - אין מקדשין אותו, שכבר קידשוהו שמים.
מסבירים: רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): טעמא דרבי לעזר בירבי צדוק: – הטעם (הנימוק) של רבי אלעזר בירבי צדוק: כיון שבית דין שלמעלן (כינוי לבית הדין האלוהי שבשמים) רואין שאין בית דין שלמטן (שבארץ) מקדשין אותו, הן מקדשין אותו (במקבילה בשיבוש: בשעה שרואין בית דין שלמעלן בית דין שלמטן שמקדשין אותו, גם הם מקדשין אותו) – בית דין של מעלה ממתינים לבית דין של מטה שיקדשו את החודש, ואם לא קידשוהו בית דין של מטה בזמנו (ביום השלושים) - בית דין של מעלה מקדשים אותו ביום השלושים ואחד, ושוב אין צורך שיקדשוהו בית דין של מטה. - רב בא לבאר את טעמו של רבי אלעזר בירבי צדוק שאמר במשנה: "שכבר קידשוהו שמים".
המונח "טעמא דרבי פלוני" מציע טעמה של דעה מסוימת, על סמך פסוק ודרשתו או על סמך שיקולים הגיוניים שאינם תלויים בדרשות פסוקים. במקרים רבים הטעמים שמציע המונח מבוססים על פסוקים ודרשותיהם, אולם במקומות אחרים הטעם הוא סברה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.
ראשונים מפרשים: שכבר קידשוהו שמים - שכבר נתקדש החודש מאליו ברצון שמים ביום השלושים ואחד, שהרי אין חודש יתר על שלושים יום, ושוב אין צורך בקידוש בית הדין. אך בירושלמי כאן פירשו את הביטוי "קידשוהו שמים" כמשמעו.
• • •